מ"ג בראשית ח א


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כׇּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דְּעִמֵּיהּ בְּתֵיבְתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא׃
ירושלמי (יונתן):
וּדְכִיר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ יַת נחַ וְיַת כָּל חַיְתָא וְיַת כָּל בְּעִירָא דְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחַ רַחֲמִין עַל אַרְעָא וְאִשְׁתַּדְכוּ מַיָא:
ירושלמי (קטעים):
וְאִדְכַּר בְּרַחֲמוֹי טָבָא דְאִית עִמֵיהּ יַת נחַ וְאַעֲבֵר יְיָ רוּחָא דְרַחֲמִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויזכור אלהים" - זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר (בראשית ו) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים

"ויזכור אלהים את נח וגו'" - מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה

"ויעבר אלהים רוח" - רוח תנחומין והנחה עברה לפניו

"על הארץ" - על עסקי הארץ

"וישכו" - כמו (אסתר ב) כשוך חמת המלך ל' הנחת חמה

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויזכור אלהים את נח — גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר:

ואת כל החיה — כלל לחית השדה ולעוף השמים ולכל שורץ על הארץ. וטעם ויזכור, השבועה שנשבע לנח:

ויעבר אלהים רוח — העבירו תמיד:

וישכו המים — וינוחו ולא גברו, וכן: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז י). ודגשות הכ"ף, לחסרון העי"ן, ושניהם מהבניין הקל:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה" - הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו ונח יכלול זרעו אשר אתו שם ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו אבל הזכירה בהם כי זכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו והנה ראה עתה להוציאם שלא יכלו בתיבה ולא הזכיר העוף והשרץ כי זכירת החיה שוה עמהם ויגיד עליו רעו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויזכר אלהים את נח. היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן הוא שכתוב ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר רבוי את בא לרבות בניו שהיו מכחו, וכמו שדרשו רז"ל את יעקב, אלו הבאים מכחו של יעקב. וכיון שפירש הכתוב הזכרון הזה בכח ורמז על הבנים, אף הנשים היו בכלל. ומה שהזכיר החיה והבהמה עמו יחדו, להורות שכולן שוין בהשגחה כללית, והוא הדין שהיה הזכרון בכל העוף אע"פ שלא הזכירם כי כל בעלי חיים בכלל הזכרון הם. או אולי מה שהזכיר בהמה וחיה דוקא ולא הזכיר העוף, לפי שהבהמה והחיה נבראו עם האדם ביום ששי, הוא שכתוב ויעש אלהים את כל חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, וזהו שאמר אשר אתו שהם בתיבה עמו. ויכלול ג"כ אשר אתו שנבראו ביום אחד עמו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – יא)    בחשבונות אלה יש שני דעות רש"י והרמב"ן והרי"א הרבה להפליא על שניהם עיין בספרו. מ"ש מקץ ארבעים יום פתח החלון הלא בהכרח פתחו תחלה שאל"כ מאין ידע חסרון המים:

(א) "ויזכר." עתה יספר מה שנעשה במשך הק"ן יום שהתמיד תגבורת המים על יסוד העפר מה שכסו אותו סביב, שבסוף ארבעים יום מעת התחלת הגשם זכר אלהים את נח וראה שאם יארך עוד ירידת הגשם ועלית התהום יארך ג"כ זמן יבושת המים וימי עמידתם בתיבה וימותו ברעב, כי לא הכינו מזון רק לי"ב חודש, שהוא המשפט היותר גדול, כמ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, וע"כ העביר אלהים רוח על הארץ שהוא שינוי אויר, וישכו המים פי' שהפסיקו מלרדת וחמתם שככה:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויזכור אלהים את נח וגו'. טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר ואת כל החיה. אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו:


עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו'. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח:


ויעבר אלהים רוח וגו'. הכוונה היא להודיע כי ה' צוה על המים להתגבר כאשר צוה עליהם בששת ימי בראשית (א' כ') ישרצו המים כמו כן צוה להם כאן לנהוג בתגבורת, ולזה תמצא שאחר שנמחה כל היקום אמר הכתוב ויגברו המים וגו' והוא ללא צורך כי כבר נמחה אפילו גולמי הנבראים, והטעם הוא כי המים היו עסוקים במצותם אשר גזר עליהם ה' ואין להם לדרוש דרשות למנוע התגבורת אחר שנמחה כל היקום עד שזכר ה' לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם והוא אומרו ויעבר אלהים רוח חסד ורחמים ונמתקו גבורות המים, והוא שתרגם אונקלוס וישוכו המים ונחו מיא שלא התגברו עוד:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויזכור אלהים את נח וגו'. זה שאמר הכתוב: "צדקתך כהררי אל"; צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל, הדא הוא דכתיב: "ותנח התבה" וגו' (פס' ד). "ומשפטיך תהום רבה", משפטים שעשית עם דורו – דקדקת עמהם עד תהום רבה; הדא הוא דכתיב: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז, יא). ולא עוד, אלא כשזכרתו, לא לו לבדו נזכרת אלא לו וכל מי שהיה עמו בתיבה; הדא הוא דכתיב: ויזכר אלהים את נח. אדם עולה בספינה ועמו בהמה, אם עמד סער בים מה הן עושין? משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם; אבל הקב"ה אינו כן, כשריחם על נח – ריחם על הבהמה, שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה.

"יודע צדיק נפש בהמתו", יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו. "טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו". אוי להם לרשעים שהופכים מידת רחמים למידת הדין; בכל מקום שנאמר "ה'" – זו מידת רחמים, שנאמר: "ה' ה' אל רחום וחנון", וכתיב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם, וינחם ה' כי עשה את האדם, ויאמר ה' אמחה את האדם" (בראשית ו, ה-ז). אשריהם הצדיקים, שהן הופכין מידת הדין למידת רחמים; בכל מקום שנאמר "אלהים" – זו מידת הדין, שנאמר: "אלהים לא תקלל", "עד האלהים יבוא דבר שניהם"; וכתיב: ויזכור אלהים את נח, "ויזכור אלהים את רחל", "וישמע אלהים את נאקתם [ויזכור]". מה זכירה נזכר לו? שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה. את נח, בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה.