ויקיטקסט

תשובות הרשב"א/חלק ד/דפים ארוכים ד

< תשובות הרשב"א



סימן שא

עריכה

עוד דתנן בפרק ארבעה אחין (דף ל:): וכולן שהיו להן קידושין, או גירושין מספק כו'. פלא! אמאי לא מוכח בפרק קמא דמכילתין מהכא, דמיתה מפלת. דאי נשואין, אפילו נתגרשה בוודאי אינה מתייבמת, ע"כ.

תשובה: ומאן לימא לך, דמתני' בשכנס נכרית ולבסוף גירש. דלמא בשגרש ולבסוף כנס. ואי משום דאמרינן עלה בגמרא: אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת; לאו למימרא דבשכנס תחילה, דקיימא בחזקת היתר לשוק. אלא אפי' בשגירש ולבסוף כנס, משום דכיון דערוה נישואיה וודאי, וגירושיה ספק, בחזקת גרושה1 קיימא, דמספק אל תוציאנה. א"כ נכרית זו, בחזקת היתר עומדת. וכן קבלנו מרבותינו הצרפתים. וכ"ש דלמסקנא, דאוקי רבא כל שיש בגירושין יש בקידושין, תו לא אצטרכין לטעמא דחזקת היתר לשוק עומדת. ודילמא בשגרש ולבסוף כנס היא, מתני'.


סימן שב

עריכה

עוד בפרק ארבעה אחין (דף ל:): וכיון דאסר לה מר לצרה ליבומי, אמרי כו' דבתרא לאו קידושי. ופרש"י ז"ל, וישאנה אחיו מאמו. ושאלני אחד מאחי: אמאי חייש לאחיו מאמו, טפי מאחיו מאביו? והשבותיו: דלאחיו מאביו, ליכא לספוקי, דעל כרחין בדליכא שם אחר, אלא הוא איירי. דאם היה שם אחר מאביו, אותו אחר היה מיבם לאיזו שירצה. דלדידיה אינה ערוה. ואפי' הקדושין ודאי! ומ"מ פלא בעיני, אמאי דחק רש"י ז"ל: וישאנה אחיו מאמו. הא היה יכול לומר: שמא אחר דקדש זה לאחותה, חזרה ונתקדשה אותה האחות לאח' מן השוק. וכי אסרה לצרה ליבומה, אמרי קדושי אחות ראשונה היו קידושי וודאי, ולא תפסי אחות שניה. וקידושי אותן דמן השוק הוו קידושי. א"נ אמרו דברייתא לאו קידושי, ויתירוה לשוק בלא חליצה.

תשובה: גם אנו תמהנו על דברי רש"י ז"ל. ובודאי כן הוא, כמו שאמרת. דבשאין אח אחר מיירי, ולאו דוקא, אלא שאין שם אחר מאב, שיהא מותר בה, ומן הטעם שאמרת. ומפורש עלה בגמ' אשה זו בחזקת היתר לשוק היא עומדת. ומ"מ לא זו הדרך מוציאתו מידי קושיא. דאכתי איכא למייחש, לשמא ישאנה אחיו זה בעצמו. דעל כרחין דאחות השניה אינה אסורה על האח זה. אסור ערוה. שאילו כן איהי תפטור צרתה מן החליצה ומן היבום, דהרי יש כאן קידושי ודאי. וכיון שכן, אף לדידיה איתא (שמא צ"ל: איכא) למיחש, דדילמא לאחר דחליץ לאשת אחיו, ילך וישא אחותה שניה, דהויא לה קרובת צרת חלוצתו. אבל מה שהקשית: למה לא העמידה בשחזרה ונתקדשה לאחר מן השוק, ויאמרו דקידושי האחר קידושי, א"נ ויתירוה לשוק בלא חליצה, הא ליתא מכמה אנפי. חדא, דניחא ליה טפי לאוקומי בחשש איסור כרת, מלאוקמא באיסור לאו דיבמה לשוק. ועוד, דשמא יאמרו לכי מצרכת לאשתו הראשונה חליצה, ואסרת לה ליבומי, ההיא שעתא תיזיל ותנשא לשוק, דהא נפקת בחליצת צרתה. וא"ת מ"מ נפקא מינה להיכא דנתקדשה לאחר חליצת צרתה לשלישי, ויאמרו: קידושי שני קדושי, קדושי שלישי לאו קדושי; זה חשש רחוק. ועוד, דהיינו אידך דקאמר קידושי דבתרא לאו קידושי. כלומר: ואתו להתיר אשת איש לשוק. והדר אמר דאיכא למיחש לערוה לאחין. ועוד, דמילתא דלא שכיח' היא, דברייתא שנתקדש' לראשון, קידושי ודאי, תחזור ותתקדש לשני. אבל ראשונה שנתקדשה, קידושי ספק הוא, דאיכא בדידה, איכא למיחש שמא תפשוט ידה, ותקבל קידושי אחר, משום דאמרה: לא נתקדשתי לראשון; דקרוב לו הי'. וזה דבר נכון.


סימן שג

עריכה

עוד בפרק ארבעה אחין (דף נב) הותרה אף היא. [מ"ט]? מאי דעבד שקליה. וזה פלא, דאיך הותרה היא ליבם, הא הויא גרושת אחיו במאמר?

תשובה: ודאי, היכא דיהיב גט, ודאי פסלה ממנו, ומכל האחים. אבל היכא דפירש שאינו נותן גט, אלא למאמרו בלבד, הותרה אף היא לאחין, כטעמא דמפרש בפר"ג. משום דמאמר לחודיה קאי, וזיקה לחודה קיימ'. וכיון דפירש, דלמאמרו בלבד הוא נותן גט, נמצאת זיקת האחין במקומ' עומדת. ומאמר בלבד שעשה בה, סילק. ועיקרא דמילתא, משום דמאמר דרבנן הוא. ואינהו לא אחמור בכה"ג, טפי שיהא המאמר קונה קנין גמור, ושתהא ככנוסה גמורה (ליה) [לזה] שעשה בה מאמר. שאם יתן גט למאמרו, שיהא אחיו אסור בה, משום גרושת אחיו. והיינו נמי דיש מאמר אחר מאמר. ולא אמרו: שיהא קונה קנין גמור, ותהא כמקודשת גמורה, ושלא יהא מאמר האחין קונה בה מעתה. ומיהו לענין דינא, כ' ר"ח ז"ל, דלא קי"ל כלישנא בתרא דרבא, אלא כלישנא קמא, דצרתה שריא. אבל איהי בין לדידה בין לאחין אסירא, משום בעלת הגט דעלמא.


סימן שד

עריכה

עיראט. לחכם רבי שמואל בר מרדכי.

שאלת: מעשה שהי' בראובן שקידש בת יהודה בפנינו, קדושי ודאי. ואח"כ הוציא עליה שמעון קול, שנתקדשה לבנו, ולא רצה לברר דבריו. והסכימו החכמים להחרים שיברר דבריו. וכן יהודה אבי הנערה, והנערה, ג"כ שיאמרו האמת: אם נתקדשה לבנו של שמעון זה, אם לאו. ואמר שמעון זה, שהוא נעשה שליח בנו לקדשה. וא"ל: דבר זה שולח לך בני לשם קידושין. ונתן בפני אביה, ולא מיחה, והיתה קטנה, ובפני פלוני ופלוני, והלכו להם למ"ה (למדינת הים). והאב ובתו הכחישוהו. ואף על פי שאין בדבריו כלום, מכמה טעמים. חדא, דהאומר לאשה: קדשתיך; והיא אומרת: לא קדשתני; אינה צריכה גט. ועוד, דדבר זה שולח לך בני לשם קידושין, לא אמר למי, והויין ידים שאין מוכיחות, ולא הויין ידים. ועוד, דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אין חוששין לקידושיה. ואפי' קבלה קידושיה בפנינו. ואף על פי שלא מיחה יהודה זה, כל שלא קבלתם הוא, או שלא אמר לה: צאי וקבלי קדושיך; אינה מקודשת. אפ"ה חששנו בדבר: שמא מתוך שנאה ששונא שמעון לאבי הנערה, שמא יזייף עדים לקלקלה, והצרכנוה גט לרווחא דמילתא. ואחר שנתן הגט, בא אותו העד שאמר שמעון שהיה שם בוודאי, בשעת הקידושין, ואמר אותו עד בתורת עדות: שלא ראה ולא שמע מאותן קידושין כלום. ויש אומרין: שצריכה היא להמתין שלשה חדשים, הואיל וקבלה גט, דגזרתו של ר' מאיר בכל היא, משום הרואים. ויש אומרים: שאינה צריכה היא להמתין, שאין גזרתו של ר' מאיר בכל, שהרי בכל קידושין שאין מסורין לביאה, כגון מגרש ראשון ונושא שני. ואי נמי, כההיא דאמרינן: שניהם נותנין גט, ואחד כונס. כל אלו, אינה צריכה להמתין, שאין הטעם אלא משום הבחנה. ואחת מבנותיך מקודשת, לאחד מבני, דצריכה חמשה גיטין, מה יועיל המתנה בזה, והם חמשה. ואפי' תמתין, לא יודע אם מזה או מזה. ואפי' בקדושין ודאי, לא גזר ר"מ במילתא דלא שכיח, כההיא דבשעת כניסתן לחופה, הוחלפו.

תשובה: רואה אני בנדון שלפנינו, כדברי המתירין, שאין זו צריכה להמתין, דלא נכנסה זו בכלל גזירותיו של ר' מאיר. לפי שאשה זו, ודאי אין חוששין לקידושיה כלל, ולא היתה צריכה גט כלל, ומחמת כל הטענות הקודמות. ולא עוד, אלא קלא דמתחזק בבי דינא חיישינן לה, אי הוי בתר אירוסין לא חיישינן לה, כדאסיקנא בשלהי פרק המגרש (דף פט:). ואין זה גט מאישה, אלא מאיש אחר, ומותרת לכהן, ולקרוביו. וכדאמרינן: ואשה גרושה מאישה, ולא מאיש אחר. אלמא: אף על פי שקבלה גט, ליכא משום הרואים, דכלל זה עולה בידינו: שכל גט שאינו גט כלל, הרי הוא כמי שאינו. ואפילו נתגרשה מאישה בגט שאין לו תורת גט, אינה כגרושה לאסור לכהונה. כארבעת גיטין שבפ' כל הגט (דף כה) דר"י אמר: אפי' אחרון אינו פוסל. ואפי' נפסוק כרב אסי, מ"מ כולן אינן פוסלים, חוץ מן האחרוו. וכל שאינו גט לפסול לכהונה, האיך יאמר ר"מ: באשה פנויה, וקטנה, שתהא צריכה להמתין מחמת אותו גט שאינו מאשה. לכהונה, אתה מתירה, שהוא דבר תורה; משום גזירותיו של ר"מ אתה אוסרה, אתמהא! וכבר נשאלתי על כיוצא בזה, והתרתי, ומחמת טענה זו התרתי.

ואם נפשך לומר, והלא שנינו בפרק האומר (דף סה): האומרת קדשתני; והוא אומר: לא קדשתיך. איתמר, אמר רב: כופין. ואמרינן: אהייא? אילימא אסיפא, דהיינו: קדשתני: והוא אומר: לא קדשתיך; כופין, אמאי? לימא: לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה. ואם איתא, היכי מתסר הוא בקרובותיה, והלא הוא עומד וצווח שאינו אישה, והיא אינה אשתו. אלא שהן כופין אותו, כדי להתיר את האשה, דשוייא אנפשה חתיכא דאיסורא, אעלמא. לא היא! דשאני התם, דכיון שהיא אומרת שנתקדשה לו, ונאסרו עליו קרובותיה, ואפשר שהוא כדבריה שנתקדשה לו בפני שנים, והלכו להם למ"ה, כל שהגט ניתן לה ממנו, הרי הוא בספק גט. ולפיכך, נאסר בקרובותיה, ואפי' עומד וצווח. וכ"ש אם יהיו ב"ד רואין לכוף אותו ליתן לה גט. וכ"ש היא, שצריכה להמתין שלשה חדשים. דלפי דבריה, ארוסתו היתה. אבל זו שאנו רואין, ודנין קדושין אלו שאינם קדושין, ומצד עצמם אנו מבטלין אותם, אין זה גט של כלום. ועוד ראיה, מההיא דהאשה רבה (דף צב) דקא מייתי נמי מר. דהתם תנן: נתקדשה ואח"כ בא בעלה, מותרת לחזור לו, ואף על פי שנתן לה גט, האחרון לא פסלה מן הכהונה, ומשום דנתגלה שהקדושין אינם קדושים, והוי גט מאיש שאינו אישה. וכדתנן התם: זו מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה: ואשה גרושה מאישה; ולא מאיש שאינו אישה. אלמא: כל שנתגלה שאין הקדושין קדושין, אין לו תורת גט, ולא חיישינן לרואים, שמא יאמרו ראינו גרושה נשאת לכהן. אלא כל שאין הגט גט שמצריכים אותו ב"ד, אינו גט, ואין חוששין לו. שאילו הצריכוהו ב"ד, בזה ודאי חוששין, ופסלה מן הכהונה. וכדאמרינן התם: אם נותן גט, אמאי לא פסלה מן הכהונה? דאע"פ שבא בעלה ומערער, אפ"ה אילו היה צריך האחרון ליתן גט, היה פוסלה מן הכהונה בכך. וכל מה שנשא ונתן מר בטענת הבחנת זרע, וקדשתי אחת מבנותיך לאחד מבני, אם לדין יש תשובה, ואין מפרשין לחכם.


סימן שה

עריכה

ולענין ידים שאין מוכיחות, אי הלכה כשמואל דאמר: לא הוויין ידים? ודאי נראה דהלכה כשמואל, ובעי לי בקדושין. אבל בגט, אין צריך מינאי. וכ"נ ממה שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם יש בידכם חידושי נדרים שלי, צא ועיין בפרק קמא, ומשם תראה מה שעלה בדעתי, בכל מה שנאמר באותם שמועה דנדרים ובפרק קמא דקדושין, ובפרק בתרא דגיטין.


סימן שו

עריכה

ומה שאמרת: שאבאר לך מה שכתב הרמב"ם ז"ל, בהלכות אישות: המוחלת כתובתה, אינה צריכה לא קנין, ולא עדים, כשאר המוחלים, שאינם צריכין עדים ולא קנין, ע"כ. כי יש אומרים הבעל נאמן בשבועה שמחלה, ויש אומרים שאינו נאמן, אלא אם היא מודה לו, ומשום דלא איברו סהדי אלא לשקרי.

תשובה: דברי האומר שהבעל נאמן, ובשבועה, דברים בטלים הם. ואין צריך לומר כששטר כתובה יוצא מתחת ידה, שאין אדם נאמן לומר במלוה בשטר: פרעתי, ומחלתי לו; ואפילו לאחר שהגיע זמן הפירעון. דאדרבה, אומר לו: שטרך בידי מאי בעי. ואפילו בשטר הפקדון, אינו נאמן, אלא משום מיגו דאי בעי נאנסו, ובשבועה חמורה בנקיטת חפץ, וכדאיתא בפרק המוכר את הבית (דף ע). וכ"ש זו, שהיא תוך זמן. וכל תוך זמן, חזקה אין עשוי לפרוע. וכן אין עשוי למחול אדם חובו, שא"כ הקובע זמן לחבירו ומת תוך זמן, נטעון ליתומים שמא מחלת. דהא טענינן להו ליתמי, מאי דמצי טעין אבוהון. ואילו בריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה:), איפסיקא הלכתא כר"ל, דאמר: אין עשוי לפרוע תוך זמן, וגובה אפילו מיתמי. ומן הטעם הזה נמי, אינו נאמן אפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אלא אם כן נפל. שהרי אפילו במלוה על פה אמרה ר"ל, וזה ברור. וכן תראו מתוך אותה תשובה שכתבתי לכם, שהשיב הרב אלפסי ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל, לא אמר: האומר לאשתו: מחלת לי כתובתיך; אלא המוחלת כתובתה; ולומר: שאף על פי שמחלה בע"פ, בלא קנין, ובלא עדים; כיון שהיא מודה בכך, מחילה קיימת. דמחילה אינה צריכה קנין, וכדמוכח בקדושין (ט"ז ע"א), גבי שטר דעבד עברי. דאמרינן התם: זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. דאי לא, לימא ליה באפי תרי: זיל. וכן בפרק זה בורר (כ"ד ע"א): באתן לך; מחלוקת. אבל במחול לך; דברי הכל אינו יכול לחזור בו. וההיא, בלא קנין היא. דאי בקנין, אפי' באתן לך נמי, דאין לאחר קנין כלום. ועדים נמי אינה צריכה, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, כדעת הכת האחרת שאמרה כן.


סימן שז

עריכה

עוד אמרת: שהוקשה לכם, במה שאמרו ברפ"ק דבבא קמא (דף ד ע"א). ורב נמי, הא קתני סיפא: והאדם. למה לא תירץ, תני והדר קא מפרש. כדאמרי' לקמן (י"ב ע"ב), גבי נכסים של בני ברית, למעוטי מאי? אילימא למעוטי נכסי כותים, הא קתני: שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור. ופריק: תני והדר מפרש.

תשובה: זו אינה קושיא. דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא. חדא, דעדיפא מיניה פריק. דאצטריך לאהדורי ולמתני, ולמחשביה בכדי מועדין. ועוד, שלא אמרו תני והדר מפרש, אלא באחד משני ענינים. או שיהיו שני הענינים ביחד, שיאמרו פרושי קא מפרש, וכמ"ש שם גבי המבעה וההבער. וכי תימא פרושי קא מפרש: מאי מבעה? הבער. וכמוהו הרבה בתלמוד. וא"נ, תני והדר מפרש, בהדי אחריני, דאצטריך למתנייה. וכההוא דשור של ישראל שנגח שור של נכרי, דהדר מפרש איהו, כל הנך דתני ואזיל בפ' שור שנגח ד' וה'. דתני דיני שור מועד, ושור שנגח של הקדש, ושל הקדש שנגח של הדיוט, ושור של פקח, ושל חרש, ושור של קטן; ובהדי אינך מסדר לה. אי נמי, ועוד, דאצטריך תו לפרושי, מאי דליתא בפ"ק. דקתני: של ישראל שנגח של נכרי, פטור. ושל נכרי שנגח של ישראל, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם.


סימן שח

עריכה

שאלת: הנה שכתבו בני העיר בתקנותיהם, שיהא נידון כל ענין התקנה, וכל לשון מסופק שבה, כאשר אדון להם אני. אם יש לי רשות לדון באומד, כפי מה שיראה לי בתיקון הענין, או דוקא כמשמעות הלשון?

תשובה: אילו כתבו כל ענין מחודש, וכל לשון מסופק יהא נידון ע"פ פ', היה לך לדון הענין המחודש, לפי מה שיראה לך, שיהא בו תקון ענין התקנה, והלשון המסופק, לפי מה שיהא דעתך נוטה בו במשמעותו. וכבר ידעת, שהנהגתי אני כן במקומינו, להסתלק מן הספיקות. אבל אלו שכתבו כל ענין התקנה, וכל לשון מסופק, יהא נידון ע"פ פלוני, אי אפשר לדונו לרצונך, אלא כפי מה שיראה בדעתך, לדון אותו מתוך הלשון. שהם לא שמו בידך, אלא לדון מה שהוא נמצא כתוב בספר התקנה. ועוד, שלא אמרו שיהא נידון כאשר תאמר, אלא כאשר תדון.


סימן שט

עריכה

עוד שאלת: הקהל התקינו בימים הקדמוני' שכל מי שיבררו רו"ש (ראובן ושמעון), שיהיו מטילין המס על הקהל, שיהיו מחויבין להטילו. וראובן ושמעון, בררו לוי ויהודה ויששכר. ובכלל התקנה, שאותן שיתבררו, ישבעו לקבל הענין. ואם יסרבו ולא ישבעו ולא יקבלו עליהם, שישתדלו בענין תוך ג"י (שלושה ימים), מיום שיודע להם שנבררו, יהיו בנדוי כ"ז (כל זמן) המשכת מרדם. ולוי ויהודה קבלו על תנאי, אם יקבל הג' עמהם תוך אותן ג"י (שלושה ימים). ואם לא יקבל הג' תוך הזמן, שיהיו פטורים משבועתם. לבסוף סרב יששכר הג', ולא נשבע תוך זמנו. ורצו הקהל להכריז על יששכר שהוא מנודה. וחזר ואמר: הריני מקבל. חזרו יהודה ולוי ואמרו: דשוב אינן מחויבין לחזור, שכבר נפטרו, מכיון שנשבעו תוך זמנם.

תשובה: לפי מה שכתבת בלשון התקנה, נראין לי הדברים פשוטין, שהן חייבין להטיל המס על כל פנים, ולהשתדל בו. ואפי' אם תמצא לומר שהן פטורים מן הנדוי, כל שנשבעו תוך ג"י (שלושה ימים), ואפי' על תנאי, מ"מ הדבר נידון בחמורה. שהרי התקינו: שכל מי שיבררו ראובן ושמעון, שיהיו מטילין המס על הקהל, שיהיו מחויבין להטילו. וכיון שכך, דלשבועת הברורים הג' מהבא ונדויים, מ"מ הרי הם מחוייבין לקבל, ולהשתדל בכח התקנה. ועוד, כי מכיון שנשבעו על תנאי, ולא נתקיים התנאי, נמצאת השבועה בטלה מעיקרא, וכאילו לא נשבעו. וחוששני להם, אפילו לכשיחזרו להשתדל, אם חזרתן מצילתן, זולתי ששמו להן תפילין, ואמרו: שלא ימשך הנדוי, אלא כל זמן המשכת הסרוב. ומ"מ שבועתם כאן על תנאי, ואפי' על איזו תנאי שיתנו, בין קטן בין גדול, אינה השבועה שהסכימו עליה הקהל. והגע עצמך! אם התנו: הרי אנו נשבעין על תנאי; שנהיה פטורים, אם לא ירצה אבא או בני, יהיו פטורים אלו משבועתם. א"כ מה הועיל הקהל בתקנתם. או אם התנו על מנת שיקחו מן התיבה מנה, בודאי אין זו שבועה הפוטרת, אלא חייבין לחזור למנויים, ולהשבע כאשר בתחילה.


סימן שי

עריכה

עוד אמרת: כי לאחר מכאן, התירו הקהל הנדר, כדי להנצל מן המכשול. ושאלת: אם יש ממש בהתרתם, לפי שלא נהגו מעולם להתיר נדרי הקהל. ואי אפשר להתיר חרמות ושבועות של רבים, שנעשה על דעת הקהל, אלא במקומות שנהגו להתירן, שהוא כאילו התנו בשעת החרם. ואמרת: שכן שמעת ממני.

תשובה: באמת כך אמרתי, ובמקומי אני עומד, וכבר קדמוני רבותי ג"כ בדבר זה. כי באמת מן הדין, אי אפשר להתיר שום שבועה, כי אם בפתחים. ואפי' עם הפתחים, א"א לשים אדם להתיר נדרי עצמו. דכתיב: לא יחל דברו. הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וא"כ, שבועת הרבים שאין להם פתח ידוע ומוסכים (שמא צ"ל: ומוסכם) לכולם, איך יתירוה, ופתחו של זה אינו פתחו של זה. וכבר ידעת, כי רבינו יעקב ז"ל אמר: כי נדר שהודר על דעת רבים, אין לו היתר, ואפילו לדבר מצוה, מן הטעם הזה. אא"כ פתח אותן הרבים הוא גלוי וידוע לכל, שעל דעת כן נדר, כההוא מקרא דרדקי. ועוד, אפילו מצאו כמה פתחים, איך יתירוה הם בעצמם. הא אין להם שום דבר במה שיסמכו עליו בהתרתם, זולתי שאנו אומרים שהם כמתנים ואומרים: יהא נוהג כן, כל שלא נתירוהו. וכענין נדרי האשה עם בעלה, וכדר' פנחס. דא"ר פנחס: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. וכמ"ש בנדה בפ' יוצא דופן (מ"ו ע"ב). וגם רבותי נ"ב, לא מצאו ידיהם בהיתר חרמי קהל ושבועותיהם, שהם נוהגין בהם היתר, זולתי מן הצד הזה. וכיון שכן, כל שלא נהגו בהם להתירם, הרי הדבר נשאר שם על הדין ואין לו היתר לעולם בלתי אם ישאל כל אחד ואחד מן הקהל בפני שלשה הראויין להתיר הנדרים, וע"י פתחים, כדין נדרים ושבועות דעלמא. והוא, שיהיו המתירין שלא מכלל האנשים שנכנסו באותה שבועה, לפי מה שהיא שבועה. וכן גם במקומות זו, שנהגו בהיתר הקהל ושבועותיהם, אם גלו בדעתם שאין מחרימין עכשיו על דעת כן, וכגון שאמרו: על דעת רבים; או שאמרו בפירוש: שלא יהא בו היתר; וכיוצא בזה, מדברים שיש בהם גלוי דעת שהם מחרימין ומשביעין על קו הדין, לא על המנהג, אין להם שום תקנה בהתרתם. שהרי חזר הדין למה שהיה. ונסתלק מכאן היתר המחשבה, שהיו נודרין על דעת עצמן, שיתירו כל זמן שיסכימו בהתרתו. ובמקום הזה, חמור חרם הקהל, משבועת האשה שהנשואה (שמא צ"ל: הנשואה) הנודרת תחת בעלה. אף על פי שאמרה בפירוש: שאינה נודרת ע"ד (על דעת) בעלה; אפ"ה בעלה מפר לה. שהתורה נתנה אותה ברשות הבעל, לכל נדר ולכל שבועת איסור שיש בו עינוי נפש, או שהוא בינו לבינה. וכן ברשות האב, כל שהיא נערה וברשותו של אב, שלא נשאת. מפני שהרוב, כך דעתן, ורובן על דעת כן הן נודרות. אבל הקהל, שהן נוהגין כן מעצמן, די לנו שנסמוך מעשיהם המסותמים על תנאי המחשבה הזאת. אבל כל זמן שהן מפורשין, או בענין שתהא מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם, או מתוך לשונם, חזר הענין על דינו, ואין לו היתר. ומכאן, לכל חרמי קהל שהם מבארים בהם: על דעת הקהלות הרחוקות; כמו שנהגו מקרוב בתוכנו, שוב אין להם היתר. וכבר אמרתי להם בקהל עם, זה כמה פעמים. ואתה ידעת. ולפיכך, איני רואה לשבועתם זו, שום היתר אחר שלא הורגלו, אלא אם ישלימו תנאם, בהשתדלות הטלת המס.


סימן שיא

עריכה

שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירו', וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה: שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו: אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם. או אם יעידו אשה וקטן, מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר את ראובן, או לא? וכן, אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן, ורואין אנו אמתלאות, שאלו העדים אומרים אמת, יש לנו רשות לעשות על פיהם, אף על פי שאין שם עדות ברובה?

תשובה: דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאי' לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם, אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברשיון הממשלה. שאם לא כן, אף הם לא יקנסו בגוף ולא בממון, לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל, ולא בדברים שאינם מצוים. לפי שאין אנו דנין עכשיו, אפי' בדיני ההלואות מדין התורה, דבעינן: אלהים; שהם המומחין, ואנן הדיוטות אנן. אלא בשליחותייהו קא עבדינן. וכי עבדינן שליחותייהו, במילי דשכיחי, כהודאות והלואות. אבל במילי דלא שכיחי, כגון גזילות וחבלות ושאר עבירות, לא. וכן, לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע, מן הדין, ואפי' יש עדים כשרים, לא ילקה, אא"כ התנו (שמא צ"ל: התרו) בו. שאין בית דין מלקין, אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים, אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה. הלא תראו, דוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי. וכן אמרו: מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו. ולא שהלכה כן, אלא שהיתה השעה צריכה לכך. כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ ע"ב). כל שכן אתם, שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.


סימן שיב

עריכה

שאלת: נמצא כתוב בשטר תקנות הברורים, המתמנים מראש השנה ואילך: לא יתמנה אלא מי שהוא בתיבת המס באלביטקה, לג' פשיטים או ליתר. ונסתפקנו: אי אזלינן בתר זמן התקנה הנז', או בתר זמן שיתמנה הברור. ונפקא מינה, למי שנשתנה בין זמן לזמן?

תשובה: כל שנאמר בכמה ענינים, אילו היה, או הוא אינו אלא בשעה שאירע אותו המאורע, ולא על מה שיהיה בזמן שעבר, או בזמן של עכשיו. וכדתנן (גיטין ס"ו ע"א): מי שהיה מושלך בבור, ואמר: כל השומע, יכתוב גט לאשתו. ולא נאמרו דברים, על מי שהיה בזמן שעבר מושלך בבור, אלא בשעה שאמר: כל השומע קולו, יכתוב גט. וכן שנינו (שבת כ"ט:): המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא, מפני כותים; לא אמרו על מי שהוא מתיירא עכשיו, מפני כותים, אלא שהוא מתיירא בשעה שהוא מכבה. וכאן לא התכוונו אלו, אלא על מי שהוא לאותו סך בשעה שהוא מתמנה. ולשון הכתוב כן: אם בעל אשה הוא; אותו שיהא באותו זמן בעל אשה. וזה מבואר, א"צ לפנים.


סימן שיג

עריכה

עוד שאלת: עכשיו שנתבטלה האלביטקה, ואין אדם יודע בחברו כלום, ואין ידוע מי הוא נותן למס בכך או בכך, ואף אם מוחזק שהוא בעל נכסים, ביתר מן הסך הזה, לא יועיל, אם אינו מביא בתיבת המס, אותו סך. ומי יעיד שהביא, אולי עבר על שבועתו?

תשובה: זו באמת שאלה. אלא אף על פי שחזקה דאוריית', הכא לא שייך ביה חזקה: דדילמא עבר על שבועתו. ועוד דילמא חייב הוא לאחרים, וכדכתיב: יש מתעשר, ואין כל. אלא שאני סבור, שאפשר לסמוך על האיש המתמנה בעצמו. שאם יאמר הוא, שהוא לאותו סך, סומכין עליו. דהא קיימא לן: דעד אחד נאמן באיסורין. ואפילו לגבי נפשיה מהימן, דלגבי איסורין, אין לחלק. שאם לא כן, אין לך מתארח אצל חבירו, ואין לך טבח נאמן על בשרו, שמא נבלה היא, ומכרה בשחוטה. ואף על פי שפשטה של סוגיית הגמ' שבריש האשה רבה, שאינו נאמן אלא במה שבידו לתקן. אפי' הכי, קושטא דמלתא מתחזי הכי, דמסקנא דשמעתא, דאפי' במה שאין בידו לתקן, מהימן. ועוד, דהכא נמי בידו לתקן הוא. דאלו רצה להביא באלף, מביא. ולפיכך, נאמן. ונראין לי דברים אלו ראויים לסמוך עליהם.


סימן שיד

עריכה

שאלת: על ראובן שהכניס בביתו את דינה בת יהושע, לרצונה ולרצון אביה ואמה, לשמש ולעבוד לו. וראובן זה עברו עליו עשר שנים, ולא נתעברה אשתו ולא היה לה בן. ובהיות דינה בביתו, פיתה אותה ושכב עמה ונתעברה ממנו. וכשהרגיש ראובן בדבר, קידש אותה וכתב לה כתובה, ואז נתרצו בדבר אביה ואמה של דינה. ושאלת ממני: אם הבן כשר, אם לאו?

תשובה: תחילת כל דבר, צריך אני לומר שהדבר אסור ומכוער. הוא אסור, מפני שעובר בלאו ד"לא תהיה קדשה", ומשום "אל תחלל את בתך להזנותה", ויש בו איסורא דאורייתא. ומכוער, משום דקודם מתן תורה, אדם פוגע אשה בשוק, ואם נתרצו שניהם – בועלה ומקיימה לו לאשה, או נותן לה שכרה והולך לו. כיון שניתנה תורה, נתחדשה הלכה, שהרוצה לישא אשה יעשה בה מעשה, לקדש אותה בכסף, שיכתוב לה כתובה, ויעשה עמה חופה. גם במקומות רבים יש הסכמה שלא לקדש אלא בעשרה, ושיהיו שם אביה ואמה או מקרובותיה והחזן מהקהל. כל שכן שאין מותר לישא אשה דרך פיתוי והפקר, כל שכן שישאנה על אשתו דרך זה. כי אף בכשרות החרים רבינו גרשום ז"ל שלא ישא אדם אשה על אשה, אלא שהרמב"ם ז"ל מראה פנים להיתר שישא נשים רבות, כמנהג הישמעאלים שעושין כן, וכפירוש הר"ח הלוי ז"ל דכתב, דקיימא לן: נושא אדם נשים רבות, והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו. ודוקא במקום שנהגו, אבל במקום שלא נהגו, אסור לאדם לישא אשה על אשתו, דאנן סהדי דעל דעת המנהג איניסבא ליה, דלא לינסיב אחריתי, והוה ליה כחמר שאינו יכול לעשות גמל. וראובן זה עשה שלא כהוגן, ועשה זה מפני שעברו יותר מעשר שנים שלא נתעברה לו אשתו. ואם עשה זה בשביל שלא יתבטל מפריה ורביה, ולעשות מצוה לקח את דינה לפילגש ולשפחה על אשתו, שלא כן.

והנה אני לא באתי להתיר, להראות פנים שיהא מותר לישא בת ישראל לפלגש, כל שכן על אשתו הכשרה הנשואה לו בקידושין. שהרי משנתנה תורה, נתחדשה הלכה ואסרה הפילגש, והיא אשה המזומנת לו בלא כתובה וקידושין, ונקראת פלגש, כדרך שאמר הכתוב: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם"; "ופילגשו ושמה ראומה"; וכן: "פלגש אביו". והיא "הקדשה בדרך"; "איה הקדשה". והוא שאסרה תורה, כמו שאמר הכתוב: "ולא תהיה קדשה", שאסרה עתה בלאו. וגם זה בכלל: "לא תחלל את בתך", ואמרו בירושלמי: זה המוסר את בתו שלא לשום אישות, או שמוסרת היא את עצמה שלא לשום אישות, פירוש: שמיחדת עצמה לזנות, וכתב הרמב"ם, שזהו שנאמר בתורה: "אל תחלל את בתך להזנותה", ובספרי כתוב: "אל תחלל את בתך להזנותה. יכול על מעשה יחידי?" פירוש, אם מסר בתו לאדם אחד להיות לו לפלגש, וכן היא שנתפתתה למפתה ושכבה עמו, שהיא עברה בלאו זה. "תלמוד לומר: "ומלאה הארץ זמה", ולא מעשה יחידי", שאם נתפתתה ליחיד, אינה זמה. ופירשו בקידושין: "זמה": זה, מה? כלומר: שהמפקרת עצמה לכל העולם, אין אנו יודעים בן זה מה הוא, ובן מי הוא.

וכן דינה זו שנתפתתה לראובן, זה אינו זמה. כל שכן שכשהרגיש בדבר שהיא מעוברת, מיד קדש אותה, כדי שתהא לידתו בקדושה. וכתב הרמב"ם ז"ל: הבא על הפנויה, אפילו היא קדשה שהפקירה עצמה לכל תובעיה, אמת שאע"פ שהיא במלקות, אינה נעשית זונה, שהרי אינה אסורה להינשא לכהן. ואם כן, זה הבן אינו בן זונה. וכתב הרמב"ם ז"ל עוד, בס' קדושה בהל' איסורי ביאה (פי"ח הי"ג): פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו, ואמרו לה: בן מי זה, ומי הוא זה שבא עליך, שלא הכרנונו? ואמרה: מאדם כשר נבעלתי, זו נאמנת. ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה: ממי נתעברת? ואמרה: מאדם כשר נתעברתי, נאמנת, ומותרת לכהן. וכן הוא בכתובות (דף י"ג), ובקדושין (דף ע"ב ע"א), דקיימא לן כר' יוחנן דאמר שם: לדברי המכשיר בה, מכשיר בבתה. ואמרינן: מאי בדוקי? שבודקין את אמו, ואם אמרה: "לאדם כשר נבעלתי", נאמנת, ואף על גב דאיכא רוב פסולין אצלה. ואמרינן: "הלכתא כאבא שאול", כדאיתא התם. ועוד כתב הרמב"ם: פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה: מה העובר הזה או הילוד הזה? ואמרה: לכשר נבעלתי; נאמנת, והולד כשר, ואף על פי שרוב הזונין אצלה פסולין לה. ובדבר זה, שראובן ודינה מודים על העיבור ההוא, ועוד, שלא יצא עליה קול לעולם שהפקירה עצמה, אלא לראובן זה שהיתה משמשת אצלו. ומתוך דברי תבין, שאין אדם רשאי לקרוא את הולד הזה "בן זונה", ולא לקראו "פסול", וגם לא לפוסלו לשום דבר, אלא שהוא כשר בכלל הכשרים. ואם אביו ואמו עשו שלא כהוגן, ובעלו בלא כתובה ובלא קידושין, המלקות והתשובה יכפרו עליהם.


סימן שטו

עריכה

שאלת: איש אחד, עשיר וזהיר במצות, ולא יצא עליו שם רע מימיו, פסק עם בנאין לבנות לו חצר בסך ידוע. ואם הפסידו, הפסידו לעצמן. והתחילו במלאכה, והיו עושין מלאכה לעצמן, בשבתות ובימים טובים. ומתקנין האבנים ופוסלין אותם, בבתי הא"י (האינו יהודי) רחוק מאותה חצר, בשתים ושלש חצרות. ולשבת אחרת, בנו בחצר, והעלו אבנים בדימוס. וכשראה זה, לא ידע אם זה מותר, אם אין. ואחר שחזר לביתו, חשש לאיסור, ושלח לבנאין לעכבן, ולבטל המלאכה. וכשהלך שם שולחו, מצא שם יהודים מונעין אותן, ומבטלין המלאכה. וליום ראשון, קראוהו ראשי הקהל שהם י"ב, ואמרו: מה זאת עשית. ונשבע בנקיטת חפץ, שלא ידע שעושין מלאכה שם. וקבל עליו, מה שהדין נותן. ועוד, שיתן קנס על מה שאירע. ולא רצו, והסכימו ונדוהו. ועוד הטילו קנס על נדויו, וחרה לו עד מוות על נדויו. וישב בנדויו ה' ימים. ולכשהתירוהו, נשבע בנק"ח (בנקיטת חפץ) שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יפרע הקנס, עד בא תשובתם לדעת: אם יתן הדין במה שנדוהו, אם לאו? הודיענו: אם יתן הדין לנדותו, או אינו חייב אלא קנס לבד?1.

תשובה: תחלת כל דבר, יש לנו לחקור, אם יש לנו לפסוק עם הא"י (האינו יהודי) לבנות, והא"י בונה בשבתות בתוך התחום, אם לאו? מפני שאמרו בפרק קמא דע"ז (דף כ"א ע"ב): אבל שדהו לא"י, מאי שרי? כלומר: מותר להשכירו לא"י, ואף על פי שעשה בו מלאכה בשבת. מאי טעמא? דמימר אמרינן: א"י באריסותיה עביד. אלמא: כל שהא"י עושה בקבלנות, מותר, משום דא"י מלאכה דנפשיה קא עביד, ודמיא נמי למה שאמרו במ"ק (דף י"א ע"ב): אבל (בנוסח שלפנינו אין מלה זו) הארוסין והחכירין והקבלנין שלו, הרי אלו יעשו. אלמא: מלאכה דידהו קא חשיבא. אלא שיש לומר, דדוקא בקבולת שדה, לפי שאין שם משום מראית העין, לפי שדרכן של בני האדם לתת שדותיהן וכרמיהן באריסות. ואמרינן: נכרי באריסותי' קא טרח. אבל בבנין בית שאינו נוטל לעולם בגוף הקרקע, נראה כשכיר יום, ואסור. וכן נראה באמת, ממה שאמרו במ"ק (דף י"ב ע"א): מי שהיפך זיתיו, מקבל קבולת, תוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. ומפרשי' אותה, לענין שבת: אלמא: יש קבולת אסורה, והיינו בבנין בית, ומשום מראית העין, ומן הטעם שאמרנו. וכן הסכמת רוב גדולי ישראל.

מעתה, מעשה שהיה ביניכם, אילו פסק עמהם לבנות לו ביתו, והם בונים לו בשבת, אסור. ואילו היו בונים מדעתו, אפשר הוא, שהיה בר נדוי, לפי שזה מזלזל באיסורין דרבנן. וכל המזלזל באיסורים דרבנן, הוא בר נידוי. וכן מוכח בפרק בתרא דיבמות (דף קכ"א ע"א), בעובדא דההוא גברא דהוה טבע באגמא כו' ואסבא רבי שילא לדביתהו. וא"ל רב לשמואל: נשמתיה, משום דעבר אדרבנן, דאסרו במים שאין להם סוף להשיא את אשתו? ואמרינן בירושלמי, בפרק מי שהפך: חדא אמהא מן הא דבר פנוי הוא דעברה קמי חדא כנישתא. חמא חד ספר מחי לחד תינוק, יתיר מן צרכיה. אמר ליה: יהא ההוא גברא מוחרם. אתא לקמי' דרבי אחא. א"ל: צריך את חשש על נפשך. הדא אמרה: העושה דבר שלא כשורה, צריך נידוי. אבל בזה, שאינו ידוע שבנו בנאין מדעתו, ושלח שלוחו לסותרו, אפשר שלא היה בר נדוי מן הדין. אבל ראשי הקהל בימים הקדמונים, שהסכימו ונדו, יש לדונם לכף זכות, מפני שרוב העולם עכשיו אינן בני תורה, קרוב הדבר לבא לידי תקלה גדולה, ונמצא ש"ש (שם שמים) מתחלל. וכל כיוצא מזה, מצוה ומנהג ותיקין. וגדולה מזו אמרו ביבמות [דף צ:]: מכין ומנדין על שלא מן הדין (בנוסח שלפנינו: מכין ועונשין שלא מן התורה), ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. מעשה באחד (בנוסח שלפנינו: ומעשה באדם אחד) שרכב [על] סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ולא שהי' ראוי לכך, אלא שהיתה השעה /בנוסח שלפנינו: לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה/ צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו (בנוסח שלפנינו: באשתו) תחת התאנה, והביאוהו לב"ד והלקוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ואין הנכבד ההוא נגרע בכך, מוטב שיתנדה זכאי, ולא חייב וראוי לכך, וצריך הוא לישב דעתו, לשמוע על מה שחברי ישראל אומרים לו, לגדור הדבר ולשם שמים.


סימן שטז

עריכה

שאלת: השוחט לחולה בשבת, והיה לו עפר מוכן מבעו"י (מבעוד יום), אם חייב לכסות, אם לאו? כיון שאין בזה שום דיחוי, ואפילו מדרבנן, מידי דהוה אמכניס אדם מלא קופתו עפר, ועושה כל צרכיו.

תשובה: מסתברא שאינו מכסה. לא בדקר נעוץ, ולא באפר כירה, ולא בקופת עפר של ר"י (רב יהודה) (לדברי רב יהודה). מדאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ד ע"ב): דרש רב עינא, אפתחא דריש גלותא. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות. ואמר להו (רבא) [רבה] (בנוסח שלפנינו: רבה): לית דחש ליה, לישמטוה לאמוריה. דתנן: ר' יוסי אומר: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין דמו, מק"ו. ומה מילה שודאה דוחה שבת, ספקה אינה דוחה יום טוב. כיסוי, שודאו אינו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. והוי אפי' בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר מוכן, קאמר, שאין מכסין את דמו. דבלאו הכי, אפי' חיה ועוף, אין מכסין. ועוד, דהכי איתא בפ"ק של מס' ביצה (ז' ע"ב). ומינה דשבת, אפי' וודאי, דהיינו שוחט לחולה בשבת, אין מכסין בו את דמו. ולא תימא דקופת עפר דרב יהודה, עדיפא מדקר נעוץ, ואפר כירה. דהתם חדא מילתא, פסיקתא ודאי אינו דוחה שבת. ועוד, דא"כ אמאי קאמר רבא ((רבה)) סתם, לית דחש ליה, ואמאי שמטיה לאמוריה? דילמא כשיש לו עפר מוכן, מקופתו של ר' יהודה קאמר. ואפי' אם תמצא לומר, משום דרב עינא, סתמא קאמר. ומשמע אפי' בדקר נעוץ, ועפר כירה, כדרך שמכסין ביום טוב. מ"מ רבא ((רבה)) דאמר: לישמטוה לאמוריה: לא לשתמיט, ולימא: והני מילי, כשאין לו עפר מוכן אבל הי' לו עפר מוכן, חייב לכסות, כרב יהודה. אלא ש"מ, דמילתא פסיקתא תנינן: ודאי אינו דוחה את השבת. דמאי דאצטרכינן, עבדינן, דהיינו שחיטה משום סכנת נפש. הא מידי אחרינא, לא, משום גזירת הרואין, שמא יבא לכסות אפי' בדקר נעוץ, ובאפר כירה. ועוד תדע, שאפר כירה וקופת עפר, חד דינא אית להו. וכוי שאין מכסין את דמו, אפי' בעפר קופה אין מכסין. וכדמוכח בפ"ק דביצה (ח' ע"א): דאתי' לאקשויי עלה דרב יהודה, מדתנן: כוי אין מכסין את דמו. ואם איתא, ליכסיה כדרב יהודה, ופרקי': בדלית ליה. ואקשי' תו, וליכסי בדקר נעוץ ובאפר כירה? ופרקינן: בדלית ליה. ודחי' לההיא פירוקא, מסיפא דמתני', דקתני: ואם שחטו, אין מכסין את דמו. אלמא: דאית ליה. ואסקא רבא, אפי' בדאית ליה. אלא שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. וה"ה לאפר כירה, ולקופת רב יהודה. דאי לא, אכתי תקשי לן: ליכסי באפר כירה, ובקופת עפר. וכן פירש שם רש"י.

ומ"מ, אפי' שסתרתיו, אני אומר: שאפשר לחזור ולבנותו, מפני שיש לי מקום דקדוק, במתני' דכוי, דקתני: כיסוי, שאין ודאו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. קא תני: שכל שודאו אינו דוחה שבת, ספיקו אינו דוחה יום טוב. ומינה, כל שספיקו מכסין ביום טוב, ודאו מכסין בשבת. דאל"כ, מאי קל וחומר? הרי מצינו, שאפי' במקום שאין מכסין ודאו בשבת, מכסין ספיקו בי"ט. וכיון שכן, הרי אפילו לרבא דשמטיה לאמוריה דרב עינא, מכסין את דמו בעפר שהכינו לו. או אפי' הכניסו לכסות בו צואה. חדא, דאיהו קא מפרש טעמא: דכוי אין מכסין את דמו בדקר נעוץ; מפני שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. אלמא: טעמא, דמסתמא אין מוכן לספק. הא בעפר אשר הכין לו, מכסין. ועוד, דבהדיא אמר רבא (ביצה ע"ב): הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם ציפור. דם ציפור, אסור לכסות בו צואה. ודייקינן מינה התם, דאית ליה לרבא, דכוי הרי הוא כצואה. אלמא: אפי' לרבא, כוי מכסין את דמו, בין בעפר שהכניס לכסות בו דם כוי, ואפילו בשהכניסו לכסות בו צואה. דזה וזה ספק, וזה וזה הכינו אפי' לספיקות. וכיון שכן, אף אנו נאמר: דודאי מכסין בשבת בכענין זה, בשהכניס עפר לכסות בו צואה. וא"נ באפר כירה, ובשיש לו חולה שחלה מע"ש, (מערב שבת), ודעתו לשחוט לו בשבת. שהרי הכל מוכן לו מע"ש, וכדאמרינן: השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא באומצא. ואוקימנא בפ"ק דחולין (דף ט"ו ע"ב): בחולה שחלה מבעו"י (מבעוד יום). ואם נפשך לומר: א"כ מפני מה שמטיה רבא לאמורא (שמא צ"ל: לאמוריה) דרב עינא? יש לנו לומר: משום דרב עינא אמר סתם: השוחט לחולה. ובודאי לכל חולה קאמר. ואפי' חלה בו ביום, או שחלה מבעוד יום, ולא היה דעתו לשחוט לו למחר. ואם תשאלני עוד: א"כ לדידן דקי"ל כרמי ברי' דרב ייבא, דאמר (ביצה ח' ע"ב): כוי היינו טעמא, דלא מכסי לי, גזירה משום התרת חלבו. א"כ, מן הדין היה לכסות את דמו, ומשום גזירה בלבד, הוא דאין מכסין, ולא משום איסור דיחוי. א"כ, ודאו בשבת, למה אין מכסין? י"ל דרמי מוסיף על דברי רבא, ותרתי אית ליה. דאילו בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר סתם, אין מכסין את דמו, משום דדעתיה בהן על הודאי, ואין דעתו על הספק, וכדרבא. ועוד, דאפי' בשהכניס עפר לכסות בו צואה, או לכסות בו את הכוי, אפ"ה אין מכסין, גזירה משום התרת חלבו. ומכלל דברינו, לשוחט בשבת לחולה שחלה מבע"י (מבעוד יום), ודעתו לשחוט לו בשבת, חייב לכסות באפר כירה שהוסק מערב שבת. ומ"מ, לא ראינו לאחד מרבותינו נ"נ, שאמרו כן. ולא ראינו מי שנהג כן. וצא וראה, מה הצבור נוהג, ונהוג כן.

ועוד, שיש לנו לומר: כלך לדרך שאמרת. דבמתניתין קא פסיק ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספקו דוחה יום טוב. ואפי' אם תמ"ל, דלרמי לולי גזירת התרת חלבו, היינו מכסין את דמו. מ"מ, במתניתין קא כייל ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספיקו דוחה יום טוב. ואף על פי שאין כאן דחייה כלל, כיון שיש לו עפר מוכן, מ"מ לגזירת הרואין דחייה היא. ותדע לך, שאל"כ, בא ונקשה להנרבילאי, דאמרי' התם בפ"ק דמס' ביצה: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם ציפור, מותר לכסות בו צואה. ולומר: דדעתו אף לספק. א"כ, תיקשי ליה מתנ' דר' יוסי קא דריש ק"ו, ואין מכסין. ולפי דבריו, מכסין! אלא שעל כרחינו נהרבילאי אית להו גזירת התרת חלבו, ולא איסור טלטול אפר, וגומא וכתישה. ואפ"ה קתני במתניתין: ק"ו; דממה נפשך אין מכסין. ונסיב ליה במתני' טעמא מודאי דשבת. אלמא: לדידן, דאית לן גזירת התרת חלבו, אין לך לעולם שמכסין את הכוי ביום טוב. וא"כ, ממקום שבאתי לחזור ולבנותו, אינו. ומיהו י"ל, דטעמייהו דנהרבילאי: משום דס"ל דצואה בודאי משנינן לה, דמלתא דשכיחא היא. כך דעתי מסכמת להורות הלכה למעשה. ומפני שאמרת ששאלת את פי החכם, והורה לך להתיר משם גדולי ארצו, הרחבתי לך הדברים כאן, כדי לעמוד על דעתי, ועל מי שהביאני לומר כן.


סימן שיז

עריכה

עוד חזר השואל, ושאל על ענין הכסוי שאסרתי בשבת, כיון דקאמר: ודאי אינו דוחה שבת; ולא קאמר: כיסוי שאין עושין בשבת. אבל בדליכא שום דחייה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, למה תגרע מצות כיסוי. ואי משום גזירה, מ"ש מיו"ט דלא גזרינן דקר נעוץ, אטו שאינו נעוץ.

תשובה: כבר הראתיך בעיניך, הדברי' שהביאוני לידי כן. והצעת דברי, פשוטה לפניך. אך מה שהוספת ואמרת: אם לגזירה, מ"ש מיו"ט, דלא גזרינן נעוץ אטו שאינו נעוץ? זו אינה תורה. דיו"ט הותרה אצלו מלאכת אוכל נפש, ומצוה נמי איכא, משום עונג יום טוב. וכמה מן השבותין התירו, כדי שלא יבא להמנע משמחת יום טוב. ואיך נגזר על המותר, לא נגזור המוכן אטו שאינו מוכן. ולא בקוע עצים מוכנים, משום בקוע קורות, וכל כיוצא בזה. אדרבה! אנו מתירין בו הבערה והוצאה שלא לצורך, מתוך שהותרה לצורך.


סימן שיח

עריכה

שאלתם: מעין, מהו שיטהר את האדם בפחות ממ' סאה?

תשובה: שנינו בפ"ק דמס' מקואות: למעלה מהן, מקוה שיש בו מ' סאה, שבו טובלין ומטבילין. למעלה מהן, מעין שמימיו מועטין, שרבו עליו מים שאובים, שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין לטהר בו בכל שהוא. הא דקתני גבי מקוה שיש בו מ' סאה, שבו טובלין ומטבילין. פי' טובלין בו בני אדם, ומטבילין בו כלים. דאע"ג דמדאוריי' טבילת כלים ברביעית סגייא, מדרבנן בטלוה ואוקמיה אפי' לכלים במ' סאה, מקום שהנדה טובלת בו. וכדאמרי' בנזיר, פ' שלש, מינין (ל"ח): א"ר אלעזר: י' רביעיות הן, כו'. ואקשי'. ותו ליכא? והא איכא מקוה ברביעית? ופרקינן: בר מההיא, דבטלוה רבנן. והא דאמרינן בשלהי פ' בתרא דע"ז (ע"ה): גבי הלוקח כלי תשמיש מן הכותים. תנא: וכולן צריכין טבילה במ' סאה; מדרבנן קאמר. ואף על גב דתני בר קפרא: מתוך שנא: אך במי נדה יתחטא; שומע אני שצריך הזאה ג' וז'. ת"ל: אך; חילק. א"כ, מה ת"ל במי נדה? שהנדה טובלת בהן, הוי אומר: מ' סאה. כל האי דרשא, דרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא. א"נ, י"ל דגזירת הכתוב היא בטבילת כלים חדשים, מדכתיב: במי נדה; וכ"כ ר"ת ז"ל בתשו'. ומדקתני' גבי מקוה שיש בו מ' סאה: טובלין ומטבילין; וגבי מעין לא קתני: טובלין; אלא: לטהר בו; משמע דמעין כל שהוא, אינו כשר לטבול בו אדם, עד שיהא בו מ' סאה במקוה. ולא הוכשר, אלא להטביל בו מחטין וצנורות, ולומר: דאע"ג דמדרבנן תקנו, ובטלו רביעי' של מקוה להטביל בו את הכלים, במעין לא תקנו כלל. אלא העמידוהו אדיניה, ואפי' בכל שהוא כשר להטביל בו, מחטין וצנורו'. והא דקתני נמי, בפ"ה של מסכת מקואות: שהמעין מטהר בכל שהוא; לכלים קאמר, ולא לאדם. והיינו נמי דקתני התם: מעין שהיה מושך כנחל כו'. היה עומד ודבק עליו, והמשיכו, שוה למקוה לטהר באשבורן, ולמעין להטביל בו בכל שהוא. מדקתני: להטביל; ולא קתני לקבול (לטבול), ש"מ דוקא להטביל בו כלים, אבל לא לטבול בו אדם. זו היא דעתו של ר"ת ז"ל. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל. והביא ר"ת ז"ל ראיה, מדתנן בפ"ה של מקואות: גל שנתלש, ובו מ' סאה, ונפל על האדם ועל הכלים, טהורים. אלמא: מ' סאה בעינן. וכי תימא: דלמא התם, בגל שנתלש מן הים. וכמ"ד התם בפ"ה של מקואות: כל הימים כמקוה. הא ליתא! חדא, דלא קתני: גל שנתלש מן הים. ועוד, דליכא לאוקמי כוותיה, דא"כ אפי' יש בו מ' סאה, לא היה מטהר, דמקוה אינו מטהר בזוחלין. שהמעין בזוחלין, והמקוה באשבורן. וגל שנתלש, הרי הוא כזוחלין. כדאמרינן עלה בפ"ק דחולין (ל"א), ובפ"ק דחגיגה (י"ט): מהו דתימא, לגזור אטו חרדלית של גשמים. קמ"ל: דההיא לאו במקוה הוא, אלא במעין, ולא גזרינן. אלמא: אפי' במעין בעינן מ' סאה. ועוד, דרשינן במדרש: יען מאס העם הזה את מי השילוח, ההולכים לאט: שמאסו בארבעים סאה, לא"ט בגימטריא. הכי הוי. ואמר ר"ל: חזרנו על כל המקומות, ולא מצינו ששמו לאט. ושילוח, מעיין הוא, דהיינו מי גיחון, שמושחין עליו את המלכים, ומתרגמינן: שילוחא. ועוד, דאמרי' כיון שמגיעין לפתחו של דוד, שם רוחצים זבים. ומכלל דמעיקרא, לא. וזבין צריכין מים חיים. ואפ"ה עד שמגיעין לפתחו של דוד, לא היו טובלים שם, מפני שלא היו שם מ' סאה לטבול בהן. אלמא: בכל מקום שאמרו: מטהר בכל שהוא; בכלים דוקא. קאמר. אבל הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש כתב: דאפי' לאדם מטהר בכל שהוא, ולאו כל שהוא דוקא, אלא כל מקום שגופו עולה בהן בבת אחת. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט של הלכות מקואות, ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל, נראין עיקר.


סימן שיט

עריכה

שאלת: עתה, אשר בנו קהל אשר בבלאנסיאה בית הכנסת, חלקו אותה, וכתבו פנקס א' בחלוקה. וכתב בו הכותב, שקבעו מקום ישיבה פ' לפ', ומקום פ' לפ'. והיתה ביניהם קטטה על החלוקה, פעמים שלש. ובכל פעם ופעם היו יושבין לחלוקה. ובאותו פנקס, אין בו זמן, ואין כתוב בו: הסכימו הקהל; אלא סיפור דברים. ובסוף הפנקס, עדים חתומי' בו. ונתנו הקהל ב' מקומו' לב' יהודים ביחד. ועשו השנים להם כסא, וישבו ביחד עד י' שנים ויותר. לאחר י' שנים, מת האחד מהם, ונשאר בנו וישב על מקומו. וגם השותף הב', רצה ללכת במקום אחר לדור. ונתן מקומו שהוא יושב בו, לאחד מאוהביו במתנה גמורה, ובקנין גמור, ובשטר. ומקבל מתנה זו, ישב באותו המקום לאחר המתנה, י"ט שנים רצופות. ואותו יורש יושב לא (שמא צ"ל: לו) בצידו, באותו מקום שהיה יושב אביו. לאחר כל אותן השנים, אמרו לאותו יורש: אותו מקום שהוא יושב בו, הוא לשכנו. ומקום ששכינו יושב בו, הוא שלו, שנתן לאביו בשעת החלוקה. וכן כתוב באותו פנקס: עכשיו בא היורש, ונתרעם (ממקבל) על מקבל מתנה זו, ומקבל מתנה זו השיבו: כי ישב באותו מקום, מי שנתנו לו יותר מעשר שנים בלא מחאה. וגם הוא ישב בו יותר מי"ט שנים, מבלי מחאה ומבלי ערעור. הדין עם מי?

תשובה: דע כי ענין חלוקות מקומות שבבתי כנסיות, בב' ענינים. יש מקצת עיירות, שמחלקין בתי הכנסיות למשפחות, ונותנים למשפחה זו מקום מסוים בבית הכנסת, ולזו מקום מסוים. ואח"כ, באים בני המשפחה, ומחלקין אותו ביניהם למקומות לשבת בהם. הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו, כל אחד כפי כבודו וכפי מעלתו. וכל שחולקין אותו בכענין זה, אין לאחד מהם זכיה גמורה, לא למוכרו ולא למשכנו. ואפי' אם בא להושיב אחר במקומו, אם לא רצו האחרים בכך, מונעין אותו. ואם בא למכרו, אפי' כל בני הכנסת יכולים למחות בידו. וכ"כ רבינו שרירא גאון ז"ל. ויש מקצת מקומות, שמחלקין ביניהם כל מקומות בהכנ"ס, חלוקה גמורה, לזכות כל אחד בחלקו, זכיה גמורה, למכור ולתת לכל מי שירצה, ככל אשר אנחנו עושים פה בארצותינו אלו. ומן הדומה, כי כן מנהגם מפורסם, לפי מה שראיתי בכתבך. וכל מקום שמנהגם בכך, אם החזיק אחד במקום מן המקומות שני חזקה, וישב בו כל אותן שני חזקה, כדרך שהבעלים רגילין ליישב במקומותיהם, ובלא ערעור ובלא מחאה, עלתה לו חזקה. וחזקתו ראיה, שהבעלים הראשונים מכרוהו או נתנוהו לו. ודוקא אם טען הוא כך. אבל אם לא טען הוא כך, אלא שאומר: עכשיו ישבתי כאן, ולא אמרו לי דבר; אין זו חזקה. וכמ"ש (בתרא מ"א ע"א): כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. אבל אם זה שהוא מחזיק בו עכשיו, הוא יורש, או לוקח, או מקבל מתנה, א"צ טענה. אלא אף על פי שלא טען, טוענין לו. וכמו שארז"ל: טוענין ליורש, טוענין ללוקח. ולפי', אף על פי שכתוב באותו פנקס, שזכה שמעון המת באותו מקום שבראש, וזכה ראובן שכנו במקום האחר שכנגדו, ואפי' היתה אותה החלוקה חלוקה אחרונה, ומוסכמת מבני הקהל, אף על פי כן, הדין עם לוי המקבל מתנה. שאני אומר: לאחר שזכה שמעון במקומו, חזר והחליפו לראובן שכנו, קרקע בקרקע, או במלוי דמים. ואף על פי שמקבל המתנה אינו טוען כן, ואינו יודע: א"כ היו הדברים, אם לאו? אנו טוענים לו כן. וכ"ש, שאם היו שם חלוקות אחרות, שנתבטלו מדעת הקהל. וזו אינה ידוע, אם היא מן הראשונות שנתבטלו, או מן האחרונות המוסכמות, לפי שאין בו זמן, ואין זמנו של פנקס מוכיח עליו. שאין על המקבל מתנה להשיב כלל, על תביעת היורש, עד שיברר שחלוקה זו היא המוסכמת. ואמנם, אין אתם צריכין לכך בדין זה, ולפי שחזקתו עלתה לו, וכמו שאמרנו.


סימן שכ

עריכה

טרכונה

שאלת: בדין האשה ובעלה, או איש ובנו, אם משכנו זה לזה? באה השאלה בבילבול, ולא הביננו דרכה. אבל שורת הדין, שאין הלוה יכול להשכיר החצר לממשכן, ואסור משום רבית. והיינו חכירי נרשאי, כדאיתא בפרק איזהו נשך [דף סח ע"א].


סימן שכא

עריכה

אישטילייא.

שאלת: משכנתא בלא נכייתא, באתרא דלא מסלקי, דאינה אלא אבק רבית, ועדיין לא פרעו הלוה. מי אמרינן דמנכה בעל כרחיה, דאבק רבית אין מוציאין מלוה למלוה, או לא?

תשובה: כבר ראית מה שהסכמתי אני בדבר זה, במקומה בפרק איזהו נשך, בפי' אכל שיעור זוזי דלא מינכא מידי. ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל. וכן הסכמתי, דאפילו תפס מפקינן מיניה. וכמו שהוכחתי, מההיא דרב אסי, דאמר: כל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. דההוא לא גרע מתפס, ולא מסלקי' ליה בלא זוזי, אלא יהבינן ליה כולהו, ולא מנכה ולא מידי. דכל שמנכה, ואפי' זוז, אפוקיה מיניה הוא. ואותה שאמרת, דשטר שכתוב בו רבית, אין לו עסק כאן. דהתם לא אבק רבית הוא, אלא רבית קצוצה, בין שהוא מפורש בשטר כדברי רש"י ז"ל, בין שאינו מפורש כדברי מקצת מן המפרשים ז"ל. ועוד, דהתם עדיין לא גבה אותו רבית, ולא מפקינן, אפי' אבק רבית מלוה למלוה. אבל כאן, כבר גבה אותו, דכבר דר. אבל בעתיד לדור, הכי נמי דמסלקי' ליה. דלכתחיל', אינו דר ואם התרו בו, ודר, גזל הוא, ומפקי' מיני'. וכן כתב הראב"ד ז"ל.


סימן שכב

עריכה

שאלת: אנו ב"ד ח"מ, כן היה. שבאו לפנינו פ' ופלוני, והעידו שניהם, שהיו בבית פ', יום ד' י"ג לחודש אלול. כשאמרה פ' אלמנת פ', לפ': אני מפייסת ממך, שתלך לקרא לפ' שיבא לכאן, ויתקן לי זו הטבעת שלי. והלך פ', ומיד חזר ואמר לה: הוא אומר לך: שאינו יכול לבא. ואם תרצה לתקן שום דבר, שגרהו לו. אמרה לו: קח זו הטבעת שלי, ושאהו לו, שיתקנהו לי, שהוא נשבר. ולקח פ' הנז' את יד פ' הנזכרת, ואמר לה: אראה באיזה אצבע יכיל בידך. והתחיל להביא הטבעת באצבעה, ואמר לה אחד מן העדים הנז': השמרי פלונית. והיא נרתעת אחורנית, והסירה הטבעת מאצבעה, בחרי אף, מאצבעה בידה האחרת. וחנתה במקומה, וקללה וחרפה את פ' הנז', ואמר את העדים הנזכרים: היו עדים על זאת. וענו ואמרו: במה נהיה עדים, ואנו לא ראינו שום דבר. ושאלנו את העדים הנז', אם אמר פ' לפ' הנזכרת שום דבר, כשהי' נותן לה הטבעת שלה. ואמרו שהם לא הבינו הדברים אשר אמר, רק ראו שפתיו נעות. ועוד שאלנו אותם: אם היה באותן מעמד בבית, שום אדם זולתם. ואמרו לו: לא, מלבד פ' שהיה משגיח מעלית הבית. עוד באו לפנינו שני עדים אחרים, פ' ופ', והעידו בפנינו: ששם היו, יום ד' שהוא י"ג לחודש אלול, בפונדק, ואוכלים. ובא אותו, פ' הנזכר, וראו אותו פניו מוריקות. ואכל עמהם, ושאלו אותו: למה הניח ביתו, ובא אצלם? ואמר להם: דעו, כי אני הייתי יוצא ובא בבית פ', והיום נכנסתי לשם, ואמרה לי פ' אלמנת פ': שא זאת הטבעת לי לפ', שישים אבן. לקחתי אותו הטבעת שלה מידה, ואמרתי לה: הראי באיזה אצבע יכיל בידך. לקחה היא הטבעת, להביאה באצבעה, ואני עזרתיה והבאתיה בעצבעה (שמא צ"ל: באצבעה), ואמרתי: הכר בה שלי. ואעידה לי שני נערים, שהיו חופרים שם בבית. וכל זאת עשיתי דרך שחוק. ותכף שעשיתי זה, באותו מעמד, קפצו פלונית הנז' ודודתה, וחרפו אותי. ויצאתי מן הבית. ונתנו לי עצה, אנשים, שמאחר שעשיתי זאת, שאשאר כך. זה העידו בפנינו העדים. הודיענו: אם יש לחוש לכך, אם לאו?

תשובה: אין אני רואה חשש של כלום. לפי שהעדים מעידים שהטבעת הזאת שלה היתה, שנתנה לו כדי להוליכה אצל האומן. ואפי' קדשה בה בפירוש, והיא קבלתו מידה דרך שתיקה, אינה מקודשת, כיון שלא שדכה מתחילתה. וכדאמרינן בקדושין (י"ג ע"א): ההיא איתתא דהוה מזבנה וורשכי. אתא ההוא גברא, חטף וורשכי מינה. אמרה: הבה ניהלי. אמר לה: אי יהבינא ליך, מקודשת לי. שקלתא, ואישתיקה. אמר רב נחמן: יכולה לומר אין שקלי, ודידי שקלי. והקשה שם מאותה ששנינו: קדשה בגזל ובחמס, ובגנבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו, מקודשת. ואוקימנא, ההיא בדשדיך. ותנן בפ' האיש מקדש (נ' ע"ב): מעשה בחמש נשים, ובהם שתי אחיות. וליקט כלכלה של תאנים, ושלהם היתה, ושביעית היתה. ונתן לאחת מהן, ואמר לכולכן מקודשות לי ואמר רב עלה בגמ': ש"מ, קדשה בגזל אינה מקודשת. ואפי' בגזל דידה. מדקתני: שלהן היתה, ושביעית היתה. טעמא דשביעית, דהפקר נינהו. הא שאר שני שבועי, לא. ש"מ. וכן א"ר יוחנן: המקדש בגזל אינה מקודשת. והקשו עלה, מהא דתניא: קידשה בגזל, ובחמס, ובגניבה, או שחטף סלע מידה, וקידשה בו, מקודשת. ופריק: התם בגזל דידה. והקשו עוד: והא מתני', גזל דידה הוא. ואמר רב: אינה מקודשת. ופרקינן הא דשדיך, הא דלא שדיך. וכ"ש זו, שמיד ששמעה צעקה. וכ"ש, שהעדים שהיו שם, אומרים: שלא שמעו הדברים שאמר, ולא הבינו מה שאמר, שאין אלו קידושין כלל, ואין חוששין להם לכלום.


סימן שכג

עריכה

שאלת: אחד שקינא לאשתו, ואמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם פ'. והיא, לפי דבריו, נסתרה, והיו שם אנשים רבים, והקפיד, ובא לאוסרה עליו בכך. ועכשיו, פייסו בני אדם לעשות שלום ביניהם. ואמרתי אני: שאפי' ימחול על קינוייו (שמא צ"ל: קינויו), אינו מועיל. אבל אם יתחרט מעיקרו, ויאמר: שכל מה שאמרו לו, לבו אומר שהוא שקר, והוא אינו מאמין עתה, שעשתה שום רע בזה. ונסתפקת: אם הוא מותר בה, אם לאו?

תשובה: כל שקינא לה, אפי' בינו לבינה, ואמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני; קינוייו (שמא צ"ל: קינויו) קינוי. ואם נסתרה, נאסרה דשוב אין לה היתר עכשיו, דאין לנו מי סוטה לבודקה. דגרסי' בפר"ק דסוטה (ב ע"ב): א"ר חנינא: לא לימא אינש לדביתהו בזמן הזה: אל תסתרי עם פלוני; דלמא קיימא לן כר' יוסי דאמר: קינוי ע"פ עצמו קינוי, ומסתרא, וליכא מי סוטה למיבדקה, וקא אסר לה עלויה איסורא דלעולם (אה"ע סי' קע"ח סעיף ז'). דאלמא: א"א לנו, לא למחול, ולא לומר אני מסיר מלבבי החשד והקינוי שקנאתי. דאם איתא, אף זה יכול להתירה, באומר: חזרתי ומסיר אני בלבבי כל חשד וכל פקפוק. ועוד, דכל מוחל על קינוי, ודאי הכי הוא. דאי בחושד ואומר שעברה עבירה ונטמאה, ליכא מאן דמחיל, וליכא מאן דציית ליה. וקי"ל כמ"ד דלאחר סתירה, אינו יכול למחול, כדאיתא התם בר"פ ארוסה (כ"ה ע"א). ושומרת יבם דגרסי' התם, מסתברא כמ"ד לאחר סתירה לא מחיל. ממאי? מדקא מהדרי ליה רבנן לרבי יוסי. דתניא: ר"י אומר: בעלה נאמן עליה כו'. אמרו לו: לא אם אמרת בנדה, שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר. ואי אמרת לאחר סתירה נמי מחיל, משכחת לה היתר, דאי בעי מחיל. אלא שמע מינה, דלאחר סתירה לא מחיל. אלמא: לא משכחת לה לעולם היתר אחר סתירה. דאי הוה משכחת לה היתר, באומר: מסיר אני בלבבי כל ספק וכל פקפוק; ויהא בעלה נאמן עליה. דהא, אי בעי אמר הכי, ושריא ליה. ומה שאמרת: דלפי דבריו נסתרה, ושהיו שם רבים. לא ידעתי מה כונתך בזה. וממה שאמרת, דלפי דבריו נסתרה, יש במשמע שאין כאן עדים שנסתרה, אלא שהוא אומר כן. וכשחזרת ואמרת: והיו שם אנשים רבים; יש במשמע, שכבר נכנסה עמו לסתר, בפני אנשים רבים. וזה דבר והפכו. ונראה שדעתך לומר: שהוא אומר שנסתרה, ואמר שאנשים רבים ראו שנסתרה. שמ"מ, כל שנכנסה עמו לסתר, אפי' בפני כמה, אסורה, במקום שנסתרה אין שם אלא הם, ורשות היחיד הוא לכך. ותדע, דהא עידי סתירה אין פחות משנים, ואפ"ה הויא סתירה. דמי לא עסקינן, אפי' בשידעו הם שיש שנים רואים אותם, כשנכנסו לסתר. אלא כל שנכנסה למקום סתירה, ושהתה כדי טומאה, אסורה ואינו יכול למחול, והוא נמי נאמן לאוסרה עליו בכך. גם מה שאמרת: אם נסתרה בפרהסיא עם אותו האיש שקינא לה, בענין שאין לחוש אם עבר בה, אם נקראת סתירה אם לאו; לא ידעתי מה אתה אומר! שאין לחוש, דכל שנסתרה במקום סתר אחר קינוי, גרמא לה טומאה דיחוד וסתיר'. ואפי' רוכל יוצא, ואשה חוגרת סינר, וכל אותם שנאמרו בפ' כיצד (כ"ד:), הואיל והדבר מכוער, תצא. לא תצא מבעל קאמר, אלא מבועל. וע"י קינוי תצא מבעל. ואם הוא בענין שאין לחוש בבירור, בכי הא ודאי אין כאן סתירה.


סימן שכד

עריכה

שאלת: מעשה באחד, ששדך את בתו קטנה, וקבל קידושיה כשהיא קטנה, ולא נשאת, ועכשיו רוצה להתגרש מן האירוסין. ונסתפקנו: מי מקבל גיטה? לפי שאין אנו יודעין אם היא עדיין קטנה, ואביה, ולא היא, מקבל גיטה. או אם היא נערה, ובין היא ובין אביה מקבלין את גיטה, דהלכה כרבנן. או גדולה, ויצאה מרשות אביה, והיא ולא אביה מקבלין (שמא צ"ל: מקבלת) את גיטה. וחזרנו על כל צדדין, והעלה בדינו שתעשה היא שליח לקבלה אביה, ויקבל גיטה על ענין זה. שאם היא גדולה, תהא מגורשת מתורת שליחותיה. כדאיתא בירושלמי, גבי משנת התקבל לי גיטי, צריכה שתי כתי עדים. הדא אמרה, קרוב נעשה שליח. ואם היא קטנה או נערה, שאינן יכולות לעשות שליח, תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו. זאת, ועוד אחרת. שיאמר הארוס לסופר, לכתוב ב' גיטין, ולעדים לחתום ויתן אחד לה, ואחד לאביה. וממה נפשך מגורשת. שאם גדולה או נערה היא, הרי קבלה גיטה. ואם קטנה היא, הרי קיבל אביה גיטה. דהכי משמע בפ' התקבל (ס"ג ע"ב), גבי ההיא דהוו קרי לה נפאתה. דאמר ר"נ: וכותבין ונותנין, אפי' מאה פעמים. וכ"ת דההיא לא מיירי, אלא היכא דאבד האחד, כותבין אחר ונותנים, כדאיתא התם. אבל היכא שישנו האחד, אין כותבים אחר בשל ספק. דטעמא דרבא דקא פליג התם, משום דעשו עדים שליחותם הוא. אבל שאם בתחילה נתן הבעל רשות לסופר לכתוב כמה גיטין, ולעדים לחתום וליתנם כולם משום ספק, שכותבים ונותנים. והכא נמי, לא שנא, לפי עניות דעתנו. זאת מצאנו, הכר נא אם האמת אתנו. ואם לא, יצא דבר מלכות מלפניו, להעמידנו על דרך האמת.

תשובה: כל מה שאמרתם, יפה אמרתם. שאפשר לאביה לקבל גיטה בשליחותה, וממה נפשך מתגרשת, או לכתוב ב' גיטין, אלו היה הענין צריך לכך. אבל אין צורך לכל מה שאמרתם, שאני רואה שאתם סבורין כי קטנה שאינה יכולה לקבל גיטה, היינו שאין לה יד כלל, ואפי' קבלה גיטה מדעת אביה. וזה אינו כלל, וא"צ לפנים. אלא אם מדעת אביה קבלה אותו, מתגרשת היא בלא ספק. ולא נחלקו ר"י וחכמים, אלא בנערה שקבלה גיטה מדעת עצמה, שלא מדעת אביה. לדעת האב, אין כאן שתי ידים זוכות, אלא יד האב, שמדעתו היא מקבלתו. ועוד, דבקדושין פרק האיש מקדש [שם (מ"ג)] נחלקו ר"י ור"ל, אם כמחלוקת בגירושין, כך מחלוקת בקדושין. ור"י סבר: היא מחלוקת בגירושין, אבל בקדושין ד"ה אביה ולא היא. ואלו במקבלת מדעת אביה, (דף י"ט ע"א): אמר רבא ר"נ: אומר אדם לבתו הקטנה: צאי וקבלי קידושיך, מדר"י בר יהודה. לאו אר"י בר יהודה, מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו. וכי משייר בה ש"פ (שווה פרוטה), הוו קידושי. הכא נמי, לא שנא. ועוד, דהא קא מפרש התם, טעמי' דר' יוחנן (מ"ג:), דמחלק בין קידושין לגירושין, ואמר: גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה, בין היא בין אביה. קדושין, דמפקעת עצמה מרשות אביה, אביה ולא היא. כלומר אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה, אלא מדעת אביה. ואקשי': והרי מאמר, דמפקעת עצמה מרשות אביה. ותניא: קטנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר, אלא מדעת אביה. והנערה, בין מדעת אביה, בין עצמה? הנה זה מבואר, כי על ידה ועל יד אביה, היינו מדעת עצמה בלא דעת אביה, ועל דעת אביה שלא מדעתה.

ומעתה, אין אתם צריכין לכל כך, אלא נותן גיטה על ידה מדעת אביה, מחשש קטנה, ושפיר דמי. ולא עוד, אלא אפילו קטנה יכולה היא להתגרש על יד עצמה, שלא מדעת אביה, לפי דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, שאמרו במחלוקת ר"י וחכמים: לאו בנערה דוקא, אלא אפילו בקטנה נמי, פליגי רבנן. ונערה דנקט, לאשמעינן כחו דר"י הוא, דנקט דאפילו בנערה פליגי. והביאו ראיה, מאותה שאמרו בפרק האיש מקדש (דף מד:): בעא מיניה רבא מרב נחמן: נערה, מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כו'? ואהדר ליה: שאין עושה שליח. ואותיבנא מדתנן: קטנה שאמרה: התקבל לי גיטי; אינו גט עד שיגיע גט לידה. הא נערה, הרי זה גט. דאלמא: משמע דס"ל דמתני' דקטנה שאמרה: התקבל לי גיטי; אפילו בשיש לה אב משמע להו. ואפ"ה, משהגיע גט לידה מגורשת. ואף על גב דדחינן התם, ואוקימנא בשאין לה אב, וחסורי מחסרא, והכי קתני: בד"א, בשאין לה. אבל יש לה אב, אם אמר לו אביה: צא וקבל לבתי גיטה; אם רצה לחזור, לא יחזור. מ"מ שמעינן דבקטנה שמתגרשת על ידי עצמה, לא מספקא להו. דאם איתא, הו"ל למפלג בדידה. בד"א, בשאין לה אב. אבל יש לה אב, אף על פי שהגיע גט לידה, אינה מגורשת. אלא פשיטא להו, דעל ידה מתגרשת, הואיל ויודעת לשמור גיטה, אלא שאין לה שליחות. ועוד, מדאמר רבא בפ' התקבל (דף סה): שלש מדות בקטן. צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרין, וכנגדה בקטנה, מתגרשת בקדושי אביה. ומדקאמרינן סתם, מתגרשת בקדושי אביה, משמע דאפילו בחיי אביה. אלא שבזו נחלק הרב אלפסי ז"ל, ופרשה לאחר מיתת אביה, ולומר דקטנה לכ"ע אינה מתגרשת, אלא מדעת אביה. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומ"מ, על דעת אביה מתגרשת, בין נערה בין קטנה, וא"צ לפנים.


סימן שכה

עריכה

שאלת: ראובן נתרעם על שמעון, שפתח חלונות בינו ובין חצרו של ראובן זה. ותובע ממנו לסותמן מפני שהוא מזיקו בהיזק ראיה. ועוד נתרעם ממנו, על שעשה בית הכסא בחצירו, ורוצה להעבירו בתוך ביתו של שמעון, ומגיע ממנו היזק לשמעון, מחמת ריח רע, ומחמת המים הנגרים בו. ומעולם לא היה שם בית הכסא, ולא אמת המים. השיב ראובן: שאין לשמעון כלום בכותל, ולא בתוך שלו אני פותח, אלא בתוך שלי. כי ביתו שהוא עומד שם, קנאו מן הנכרי. והבית אשר אני עומד שם, הוא מן הקהל. וכשבאו הקהל לבנות החומה בין ביתי ובין ביתו של הנכרי, שהוא בא מחמתו, תבעו מן הנכרי לבנות עמהם חומה, בין רשותם לחצרו, ולא רצה. ולפיכך כנסו הקהל לתוך שלהם, ובנו כותל החומה הזה. ועוד הניחו מקום פנוי חוץ לחומה, בין רשותם לחצרו של נכרי, כדי לבצר החומה, ורשותם מגיע עד רשימת יסוד ישן, שהוא חוץ לחומה כנגד ביתו של ראובן. והקהל נתנו לו כל זכותם ורשותם. ונמצא שאין אני פותח בכותל משותף, ולא על חצרו, אלא על חצרי. ואם הוא ניזוק בהיזק ראיה, יגדור בפני, כדי לסלק היזק ראיה. ועל ענין בית הכסא, אמת הדבר, רק שהוא מנהג העיר. השיב ראובן: שאין לשמעון חוץ לחומה כלום, שאילו היה אותו הקרקע עד רשימת היסוד הישן של הקהל, לא היה להם לגדור, ולהניח זה חוץ לחומה. וזה כמה שנים שקניתי בית הנכרי, אני משתמש באותו קרקע עד החומה, וגם הנכרי כך היה משתמש בו. ואלו היה של הקהל, לא היה הנכרי ואני אחריו משתמשין בו, מן אז ועד עתה. וגם החומה, אין יודע שבנאוהו הקהל, כמו שאתה אומר. אבל אני אומר: כי שמא הנכרי נתן חלקו, ואפילו בכותל החומה יש לי חלק, שאין אני רואה שיש לך חזקה יותר ממני. ואלו היה הנכרי שאני בא מחמתו קיים, היה מביא שמ' ראיותיו. ומן הטענה הזאת אני אומר ג"כ: שאין לך לפתוח בכותל הנז' פתחים וחלונות, שאני רוצה לנעוץ בו קורות, כמו שאתה נועץ שם. כי מן הסתם, הכותל משותף. ועל ענין בית כסא שאתה אומר, שכן מנהג העיר מן הנכרים, אינו חושש למנהג הנכרים, אלא לדין ישראל. השיב שמעון: כי אפילו לזה שראובן טוען שכותל משותף, אין לסלק ממנו היזק ראיה, מפני שהוא בא מחמת נכרי. גם אותו קרקע שהיה של הקהל, ושאני עומד בו, היה מנכרי. ולפיכך הבא מחמת כותי, הרי הוא ככותי, ומנהג הנכרים שאין להם היזק ראיה. וכן הטענה בענין בית הכסא, לפי שמנהג נכרי העיר, להעבירו דרך השכנים. והבא מחמת כותי, הרי הוא ככותי.

תשובה: טענת ראובן, שהוא מעכב ביד שמעון מלפתוח פתחים וחלונות על חצרו, טענה יפה היא. בין שיהיה הכותל משותף, בין שאינו משותף, בין שהקרקע שעד רשימת היסוד הישן שלו, בין שהוא של שמעון, מפני שהוא מזיקו בהיזק ראיה. והיזק ראיה, אין לו שיעור, בין שיהא ההיזק ממקום קרוב, בין שהוא ממקום רחוק. וכאותה שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (דף ו:): אמר אביי: שני גגין צידי רשות הרבים, זה עושה מעקה עד חצי גגו ומעדיף, וזה עושה מעקה עד חצי גגו ומעדיף. ואף על פי שרשות הרבים מפסיק בינתים, וסתם רה"ר רחב שש עשרה אמה. וכל שמזיק את חבירו בהיזק ראיה, המזיק צריך להרחיק את עצמו, שהיזק ראייתו כאילו מזיקו בזריקת חציו. וממה ששמעון טוען, כי הן באין מחמת כותי, והבא מחמת כותי דינו ככותי, אין טענתו יפה, שלא נאמרו הדברים בכיוצא בזה. כי אף על פי שאין הכותים מקפידים על היזק ראיה, אינו מפני שבתיהם משועבדים זה לזה, שיוכל זה לפתוח על זה, אלא מפני שאינן מקפידין בכך. ואם הכותי אינו מקפיד, ישראל מקפיד, ומדה יפה היא להם, להיות צנועין. ועל זה שבחן הכתוב: מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל. ואמרו חכמים ז"ל: שראה שאין פתחים מכוונים זה כנגד זה. ועל ענין הקרקע הפנוי שאחרי החומה, עד רשימת היסוד הישן, אם יש לשמעון ראיה כ"כ, שהיה תחילתו משל הקהל, ושהניחו מדעתם לבצר החומה, אין לראובן חזקה עליו, ואפי' נשתמשו בו הוא והכותי כמה שנים. לפי שראובן זה, אינו טוען שהוא עצמו קנאו, וגם אינו טוען בברי שהכותי קנאו בפניו, אלא שהוא בא מכוח חזקה. והבא מחמת כותי בכה"ג, דינו ככותי. וכמ"ש בחזקת הבתים (דף לה:): אמר ר"י אמר רב: ישראל הבא מחמת כותי, דינו ככותי. מה כותי כו'. וכל זה שאמרו בזמן שהיה לשמעון ראיה, שהיה אותו קרקע לקהל מתחילתו. אבל אם אין לו ראיה על כך, הדין עם ראובן, דכיון שאנו רואים ראובן משתמש בקרקע זה, הרי הוא בחזקתו. ושמעון שבא להוציאו מחזקתו, עליו הראיה. ולא עוד, אלא אפילו אם אינו מביא ראיה ברורה על זה, גם כותל החומה מפסקת, הרי הוא בחזקת שניהם, דאיזה מהם יש לו יותר ראיה וחזקה מחבירו. ולפיכך, הכותל ומקום הכותל בחזקת שניהם הוא, ושניהם משתמשין בו בנעיצת קורות ותקראות, כמנהג המדינה. ומה ששמעון טוען, שהקהל בנו כל הכותל משלהם, ובתוך שלהם, עליו הראיה. וזה מבואר בר"פ קמא דב"ב.

ועל ענין בית הכסא, ששמעון טוען שכן מנהג השכנים של העיר, בין הנכרים, אינה טענה. שאין מנהג הנכרים מנהג, לבטל בו דיניהם של ישראל. ואפי' נהגו כן הישראלים, אינו מנהג, אלא א"כ הסכימו עליו בפירוש טובי העיר. וכ"ש בהיזק של בית הכסא, דנזקי הגוף הן, מפני ריח רע, ואין אדם מנהיג לסבול נזקין שבגוף. גם מה שהוא טוען, שהבא מחמת כותי הרי הוא ככותי, לא נאמרו הדברים על כיוצא בזה, כמו שאמרנו למעלה, שזה אינו להם מפני שנשתעבדו קרקעות של זל"ז, ומשל זה לזה. אלא שאין מקפידים, ואם אינם מקפידים, זה מקפיד, והדין עמו.


סימן שכו

עריכה

פירפיניאן.

שאלת: צבור שהיו בונים בית הכנסת, אם מותר להשלים בחוה"מ (בחול המועד), מפני שיש בו צורך הרבים? או"ד אסור שאפילו לצורך הרבים, כל שהיא מלאכת אומן, ואינו צריך כל כך במועד, אסור? או נאמר עוד, כיון שיש בו מצוה, מותר?

תשובה: מסתברא לי, שאסור, כיון שהיא מלאכת אומן, ואינה מלאכת האבד, ואינה צריכה למועד, שיש להם בית אחר להתפלל שם. או שיש שם בבנוי, באותו בית הכנסת, מקום להתפלל. ועוד אני מסתפק, אם הותירו צרכי רבים במועד במלאכת אומן, יותר מצרכי יחיד, אלא בדברים הצריכים לגוף, בחפירת בורות שיחין ומערות, וכיוצ' בהן, בהסר' הקוצים מן הדרכים, ותיקון הרחובות? שבכל אלה, יש בהן צורך רבים, לחיותם ולשמור מן הנזקין, שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים. ואפילו בשבת, התיר לטלטלם (שמא צ"ל: לטלטל) הקוץ ברה"ר, ולהוליכו פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא, כדי שלא יזיקו הרבים, ואפילו לכבות גחלת של מתכת, ואפילו לר' יהודה, ולר"ש אפי' גחלת אש. כדגרסינן בפרק כירה (דף מב) אמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברה"ר, בשביל שלא יזוקו בו הרבים. ואמרינן התם: דבשל עץ, לא, משום דסבירא ליה במלאכה שאינה צריכה לגופא כר' יהודה. אבל לר"ש, אפי' גחלת של עץ מכבין. ואמרי' נמי התם: אמר ר': הלכך קוץ ברה"ר, מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפי' טובא. וכן תקון של מרחצאות, דשרי ר' אבהו כדאיתא בירושלמי. דגרסינן התם: בהדר בני דסיבותא אתפחתא קלוקלי המים שברה"ר. ומשמע התם, דאפילו כיוונו מלאכתם במועד. דאף המרחצאות, יש בהם חיי נפש משום רחיצת גופו, דלא ליתי שחנא וכיבי. כדאמרינן בר"פ אלו עדים שהוא מכר לי: לא רחיצה, איכא עינוי. וגרסינן התם אמר שמואל: ערבוביא דרישא, מייתא לידי עורונא. ערבוביא דמני, מייתא לידי שעמומיתא. ערבוביא דגופה, מייתא לידי שיחני וכיבי. ומיהו, לא שרו אלא בצריכי להו רבים אבל לצורך יחיד, לא, משום דאפשר ליה למחייא שלא במרחץ. וא"כ, לא צריך ליה, או אזיל לדוכתא אחרינא. אבל רבים, אי אפשר. ואי האי לא צריך, האי צריך, והוא הטעם לקלקולי המים, ותקוני הדרכים. דאפשר ליחיד להתבונן בדרכים. ואף בברייתא משמע נמי, משום חיי נפש התירו, שהרי שנינו בברייתא: יוצאים לתקן את הדרכים, ולתקן את הרחובות, ולתקן את האצטרטיות, ולמוד את המקואות כו'. ומנין שאם לא יצאו, ולא עשו כל אלו, דמים שנשפכו מעלה עליהם הכתוב, כאילו שפכום? ת"ל: ועשית מעקה לגגר כו', והיה עליך דמים. ואלמא: כל אלו משום חיי נפש התירו, אבל לתקן את העיר וחומותיה, אף על פי שהם צרכי רבים, כל שאין משום חשש נפשות, אין מותרים. ובונים ששנינו בתוספת': שהיה כותלו גוהא לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו, משום סכנת נפשות. חומת העיר שנפרצה, גודרין אותה. גדרה ונפרצה, אין גודרים אותה, ואם היתה סמוכה לסתר, סותרה ובונה כדרכו. ולפיכך מסתבר לי, שאין בונים בית הכנסת, ואפי' בית הכנסת של רבים. ואף על פי ששנינו: עושים כל צרכי רבים, היינו כגון אלו, וחפירות בורות. ובירושלמי אמרו: אלו הן צרכי רבים: דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות, ופודים ערכים. וחרמים, והקדשות, ומשקים את הסוטה, ועורפים את העגלה, ושורפין את הפרה, ורוצעין ע"ע (עבד עברי) ומטהרין את המצורע, ופורקין את המנעל מעל גבי האימום, אבל אין מחזירין אותו. ובכל אלו, אין דבר שצריך למלאכת אומן. ומה שמנו בהדי הנך, טובא שאין בהם צרכי רבים, כבר פי' הראב"ד ז"ל למה שונאום (שמא צ"ל: שנאום) כאן. וא"ת מ"מ לבנין בהכ"נ, מצוה איכא, וכבר התירו אפי' ליחי' משום מצוה, ככתיבת תפילין? התם שאני, דצריך להם. ואי אפשר לו לעולם ואפילו לשעה, בלא הם. אבל בבית הכנסת, אפשר להם בלא הוא, להתקבץ ולהתפלל במקום אחר. ותדע, דלא משום כל מצוה התירו, שהרי אסרו להגיה אפי' אות אחת, ואפי', בס"ת, ואף על גב דאיכא מצוה, שאסור לשהות (שמא צ"ל: להשהות) ס"ת שאינו מוגה, משום: ואל תשכן כו', כדאיתא בכתובות (דף יט:).


סימן שכז

עריכה

שאלת: הא דאמרינן בפ' החולץ (דף לה:): הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת כו'. פלא לי, אמאי לא תני: נפסלה מן הכהונה, כיון שנבלעה לחייבי כריתות, שהרי אפילו מבעילת ספק, נפסלה לכהונה, מוהיא לא נתפשה ע"כ?

תשובה: ודאי כן הדבר, שפסלה מן הכהונה ומן התרומה. אלא בכונס לא צריכ' לי למימר, דפשיט'. אלא בחולץ אצטריכ' לר"י כדאית לי', ולר"ל כדאית לי', כדאי' בגמרא, וזה פשוט.


סימן שכח

עריכה

עוד בפ' הבא על יבמתו (נ"ח), בשמעתא דיש חופה לפסולות. דדייק תלמודא דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה. וזה פלא! דהוה מצי לאוקמא, כגון שבא עליה בלא עדים, והיא מודה ע"כ?

תשובה: מה זו קו'! אם אינו קונה אותה בביאה שלא בעדים, ואכתי שומרת יבם גמורה היא. א"כ אכתי ניקשי ליה: שומרת יבם בת מישתי' היא והא בעי': תחת אישה: וליכא! ובעינן שקדמה שכיבת הבעל, וליכא! דאכתי לאו בעל הוא, שהרי לא קנאה. ומיהו לא כן אני מדמה, שתהא יבמה צריכ' עדים, אלא אפילו בא עליה בינו לבינה, קנאה. דזו אשה היא, שהקנו לו מן השמים, וכדמוכח נמי במתני' דיבמה שאמרה: לא נבעלתי, וממאי דאתמר עלה בגמ'


סימן שכט

עריכה

עוד, מי דחקו לתנא: דעליה; לאיסורא (יבמות דף ח). לימא דעליה, להיתרא, דאמר רחמנא: יבמה יבא עליה; אפילו במקום אחות אשה. וקא טרח מר לפרוקי', ואגב חורפי' לא עיין בה. דלקמן בעי לה ר"א בגמרא. וכלשון הזה אמרה ליה ר"א לר"כ: ממאי דהוי עליה לאיסורא, דלמא להיתרא, וה"ק רחמנא: ואשה אל אחותה לא תקח; ולא צרה שלא במקום: עליה. אבל במקום עליה, ב' מותרות. ופריק: א"כ לגלות ערותה דחדא, היכי משבחת לה. אי במקום מצוה, שתיהן מותרות. ואי שלא במקום מצוה, ב' אסורות.


סימן של

עריכה

שאלת: ראובן ושמעון שהעידו בשטר חוב, ונתקיים עדותן. והלוה טוען: שראובן הלוה מעות לישראל ברבית קצוצה, והביא עדים על זה. והמלו' אומ': כי היו המעות של כותי, והיה שליח בדבר. וזכורני ששאלתי זה ממך בהיותי שמה, והשיבותני: כי אם המעות מכותי, שאינו פסול, והבאת ראיה מן התוספ'.

תשובה: איברא כל שהוא מלוה מעות של כותי לישראל, ברבית קצוצה, אינו נפסל בכך. וכן אפילו היה אפוטרופוס של יתומים, והלוה מעות היתומים ברבית קצוצה, אינו נפסל בכך. וכמדומה שכבר נשאלתי אני מבעלי הדין, שאתם דנים ביניהם, והשבתי. והריני כותב לכם את התשובה שהשבתי להם, וכן התוספתא בתשובה הבאה, אחרי זאת. (א"ה (אמר המגיה): התשובה שהשיב רבינו וכן התוספתא הובאה בב"י שם, שם בקיצור, והן ל"ו הובאה בב"י י"ד סימן קס"ט ארוכה מאר"ש). }}

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תשובות_הרשב%22א/חלק_ד/דפים_ארוכים_ד"