ביאור:בראשית ח יא

בראשית ח יא: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ח יא.


וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץעריכה

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶבעריכה

נח שלח את היונה בפעם השניה, אחרי ששבעה ימים קודם הוא שלח אותה והיא שבה אחרי זמן מה, כי היא לא מצאה מקום לנוח. סביר שהעורב על גג התיבה הטריד אותה והיא העדיפה לחזור לתוך התיבה, ולא להשאר לישון חשופה על הגג.

הפעם היונה היתה בחוץ הרבה זמן, עד הערב, וניתן להבין שהיא מצאה עצים לנוח עליהם. לא ברור אם היא גם מצאה אוכל. סביר, שכשם שנח לקח אותה בידיו כאשר היא שבה בפעם הראשונה, נח השיב אותה לתיבה והחזיק בה בשתי ידיו, וכך הוא הרגיש אם הזפק שלה מלא אוכל. אולם נח לא היה יכול לדעת אם זה זרעונים מהקרקע או פירות על עצים. לא סביר שהיו פירות, כי העצים היו במים ולא יכלו לפרוח ולהניב פירות, ופירות משנה שעברה נרקבו במים.

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָעריכה

היונה לפחות מצאה עץ זית, שחלקו נמצא מעל פני המים. לא נאמר האם העלה היה טרי וירוק, או מת ורקוב. בכל אופן נח ידע שהמים ירדו לגובה של עץ זית. אם היונה היתה שבה עם זלזל, נח לא היה יודע אם היא שברה את הענף מעץ, או שהענף הזה צף על המים.

במידה והעלה היה ירוק וטרי, נח ידע שעץ הזית הזה לא מת בזמן שהותו מתחת לפני המים, וכאשר המים ירדו הענפים הנצו עלים. לעלה של זית יש טעם מר, ולא ידוע שיונים אוכלות עלים של עץ זית או משתמשות בעלים של עץ זית לבנות קן. היונה הביאה עלה בפיה, אולם לא נאמר שהיא אכלה ובלעה את העלה. בכל אופן אלוהים רצה שהיא תביא סימן לנח, וגרם ליונה להביא עלה במקורה.

בתמונות של סמלי השלום רואים יונה לבנה עם ענף של עץ זית, והנה אנו רואים שבמקור זה רק עלה אחד ולא ענף של זית. נראה שעלה אחד לא הרשים את הדימוי לשלום, ולכן שינו את זה לענף.

קַלּוּעריכה

מהשהיה הארוכה בחוץ והעלה (הירוק?) נח הבין שהמים קַלּוּ.
"קַלּוּ" שורש 'קלל' -

  • נעשו קלים במשקל. משקל המים מעל האדמה נעשה קל, ככתוב: "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב א כג).
  • איבדו את כבודם, בזוי. המים המפוארים, שהגיעו לראש ההרים, עכשו ירדו וחסרו עד הקרקע ועוד מעט יגמרו, ככתוב: "וְנִקְלָה כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר לוֹא כַבִּיר" (ישעיהו טז יד).

כלומר הקרקע עדין מכוסה במים, אבל מתחת גובה של עצים.