תשובות הרשב"א/חלק ד/שי
סימן שי
עריכהעוד אמרת: כי לאחר מכאן, התירו הקהל הנדר, כדי להנצל מן המכשול. ושאלת: אם יש ממש בהתרתם, לפי שלא נהגו מעולם להתיר נדרי הקהל. ואי אפשר להתיר חרמות ושבועות של רבים, שנעשה על דעת הקהל, אלא במקומות שנהגו להתירן, שהוא כאילו התנו בשעת החרם. ואמרת: שכן שמעת ממני.
תשובה: באמת כך אמרתי, ובמקומי אני עומד, וכבר קדמוני רבותי ג"כ בדבר זה. כי באמת מן הדין, אי אפשר להתיר שום שבועה, כי אם בפתחים. ואפי' עם הפתחים, א"א לשים אדם להתיר נדרי עצמו. דכתיב: לא יחל דברו. הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. וא"כ, שבועת הרבים שאין להם פתח ידוע ומוסכים (שמא צ"ל: ומוסכם) לכולם, איך יתירוה, ופתחו של זה אינו פתחו של זה. וכבר ידעת, כי רבינו יעקב ז"ל אמר: כי נדר שהודר על דעת רבים, אין לו היתר, ואפילו לדבר מצוה, מן הטעם הזה. אא"כ פתח אותן הרבים הוא גלוי וידוע לכל, שעל דעת כן נדר, כההוא מקרא דרדקי. ועוד, אפילו מצאו כמה פתחים, איך יתירוה הם בעצמם. הא אין להם שום דבר במה שיסמכו עליו בהתרתם, זולתי שאנו אומרים שהם כמתנים ואומרים: יהא נוהג כן, כל שלא נתירוהו. וכענין נדרי האשה עם בעלה, וכדר' פנחס. דא"ר פנחס: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. וכמ"ש בנדה בפ' יוצא דופן (מ"ו ע"ב). וגם רבותי נ"ב, לא מצאו ידיהם בהיתר חרמי קהל ושבועותיהם, שהם נוהגין בהם היתר, זולתי מן הצד הזה. וכיון שכן, כל שלא נהגו בהם להתירם, הרי הדבר נשאר שם על הדין ואין לו היתר לעולם בלתי אם ישאל כל אחד ואחד מן הקהל בפני שלשה הראויין להתיר הנדרים, וע"י פתחים, כדין נדרים ושבועות דעלמא. והוא, שיהיו המתירין שלא מכלל האנשים שנכנסו באותה שבועה, לפי מה שהיא שבועה. וכן גם במקומות זו, שנהגו בהיתר הקהל ושבועותיהם, אם גלו בדעתם שאין מחרימין עכשיו על דעת כן, וכגון שאמרו: על דעת רבים; או שאמרו בפירוש: שלא יהא בו היתר; וכיוצא בזה, מדברים שיש בהם גלוי דעת שהם מחרימין ומשביעין על קו הדין, לא על המנהג, אין להם שום תקנה בהתרתם. שהרי חזר הדין למה שהיה. ונסתלק מכאן היתר המחשבה, שהיו נודרין על דעת עצמן, שיתירו כל זמן שיסכימו בהתרתו. ובמקום הזה, חמור חרם הקהל, משבועת האשה שהנשואה (שמא צ"ל: הנשואה) הנודרת תחת בעלה. אף על פי שאמרה בפירוש: שאינה נודרת ע"ד (על דעת) בעלה; אפ"ה בעלה מפר לה. שהתורה נתנה אותה ברשות הבעל, לכל נדר ולכל שבועת איסור שיש בו עינוי נפש, או שהוא בינו לבינה. וכן ברשות האב, כל שהיא נערה וברשותו של אב, שלא נשאת. מפני שהרוב, כך דעתן, ורובן על דעת כן הן נודרות. אבל הקהל, שהן נוהגין כן מעצמן, די לנו שנסמוך מעשיהם המסותמים על תנאי המחשבה הזאת. אבל כל זמן שהן מפורשין, או בענין שתהא מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם, או מתוך לשונם, חזר הענין על דינו, ואין לו היתר. ומכאן, לכל חרמי קהל שהם מבארים בהם: על דעת הקהלות הרחוקות; כמו שנהגו מקרוב בתוכנו, שוב אין להם היתר. וכבר אמרתי להם בקהל עם, זה כמה פעמים. ואתה ידעת. ולפיכך, איני רואה לשבועתם זו, שום היתר אחר שלא הורגלו, אלא אם ישלימו תנאם, בהשתדלות הטלת המס.