פתיחת התפריט הראשי




{א} ויזכור אלהים את נח וגו'. טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר ואת כל החיה. אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו:


עוד ירצה על זה הדרך ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו. גם בזה כלל רמז לצרה שמצאתו לנח (תנחומא) מארי אשר הכישו ונסתכן בתיבה לרוב תוספת טרדתו וכו'. גם מניעת רפואה למחלתו, נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח:


ויעבר אלהים רוח וגו'. הכוונה היא להודיע כי ה' צוה על המים להתגבר כאשר צוה עליהם בששת ימי בראשית (א' כ') ישרצו המים כמו כן צוה להם כאן לנהוג בתגבורת, ולזה תמצא שאחר שנמחה כל היקום אמר הכתוב ויגברו המים וגו' והוא ללא צורך כי כבר נמחה אפילו גולמי הנבראים, והטעם הוא כי המים היו עסוקים במצותם אשר גזר עליהם ה' ואין להם לדרוש דרשות למנוע התגבורת אחר שנמחה כל היקום עד שזכר ה' לנח ואז צוה למים להיות נחים מתגבורתם והוא אומרו ויעבר אלהים רוח חסד ורחמים ונמתקו גבורות המים, והוא שתרגם אונקלוס וישוכו המים ונחו מיא שלא התגברו עוד:


{ב} ויסכרו מעיינות וגו'. רמז הכתוב דרך הגשמים ותגבורתם כי כשהמים יורדים למטה בהכרח המים התחתונים עולים כנגדם ולא ימצא זה בלא זה והוא שאמר הכתוב ויסכרו וגו' ויכלא הגשם כי ב' מימות אלו משמשים כאחד, וכן הוא בדבריהם ז"ל (תענית כה:) אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים כנגדה מלמטה וכו':


{ג} וישובו המים וגו'. פירוש נמשכים ושבים המים שהיו בנמצא לים אוקיינוס, ואומרו ויחסרו המים פירוש שהיו נחסרים מעצמן כדרך מים בולעים מים (ב"ר י"ג) ואומרו מקצה חמשים וגו' פירוש ענין זה ששבו המים וחסרו היה בסוף ק"נ יום לירידת המבו ל:


{ה} והמים היו הלוך וחסור. פירוש חלק מהם הלוך וחלק מהם חסור עד וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק שלפני זה:


{ו} ויהי מקץ וגו'. צריך לדעת מנין ידע זמן שיכול לפתוח חלון התיבה ולא חש לטביעה במים פן יקראנו אסון. ואולי שהובטח שאין יותר משנים עשר חדש. עוד ממה שהכין צורכי אכילה ומן הסתם הכין לזמן מוגבל ומזה ידע שיעור אשר יהיה שמור בתיבה:


{ז} וישלח את העורב וגו'. צריך לדעת למה שלחו. ואם לראות הקלו המים היה לו לומר הכתוב הקלו המים כמו שאמר בשליחות היונה. ואם לא הוצרך לומר למה הוצרך לומר בשליחות היונה:


עוד מה היא כוונת אומרו יצוא ושוב עד יבושת וגו' אם הכוונה היא שלא מצא לנוח חוצה והיה חוזר חלילה אם כן למה הוצרך נח לשלוח היונה ולא היה לו העורב לאות ולמופת שעדיין לא קלו המים. עוד מה היא כוונתו בהודעת עד יבושת. עוד למה הוצרך לצאת עד יבושת כיון שיצתה היונה בה היה מספיק לדעת. עוד למה לא אמר הכתוב וישלח ידו ויקחה כאמור ביונה:


אכן כוונת הכתוב הוא על פי מאמר רז"ל (סנהדרין קח:) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תיכף ומיד והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב פירוש נח מגרשו והוא חוזר ונשאר בדרך זה עד יבושת המים. ולענין שליחות לראות הקלו שלח היונה והוא אומרו וישלח את היונה מאתו פירוש בשליחות לו לראות הקלו המים, ודבר זה לא יכול לידענו מהעורב להיות שהיה מגורש ולא בשליחות, מה שאין כן היונה שהלכה בשליחות והשיבה אותו כי לא מצאה מנוח לכף רגלה, ותכף שלח ידו ולקחה והביאה אל התיבה כאומרו וישלח ידו ויקחה ויביאה אליו אל התיבה פירוש אל מקום המיוחד לה לשמירתה מה שאין כן העורב שמשולחת נשארת וכשהיה חוזר היה נח משלחו פעם אחרת:


ועוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שם) וזה לשונם אמר ר"ל תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה וגו' ז' ז' ואתה שנאתני הנחת מין ז' ושלחת ממין ב' אלמלא פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת או שמא לאשתי אתה צריך אמר לו רשע במותר נאסר לי בנאסר לי על אחת כמה וכמה עכ"ל. הנה לפי מדרש זה לא רצה הרשע ללכת בשליחות שמא יפגענו שר של צינה וכו' או לצד שחשדו לנח בזוגתו ולזה הוצרך נח לשלח היונה. וזה שיעור הכתוב וישלח את העורב ולא רצה ללכת אלא היה יוצא ושוב ומזה ידע נח כי עדיין המים על פני כל הארץ אבל לא ידע אם קלו או לא שאין ראיה מעורב כי אינו זז ממקומו לזה שלח את היונה לדעת פרט זה הקלו המים, ולזה הוצרך לומר הקלו המים בשליחות היונה לומר כי לפרט זה הוצרך לשולחה והבן. ופירוש דברי המאמר הוא על זה הדרך כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא (תהלים סט) את אשר הכית רדפו פירוש כי מן הראוי לרחם על המוכה ומעונה והם הוסיפו לרדוף, וזה הוא טענת העורב באומרו רבך שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה שאם היה פוגע וכו' נמצא העולם וכו' והרי אתה מתנהג באכזריות, או לכשנאמר כי לא באכזריות עשית יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו' פירוש הגם שהיא פחותה במדרגה שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והוצרכת לנקבתי ואין קושיא מה נשתנית אשתו מכלן כי בכל אחת ישנה לשאלה זו:


או על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קח:) עורב שמש בתיבה וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו ואמרו ז"ל (ע"ז כ:) ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר. והשיבו נח על מה שאמר רבך ולא רבו קראו רשע, ועל מה שדיין כי לאשתו הוא צריך כי קל וחומר הוא במותר לי נאסר באסור מכל שכן אם כן אם יצטרך לנקביו וירצה ב"מ לעבור על האיסור הנה אשתו לפניו שאין בה אלא איסור אחד מלכת אחר העורב שיש לו בה ב' איסורין. עוד נתכוין לומר לו רשע על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע:) שכל הפוסל במומו הוא פוסל ולהיותו רשע חשדו לנח, אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו' לא השיבו דבר ולזה אמרו ז"ל טענה ניצחת השיבו וכו':


עוד אפשר לומר שרמז לו באומרו רשע, תשובה לאם יפגע בי שר של צינה, כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר של וכו' אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה:


{ט} וישלח ידו וגו'. פירוש להיותה עייפה ויגיעה כי לא מצאה מנוח וגו' ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה:


{טז} צא מן התיבה אתה ואשתך וגו'. נתכוון להתיר לו דבר שאסר לו בעת כניסתו לתיבה, וגם בשאר מיני נבראים צוה ה' להם ושרצו ורבו. ודקדק לומר צא וגו' ואחר כך הזכיר יחוד הזכרים והנקבות לומר שכל עוד שהם בתיבה הגם ששלמו ימי הצרה הם באיסור הזיווג עד אחר יציאה. וכן תמצא שאמר הכתוב אחר זה ויצא נח ובניו ואשתו וגו' זכרים לבד ונקבות לבד עד זמן היציאה שדייק דברי ה' כמו שדייקנו. גם ממוצא זכר אתה יודע כי שמרו מצות ה' והיו פרושים מנשותיהם כדבר מלך כל זמן היותם בתיבה עד שיצאו והוא אומרו ויצא נח ובניו הרי זה מורה באצבע שעד זמן היציאה הם פרושים, ועיין מה שכתבנו בפסוק (ט' ז') ואתם פרו ורבו:


{כא} וירח ה' וגו'. כוונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה' בעולמו אף על פי כן נתרצה בהם ובאמצעות הקרבתם נדב להטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו אלא כביכול מעצמו נתרצה כאילו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ"ל מאמר אחד (עירובין סה.) וזה לשונם כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ פירש הוא ז"ל כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית ובאמצעותו יעשה לו מבוקשו ממנו מעצמו יש בו מדעת קונו כי כן עשה ה' כמו שפיר' בסמוך. ודקדק לומר מתפתה לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו. גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ריח ניחוח, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו:


ויאמר ה' וגו' לא אוסיף וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש"י ז"ל פירש כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו במסכת שבועות (לו:) ע"כ. וקשה כי דברי רז"ל לא כך הם וזה לשונם אר"א לאו לאו שבועה וכו' אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני דכתיב ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה וגו' וכתיב (ט' ט"ו) ולא יהיה עוד המים למבול ע"כ. והם ב' כתובים הבאים בדברי ה' לנח בסמוך ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש"י. וטעם הש"ס שלא הוכיחו השבועה מכפל לא אוסיף ולא אוסיף האמורים בפסוק ראשון שאמר ה' אל לבו, יש טעם נכון בדבר כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול כי לא אוסיף ראשונה היה על פרטי האדמה ולהיות שלקתה ב' או ג' פעמים לסיבת בני אדם, חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה, לזה בתחילת רצונו יתברך אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואפילו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה' בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל, וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה. לזה דרש רבא מב' פסוקים והם לא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול ולא יהיה עוד המים למבול. ועיין כונת הכתוב ודרשתם ז"ל במקומו בע"ה. ומעתה עלו דברי רש"י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גירסא אחרת בש"ס וכמו שכתב הרא"ש שם בשבועות. ועיין מה שפירשתי בפסוק ולא יכרת וגו'. ונשאר לנו לתת טעם למה שינה הכתוב במאמריו פעם הקדים לקלל קודם אומרו תיבת עוד ופעם הקדים תיבת עוד לתיבת לקלל ולא השוה שיעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם מה שאין כן קללת כל חי המתים כבר מתו והיו כלא היו והחיים אין הכר בהם למה שעבר, לזה דייק ה' בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תיבת עוד אחר שאמר לקלל לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים עוד להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה ודו"ק:


כי יצר לב וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל במסכת בבא קמא (לט.) שור האצטדין שנגח פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו ע"כ. והן האדם מנעוריו קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע משננער ממעי אמו והרע מדריכו בבחינתו והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב, והועיל טענת רע מנעוריו שלא יתכעס ה' עליו כל כך שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סיבה להרשיע לצד לימודו מנעוריו: