ברטנורא על פסחים ז

(א)

כיצד צולין - שפוד של רמון. ולא שאר עצים דמפקי מיא והוה ליה בשל מבושל במים, ורמון לא מפיק מיא. ובשפוד של מתכת לא, כדלקמן, דחם מקצתו חם כולו ונצלה מחמת שפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר:

כמין בשול הוא זה - שמתבשלין בני מעיו לתוכו כבתוך הקדרה:

תולין חוצה לו - תוחבן בשפוד למעלה מפיו של טלה . והלכה כרבי עקיבא:

(ב)

אמר רבי צדוק כו' - מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אסכלה מנוקבת היא כשרה ואמר רבי צדוק וכו', והלכה כרבי צדוק:

נגע הפסח בחרסו של תנור יקלף - מן הפסח מקום הנוגע בתנור, שנצלה שם מחום חרס התנור ולא צלי אש הוא:

נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו - שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח :

יטול את מקומו - ולא סגי בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע, דשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו שומן צלי מן החרס הוא:

נטף מרוטבו על הסולת - והסולת רותחת דמצלי רוטב מחמת סולת, וההוא רוטב שבתוך הסולת אסור למיכליה דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר, הלכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים הפסולים:

(ג)

סכו בשמן תרומה - שמותר לסוך הפסח במי פירות:

אם חי ידיחנו - דלא בלע:

ואם צלי הוא - בעי קליפה משום דבלע:

שאין פודים - מוכרים :

מעשר שני בירושלים - ואפילו לאכלו בטהרה, דכתיב (דברים יד) ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום:

(ד)

חמשה דברים - אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו', יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כט) אלה תעשו לה' במועדיכם , כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע"ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו', מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת :

זבחי שלמי צבור - כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ראשי חדשים - ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד , וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה' במועדיכם :

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה - שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות יב) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה:

(ה)

נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם! (יד)

' - דעיקר פסח לאכילת אדם אתי:

ובמוקדשים אינו כן - שאפילו נטמא בשר, וחלב קיים זורק את הדם:

(ו)

נטמא הקהל - בטומאת מת, שאין פסח נדחה מפני הטומאה אלא מטומאת מת :

יעשו בטומאה - ואפילו טמאים יחידים, דהא [פסח] דטהורים גופייהו בטומאה אתו משום כהנים, שאין קרבן צבור הבא בטומאה חלוק, מאחר שקרבן רובם בא בטומאה אף היחידים עושים בטומאה:

(ז)

ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם :

הציץ מרצה - ופטור מפסח שני:

נטמא - בעליו טומאת הגוף במת:

אין הציץ מרצה - וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר - דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:

נטמא - גופו:

בטומאת התהום - כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:

הציץ מרצה - דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

(ח)

לפני הבירה - כל המקדש כולו קרוי בירה. ושורפים אותו שם כדי לביישן, שיזהרו שלא יבואו עוד לידי טומאה:

מעצי המערכה - שלא לבייש את מי שאין לו עצים :

נטמא מיעוטו - וכן נותר של פסח טהור:

הציקנין - העצרנין. צרי עין, שורפין אותו מיעוט שנטמא, והנותר מפסח טהור, לפני הבירה:

(ט)

הפסח שיצא - חוץ לחומה :

ישרף מיד - בארבעה עשר ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט"ו כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביו"ט:

נטמאו בעלים או שמתו - אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:

תעובר צורתו - ימתין עד שיבא לידי נותר, ואח"כ ישרפנו:

אף זה ישרף מיד - ר"י בן ברוקא לא פליג את"ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר"י בן ברוקא:

(י)

העצמות - שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:

והגידין - שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:

והנותר - בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:

בששה עשר - שהוא חולו של מועד. אע"פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו ביו"ט, דשריפת קדשים עשה, ויו"ט עשה ולא תעשה , ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה:

(יא)

כל הנאכל בשור הגדול - שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרד - ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים . אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:

וראשי כנפים והסחוסים - הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע"י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:

אבל המותיר בטהור כו' - דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:

והשובר בטמא כו' - דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

(יב)

אבר - מן הפסח:

שיצא מקצתו - חוץ למחיצתו, וצריך לחתוך את היוצא דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, ודרשינן ביה כל בשר שיצא בשדה כלומר שיצא חוץ למחיצתו, כגון קדשי קדשים שיצאו חוץ לעזרה וקדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, אותו בשר היוצא טריפה הוא ולא תאכלו:

חותר - את הבשר היוצא סביב עד שמגיע לעצם:

וקולף - את הבשר שלא יצא לחוץ עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני עצמות, ואוכל את הבשר שקלף שהרי לא יצא, וחותך את הפרק ומשליך כל העצם שיצא מקצתו:

ובמוקדשים - בשאר קדשים חוץ מהפסח קוצץ בקופיץ. אותו מקצת האבר שיצא. ובפסח אינו יכול לעשות כן מפני שהוא מוזהר על שבירת עצם:

מן האגף ולפנים כלפנים - אגף קרי כל מקום הגפת הדלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו [משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו] תוך העיר ממש:

כלפנים - ואוכלים שם קדשים קלים:

מן האגף ולחוץ - דהיינו ממקום הנקישה ולחוץ, כלחוץ:

החלונות - שבחומת ירושלים . ועובי ראש החומה בגגה, כלפנים:

(יג)

שתי חבורות שהיו אוכלות - פסח אחד:

אלו הופכים פניהם הילר ואלו הופכים פניהם הילר - ואפילו נראים כשתי חבורות על פסח אחד לא אכפת לן, דרחמנא אמר (שם יב) על הבתים אשר יאכלו אותו, דמשמע שני בני אדם אוכ, לין פסח אחד בשני בתים , דכתיב יאכלו [שנים], אותו חד פסח, [בתים] שנים. אבל אדם אחד אינו אוכל בב' מקומות, ולהכי מוקי בבית אחד יאכל, שאין אחד אוכל בב' בתים. ושתי חבורות ההופכות פניהם כשני בתים דמי:

והמיחם - שמחממין בו את החמין שמוזגים בו היין, רשאי ליתן באמצע כדי שיהא נוח לשתיהן למזוג לכאן ולכאן. ואף על פי שמפסיק בין החבורות, לא אכפת לן:

וכשהשמש - המשמש לשתיהן, עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול הפסח עמה ומוזג לחבורה האחרת:

קופץ את פיו - סוגר ובולם את פיו ומחזיר את פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שהוא אוכל עם החבורה האחרת, דאין אדם אחד אוכל בב' חבורות כדאמרן:

והכלה - שהיא בושה, רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול, דפסח נאכל בשתי חבורות: