חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יח


דף קכו עמוד בעריכה

מתני'. מפנין תרומה טהורה אבל לא טמאה. לפי שאינה ראויה אלא לשריפה ושריפתה מצוה כדאמרינן בפ' במה מדליקין, כשם שמצוה לשרוף את הקדשם שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת ואע"ג דאמר רחמנא בשעת שריפה תהנה ממנה אפ"ה אסור לבערה בשום הנאה אחרת ומשנה שלימה שנינו בשילהי פ' בתרא דתרומה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומה טמאה וכו' ותני עלה התם אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה ומ"ש בפסחים בפ' כ"ש שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו על תרומת חמץ טהורה אמרו ואליבא דר' יוסי דאמר מותר בהנאה ודברי רש"י ז"ל אינן אלא מן המתהימין:


דף קכז עמוד אעריכה

ה"ג תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר לטלטלה. ול"ג מותר להסתפק ממנה ונראה מדברי הגאונים ז"ל שהם מפרשים אותה לטלטלה ממקום למקום לפנות מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש, ור' אחא אוסר משום מוקצה ור"ש מתיר דלית ליה איסור מוקצה והלכתא כוותיה וכיון שמותר לטלטל תבואה צבורה ממקום למקום מפני האורחין בעינן במתני' כמה שיעור תבואה צבורה כלומר שמפנין אותה, לפי שלא שמענו במתני' אלא כשהיא בקופות אבל כשאינה בקופה כמה מפנין ממנה ומפרש לתך, ואם נסמוך על הירושלמי הוא השיעור של ה' קופות דגרסינן התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של קופות, א"ר נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה, ור"ח ז"ל כתב זה הירושלמי אבל לפום גמ' דילן משמע שכל ה' קופות מצילין ואפילו גדולות יותר שלא נתנו חכמים שיעור בקופות, וע"ז הפי' סמך רבינו הגדול ז"ל שכתבה להא מתני' דכמה שיעור תבואה משום דאתיא כר"ש דהלכתא כוותיה וברייתא ראשונה דאין מתחילין באוצר תחלה כר' יהודה אתיא ולא כתבה לפסוק הלכה כמותה שהרי כ' עליה מחלקותה בצדה:
תניא אידך וכו'. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל הספרדי דהא דתניא אין מתחילין באוצר תחלה היינו שלא לצורך אורחים ולא מפני בטול בית המדרש אלא לצורך עצמו דמתני' קתני ד' וה' מפני האורחין אבל שלא במקום מצוה לא שרי כולי האי, אבל קופה א' או שתים ודאי שרי שאין אדם נמנע מלטלטל קופות מפנה לפנה לצורך מקומן אבל אתחולי באוצר נראה כמתקן מקום ואסור אפילו בקופה א', ולא מסתברא, ועוד דגרסינן בירושלמי אמתני' מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה נשמעינה מן הדא ושוין שלא יגע באוצר אבל הוא עושה שביל ונכנס ויוצא ע"כ משמע שלפנות ד' וה' קופות מפני האורחים נשנית ברייתא זו, ומסתברא דהלכתא כרב חסדא בפירושא דמתני' ואע"פ שלא הכריע בה רבינו הגדול ז"ל הרי כתבה לבעיא דלקמן דאתיא כוותיה דרב חסדא, ומיהו בלא יגמור את האוצר נקטיה כפירושא דשמואל כי היכי דתיקום מתני' כד"ה, ומיהו משמע למ"ד ארבע מחמש וה' מאוצר גדול ליכא לפרושי לא יגמור את האוצר דהא מרישא ד' מה' שמעינן לה אבל כולהו ה' לא, מיהו אפילו הוה הלכתא כר"ח בפי' דמתני' לית הלכתא כר"י בהתחלה משום דפליג עליה ר"ש והאי הוא טעמא דרבינו ז"ל וח"ו שלא פסק אדם מעולם כמתני' בלא יתחיל ותמה הוא למה לא כתבה רבינו ז"ל לבעיא קמא למעוטי בהלוכה עדיף או למעוטי במשוי עדיף, ורב אחא משבחא גאון ז"ל גריס בדשמואל ד' וה' כדאמרי אינשי ול"ג ואי בעי ואפילו טובא וכמה הגירסא זו מיושרת בעיני דהיכי שייך למימר ד' וה' במילתיה דאפילו מאה או מאתים מפנין כדאמרינן ועימר ר' כל השדה כולה ואלו היה דבר שאינו מצוי לפנות יותר היינו אומרים אורחא דמילתא נקט אלא מפני האורחים ומפני בית המדרש יותר מצוי להיות צריכין לפנות כעשר וכעשרים מלפנות כד' וה' וכה"ג לא משתעי אינשי ולהך גירסא הלכתא כשמואל משום דתירוציה במתני' עדיף דמוקי כולה כר"ש ולא נקיטינן ליה לחצאין ולא פלגינן דבורא למינקט כמר חדא וכמר חדא מאחר דסוגיא דשמעתא ל"ק ליה, ועוד דשמואל רביה דרב חסדא הוה ועדיף מיניה:


דף קכז עמוד בעריכה

הא דאמרינן דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מיפקר נכסיה והוי עני. ק"ל ל"ל האי טעמא הא חזי לעניים א"נ אלו מקלע ליה עניא בביתיה א"נ אכסניא שמאכיל אותם דמאי ואיכא דמתרץ גבי תרומה דע"כ יהיב ליה לכהן א"ל כיון דחזיא ליה שרי וכן גבי לוף מתוך שאינו ראוי אלא למאכל עורבים, אבל דמאי אין מטלטלין אותו אא"כ ראוי לו לפי שהוא ממתין עד למחר ומפריש ואוכל, ובעלי התוס' אמרו דל"ג ליה וכ"נ כדאמרינן לקמן אלא ראוי ה"נ ראוי, ואי גרסינן ליה שיטפא דגמ' הוא משום דאתמר הכי בפסחים ובברכות ובמנחות אמרי ה"נ הכא, דע"כ בעי למימר חזי לעניים ולאכסניא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' ומ"ה תפיס ליה כוליה שיטה דהתם דלדידיה נמי חזי אבל לא היה צריך לכך:


דף קכח עמוד אעריכה

במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה דטלטול ס"ל כר"ש. פרש"י ז"ל באיסור אכילת מוקצה ס"ל כר"י שאסור לאכלו אבל מותר לטלטלו כר"ש ומקשו והא אמרינן בשילהי פ"ק במחצלת של בדדין וכרכי דזוגי דרב אסר כר"י אלמא אף במוקצה לטלטול סבר רב כר"י והדרא קושיא לדוכתיה ומפרקו בדבר העומד לאכילה לגבי טלטול ס"ל כר"ש דדיו שאסרת עליו באכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור טלטול כר"י, ואי קשיא הא ר"ה דאמר בפ' כירה מניחין נר על גבי דקל בשבת ואוקימנן כר"י ההוא נמי דבר שאינו עומד לאכילה הוא אפילו השמן, א"נ במוקצה מחמת איסור ס"ל כר"י אפילו במוקצה לטלטול:


דף קכח עמוד בעריכה

אמר רב יודא אמר שמואל חיה כ"ז שהקבר פחות בין אמרה צריכה אני בין שלא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת. נ"ל בשאין שם חכמה ורופא עסקינן אבל הדברים שעושין לחיה בחול ידועין לכל לפיכך אע"פ שאמרה אין אני צריכה שיחללו עלי שבת שיכולה אני להמתין לערב כיון שידוע הוא שדבר זה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך אע"פ שאין אנו יודעין אם יכולה זו להמתין עד ערב ולא תבוא לידי סכנה מחללין עליה מספק ואין שומעין לה דילמא תונבא הוא דנקט לה, אבל משנסתם הקבר שומעין לה שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה, ועוד שיכולה להמתין:
שלשים אפילו אמרה צריכה כיון שאנו יודעין שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאין דמשום לידה אין לה סכנה לחמין ואי לאו דמסתפינא מרבוותא הייתי מפרש צריכה אני לרחוץ אבל אמרה לחלל עלי אפילו שלשים נמי מחללין, והא דאמרינן נהרדעא שבעה אמרה צריכה אני מחללין, איני צריכה אין מחללין קשיא דיוקא דרישא אסיפא אלא דספק נפשות להקל וסתמא כמו שאמרה צריכה אני כדברי רבינו ז"ל:
מאימתי פתיחת הקבא אמר אביי משעה שתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד לה ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה במטה. וכתב רבינו ז"ל ודייקו רוותא ואמרי מדלא אמר רב הונא עד שיהא שותת ויורד ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללינן עליה שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר וכן כתב ר"ח ז"ל כדברי רבינו ז"ל, אבל איני יודע עיקר דקדוקם של רבינו ושל ר"ל ז"ל בהא דהא ר"ה כמו אביי הוא שאמר משעה שהדם שותת דאיהו נמי אמאימתי פתיחת הקבר קאי ומש"ה אמר משעה ולא אמר עד שעה ומשום דלא אמר משעה שיתחיל הדם להיות שותת אין בזה דיוק ותמהני לדבריהם למה פסקו כאביי והא ספק נפשות הוא להקל ובודאי הוה משמע דהלכתא כלישנא בתרא דאמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה אלא משום דלאו סימנא דסמכא הוא שיש זריזות ויש עצלות לא סמכי רבנן עלה, והרמב"ם ז"ל הספרדי פסק משעה שהדם שותת ויורד: