קטגוריה:בראשית לא מג

תרגום

ראה: יעקב מהלל את עצמו ומאשים את לבן

כֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא

יעקב שאל: "מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ"? (ביאור:בראשית לא לז) - לבן עונה: מה מצאתי? "כֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הואּ". ומכל שאר הטענות של יעקב, אשר הן חסרות חשיבות, לבן התעלם לחלוטין.

יצחק פקד על יעקב "קוםּ לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתואֵּל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (ביאור:בראשית כח ב). יעקב פגש את רחל, אבל שלא כמו עבד אברהם, הוא לא הביא או נתן מתנות לנערה ומשפחתה. בעבודה, יעקב רכש את רכושו לפי ההסכם בינו ולבן. פועלים רגילים, שעובדים כל חייהם, מקבלים משכרת, אבל לא יוצאים ברכוש רב, אפילו לאחר 20 שנות עבודה. לפי חוקי חמורבי מספר 258, רועה צאן מקבל GUR 6 לשנה, בלבד.

טענתו של לבן "וְהַצֹאּן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הואּ" היא למעשה נכונה. כך גם טענו בני לבן: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (ביאור:בראשית לא א). ייתכן שלבן אמר את זה גם לבניו, כדי להסביר להם בהמשך, שלמרות שהוא מסכים איתם, אין לו ברירה אלא להשאיר הכל בידי בנותיו ונכדיו.

ברגע שלבן הכריז שהכל שלו, יעקב חדל מלהיות גנב, הן משרת רשאי להזיז את רכוש אדונו ממקום למקום ובעל הרכוש לא מאבד את בעלותו. הבנים של לבן הבינו שטענתם, שיעקב גנב צאן, פקעה.

לבן טען שיעקב היה פליט עני, ככתוב "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן" (ביאור:בראשית לב יא), שהופיע בביתו עם סיפור שהוא בן אחותו, רבקה. לבן האמין לדבריו, ייתכן שיעקב ציטט את ברכת לבן לרבקה "אֲחֹתֵנו,ּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (ביאור:בראשית כד ס). יעקב לא היה מקבל את ההסכם המועדף הזה אם הוא לא היה בנה של רבקה, לא היה בא לשאת את בת לבן בפקודת אביו, ולא היה זוכה בברכת אלוהים ואביו. לבן נתן ליעקב כבוד של בן וחתן "עַצְמִי ובְּשָׂרִי אָתָּה" (ביאור:בראשית כט יד). לבן הסכים לתנאי העבודה של יעקב. ייתכן שלבן שינה את התנאים מספר פעמים, אולם לבן לא טוען שיעקב שיקר ולא קיים את ההסכם.

כך מרגיש כל אב שמכניס את חתנו לעסק המשפחתי, החתן לומד את העסק, עובד בחריצות ומסירות והעסק עולה בצורה דרמתית. האב חייב להכיר בתרומה של החתן, ולכבד את ההסכמים ביניהם על חלוקת הרכוש, במיוחד שהרכוש יעבור לנכדיו של האב.

הַצֹּאן צֹאנִי

לפי ההסכם לבן היה רשאי לקבוע מתי יעקב הרוויח מספיק, ככתוב: "בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּו נָּקֹד וְטָלואּ בָּעִזִיּם, וְחוםּ בַּכְּשָׂבִים גָּנובּ הואּ אִתִּי" (ביאור:בראשית ל לג). לבן שמע את הטרונות של בניו ולא הפסיק את יעקב. כאשר יעקב ברח הוא לא נתן ללבן הזדמנות לבדוק אם הוא לקח כבשים ועיזים של לבן.

לבן טוען שהכל שלו, אפילו אלו שהוא הסכים שיהיו שייכים ליעקב. נראה כאילו שלבן ביטל את כל העיסקה ההיא, עכשו כשהוא ראה את גודל עדרו של יעקב. אולם גם לאחר המרדף לגלעד, לבן לא הלך לבדוק את הצאן. לבן הסכים שיעקב לא שיקר לו ולא היה מעונין להתעסק בקטנות, להתחיל להסתכל בכל כבשה ולראות האם החום עליה זה צואה, או אבק או צבע הצמר.

אם לבן היה הולך ובודק, ומוצא מספר כבשים ועיזים גנובות ממנו הוא היה חייב להביא את יעקב למשפט בחרן ולקחת את הכבשים חזרה במסע הארוך. לבן לא היה מעונין להתעסק, ולכן הוא לא בדק.

לִי הוּא

לבן מכריז על צוואתו ואת כוונתו לתת נדוניה לבנותיו. אדם כשר להכריז על צוואה כאשר הוא יודע מי הוא, מי היורשים, ומה ואיך רכושו יחולק. לבן הכריז שהבנות הן בנותיו. כיוון שהן בוגרות הן הופיעו לפני הבנים (לא הנכדים, בני בנותיו), הבנים הם בניו, הרכוש כולו שלו, והוא יחליט למי לתת בחייו, ואין אפשרות לאף אחד לערער על דבריו.

לבן מדגיש שהכל שייך לו ולו בלבד: לא לבניו, לא לבנותיו ולא ליעקב. הרכוש לא שייך ליעקב תמורת עבודתו. הרכוש לא גנוב ממנו ויעקב אינו גנב או פושע בורח. הרכוש לא של הבנות כי הוא לא נתן להן נדוניה. הרכוש הוא לא של בניו כי הוא לא מת ולא נתן אותו להם. לבן לבדו יחליט למי לתת את הרכוש ומתי.

הטענה של בני לבן שיעקב גנב רכוש והוא בן מוות נעלמה.

לבן הוא בעל הצאן, והוא נותן כרצונו נדוניה לבנותיו.

לבני לבן לא היתה אפשרות להתנגד.

לבן נרגע שבמות בנותיו, נכדיו יקבלו את הרכוש.

יעקב נושל מבעלותו על הצאן, אבל כל עוד נשותיו חיות ובניו לא דורשים את חלקם, לא היתה סיבה ליעקב להתלונן.

הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי

מי הם הבנות? מי הם הבנים?
למה הבנות מופיעות לפני הבנים?
חז"ל העלו שהבנות הן רחל ולאה, והבנים הם הנכדים שכללו את דינה אחותם. הסבר זה הוא חלש כי באותו משפט לבן ממשיך: "וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ" וכאן לבן מציין בפרוש את בנותיו ואת בניהן אשר ילדו, ולא קורא להם בנים.

סביר יותר שלבן מדבר על שתי בנותיו הגדולות, וכל אחיהן הצעירים, בני לבן. כך לבן מדבר על בנותיו ובניו, והוא מודיע להם את חלוקת הירושה, והנדוניה שמגיעה לבנותיו. הבנים הבינו שאביהם מעניק כבוד לבנות מעליהם. אב יכול לתת רכוש וכבוד כרצונו, ולבניו ובנותיו אין רשות או אפשרות להתנגד.

בהמשך, כאשר לבן נפרד, ממשפחתו העורך כותב: "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו, וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם" (ביאור:בראשית לב א), וסביר שלבן נישק וברך את נכדיו, לכן חז"ל הניחו ש'בניו' הם 'נכדיו', ו'הבנות' הן 'בנותיו ודינה ונכדתו'. העובדה שהבנים מופיעים לפני הבנות מעלה בעיה למה הנכדים מופיעים לפני האמהות. לבן והעורך דיברו על בניו ובנותיו של לבן. אין מניעה, שבהזדמנות חגיגית זאת, לבן נישק גם את בניו, שבאו איתו מחרן ויחזרו איתו לחרן, וברך אותם כשם שהוא ברך את בנותיו (ואת נכדיו ונכדתו) כדי לא לקפח אותם. בפרידה הבנים מופיעים לפני הבנות, כי לאחר שהבנות קיבלו את נדוניתן ועומדות להפרד, מעמד הבנים עלה להיות הבכורים שלו, ולכן הם ראשונים.

וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה

כאן ברור שלבן מדבר רק על בנותיו ולא כל אישה אחרת. לבן הוא חסר אונים לפגוע בבנותיו. לבן האשים את יעקב בחטיפה בכוח של בנותיו, ככתוב: "ותְַּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב" (ביאור:בראשית לא כו). לבן דרש לעשות חיפוש במחנה. לבן נפגש עם כל בת ביחידות ונתן לה הזדמנות להתלונן שהיא נחטפו בכוח בניגוד לרצונה, לבן הבין שרחל רוצה בנים מיעקב ולכן היא גנבה את התרפים. לבן הבין שהבנות, אוהבות אותו, אבל מעדיפות להיות עם יעקב. עכשו אם הוא יקח את בנותיו בכוח, חזרה, ללא יעקב, הוא יעשה בדיוק את מה שהוא האשים את יעקב. בנוסף לבן זכר את דברי אדוני בחלום הלילה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (ביאור:בראשית לא כד), כלומר אתה חושב שלחזור לחרן זה טוב, להן זה רע – אל תהיה שופט ואל תתערב.

ללבן לא היתה ברירה אלא לוותר.

נדוניה

לפי חוקי חמורבי מספר 184 , ו 180, אב נותן נדוניה לבנותיו לפי גודל רכושו. לאחר מותו, הבנים נותנים לבת, שלא קיבלה נדוניה, חלק שווה עם הבנים מהמטלטלין וכלי הבית (לא אדמה, אבל כן מהצאן).‏^[1]

לבן לא נתן נדוניה לבנותיו, כי הוא פחד שיעקב יחזור מיד לכנען, וייתכן שיעקב אפילו ישאיר את נשותיו. יעקב לא רצה לעזוב את נשותיו ולהפסיד את רכושו ולכן הוא בקש מהן להצטרף. כאשר הנשים הצטרפו הן הביאו את זכותן לנדוניה יחד איתן, והן כפו על יעקב להסכים שהצאן שברשותו זאת נדוניתן ולא משכורתו, כדבריהן: "כִּי מְכָרָנו;ּ ויַֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנו"ּ (ביאור:בראשית לא טז) , "כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִיּל אֱלֹהִים מֵאָבִינו,ּ לָנו הּואּ, ולְּבָנֵינו"ּ (ביאור:בראשית לא יז).

עכשו לבן נותן את נדוניתו לבנותיו. כל הרכוש שהיה שלו הופך לנדוניתם של בנותיו, ובניהן זכאים לנדוניה שלהן, במותן.

הדילמה של לבן

• לבן חשש שיעקב יחזור לכנען מוקדם מדי ולא יהיה מסוגל להלחם בעשו, ובנותיו ונכדיו יומתו.
• לבן הכריח את יעקב לעבוד 14 שנים עבור שתי בנותיו, ועוד שש שנים כדי לצבור רכוש. כך אחרי 20 שנים, הבן הגדול של יעקב כבר היה ילד גדול ומחונך, כבן 12.
• יעקב עבד בצאן לבן, ולפי ההסכם ללבן היתה הזכות לקבוע מתי המכסה מלאה: "בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ" (ביאור:בראשית ל לג), ולמרות ש"ויִַּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד; ויְַהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת ושְּׁפָחוֹת ועֲַבָדִים וגְּמַלִּים וחֲַמֹרִים" (ביאור:בראשית ל מג), ובניו של לבן התלוננו על רכושו הגדול והגדל של יעקב, לבן לא עשה דבר, מלבד ניסויות עקרים לשנות את ההסכם ולהקטין את קצב הגידול. לבן חשש לשלוח את יעקב לכנען, פן יעקב יצא מוקדם מדי לפני שהוא מוכן להלחם בעשו וביושבי כנען.

לבן חשב לחכות עוד כמספר שנים כדי שבני-יעקב יתבגרו, ואז יעקב יהיה חזק מאוד, ושום כח בכנען לא יעיז לעמוד נגדו, כפי שראינו בסיפור שכם. אולם אז היתה יכולה להתעורר בעיה שבני יעקב ישאו נשים בארם ולא ירצו ללכת עם יעקב.

אולם אחרי שלבן ראה את מחנה יעקב, הוא השתכנע שיעקב ינצח את כל אויביו, ואלוהי יעקב ישמרו עליו והוא לא צריך לדאוג לבנותיו ונכדיו. הם זכו בברכת אדוני.