פתיחת התפריט הראשי

סימן שידעריכה

שאלת: על ראובן שהכניס בביתו את דינה בת יהושע, לרצונה ולרצון אביה ואמה, לשמש ולעבוד לו. וראובן זה עברו עליו עשר שנים, ולא נתעברה אשתו ולא היה לה בן. ובהיות דינה בביתו, פיתה אותה ושכב עמה ונתעברה ממנו. וכשהרגיש ראובן בדבר, קידש אותה וכתב לה כתובה, ואז נתרצו בדבר אביה ואמה של דינה. ושאלת ממני: אם הבן כשר, אם לאו?

תשובה: תחילת כל דבר, צריך אני לומר שהדבר אסור ומכוער. הוא אסור, מפני שעובר בלאו ד"לא תהיה קדשה", ומשום "אל תחלל את בתך להזנותה", ויש בו איסורא דאורייתא. ומכוער, משום דקודם מתן תורה, אדם פוגע אשה בשוק, ואם נתרצו שניהם – בועלה ומקיימה לו לאשה, או נותן לה שכרה והולך לו. כיון שניתנה תורה, נתחדשה הלכה, שהרוצה לישא אשה יעשה בה מעשה, לקדש אותה בכסף, שיכתוב לה כתובה, ויעשה עמה חופה. גם במקומות רבים יש הסכמה שלא לקדש אלא בעשרה, ושיהיו שם אביה ואמה או מקרובותיה והחזן מהקהל. כל שכן שאין מותר לישא אשה דרך פיתוי והפקר, כל שכן שישאנה על אשתו דרך זה. כי אף בכשרות החרים רבינו גרשום ז"ל שלא ישא אדם אשה על אשה, אלא שהרמב"ם ז"ל מראה פנים להיתר שישא נשים רבות, כמנהג הישמעאלים שעושין כן, וכפירוש הר"ח הלוי ז"ל דכתב, דקיימא לן: נושא אדם נשים רבות, והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו. ודוקא במקום שנהגו, אבל במקום שלא נהגו, אסור לאדם לישא אשה על אשתו, דאנן סהדי דעל דעת המנהג איניסבא ליה, דלא לינסיב אחריתי, והוה ליה כחמר שאינו יכול לעשות גמל. וראובן זה עשה שלא כהוגן, ועשה זה מפני שעברו יותר מעשר שנים שלא נתעברה לו אשתו. ואם עשה זה בשביל שלא יתבטל מפריה ורביה, ולעשות מצוה לקח את דינה לפילגש ולשפחה על אשתו, שלא כן.

והנה אני לא באתי להתיר, להראות פנים שיהא מותר לישא בת ישראל לפלגש, כל שכן על אשתו הכשרה הנשואה לו בקידושין. שהרי משנתנה תורה, נתחדשה הלכה ואסרה הפילגש, והיא אשה המזומנת לו בלא כתובה וקידושין, ונקראת פלגש, כדרך שאמר הכתוב: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם"; "ופילגשו ושמה ראומה"; וכן: "פלגש אביו". והיא "הקדשה בדרך"; "איה הקדשה". והוא שאסרה תורה, כמו שאמר הכתוב: "ולא תהיה קדשה", שאסרה עתה בלאו. וגם זה בכלל: "לא תחלל את בתך", ואמרו בירושלמי: זה המוסר את בתו שלא לשום אישות, או שמוסרת היא את עצמה שלא לשום אישות, פירוש: שמיחדת עצמה לזנות, וכתב הרמב"ם, שזהו שנאמר בתורה: "אל תחלל את בתך להזנותה", ובספרי כתוב: "אל תחלל את בתך להזנותה. יכול על מעשה יחידי?" פירוש, אם מסר בתו לאדם אחד להיות לו לפלגש, וכן היא שנתפתתה למפתה ושכבה עמו, שהיא עברה בלאו זה. "תלמוד לומר: "ומלאה הארץ זמה", ולא מעשה יחידי", שאם נתפתתה ליחיד, אינה זמה. ופירשו בקידושין: "זמה": זה, מה? כלומר: שהמפקרת עצמה לכל העולם, אין אנו יודעים בן זה מה הוא, ובן מי הוא.

וכן דינה זו שנתפתתה לראובן, זה אינו זמה. כל שכן שכשהרגיש בדבר שהיא מעוברת, מיד קדש אותה, כדי שתהא לידתו בקדושה. וכתב הרמב"ם ז"ל: הבא על הפנויה, אפילו היא קדשה שהפקירה עצמה לכל תובעיה, אמת שאע"פ שהיא במלקות, אינה נעשית זונה, שהרי אינה אסורה להינשא לכהן. ואם כן, זה הבן אינו בן זונה. וכתב הרמב"ם ז"ל עוד, בס' קדושה בהל' איסורי ביאה (פי"ח הי"ג): פנויה שראוה שנבעלה לאחד, והלך לו, ואמרו לה: בן מי זה, ומי הוא זה שבא עליך, שלא הכרנונו? ואמרה: מאדם כשר נבעלתי, זו נאמנת. ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה: ממי נתעברת? ואמרה: מאדם כשר נתעברתי, נאמנת, ומותרת לכהן. וכן הוא בכתובות (דף י"ג), ובקדושין (דף ע"ב ע"א), דקיימא לן כר' יוחנן דאמר שם: לדברי המכשיר בה, מכשיר בבתה. ואמרינן: מאי בדוקי? שבודקין את אמו, ואם אמרה: "לאדם כשר נבעלתי", נאמנת, ואף על גב דאיכא רוב פסולין אצלה. ואמרינן: "הלכתא כאבא שאול", כדאיתא התם. ועוד כתב הרמב"ם: פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה: מה העובר הזה או הילוד הזה? ואמרה: לכשר נבעלתי; נאמנת, והולד כשר, ואף על פי שרוב הזונין אצלה פסולין לה. ובדבר זה, שראובן ודינה מודים על העיבור ההוא, ועוד, שלא יצא עליה קול לעולם שהפקירה עצמה, אלא לראובן זה שהיתה משמשת אצלו. ומתוך דברי תבין, שאין אדם רשאי לקרוא את הולד הזה "בן זונה", ולא לקראו "פסול", וגם לא לפוסלו לשום דבר, אלא שהוא כשר בכלל הכשרים. ואם אביו ואמו עשו שלא כהוגן, ובעלו בלא כתובה ובלא קידושין, המלקות והתשובה יכפרו עליהם.