עיקר תוי"ט על פסחים ז
משנה פסחים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) שהפנימי מתחמם ע"י קצתו החיצון. רש"י:
(ב) (על המשנה) תוחבו מתוך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוא בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוס':
(ג) (על הברטנורא) וצ"ל שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי פי הטלה למטה:
(ד) (על הברטנורא) ופירש"י עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד (ר"ל של רמון) לרתבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל:
(ה) (על הברטנורא) וא"ת נגע בחרסו כו' אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול כו' ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ"כ כדלקמן גבי סיכה. תוספ':
(ו) (על הברטנורא) רש"י. ואצ"ל גבי קליפה ונטילה שאין בהם תערובות חולין:
(ז) (על המשנה) ידיחנו. וינגב. הר"מ:
(ח) (על המשנה) יקלוף. וא"ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמרא שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי:
(ט) (על הברטנורא) דכתיב ונתת כו' כ"כ רש"י והקשו בתוספ' דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאו מקדושתו ומחללו על דבר אחר. אבל הכא אפילו לאכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס. ונראה לר"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה. כדתנן בריש מסכת מעשר שני שאין מוכרין אותו כו' ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) ובברייתא מנין לעומר ושתי הלחם האמורים בתורת כהנים ואינם אמורים בפנחס ת"ל כו':
(יא) (על הברטנורא) כדנפקא לן בגמרא דף ע' דאמר קרא כו':
(יב) (על הברטנורא) ואע"ג דבפרשת פנחס כתיב נמי ר"ח, ה"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף לא קאי אר"ח אלא אשאר י'ט דכתיב בתריה דאקרו רגלים כמו דמצרכינן קראי אשבת ותמיד. תוספ':
(יג) (על הברטנורא) קמל"ן דר"ח איקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד כו' ותימא וליתני שע. ר ר"ח ולא ליתני אידך. תוספ'.
(יד) (על ה) שהדם מתיר אימורים למזבח. רש"י וכצ"ל בהר"ב:
(טו) (על הברטנורא) עיין מ"ה פ"ח, ופ"ט מ"ד. ולשון הר"מ כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור:
(טז) (על המשנה) הכהנים טמאים. דהיינו צבור טמאים. דמה לי אם האוכלין טמאים או אם המקריבים טמאים שא"א בלא כהנים יכתבו התוספ' אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר:
(יז) (על הברטנורא) . אפילו לר"י דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר, ה"מ לכתחלה, אבל בדיעבד מרצה כו'. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת כו', אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. רש"י:
(יח) (על הברטנורא) ומשמע אפילו קודם הגילוח אינו סותר ובמ"ב פ"ט דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר. ועמש"ש:
(יט) (על המשנה) מעצי המערכה הטעם מפני שלב ב"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו. לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה:
(כ) (על הברטנורא) בגמרא שאם בא לשורפו מעצי עצמו אין שומעין לו:
(כא) (על הברטנורא) כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים:
(כב) (על הברטנורא) ה"ק ר"א בגמרא. ובפ"ב דשבת מפרש כתנא דבי חזקיה:
(כג) (על המשנה) בשבת. דלא תימא דלא לידחו לשריפתם כולי האי, קמ"ל:
(כד) (על הברטנורא) דבציר מהכא לא סגי דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה:
(כה) (על המשנה) בטהור. אפילו בטהור רש"י. כלומר ואצ"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הר"מ בפסח שבא בטומאה:
(כו) (על המשנה) אבר שיצא. בי"ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט"ו מחיצתו הבית שנאכל בו:
(כז) (על המשנה) וחותך. שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב אע"פ שהמקום ששבר פנוי מבשרו:
(כח) (על הברטנורא) באין בו מוח עסק. נן דאי ביש בו מוח הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) ולפנים כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ. הר"מ:
(ל) (על הברטנורא) וה"ה לקדשי קדשים בעזרה ולאכילת הפסח בבית. הר"מ:
(לא) (על הברטנורא) והוה מצי לאשמועינן רבותא דאוכלין בב' בתים. אלא דבכה"ג ניחא ליה למינקט עלה דינא דשמש ודכלה. והר"מ פירש אלו הופכין צריכין להפוך כדי שלא יהיו נראין כחבורה אחת דאיהו תני ברייתא מן הבשר חוצה תן חוצה. ועתוי"ט:
(לב) (על הברטנורא) וצ"ל דאשמעינן דלא חשבינן כב' מקומות אע"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. א"נ קמ"ל דחייבת להפוך פניה משום צניעות. תוספ':