פתיחת התפריט הראשי

סימן שיטעריכה

שאלת: עתה, אשר בנו קהל אשר בבלאנסיאה בית הכנסת, חלקו אותה, וכתבו פנקס א' בחלוקה. וכתב בו הכותב, שקבעו מקום ישיבה פ' לפ', ומקום פ' לפ'. והיתה ביניהם קטטה על החלוקה, פעמים שלש. ובכל פעם ופעם היו יושבין לחלוקה. ובאותו פנקס, אין בו זמן, ואין כתוב בו: הסכימו הקהל; אלא סיפור דברים. ובסוף הפנקס, עדים חתומי' בו. ונתנו הקהל ב' מקומו' לב' יהודים ביחד. ועשו השנים להם כסא, וישבו ביחד עד י' שנים ויותר. לאחר י' שנים, מת האחד מהם, ונשאר בנו וישב על מקומו. וגם השותף הב', רצה ללכת במקום אחר לדור. ונתן מקומו שהוא יושב בו, לאחד מאוהביו במתנה גמורה, ובקנין גמור, ובשטר. ומקבל מתנה זו, ישב באותו המקום לאחר המתנה, י"ט שנים רצופות. ואותו יורש יושב לא (שמא צ"ל: לו) בצידו, באותו מקום שהיה יושב אביו. לאחר כל אותן השנים, אמרו לאותו יורש: אותו מקום שהוא יושב בו, הוא לשכנו. ומקום ששכינו יושב בו, הוא שלו, שנתן לאביו בשעת החלוקה. וכן כתוב באותו פנקס: עכשיו בא היורש, ונתרעם (ממקבל) על מקבל מתנה זו, ומקבל מתנה זו השיבו: כי ישב באותו מקום, מי שנתנו לו יותר מעשר שנים בלא מחאה. וגם הוא ישב בו יותר מי"ט שנים, מבלי מחאה ומבלי ערעור. הדין עם מי?

תשובה: דע כי ענין חלוקות מקומות שבבתי כנסיות, בב' ענינים. יש מקצת עיירות, שמחלקין בתי הכנסיות למשפחות, ונותנים למשפחה זו מקום מסוים בבית הכנסת, ולזו מקום מסוים. ואח"כ, באים בני המשפחה, ומחלקין אותו ביניהם למקומות לשבת בהם. הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו, כל אחד כפי כבודו וכפי מעלתו. וכל שחולקין אותו בכענין זה, אין לאחד מהם זכיה גמורה, לא למוכרו ולא למשכנו. ואפי' אם בא להושיב אחר במקומו, אם לא רצו האחרים בכך, מונעין אותו. ואם בא למכרו, אפי' כל בני הכנסת יכולים למחות בידו. וכ"כ רבינו שרירא גאון ז"ל. ויש מקצת מקומות, שמחלקין ביניהם כל מקומות בהכנ"ס, חלוקה גמורה, לזכות כל אחד בחלקו, זכיה גמורה, למכור ולתת לכל מי שירצה, ככל אשר אנחנו עושים פה בארצותינו אלו. ומן הדומה, כי כן מנהגם מפורסם, לפי מה שראיתי בכתבך. וכל מקום שמנהגם בכך, אם החזיק אחד במקום מן המקומות שני חזקה, וישב בו כל אותן שני חזקה, כדרך שהבעלים רגילין ליישב במקומותיהם, ובלא ערעור ובלא מחאה, עלתה לו חזקה. וחזקתו ראיה, שהבעלים הראשונים מכרוהו או נתנוהו לו. ודוקא אם טען הוא כך. אבל אם לא טען הוא כך, אלא שאומר: עכשיו ישבתי כאן, ולא אמרו לי דבר; אין זו חזקה. וכמ"ש (בתרא מ"א ע"א): כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. אבל אם זה שהוא מחזיק בו עכשיו, הוא יורש, או לוקח, או מקבל מתנה, א"צ טענה. אלא אף על פי שלא טען, טוענין לו. וכמו שארז"ל: טוענין ליורש, טוענין ללוקח. ולפי', אף על פי שכתוב באותו פנקס, שזכה שמעון המת באותו מקום שבראש, וזכה ראובן שכנו במקום האחר שכנגדו, ואפי' היתה אותה החלוקה חלוקה אחרונה, ומוסכמת מבני הקהל, אף על פי כן, הדין עם לוי המקבל מתנה. שאני אומר: לאחר שזכה שמעון במקומו, חזר והחליפו לראובן שכנו, קרקע בקרקע, או במלוי דמים. ואף על פי שמקבל המתנה אינו טוען כן, ואינו יודע: א"כ היו הדברים, אם לאו? אנו טוענים לו כן. וכ"ש, שאם היו שם חלוקות אחרות, שנתבטלו מדעת הקהל. וזו אינה ידוע, אם היא מן הראשונות שנתבטלו, או מן האחרונות המוסכמות, לפי שאין בו זמן, ואין זמנו של פנקס מוכיח עליו. שאין על המקבל מתנה להשיב כלל, על תביעת היורש, עד שיברר שחלוקה זו היא המוסכמת. ואמנם, אין אתם צריכין לכך בדין זה, ולפי שחזקתו עלתה לו, וכמו שאמרנו.