פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים סב ב

שולחן ערוך

יכול לקרותה בכל לשון ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש:

מפרשים

מגן אברהם

(א) בכל לשון:    דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ריש סימן קצ"ג:

באר היטב

(א) לשון:    ודוקא שמבין הלשון וה"ה בתפילה ובה"מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון תוס' רפ"ז דסוטה מ"א וע"ל סי' קצ"ג ס"א ועיין בשכנה"ג.


משנה ברורה

(ג) בכל לשון — ודוקא שמבין באותו הלשון. וה"ה בתפלה ובה"מ ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל [אחרונים ועיין בבה"ל] וכ"ז מצד הדין אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשה"ק כן כתב הב"ח בסימן קצ"ג ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד כמו שאמרו חז"ל שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא דזה אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש שהכונה בו לעיכובא וכמו שכתוב בסימן ס"ג ס"ד:

ביאור הלכה

(*) יכול לקרותה בכל לשון:    עיין במ"ב במה שכתב וה"ה בתפלה ובהמ"ז וקידוש וכו'. והנה אף שהמ"א כתב בשם התוספות דבקידוש וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון כבר פסקו האחרונים [הק"ע על הירושלמי פ"ז דסוטה ובספר מגן גבורים ובהגהות ר"א לאנדא] והכריחו בכמה ראיות דאינו יוצא. ומש"כ במ"ב דבלה"ק אפילו אינו מבין הלשון יצא עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ומהתימא שהעלים עיניו מדברי הלבוש בסימן קצ"ג שכתב בהדיא שם דהמברך יוצא אף אם אינו מבין הלשון ובאמת שם בסימן קצ"ג לא נסתפק בזה כלל והעתיק שם דברי הלבוש לדינא. וכן כתוב לדינא למעשה בהגהות ר' אלעזר לאנדא בפ"ז דסוטה עיי"ש. ומה שכתבתי עוד במ"ב דזה אין מצוי וכו' משום דלענ"ד נראה דבלא"ה בודאי לא יצא בק"ש כי אף אם נאמר דמה שאמרינן בכל לשון שאתה שומע לא קאי על לשה"ק דבו אפילו אינו שומע אותו כלל לא נתבטל ממנו שם לשון עי"ז עכ"פ מי עדיף מאם קרא ולא כיון דלא יצא ע"כ כתבתי דזה אין מצוי וכו'. ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל וראיה לדברי מקידושין ו' ע"א האומר חרופתי ביהודא מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיונו לשם קידושין וקדושין הוא בכל לשון אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום [לבד דעת הרמב"ם דמחמיר בחרופתי] וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים רפ"ק דבכל לשון היינו הלשון שמדברים באותו מקום. ולפ"ז תדע לנכון דמה שכתבנו במ"ב דצריך ג"כ שיבין בזה הלשון היינו דאינו מועיל מה שאנשי המדינה מדברים בזה הלשון והתוספות שמקילין בקידוש וברכת המצות וכו' הוא דוקא באופן זה. (אמנם עיינתי בסי' תר"צ ס"ט דלכאורה לא משמע כדברינו ואולי דבמגילה הקילו משום פרסום הנס אולם בר"ן שם בהאי ענינא לא משמע כחילוקנו וצ"ע למעשה):





▲ חזור לראש