תוספות יום טוב על פסחים ז

משנה אעריכה

שפוד של רימון. כתב הר"ב של מתכת לא. דחם מקצתו חם כולו. מסיים רש"י שהפנימי מתחמם על ידי קצתו החיצון:

תוחבו מתוך פיו. אור"י מש"ה תוחבו דרך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוספות. [ועיין לקמן בסמוך]:

[אלא תולין חוצה לו. פירש הר"ב תוחבין בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכן לשון רש"י. ובברייתא בסוגיא תני רבי טרפון קוראהו גדי מקולס ופרש"י [מקולס לשון כובע] נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא. דס"ל תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על ראש גבור. ע"כ. וצ"ל שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי לדברי התוס' שכתבתי לעיל פי הטלה למטה. מיהו הר"ב ורש"י עצמם לא פירשו כן בפ"ב דביצה משנה ז' ע"ש]:

משנה בעריכה

וצלה לנו את הפסח על האסכלה. מסיים בגמרא מנוקבת ופירש"י עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל ע"כ. ומיהו השפוד דכתב ר"ל של רמון:

יטול את מקומו. פירש הר"ב דשומן נבלע כו'. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו. ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ"כ כדלקמן גבי סיכה. תוס':

יקמוץ את מקומו. כתב הר"ב וישרוף אותו קומץ כו'. כן כתב רש"י ואין צ"ל [גבי] קליפה ונטילה שאין בהן תערובות חולין והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' קרבן פסח לא הזכיר כלום בקליפה ונטילה. ובקמיצה כתב וישליכנו ועיין לקמן משנה י"ב:

משנה געריכה

ידיחנו. וינגב. רמב"ם פרק ח' מהלכות קרבן פסח:

יקלוף. וא"ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמ' שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי:

שאין פודים מעשר שני בירושלים. פירש הר"ב מוכרין וכו' דכתיב ונתת בכסף וגו' והלכת אל המקום. וכן כתב רש"י. ‏[1]דכי ירבה ממך הדרך [וגו'] ונתת בכסף. כתיב לעיל מהך קרא. והקשו בתוספת דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאתו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס גופיה. והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין. ויש ספריס שכתוב בהן שאין פודין. אבל רש"י כתב שאין מוכרין [וכמ"ש הר"ב שפירש פודין מוכרין] ונראה לר"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מע"ש שאין מוכרין אותו וכו'. עכ"ד. והתם פי' הר"ב טעמא דקי"ל מעשר שני ממון גבוה. והר"ש פי' שם דמתניתין דהכא נמי מהאי טעמא הוא. ולדבריו בירושלים דתנן לרבותא נקט וכ"ש חוץ לירושלים. והרמב"ם העתיק המשנה שאין פודין כו' בפ"ח מהק"פ ועיין משנה ב' פ"ב דשקלים. [ובסדר המשנה שבירו' שאין מוכרין ואמרינן עלה כיני מתניתין אין פודין]:

משנה דעריכה

חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות ופי' הר"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר"ב רפ"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ"ש הר"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ"ו דף ע' ע"ב דאמר קרא (ויקרא כג מא) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת:

ושעירי ר"ח. פי' הר"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר"ח ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר"ח אלא אשאר י"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ"כ התוס'. ובגמרא קמ"ל דר"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א טו) ופרש"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר"ח ולא לתני אידך:

משנה העריכה

ובמוקדשין אינו כן. [פי' הר"ב שאפילו נטמא וכו' וכל זה נשנה במשנה ולא פי' כלום‏[2] אבל רש"י מסיים שהדם מתיר אמורים למזבח ולכן נ"ל שיש כאן השמטת ידי סופר] עיין במשנה ד' פ"ג דמנחות:

משנה ועריכה

נטמא הקהל. פי' הר"ב בטומאת מת שאין פסח נדחה כו' ול' תמוה הוא דהרי נדחה ג"כ בטומאת זיבה וכיוצא בזה כדאיתא במשנה ה' פרק דלקמן ובמשנה ד' פ"ט ושם ג"כ כתב כלשון הזה ולשון הרמב"ם כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור:

שהיו הכהנים טמאים. דהיינו צבור טמאים דמה לי אם האוכלין טמאים, מה לי אם המקריבים טמאים שא"א בלא כהנים. וכתבו התוס' אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר. והביאו ראיה לדבריהם:

[יעשה בטומאה. ולשון הר"ב יעשו בטומאה. וכן ל' רש"י ולגירסא שלנו קריאת המלה היו"ד בציר"י והעי"ן קמוצה ובסדר המשנה שבירושלמי הגי' יעשו]:

משנה זעריכה

ואחר כך נודע שהוא טמא. פירש הר"ב הפסח או הדם וכן לשון רש"י. ואפי' לרבי יהושע דמשנה ד' פ"ג דמנחות דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר. ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד מרצה כדפירש"י דף ע"ח וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות פסה"מ ובפ"ד מהק"פ אע"פ שבפ"ד מה' ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין. ולא חילק בין לכתחלה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. כפירש"י בפ"ק דף י"ו. ומ"ש הר"ב או הדם עיין במשנה ד' פרק בתרא דעדיות:

הציץ מרצה. עיין ספ"ח דזבחים:

הנזיר. פירש הר"ב דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. והדר פירש בדבור ואין הציץ וכו' שאם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל. וכל זה מלשון רש"י. ונ"ל להגיה שצ"ל ואם טמא בשעת. דהא תנן בספ"ו דנזיר משנזרק עליו א' מן הדמים יביא שאר קרבנותיו כו' כרבנן דהלכה כמותם. ואפילו כי תימא דנטמא גרס ור"ל בשעת הבאת קרבנותיו וקודם שנזרק שום אחד מן הדמים. אכתי צריך לפרש דדוקא כשהביא קרבנותיו ביום מלאת שאילו הביא אחר יום מלאת תנן במשנה ד' פ"ג דנזיר דאינו סותר אלא שלשים אפי' לרבנן דמחמרי. ובל' סותר הכל שכתבו רש"י והר"ב משמע כל ימי נזרו אפי' נזיר בק' יום. ועוד דוחק דמסתמא אינו מביא קרבנותיו אלא אחר יום מלאת שכן הדין לכתחלה. כדתנן ברפ"ג דנזיר. הלכך נראה ומסתברא יותר להגיה שצריך להיות טמא:

טומאת התהום. פי' הר"ב שלא הכיר בה אדם. ועיין בפירושו למשנה ב' פ"ט דנזיר:

הציץ מרצה. פירש הר"ב נזיר שנודע לו מטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו משמע אפי' קודם הגילוח אינו סותר במשנה ב' פרק בתרא דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר ושם אפרש בסייעתא דשמיא:

משנה חעריכה

או רובו. בגמ' רמי לה אדתנן סוף פ"ג מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש דחוזר על כזית ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופליגי אמוראי. והרמב"ם כתב לאוקמתא דמוקי לה באכסנאי שמפני שאין לו בית עשאוהו כציקנין. כן כ' בסוף הלכות פסה"מ. ומפני כן לא הוצרך לכותבו בפ"ד מהק"פ ולא השמיטו כמו שחשב בכסף משנה:

הבירה. כתב הר"ב כל המקדש כולו קרוי בירה וכפירש"י. וזוהי דברי ריש לקיש בריש יומא ובפ' טבול יום בזבחים דף ק"ד וכ"פ בריש תמיד ובסוף פ"ק דמדות. ובריש פ"ג דפרה כתב גם כן דברי רבי יוחנן:

מעצי המערכה. וכתבו התוס' נראה הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקיהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה ע"כ. וז"ש הר"ב שלא לבייש מי שאין לו אמר רב יוסף בגמ' אהא דת"ר שאם בא לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו וכתב הר"ב לומר דמעצי המערכה בדוקא מיתניא:

משנה טעריכה

הפסח שיצא. פירש הר"ב חוץ לחומה. כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים כדתנן במ"ח פ' בתרא דזבחים. ומפרשו הר"ב לקמן במי"ב. והרמב"ם שפירש שיצא מן הבית שנאכל בו צ"ע דזה שנפסל ביוצא מן הבית הוא בליל ט"ו בזמן אכילתו כמ"ש בפ"ט מהל' קרבן פסח אבל אנן קיימין בי"ד דלא נפסל ביוצא כי אם כשאר קדשים קלים. וכ"כ בהל' הנזכרת פ"ד הפס' שיצא מירושלי' או שנטמא בי"ד וכו':

ישרף מיד. עיין מ"ש סוף פ"ג בס"ד:

משנה יעריכה

בי"ו. פירש הר"ב דשריפת קדשים עשה. וי"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר"ב כדתני דבי חזקיה:

חל ט"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ"ל. וטפי ניחא לפירוש הר"ב ברפ"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא, אדרבה מכ"ש שבת דאיכא עשה ול"ת ומיתת ב"ד. ולשון הרמב"ם פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת:

משנה יאעריכה

בגדי הרך. פירש הר"ב בן שמונה ימים. וכן ל' רש"י. והיינו דבציר מהכי לא סגי דכתיב (ויקרא כב כז) שור או כשב וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

וראשי כנפים והסחוסים. לשון הר"ב ראשי כנפים הסחוס שקורין טנרו"ם בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וכו'. וכן לשון רש"י ולפירושם ראשי כנפים עצמם נקראים סחוסים. ועוד בריש פרק ו' דבכורות מפרש לסחוס אזן תנוך אזן שקורין טנרו"ם. וכפירש"י בתנוך דקרא פרשה תצוה וצריך לומר ששם טנרו"ם שקורין בלע"ז שלו לראשי כנפים הכריחו לפרש כן. וס"ל דראשי כנפים היינו ראשי הכתפים. והרמב"ם מפרש הסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף אבל מפרש ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף, ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידין:

המותיר בטהור. לשון רש"י אפילו בטהור ע"כ. כלומר ואצ"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הרמב"ם פ"י בהק"פ בפסח שבא בטומאה:

משנה יבעריכה

אבר שיצא. כבר כתבתי במשנה ט' דבי"ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט"ו מחיצתו הבית שנאכל בו וז"ש הרמב"ם בכאן והפסח בחבורתו כי השם צוה (שמות יב מו) בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וזה בליל ט"ו בלבד, כמ"ש לעיל בס"ד:

וחותך. שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו כדפסק הרמב"ם בפ"י מהק"פ. ומ"ש הר"ב ומשליך כל העצם שיצא מקצתו וכ"כ רש"י וז"ל הרמב"ם ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ ע"כ. והא ודאי דבשר שיצא טעון שריפה כבמ"ט. מיהו העצם רשאי להשליך. וז"ש הרמב"ם בחבורו פ"ט מהק"פ וקולף את הבשר כו' וכל שבחוץ ישרף כו' האבר שיצא כו' ומשליכו לחוץ. הרי שאע"פ שהבשר שיצא כתב דשורפו אפ"ה כתב באבר שמשליכו. ומיהו ודאי דדוקא באין בו מוח עסקינן. דאי ביש בו מוח, הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ונראה דמש"ה פירשו למשנתינו בעצם שאין בו מוח. לאשמעינן דהך איסור שבירה לאו משום מוח הוא כדמוקים רבינא בגמרא דף פ"ה אליבא דר"ל דס"ל דאין משום שבירה במקום שאין בו בשר, ומתני' דמצריכה לפרק במקום הפרק משום מוח שבו. אלא מתני' משום שהיה עליו בשר אסרה לשבור. וכדכתבתי וכר"י. והילכך כתבו דמשליכים העצם לומר דבאין בו מח עסקינן ואפי' הכי אין לשבור:

מן האגף ולפנים כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ דכלחוץ כך פסק הרמב"ם בפרק ט' מהק"פ:

האגף. דוגמתו יגיפו הדלתות בעזרא‏[3] (נחמיה ז ג) כ"כ הר"ב פ"ז דנדרים:

החלונות. פי' הר"ב שבחומות ירושלים. וה"ה לק"ק בעזרה, ולאכילת הפסח בבית. וכ"פ הרמב"ם לכל השנוי במשנתינו שכתב ואלו הגדרים שנתן כלפנים וכו' כוללים העזרה והמדינה וחבורת פסח:

משנה יגעריכה

שתי חבורות. פירש הר"ב דבבית אחד יאכל שאין אחד אוכל בב' בתים בגמ' דיש אם למסורת יאכל כתיב משמע אדם אחד [ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ק דסוכה]:

בבית אחד אלו הופכים כו'. פי' הר"ב ואפילו נראה כשתי חבורות וכו' שני בני אדם אוכלים [פסח אחד] בשני בתים. וכן פי' גבי מיחם ואע"פ שמפסיק וכו' לא איכפת לן וכפירש"י. וקשה דלאשמעינן רבותא טפי ולתני שתי חבורות אוכלין בשני בתים וי"ל דבכה"ג ניחא ליה למנקט עלה דינא דשמש דקמ"ל דלא חיישינן שמא לא יקפוץ את פיו וכן דינא דכלה. ומיהו להרמב"ם בפ"ט מהק"פ נראה פירוש אחר במשנתינו ואתי שפיר דתנן בבית אחד. וה"ק שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד אלו הופכים כו' כלומר צריכין להפוך דוקא ואינן רשאין לישב אלו כנגד אלו שאז נראין כחבורה אחת ורחמנא אמר (שמות יב מו) מן הבשר חוצה. ומפי השמועה למדו שצריך ליתן לה חוצה למקום אכילתו והשתא בשני בתים אצ"ל דאיכא חוצה. אלא בבית אחד קמ"ל דבעינן חוצה ודסגי בהפיכת פנים דמקרי חוצה. וכפירוש האחרון שכתב כ"מ בדברי הרמב"ם שם. ורש"י לא גרס הך ברייתא דחוצה תן חוצה דף פ"ה ריש ע"ב ומש"ה לא פירש כן. וגם מה שפירש רש"י בריש אותה ברייתא דמחבורה לחבורה, חבורות של שני פסחים ליתא להרמב"ם אלא פסח אחד ובו שתי חבורות. דהא מתניתין דהכא איתא עלה בגמרא דבפסח אחד ובה שתי חבורות מיירי וכתבה הרמב"ם על דרך אותה ברייתא כמ"ש. והיה נראה דלהרמב"ם דוהמיחם באמצע דתנן נמי חיובא הוא כדי שיהא הפסק והיכר חציצה. וכן מצאתי בתוספות פרק בתרא ד' קי"ט ע"ב אלא שאין נראה כן מלשונו שם שכתב היו המים שמוזגים בו יינם באמצע כו'. הלכך נראה לפרש לדידיה דסגי בהפיכת פנים וא"צ דוקא שיהא המיחם באמצע. ולא קתני לה אלא לאשמעינן דרשאי להיות המיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ וכו' ולא חיישינן שמא לא יקפוץ:

[למזוג. עיין בפרק אחרון מ"ש במשנה ב']:

והכלה. לשון הר"ב שהיא בושה. גמרא. ופירש"י שהיא בושה לאכול לעיני האנשים ע"י שמסתכלין בה עד כאן. פירוש בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה דהא לית הילכתא כוותיה דמאן דאמר מותר להסתכל בפני כלה בפ"ב דכתובות דף י"ז וכדמסיק הטור בשם הרא"ש בא"ה סימן ס"ה:

הופכת את פניה. פירש הר"ב רשאה להפוך וכן כתב הרמב"ם התירו וצ"ל כפירוש קמא דתוספות דאיצטריך לאשמעינן דלא חשבינן כשני מקומות אע"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. וכתבו עוד א"נ קמ"ל דחייבת להפוך פניה כדאמר בגמרא כלה תנן. ע"כ. כלומר משום צניעות:

  1. ^ בתוי"ט דפוס פראג וקראקא "דכתיב וכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף וכתיב לעיל מהך קרא".
  2. ^ ברע"ב ד"ר הדברים: "ובמוקדשין א"כ וכו'" הם המשך להדבור הקודם: נטמא בשר (ולא דבור בפ"ע) ויוכל היות כי הרע"ב מביא במרוצת דבריו את לשון סיפא דמתניתין ולא נחית לפרשה.
  3. ^ רגילים הראשונים לכנות את הספר נחמיה בשם עזרא כמו שהוא בתלמוד, ויש שקורין אותו עזרא ב' כלומר החלק השני ועי' עוד במ"ד פ"ב דשקלים: