קטגוריה:בראשית ח א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויזכור אלהים את נח וגו' עד פרשת צא מן התיבה. ספר הכתוב שאחרי ק"נ יום זכר אלהים את נח ואת כל אשר אתו ובזכותו יצא לתת להם שם ושארית ויעבר אלהים רוח על הארץ ליבש אותה וישוכו המים ר"ל שנחו משטיפתם וחזקם. וכמו שזכר הכתוב גבולי תגבורת המים כן זכר גבולי חסרונם מתחלה ועד סוף. כי הנה אמר בראשונה ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם וגו'. והיה זה כלו בסוף המ' יום כי כמו שבתחלה נבקעו ונפתחו כך בסופם נסכרו ומשם ואילך וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ר"ל וישובו מהארץ אל התהום כאשר בראשונה. ואמרו ויחסרו המים מקצה ק"נ יום. אין הכוונה שמאותו יום התחילו לחסור מכמות' הרב כמו שחשבו המפרשים כי כבר היה יותר ממאה יום שהתחילו לחסור אבל ענין הכתוב הוא שמקצה הק"נ יום חסרו המים כ"כ עד שנחה התיבה בחדש השביעי בי"ז לחדש על הרי אררט ובזה היה גבול רב מהחסרון לא מהתחלתו. והנה המבול התחיל בחדש השני שהוא מרחשון בי"ז לחדש ותנח התיבה בי"ז לחדש הז' שהוא ניסן הרי ביניהם ה' חדשים שלמים שהם הק"נ יום שזכרה התורה. וזה ממה שיורה הראות מבואר אמתת מה שפירשתי שהיו המ' יום נכללים בק"נ יום שעמהם נשלמו ה' חדשים מיום שהתחיל המבול עד יום שנחה התיבה שהיה בסוף הק"נ יום. ויהי' לפי זה החדש הז' לתחלת השנה כמו החדש השני שזכר בתחלת הפרשה. עוד נתנה התורה גבול אחר לחסרון המים באמרו (בראשית ח' ה') והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי שהוא תמוז שאז נראו ראשי ההרים שעם היות שנחה התיבה על הרי אררט בחדש הז' ולא יכלה להתנועע עוד למעוט המים הנה עדין לא נגלו ראשי ההרים כי תמיד היו מכוסים ממים עד החדש העשירי באחד לחדש שאז נראו ראשי ההרים וזה נכון שנפרש אותם על ההרים הגבוהים או על הרי אררט עצמם שעם היות שהתיבה נחה על א' מהם לא נראו ראשי ההרים ההם. וגם החדש ההוא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כמו השני והג' שזכר מבלי חלוף כללי א"כ באו שמות החדשים האלה כלם נמנים בסדר ראוי והגון. והותרה עם זה השאלה הט'. וזכר הכתוב שכאשר ראה נח ראשי ההרים אז פתח את חלון התיבה והוא הצוהר שעשה לאור ושלח בו את העורב. ואל תחשוב שבא הכתוב הזה להודיענו שאז פתח את חלון התיבה ולא קודם לכן כי הוא מאותו חלון ראה ראשי ההרים. אבל אמר הכתוב שאז פתח נח את החלון ההוא כדי להוציא את העורב ואולי שהיה באותו חלון אבן מאירה כענין הזכוכית הנהוג אצלינו לשום בחלונות שבו די להכנס האור לבית ולראות מהבית לחוץ והוא סתום אין יוצא ואין בא. וכבר חלקו בב"ר על ענין הצוהר אם היה חלון או אבן טובה ומאירה וכפי האמת שניהם דברו נכונה שהיה שם חלון וראה שם נח ההרים מבלי פתיחה אבל הוצרך לפתחו כדי לשלח ולהוציא בו את העורב. והנה לא אמר הכתוב ששלח את העורב לראות הקלו המים לפי שלא שלחו לזה התכלית אלא לראות אם נשארו בתים מגדלים וארמוניות כי שם יקנן העורב והיא מצא כל הארץ חריבה אין בית ולא קיום שום דבר בעולם לקנן בו חזר כנגד התיבה והיה יוצא ושב עד יבושת המים מעל הארץ כי תמיד היה קרוב לתיבה עד שיצא נח ממנה. הנה א"כ לא נשאר העורב מחוץ לפי שלא מצא מנוח אשר ייטב לו. וכבר אמרו מטבע העורב שדירתו אצל בני אדם ולא נכנס לתיבה לפי שהעורב כפי מה שארז"ל (סנהדרין ק"ח) נתחבר לבת זוגו בתיבה וכבר כתבו הטבעיים וזכרוהו חז"ל שבני העורב כשילדו יוצאים לבנים והעורב חושב מפני זה שאינם בניו ויברח מהם ולא יבקש ולא יתן להם מזון ושעל זה נאמר לבני עורב אשר יקראו. ואמר (איוב ל"ט ג') מי הכין לעורב צידו. הנה מפני זה לא חזר העורב אל התיבה ולא נתאמץ נח ללקחו מפני שלא נתקרב אל התיבה אבל היה הולך תמיד סביבה. אמנם היונה שלחה נח לראות הקלו המים לפי שהיא תנוח על ראשי האילנות ובעבור שלא היה דרכה לנוח על ראשי ההרים הגבוהים כיון שאין אילן שם לכן בפעם הראשונה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה כיונה פותה אין לב שמהתענג ומרוך לא תוכל לשבת על פני המים ומפני רכותה הוצרך נח ללקחה ויבא אותה אל התיבה. אבל העורב להיותי מקשיי הבשר חזק החיים ארוך הימים הניחו ללכת מפה אל פה כרצונו. ומאשר אמר הכתוב ויחל עוד שבעת ימים אחרים למדנו שבין שליחות העורב לשליחות היונה בראשונה עברו שבעה ימים כי לכן נאמר בפעם השנית שבעת ימים אחרים. הנה נתבאר מזה למה שלח נח בראשונה את העורב ולמה נאמר בו לראות הקלו המים שהוא לפי שלא שלח אותו אלא לראות אם נשארו הערים מאין יושב ובתים מאין אדם ששם יקנן העורב ולמה זה לא חזר אל התיבה והותרה השאלה הי'. והנה היונה בפעם הראשונה כאשר לא מצאה לה אילן ולא עשב למזונותיה ולא בית ופנת גג לשבת בה שהוא המניח לכף רגלה שבה אל התיבה והנה עלי זית טרף בפיה כאומר שני דברים בקשתי המדור והמזון ומצאתי המזון רע ומר והמדור איננו לכן שבה אל התיבה. ורבותינו ז"ל חלקו בדבר בב"ר (פרשה ל"ג) מהיכן הביאה מהם אמרו מהר המשחה הביאה שלא ירדו גשמים על ארץ ישראל וכמו שכתוב בדברי יחזקאל הנביא בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ארץ ישראל לא ירדו עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו מן הארצות ונכנסו בתוכה. ר' בירי אומר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה וב' הדעות האלו בלתי מספיקים. אם הא' לפי שאף שנודה שלא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל אין ספק שברוב המימות שנתגלגלו עליה משאר ארצות היו נעקרים ונשברים האילנות. ואמנם מגן עדן הוא דרך דרש ולכן הנראה לי מדרך הפשט שמעת שנראו ראשי ההרים נמצאו שמה ענפי זית הרבה שהיו צפים על פני המים וכשיבשו ראשי ההרים בהיות שם הארץ לחה ורעננה מאותם הענפים שנכנסו בבטן האדמה בארבעים או בחמשים יום שורשו וצמחו ויציצו ציץ ומשם לקחה היונה העלה זית שהביאה בפיה. ואמנם בפעם השלישית ששלחה כבר מצאה ארץ בפועל לנוח כף רגלה למזונות הרבה מעשבים ולכן לא שבה עוד אל התיבה. הנה התבאר שהיו שלחיות היונה בסדר ראוי והגון והותרה השאלה הי"א. ונשאר עתה לבאר מדוע נתאחר נח ארבעים יום משפתח התיבה עד ששלח העורב. ולמה אחר כך בין שליחות העורב ליונה ובין שליחות היונה בין זה לזה נתאחר שבעה ימים ואומר בסבתו שנח כשראה ראשי ההרים המתין עוד ארבעים יום כפי חכמתו יען היו ההנהגות כלם בארבעה מחנות קדושי עליונים והגלגל הסובב עלינו ומתגלגל לד' רבעים ומשם נמשכו הד' יסודות וכן בסוגי המורכבים ד' הדומם והצומח והמרגיש והמדבר והיו ימי יצירת הולד ארבעים יום ושאר הרביעיות ומספר הארבעים הנמשך מהם זה יסודו ושרשו ולכן ישב מרע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה כל אותם הפעמים שישב שמה והלכו המרגלים בארץ ישראל ארבעים יום וישראל ארבעים שנה במדבר והימים האלה נזכרים ונעשים עד היום הזה מדי שנה בשנה ורצון האלהים. ובעבור שראה נח שבמ' יום השחית הקדוש ברוך הוא עולמו במבול ובסוף מ' יום רחם ה' על הארץ נתאחר אותו המספר של מ' יום בחשבו שבסופם יראו המגדלים והאילנות וימצאו העופות מנוח אשר ייטב להם באשר יקננו לכן פתח החלון ומאשר לא ראה דבר ממה שחשב שלח את העורב וכאשר לא ראה ממנו דבר שלח את היונה פעם אחר פעם מז' לז' ימים והיה זה לפי שזה המספר מהימים הוא מרובע הלבנה שהיא פועלת בתגבורת המים ובחסרונם עד שהיה נח מרגיש בטוב השערתו העבר בנגיבו וחסרון לחותו וכפי מה שהיה מרגיש היה שולח שליחותו ואתה תראה שד' רביעיות מהגלגל הקיף בשליחיותו שהוא חדש שלם. והעיד הכתוב שכאשר שערו הצדיק כן היה שבשנת שש מאות וא' שנה לחיי נח בחדש האחד באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ונתגלתה האדמה. ולכן כשהרגיש בנגוב האויר יותר הסיר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו. ואין פירושו אצלי שחרבו המים אלא איך חרבו פני האדמה ושהיתה כלה שממה וחרבה מבלי ב"ח ולא צמחים ולא מגדל גבוה ולא חומה בצורה כי זהו החרבן אשר ראה באמת על פני האדמה וחשב נח שעם היות הארץ מגולה הנה תהיה לחה מאד ברפש וטיט לא ישענו ולכן התמהמה עוד חדש ימים אחרים בחדש השני בכ"ז בו שאז יבשה הארץ והוסר ממנה כל לחות המים מבית ומחוץ ונשארה ביבשותה הטבעי ואז צוהו השם לצאת מן התיבה והיה אם כן מיום שנכנס עד צאתו ממנה שנה שמשיית תמימה ועשרה ימים. הנה התבאר הספור הזה כלו והותרו הספקות הנופלות בו. והנה למדנו מהספור הזה מדעים יקרים מאד. האחד שכמו אשר מספורי מעשה בראשית למדנו דעות אמתיות במציאות ממציאו ית' בחכמה ובתבונה עצומה ויכולת מוחלט אשר הוא היסוד שעליו יבנה שלמות האדם והצלחתו. ככה מספור המבול הזה למדנו ידיעתו במעשה בני אדם והשגחתו בהם בשכר ובעונש ושהוא אל אמונה צדיק וישר. והתבאר גם כן היותו ית' מנבא בני אדם ומדבר עמהם ומודיעם מה שיהיה:

הב' שכמו שמספור מעשה בראשית בהויות העולם למדנו יכלתו להפסיד את העולם בשובו אל האין כשהיה. ככה מהספור הזה שהחזיר הקב"ה לאפס שלישי של עולם כל בני עולם השפל הזה הוא לנו עדות ברורה כי הוא אשר עשאו וכי הכל מעשה ידיו כי ההויה תעיד על ההפסד וההפסד על ההויה. והנה הפסד העולם וכלותו הוא דבר מקובל באומה. וכבר כתב הראב"ע שעל כן נאמר (בראשית ח' כ"ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר מכלל שיהיה לה עת תפסד בו. וחשב הרלב"ג שאין הטענה הזאת מוכרחת מפני שכתוב כימי השמים על הארץ. ואני משיבו שעל שניהם יבא ההפסד וכמ"ש (תהלים ק"ב כ"ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד:

הג' היא בדעות שא"א על המנהג הטבעי שיתהוה מין מהמינים הנולדים ממינם מזולת מינו כמו שהיה חושב בן סירא שכתב שהיה אפשר שיהיה המבול בחלק הנגלה מן הארץ ואחרי כן יחרבו המים ובאורך הזמן יתחדשו מערוב היסודות מה שהתהוה ממנו מין מין מהב"ח מבלי הולדת זכר ונקבה. והוא שקר מבואר כי הטבע לא יספיק לזה. ולכן רצה ית' כשרצה בקיום אלו המינים הנולדים ממינם שיושם מהם זכר ונקבה בתיבה:

הד' שלמדנו בספור הזה שהשנים שנזכרו במעשה בראשית ובפרשיות האלו כלם הם באמת שנים שמשיים בן י"ב חדשים כל השנה והיה ג"כ כל חדש שלשים יום. תראה זה מבואר מהי"ב חדשים שהתמיד זמן המבול משנכנס נח בתיבה עד צאתו ממנה שהיה שנה תמימה: