פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה פרה פרק יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מסכת פרה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

דיני הזיית מי החטאתעריכה

חטיבה I: טבילת האיזוב בצלוחית מי החטאתעריכה

(א) הָאֵזוֹב הַקָּצָר – מְסַפְּקוֹ מאריך אותו בַחוּט וּבַכּוּשׁ, או בקנה אורגים וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה, וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב - וּמַזֶּה.

מחלוקת האם חייב לאחוז את אזוב בשעת הטבילה במי החטאת.

רְבִּי יְהוּדָה וּרְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כַּשֵּׁם שֶׁהַזָּיָה בָאֵזוֹב - כָּךְ טְבִילָה בָאֵזוֹב.


(ב) הִזָּה סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגַּבְעוּל - הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.

ההזיה צריכה להיות מהאזוב על הכלי או האדם הטמא, והיא חייבת להיות ישירה וודאית. אבל גם הזיה מהגבעול של האיזוב כשרה, ראו תוספתא יב, ב.

אם פי הצלוחית צר – במשיכת האזוב דרכו הוא משיר עלים ושרף למי החטאת, ולדעת ר' יהודה פוסל אותו.

כאשר לא נשארו מי חטאת – צריך להיזהר לא לנגב את השארית מהצלוחית, שאין זו "טבילה".

הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים: סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ וּמָצָה עָלָיו - הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.
מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶשׂ, וְהִזָּה עָלֶיהָ,
סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק עַל הַחֶרֶשׂ וּמָצָה עָלֶיהָ - הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.

צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר - טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכָּהּ.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַזָּיָה הָרִאשׁוֹנָה.

מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעָטוּ - טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גַבְעֻלִּים וּמַזֶּה,

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג.

חטיבה II: כוונה וכיוון בהזיהעריכה

נִתְכַּוַּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו - וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו - וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה;

לאחר הטבילה על המזה להזות על הטמא. בהזיה צריך המזה לכוון באופן כללי, ולהתכוון להזות על טמא מסוים, וראו ספרי זוטא שדרשו כך מהפסוק במדבר יט יט. אבל האדם שעליו מזים אינו צריך לכוון; והשוו סנהדרין ט, ב.

ניתן להזות ולטהר כל מספר של אנשים או כלים, וראו גם תוספתא דמאי, א, י, שמדמים את הדין לדיני הדמאי.

לְפָנָיו - וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו - הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה.

מַזִּין עַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ, וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ.

וּמַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים - אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.


(ג) נִתְכַּוַּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוּ מְקַבֵּל טֻמְאָה,

הזאה על דבר שאינו מקבל טומאה פוסלת את המים שנותרו באיזוב. אבל הזאה מיותרת על דבר המקבל טומאה אינה פוסלת אותם, ויכול להזות שוב בלי לטבול.

ובכלל מים שמטפטפים מהאיזוב, אם לא נפסלו – כשרים להזאה ומטמאים את הנוגע בהם והנושאם, וראו ספרי במדבר קכט.

אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - לֹא יְשַׁנֶּה. יזה שוב בלי לטבול
עַל דָּבָר שֶׁאֵינוּ מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה,
אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - יְשַׁנֶּה.
עַל הָאָדָם, מקבל טומאה וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה, אינה מקבלת טומאה אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - לֹא יְשַׁנֶּה.
עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב - יְשַׁנֶּה.

הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים - כְּשֵׁרִים, לְפִיכָךְ הֵם מְטַמִּים לְשֵׁם מֵי חַטָּאת.


חטיבה III: הזיית היחיד והציבורעריכה

(ד) הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁלָּרַבִּים מי חטאת ציבוריים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים – פָּטוּר. מקרבן

אם התברר שמי החטאת של הציבור פסולים – אין מטמאים את האנשים שהזו עליהם למפרע. אבל מי חטאת פרטיים, שכנראה לא הזו אותם על הרבה אנשים – מטמא למפרע, ואם נכנס למקדש חייב קרבן עולה ויורד, כדין הנכנס טמא למקדש בשוגג, ראו שבועות ב, א.

כהן גדול פטור מהקרבן.

למרות שמי החטאת יצרו שלולית לפני החלון של רבים – לא התחשבו בכך, כי אין טומאה במי חטאת משומשים.

מֵחַלּוֹן שֶׁלַּיָּחִיד ממי חטאת פרטיים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין - חַיָּב.
אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁלַּיָּחִיד, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁלָּרַבִּים - פָּטוּר,
שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל טֻמְאַת הַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁלָּרַבִּים, וְדוֹרְסִים וְלֹא נִמְנָעִין,

מִפְּנֵי שֶׁאָמָרוּ: מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׁוּ מִצְוָתָן אֵינָן מְטַמִּין.


(ה) אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בְּקָרְדּוֹם הַטָּמֵא בִכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו,

מי חטאת שיש בהם כדי הזיה מטמאים את האדם במשא (כלים א, ב.) אבל מי חטאת שכבר הוזו אינם מטמאים, כאמור במשנה ד.

האוחז את הקרדום הטמא אינו נטמא, כי אחזו בכנף בגדו, וראו גם חגי ב יב – יג, וכן לעיל י, ו.

ר' יהודה מחמיר בהגדרת "כדי הזיה": לדעתו, אפילו מים שלא ניתן להזות מהם (ראו משנה ב) – נחשבים כך, כאילו האיזוב עשוי נחושת שאינה סופגת מים כלל.

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַיִם כְּדֵי הַזָּיָה - טָהוֹר.
כַּמָּה יְהֵא בַמַּיִם וִיהֵא בָהֶן "כְּדֵי הַזָּיָה"? - כְּדֵי שֶׁיִּטְבֹּל רָאשֵׁי גַבְעֻלִּין וְיַזֶּה.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁלִּנְחֹשֶׁת.


חטיבה IV: הזיה טמאהעריכה

(ו) הַמַּזֶּה בְאֵזוֹב הַטָּמֵא, אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה - הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.

אם יש באיזוב הטמא כביצה – הוא מטמא את הנוגע בו. טומאה לחטאת היא בלי גבול, ולא סופרים בה ראשון לטומאה וכו', וראו משנה ז, וראו תוספתא יב, ז: "אין מניין לחטאת".

הלשון "אפילו הם מאה" – מחזירה למשנה ב.

אם אין בו כביצה – עדיין ההזיה פסולה, אבל ניתן להזות באיזוב אחר.

אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה - הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.
וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ - אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.


(ז) טָהוֹר שֶׁלְּחַטָּאת שֶׁנִּטַּמּוּ יָדָיו - נִטַּמָּא גוּפוֹ,

ראו לעיל ט, ח, לעניין טומאת הידיים המטמאת את גופו.

וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ - אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.


(ח) לָגִין  lágunos: בקבוק, כד ליין שֶׁלַּחַטָּאת שֶׁנִּטַּמּוּ (יָדָיו) [אחוריו] - נִטַּמָּא תוֹכוֹ,

ראו כלים כה, ט, שכלי הקודש – וכן כלי החטאת – אין בהם הבחנה בין אחוריים לבין תוך.

וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ - אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

חטיבה V: חיבור להזאה לטהרה - ולטומאהעריכה

הַזּוֹג וְהָעֶנְבּוּל - חִבּוּר.

אין צורך להזות על כל חלקי הכלי. למשל: בפעמון – מספיק שהזה על הענבל או על הזוג, ובפלך- עליו להזות על הפלך עצמו ולא על הכוש (שהוא חלק ממנו). הכוש לעניין זה יכול להיות של פשתן או של גומא.

אבל המשטח של המיטה אינו מחובר אליה בטהרה ובטומאה, וראו גם תוספתא כלים, ב"מ ה, ד.

ידיות של כלים שנכנסות ויוצאות מהם – נחשבות חלק מהכלים לעניין ההזאה. לדעת ר' יוחנן גם אם אינן מתחברות בקלות.

כּוּשׁ שֶׁלְּרֻבָּן מוט לטוויית הגומא למחצלת - לֹא יַזֶּה, לֹא עַל הַכּוּשׁ, וְלֹא עַל הַפִּיקָה. הכפתור בקצה הכוש וְאִם הִזָּה - מֻזֶּה.

שֶׁלַּפִּשְׁתָּן - חִבּוּר.

עוֹר שֶׁלַּעֲרֵיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת - חִבּוּר.

הַמִּלְבֵּן אֵינוּ חִבּוּר לֹא לַטֻּמְאָה וְלֹא לַטַּהֲרָה.

כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת - חִבּוּר. רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אַף הַחֲרוּקוֹת.


(ט) הַסַּלִּים שֶׁבַּקַּנְתֵּל, בצידי אוכף החמור וְהַמִּטָּה שֶׁלַּטַּרְבָּן, המורג וְקֶרֶן שֶׁלִּכְלֵיבָה וּקְרָנִים שֶׁלְּיוֹצְאֵי דְרָכִים, מימיות

המנויים במשנה הם המחוברים באופן זמני או שמדובר בשני כלים נפרדים המחוברים יחד. במקרים כאלה החיבור מעביר את הטומאה, אבל יש להזות על כל כלי בנפרד.

וראו דברי ר' עקיבא בתוספתא יב, ח: "כל שחיבור להזאה – חיבור לטומאה, ויש חבור לטומאה ואין חבור להזאה."

וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת, וּשְׁלַל הַכּוֹבְסִין, וּבֶגֶד שֶׁהוּא תָּפוּר בַּכִּלְאַיִם,
חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵינוּ חִבּוּר לְהַזָּיָה.


(י) כְּסוּי הַמֵּחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַשַּׁלְשֶׁלֶת;

בית שמאי מצרפים לדוגמאות שבמשנה ט גם את כיסוי המחם, ובית הלל רואים אותו כנספח למחם, ולכן הזאה עליו אינה מטהרת את המחם, אבל ההפך כן.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: חִבּוּר לַטֻּמְאָה, וְאֵינוּ חִבּוּר לְהַזָּיָה.
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: הִזָּה עַל הַמֵּחַם - הֻזָּה הַכְּסוּי, הִזָּה עַל הַכְּסוּי - לֹא הֻזָּה הַמֵּחַם.

חטיבה VI: מי ומתי מזים?עריכה

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהַזּוֹת, חוּץ מִטָּמְטוֹם, וְאַנְדְּרוֹגִינָס, וְהָאִשָּׁה.

נאמר "איש", ולכן האשה פסולה להזות. אבל הקטן יכול להזות בעזרתה, בתנאי שהוא מזה ולא היא; וראו ספרי זוטא לבמדבר יט יח.

והשוו לעיל פרק ה, חטיבה II.

וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת - וְהָאִשָּׁה מְסַעֲדַתּוּ, וּמַזֶּה, וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַמַּיִם, וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה.
וְאִם אָחֲזָה בְיָדוֹ, אֲפִלּוּ בְשָׁעַת הַזָּיָה - פָּסוּל.


(יא) טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם, וְהִזָּה בַיּוֹם - כָּשֵׁר.

בַּיּוֹם וְהִזָּה בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַיּוֹם - פָּסוּל.

ראו מגילה ב, ד.

אם טבל בלילה יכול לחזור ולטבול ולהזות ביום, ראו תוספתא יב, ט.

אֲבָל הוּא לְעַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה, וּמַזֶּה בַיּוֹם,
שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּם שֶׁעָשׁוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר - כָּשֵׁר.