פתיחת התפריט הראשי

סימן שטועריכה

שאלת: איש אחד, עשיר וזהיר במצות, ולא יצא עליו שם רע מימיו, פסק עם בנאין לבנות לו חצר בסך ידוע. ואם הפסידו, הפסידו לעצמן. והתחילו במלאכה, והיו עושין מלאכה לעצמן, בשבתות ובימים טובים. ומתקנין האבנים ופוסלין אותם, בבתי הא"י (האינו יהודי) רחוק מאותה חצר, בשתים ושלש חצרות. ולשבת אחרת, בנו בחצר, והעלו אבנים בדימוס. וכשראה זה, לא ידע אם זה מותר, אם אין. ואחר שחזר לביתו, חשש לאיסור, ושלח לבנאין לעכבן, ולבטל המלאכה. וכשהלך שם שולחו, מצא שם יהודים מונעין אותן, ומבטלין המלאכה. וליום ראשון, קראוהו ראשי הקהל שהם י"ב, ואמרו: מה זאת עשית. ונשבע בנקיטת חפץ, שלא ידע שעושין מלאכה שם. וקבל עליו, מה שהדין נותן. ועוד, שיתן קנס על מה שאירע. ולא רצו, והסכימו ונדוהו. ועוד הטילו קנס על נדויו, וחרה לו עד מוות על נדויו. וישב בנדויו ה' ימים. ולכשהתירוהו, נשבע בנק"ח (בנקיטת חפץ) שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יפרע הקנס, עד בא תשובתם לדעת: אם יתן הדין במה שנדוהו, אם לאו? הודיענו: אם יתן הדין לנדותו, או אינו חייב אלא קנס לבד?1.

תשובה: תחלת כל דבר, יש לנו לחקור, אם יש לנו לפסוק עם הא"י (האינו יהודי) לבנות, והא"י בונה בשבתות בתוך התחום, אם לאו? מפני שאמרו בפרק קמא דע"ז (דף כ"א ע"ב): אבל שדהו לא"י, מאי שרי? כלומר: מותר להשכירו לא"י, ואף על פי שעשה בו מלאכה בשבת. מאי טעמא? דמימר אמרינן: א"י באריסותיה עביד. אלמא: כל שהא"י עושה בקבלנות, מותר, משום דא"י מלאכה דנפשיה קא עביד, ודמיא נמי למה שאמרו במ"ק (דף י"א ע"ב): אבל (בנוסח שלפנינו אין מלה זו) הארוסין והחכירין והקבלנין שלו, הרי אלו יעשו. אלמא: מלאכה דידהו קא חשיבא. אלא שיש לומר, דדוקא בקבולת שדה, לפי שאין שם משום מראית העין, לפי שדרכן של בני האדם לתת שדותיהן וכרמיהן באריסות. ואמרינן: נכרי באריסותי' קא טרח. אבל בבנין בית שאינו נוטל לעולם בגוף הקרקע, נראה כשכיר יום, ואסור. וכן נראה באמת, ממה שאמרו במ"ק (דף י"ב ע"א): מי שהיפך זיתיו, מקבל קבולת, תוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. ומפרשי' אותה, לענין שבת: אלמא: יש קבולת אסורה, והיינו בבנין בית, ומשום מראית העין, ומן הטעם שאמרנו. וכן הסכמת רוב גדולי ישראל.

מעתה, מעשה שהיה ביניכם, אילו פסק עמהם לבנות לו ביתו, והם בונים לו בשבת, אסור. ואילו היו בונים מדעתו, אפשר הוא, שהיה בר נדוי, לפי שזה מזלזל באיסורין דרבנן. וכל המזלזל באיסורים דרבנן, הוא בר נידוי. וכן מוכח בפרק בתרא דיבמות (דף קכ"א ע"א), בעובדא דההוא גברא דהוה טבע באגמא כו' ואסבא רבי שילא לדביתהו. וא"ל רב לשמואל: נשמתיה, משום דעבר אדרבנן, דאסרו במים שאין להם סוף להשיא את אשתו? ואמרינן בירושלמי, בפרק מי שהפך: חדא אמהא מן הא דבר פנוי הוא דעברה קמי חדא כנישתא. חמא חד ספר מחי לחד תינוק, יתיר מן צרכיה. אמר ליה: יהא ההוא גברא מוחרם. אתא לקמי' דרבי אחא. א"ל: צריך את חשש על נפשך. הדא אמרה: העושה דבר שלא כשורה, צריך נידוי. אבל בזה, שאינו ידוע שבנו בנאין מדעתו, ושלח שלוחו לסותרו, אפשר שלא היה בר נדוי מן הדין. אבל ראשי הקהל בימים הקדמונים, שהסכימו ונדו, יש לדונם לכף זכות, מפני שרוב העולם עכשיו אינן בני תורה, קרוב הדבר לבא לידי תקלה גדולה, ונמצא ש"ש (שם שמים) מתחלל. וכל כיוצא מזה, מצוה ומנהג ותיקין. וגדולה מזו אמרו ביבמות [דף צ:]: מכין ומנדין על שלא מן הדין (בנוסח שלפנינו: מכין ועונשין שלא מן התורה), ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. מעשה באחד (בנוסח שלפנינו: ומעשה באדם אחד) שרכב [על] סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ולא שהי' ראוי לכך, אלא שהיתה השעה /בנוסח שלפנינו: לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה/ צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו (בנוסח שלפנינו: באשתו) תחת התאנה, והביאוהו לב"ד והלקוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ואין הנכבד ההוא נגרע בכך, מוטב שיתנדה זכאי, ולא חייב וראוי לכך, וצריך הוא לישב דעתו, לשמוע על מה שחברי ישראל אומרים לו, לגדור הדבר ולשם שמים.