ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/כתובות/פרק א

< רש"י על הש"ס




מתני' בתולה נשאת ליום הרביעי - תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא:

שפעמים בשבת - אבתולה קאי:

בשני ובחמישי - אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה דף כח.) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמר' פריך ותינשא באחד בשבת:

גמ' לפי ששנינו כו' - לקמן מקשי עלה:

הגיע זמן ולא נישאו - לקמן בפרק אע"פ תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין. לפרנס – קנדיר"ר בלע"ז. ולאלמנה שלשים יום:

הגיע זמן - זה ולא נישאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל:

אוכלות משלו - שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב"ד כדלקמן בפרק נערה (דף מו:):

ואוכלות בתרומה - אם כהן הוא והיא בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו תרומה כדיליף (לקמן דף נז:) מוכהן כי יקנה נפש:

לכך שנינו בתולה נשאת כו' - להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו:

מריה דאברהם כו' - תמה על דברי רבו ואמר מריה דאברהם מה זה היה לשמואל לומר כן ועוד שחלה רב יוסף ושכח תלמודו ותוהה על דבריו הראשונים:

תלי תניא בדלא תניא - תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה:

ומקשינן לרב יוסף הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא - זו שנויה וזו שנויה:

אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא - משנתינו טעמא מפורש בתוכה כדי שישכים לבית דין והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות:

ותינשא באחד בשבת - כולה רב יוסף קאמר לה:

ועכשיו ששנינו שקדו - ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת מעתה אותה ששנינו כו':

לפיכך - רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו':

הא קאימנא - הנני מזומן:

נסתחפה שדהו - לשון מטר סוחף (משלי כח ג) נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון:



פשיט רב אחאי - הך בעיא ממתניתין דקתני לא נישאו ולא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים:

אלא לא נישאו - הן לבעלים תלה העכבה בנשים:

ואיידי דתנא רישא בדידהי - נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום:

ולענין גיטין אינו כן - אלפיכך קאי דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי:

אלמא קסבר אין אונס בגטין - אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא:

אינו גט - ואם אין לה בנים זקוקה ליבם:

מת הוא דאינו גט - דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים:

מת הוא דאינו גט - משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט ניתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה:

היא גופא קמ"ל - כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניה למידק הא חלה הרי זה גט אלא לאשמעינן היא גופא דאין גט לאחר מיתה ואפי' בלא תנאי כגון האומר לאשתו הרי זה גיטיך לאחר מותי אינו גט לפוטרה מן היבם:

זה גיטך אם מתי - שכיב מרע שכתב גט לאשתו באחד מן הלשונות הללו זה גיטך אם מתי או זה גיטך מחולי זה משיפסוק חולי זה (מעלי) משמע והוא מת מאותו חולי לא אמר כלום שהרי משפסק אינו בחיים ואינו יכול לגרש:

דלמא - הא דאיצטריך סיפא אם לא באתי וכו' לאפוקי מדרבותינו איצטריך דפליגי עלה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא עד שנים עשר חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט:

התירוה לינשא - בלא חליצה לההיא דאם לא באתי:

זמנו של שטר מוכיח עליו - לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה אם לא יבא לאותו זמן הלכך אע"ג דלא כתב זה גיטך מהיום אם לא באתי כו' כמאן דכתב מהיום דמי ובבבא בתרא (דף קלו) אמרה רבי יוסי דתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אינה מתנה רבי יוסי אומר אינו צריך:

ואלא מסיפא - גמר רבא דאין אונס בגיטין:

הרי זה גט - ואע"ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין והוא הדין לחלה:

דלמא מת דוקא - דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב לה שאם ימות יהיה גט למפרע שלא תיזקק ליבם ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא אבל באונסא אחרינא דניחא ליה לבטולי גיטא ביה אימא לך יש אונס בגיטין:

ופסקיה מברא - הנהר הפסיקו שהיתה המעבורת מצד העיר ולא יכול לעבור:

חזו דאתאי - שבאתי:

לא שמיה מתיא - והוי גיטא ואם רצתה תינשא לאחר וגם לכהונה נפסלת מהיום:



זימנין דלא אניס - והוי גיטא:

וסברה - דלמא אניס ואינו גט ותדאג להינשא:

ומינסבא - וכשיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט:

דמדאורייתא לא הוי גיטא - שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר:

כל המקדש - כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים:

ואפקעוה רבנן לקידושין - כשיבא גט כזה אחריהם:

תינח - למימר אפקעתא כדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן:

קדיש בביאה מאי - אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אע"פ שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מן התורה ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע מה תהא על ביאתו:

שויוה רבנן לבעילתו - למפרע על ידי גט שהוא מדבריהם בעילת זנות ויש בהן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן. שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ואי אפשר לומר כן חדא דגזירה שוה היא קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב.) וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן וסוף סוף כי קא משנינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות על כרחך צריך אתה לפרש כמו שפירשתי שהקידושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהבא והמפרש לומר שויוה רבנן לכל מקדשי בביאה בעילת זנות טעות גמור הוא ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה ולא מצינו זאת בהתלמוד:

וכן לענין גיטין - אלפיכך קאי דטענינן טענת אונס בתנאי הגט להפקיעו:

שבתי דינין קבועין בכל יום - כלומר שקביעות כל הימים שוה:

והא בעינן שקדו - שיהא טורח בסעודה שלשה ימים:

דטריח ליה - אם טרח לפני השבת ותיקן צורכי סעודה כונסה באחד בשבת או בשני בשבת:



מאי שקדו - היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותביה מינה לאמוראה אחרינא:

ומן הסכנה ואילך - לקמן מפרש לה:

ובשני לא יכנוס - בשביל אותה סכנה ואין צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד ויהיה טורח מיהת שני ימים בצורכי סעודה:

ואם מחמת האונס - לקמן מפרש:

תחלה - אם ביאה ראשונה היא מפרישין אותה ממנו לילי שבת:

נהגו - בתמיה סכנת נפשות היא ואת אמרת נהגו לכנוס ביום שלישי אבל מיעקר רביעי לגמרי לא עקרו:

ניעקריה - ויתקנו להם ימים אחרים:

ולדרוש להו דאונס שרי - דנבעלת באונס אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן בפרק ד' (דף נא:) מוהיא לא נתפשה ולא לימסרו נפשייהו למיתה:

איכא פרוצות - דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן:

ואיכא נמי כהנות - שנאסרות על בעליהן אף באונס ואינהו מסרן נפשייהו למיתה דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ולקמן בפרק ד' (שם) ילפינן לה:

וליעקריה - הואיל וזמנין דאיכא סכנה:

בשלישי נמי אתי ובעיל - כיון דידע שהתחילו לנהוג בשלישי:

מספיקא לא עקר נפשיה - כיון דלאו קביעות גמור הוא על ידי תקנת ב"ד ספיקא היא לו אם יש נישואין היום בעיר ולא עקר נפשיה לבא בעיר:

התם נהגו - משמע רובם נהגו:

הכא מותר - לא גרסינן לכתחילה והכי קא מתמה הכא מותר קתני דמשמע אם ימלך איש יחידי בבית דין יתירו לו אבל נהגו לא קתני:

שר צבא בא לעיר - ויחטפו צורכי סעודה מאשר ימצאו:

וחליף - לאחר רביעי:

לעכב - עד יום רביעי של שבת הבא:

בשלישי לכנוס - למה נתיר לו לקדום כל כך שלא יטריח בסעודה אלא יום אחד ומיעקרא תקנתא דשקדו:

איספרווא דידיה - חיל משרתיו המכינים לו צורכי סעודה בלשון לעז הירניי"ש:

כדתניא - חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין עד למחר שצריך להשהות את המת עד שיכנסו לחופה:

ויינו מזוג - במים שיהא ראוי לשתיה ושוב אינו מתקיים:

אביו של חתן או אמה של כלה - דוקא נקט אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבור המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות:



ופורש - ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו':

וכל אותן הימים - של ימי המשתה ושל אבילות:

הוא ישן כו' - ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו ק דף טו.) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:

ואין מונעין - בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה:

כל שלשים יום - ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך:

דליכא איניש דטרח - אם יפסידו מה שהכינו:

שנתן מים על גבי בשר - שוב אינו ראוי למוכרו במקולין:

בכרך - שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה:

אלא דרב חסדא - דמפליג בין נתן ללא נתן:

היכי משכחת לה - לא בכרך ולא בכפר:

דמפקא מכרך ומפקא מכפר - מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:

תניא כרב חסדא - דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר:

וכן מי שפירסה אשתו נדה - בכניסתה לחופה:

הוא ישן כו' - ואין נאמנין זה עם זה:

בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס:

לא יבעול - בעילה ראשונה:

לא בערב שבת כו' - בליל שבת מפני שעושה חבורה:

ולא במוצ"ש - לקמן מפרש:

מסייע ליה - הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל:

של צינעא - שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:

לא שנו - דאין נאמנין להתייחד:

אלא שלא בעל - דתקיף ליה יצריה:

דבבעל עסקינן - דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת:

כי קאמר - רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת:

הא וכן קתני - קס"ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן:



ה"ק כו' - כלומר כי קאמר וכן אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר ולעולם הך בשלא בעל קאי:

קילא ליה - לעבור עליה מנדה דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה:

מלאכות שהאשה עושה לבעלה - לקמן תני להו בפרק אע"פ:

חוץ ממזיגת הכוס - להושיט לו:

והצעת המטה והרחצת פניו כו' - שדרך קירוב וחיבה הן ובאין לידי הרגל דבר:

אין אדם רשאי לכוף את אשתו - בימי אבלה כשמת אביה או אמה:

פוקסת - מעברת שרק על פניה:

מוזגת לו - ולא חיישינן להרגל דבר אלמא אבילות חמירא ליה:

כאן באבילות דידיה - לעולם אבילות קילא ליה מנדה והני מתניתא הכי מתרצן הא דקתני לעיל הוא ישן בין האנשים כו' באבילות דידיה והך דקתני מוזגת לו כו' באבילות דידה קאי דקתני אין אדם רשאי לכוף כו' אלמא באבילות דידה קיימינן שאינה רוצה לכחול ולפקוס והיינו טעמא דמוזגת דאם יתגבר יצרו עליו כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו:

והא אביו של חתן כו' - אלמא באבילות דידה נמי אחמיר תנא דלעיל:

כי קתני - אמה של כלה אשארא אמכניסים המת לחדר אבל הוא ישן בין האנשים אאבילות דחתן קאי:

ונוהגת עמו אבילות - אלמא מדלא קתני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן: ה"ג תני באבילות דידיה הוא ישן כו':

הכי גרסינן והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה - אלמא אאבילות דידיה נמי מהימן:

לא עמו בבית - וטעמא לאו משום דמהימן נקט לה אלא לאשמועינן דאין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו משום כבודו וכן הוא אין אבילותה מוטל עליו אלא לפניה ולכבודה:

כדאמר ליה רב לחייא בריה - כשמת חמיו באפה נהוג אבילותא כו':

פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע - במועד קטן:

גולל - זהו כסוי של ארון המת:



משום חשבונות - שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח):

מפקחים - מוציאין לאור:

פיקוח - פושקונברמ"ש בלעז:

טרטיאות - פלטי מלכים ושלטונים:

ללמדו אומנות - מצוה הוא דכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות:

שמא ישחוט בן עוף - בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת:

שחל להיות בשני בשבת - שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים:

ידחה - לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר:

אית ליה רווחא - לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר:

הכא לית ליה רווחא - שהסעודה בלילה אחר השבת משחשיכה מיד:

ולא חיישינן לאיקרורי דעתא - אם לא ימצא לה בתולים לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא:

ונבעלת בחמישי - משתחשך ברביעי ותיכנס ליל חמישי:

ברכה לדגים - פרו ורבו ומלאו את המים כו' (בראשית א):

הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם - פרו ורבו ומלאו את הארץ (שם):

טעמא משום ברכה - אבל מאן דלא קפיד אברכה משום איקרורי דעתא לא חיישינן משום האי פורתא:

ברכה דאדם עדיפא ליה - ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישינן לאיקרורי אבל מרביעי עד חמישי לא חיישינן:

למחר משכים לאומנתו והולך - שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין (דף ז.):

חמישי בשבת - יום חופה:

וששי בשבת - חיבת ביאה:

אדם בטל - למ"ד ברכה דאדם עדיפא אף זו תיבעל בששי למ"ד משום שקדו נבעלת בחמישי דהא לא ישכים לאומנתו:

גדולים מעשה צדיקים ממעשה יצירת שמים וארץ - ומשום בר קפרא נקט לה דאיירי לעיל באגדה:

אף ידי - חדא יד:

מקדש - מעשה ידי צדיקים הוא:

הכי קאמר - האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב"ה וה"ק ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללין על הגשמים ומטר יורד:

יתד - קבילי"י בלע"ז:



יניח אצבעו - שהיא שפוייה כיתד:

מ"ט - כלומר במאי דומות כיתידות:

אי נימא דמחלקן - שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד:

חדא חדא למילתיה - קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה:

זו זרת - מן הקטנה מודדין זרת של חושן:

זו קמיצה - מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ:

זו אמה - מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים:

זו אצבע - למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד):

זה גודל - לבהן יד דאהרן (שם ח) ודמצורע (שם יד):

משופות - אגויישיד"ש בלעז:

אליה - בשר שבסוף האוזן:

נכוית תחילה לאברים - רכות ודקות ליכוות מכולם והכי נמי אמרינן במסכת ע"ז (דף לח.) האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה ואע"פ שממהר ליבשל:

מהו לבעול בתחלה - לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א"נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה:

מיפקד פקיד - כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא:

או חבורי מיחבר - דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו:

אם תימצי לומר מיפקד פקיד - ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו:

ושרי - דהא מיפקד פקיד:

או דלמא לפתח מתכוין - והרי הוא כבנין ואסור:

ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין - ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא ממילא הוי:

הלכה כרבי יהודה - בדבר שאין מתכוין ואסור:

או כר"ש - ומותר וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא:

ואת"ל הלכה כרבי יהודה - אכתי איכא למיבעי דקיימא לן (שבת דף קו.) כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה: ואת"ל מקלקל הוא ל"ג דאי מקלקל לדברי הכל מותר שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון והכא לאו חובל הוא דהא באת"ל דם מיפקד פקיד בעי לה ואזיל:

ודם ממילא קא הוי - הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה:

הלכה כרבי יהודה - בדבר שאינו מתכוין ושמא מתקן הוא ואסור:

או הלכה כר"ש - דדבר שאין מתכוין מותר:

ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה - קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש למצוא צד איסור אם בדבר שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר"ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר"ש בפרק האורג (שבת קו.):

הלכה כרבי יהודה במקלקל - ומותר דכי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר:



או הלכה כר"ש - דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור:

בנהרדעא - מקומו של שמואל:

וסימניך - שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב:

אלו מקילין לעצמן - דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר:

ורב שרי - בתמיה אלמא דבר שאין מתכוין מותר סבירא ליה:

מסוכריא דנזייתא - סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים:

אסור להדוקה - משום סחיטה:

מודה ר"ש כו' - אבל כאן יש שבקיאים בהטייה כדלקמן:

הלכה כרבי יהודה - באין מתכוין:

בלא גברי - בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו:

להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד - והאיסור משום פתח הוא:

מקלקל הוא אצל הפתח - ובמקלקל מודה רבי יהודה:

מקלקל בחבורה הוא - ורב סבר לה כרבי יהודה אף במקלקל בחבורה לקולא דקא פטר בה רבי יהודה:

שלא הגיע זמנה לראות - במסכת נדה אמר אימתי הגיע זמנה לראות משיגיעו ימי הנעורים:

נותנין לה ארבעה לילות - שכל דמים שתראה בהן מחמת תשמיש מחזקינן להו בדם בתולים:

עד שתחיה המכה - כל זמן שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה:

הגיע זמנה לראות - ולא ראתה:

לילה הראשון - אפילו לבעילות הרבה:



מאי לאו - הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת:

והא ארבעה לילות עד מוצאי שבת קתני - ולא משכחת ליה לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי שבת:

אי כשבעל - ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה:

שמשיר צרורות - והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה:

מאי לאו - האי דפטר ליה מק"ש בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי למיבעל והעוסק במצוה פטור מן המצוה:

דטריד דלא בעל - מצטער שלא בעל:

משום דטריד פטור - בתמיה ומשום צער פטור מאחר שאינו מחשב לעסוק במצוה:

שנאמר בהן פאר - פארך חבוש עליך (יחזקאל כד) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין: [אלא אמר רבא ודאי לא מצית לתרוצי הא דחתן פטור מק"ש משום דלא מצי בעיל דא"כ לא הוה פטור דהא לא טריד בדבר מצוה:

תנאי היא - בעילת חבורה בשבת ומאן דאסר לבעול בשבת כתנאי אמרה לשמעתיה דאיכא תנא אחרינא דאסר למיבעל דתנא חדא כו']:

פטור - מקרית שמע:

שלישי חייב - דשבת הוא ואסור לבעול:

ואביי - אמר לך הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי דפטר ליה מק"ש לאו משום דשרי למיבעל אלא קסבר המצטער צער של מצוה פטור מקריאת שמע ולא דמי לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצוה אע"פ שאבילותו מצוה ומאן דמחייב סבר טירדא לא פטר [ורבא אמר דבמותר לבעול פליגי והני תנאי כהני תנאי]:

בהטייה - שמטין לצדדין ואין מוציאים דם:

אם כן - דבקיאים:

טורד למה - מהו טרדו להפטר מק"ש:

בקי מותר - לבעול בשבת דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא:

רוב בקיאין הן - הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא:

שושבינין למה - מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא לקמן (דף יב.) היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה כלומר לבקר אחריהם שלא ינהגו בה רמאות בטענת בתולים ואי בקיאין בהטייה מה שושבינין מועילין:

מפה למה - לברר את הבתולים וליטעמיך ל"ג אלא ה"ג שושבינין למה מפה למה:

אמר ליה שמא יראה ויאבד - שמא לא יטה ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני:

המפיס מורסא - הפותח פה נפח שקורין קלו"ג:

אם לעשות לה פה - שמתכוין ליפותה ולהיות לה פתח זה ליום מחר:

חייב - שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע (בראשית ב):



פטור - וקיימא לן פטור ומותר לכתחלה ביציאות שבת (דף ג.) קשיא למאן דאסר דהאי נמי להוציא דם הוא:

התם - גבי ליחה:

פקיד - כנוס ביחד:

ועקיר - כולו מן הבשר ועומד לצאת:

הכא - דם בתולים:

פקיד הוא ולא עקיר - לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים אע"פ שאינו מחובר כשאר דם האברים אלא כנוס מיהו דומה למחובר הוא שאינו מוכן לצאת כליחה:

אתפסוה מטלטלי - תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון לשיעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות:

מאי דעתיך - למישרי יו"ט יותר מבשבת:

לצורך - אוכל נפש כגון שחיטה:

מוגמר - בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים:

עליך אמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש - מותר ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו אלא למפונקים:

ומי איכא הוראה לאיסור - ומי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חכמתו והיא הוראה:

הורוה ב"ה - משנה היא במסכת נזיר בהילני המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזיר בחוצה לארץ ועלתה לארץ הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות:

חוט השדרה שנפסק ברובו - טריפה:

טעונה ברכה - ברכת חתנים:

בועז אלמון הוה - דאמר מר אבצן זה בועז וכבר היו לו ל' בנים ושלשים בנות בבבא בתרא (דף צא.):

האמרת שבעה - דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה דקאמר רבי אבא שבעה:



מברכין לבתולה שבעה - לקמן מפרש כשבאו פנים חדשות מברך כולן כל ימי המשתה ואי לא מברך חדא:

במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל - על ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה כמו הקהל את העדה (במדבר כ) ואין הקהל בפחות מעדה ועדה עשרה כדילפינן (ברכות דף כא:) מעדת מרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב:

בגדתאה - עיר שבבבל ושמה בגדת בפסק סדרו של רב שרירא גאון היא נזכרת:

המזכה - מתנה על ידי אחר:

לעובר - שבמעי אמו קנה:

בבית חתנים - כשנכנסה לחופת נישואין:

אף בבית האירוסין - כשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים כדמפרש:

אמר אביי וביהודה שנו - [הא דר"י ביהודה שנו]:

שמתייחד עמה - באירוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן (דף יב.) לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחלה דתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

ואסר לנו את הארוסות - מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה כדפרישית כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכין וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה (שבת דף כג.):

והתיר לנו - את נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין:

אברכת פירות - בורא פרי העץ:

ברכת מצות - על השחיטה ועל המילה דכיון דכולה חדא הודאה היא ואין הפסק בקשה בינתיים לא בעיא חתימה כדאמר בערבי פסחים (פסחים דף קה.) ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה היא הא נמי כולה הודאה היא:

מידי דהוה אקידושא - כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש בה הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש:

והוא שבאו - אל המשתה:

פנים חדשות - בכל יום שלא היו שם אתמול:

מאי מברך אמר רב יהודה כו' - נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר את האדם מדבר בזכר


והתקין לו ממנו בנין עד עד. היא הנקבה:

שוש תשיש - לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהלים קלז) תדבק לשוני לחכי וגו':

שמח תשמח - ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי' (ירושלמי דפסחים פ"י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ"ד ב' יצירות הוו אי למ"ד ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא"ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו:

והתקין לו ממנו - מגופו מצלעותיו:

בנין עדי עד - בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב):

עקרה - ירושלים:

ריעים האהובים - החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה:

כשמחך יצירך - כמו ששמחת את אדם הראשון:

בגן עדן מקדם - דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (שם):

משמח חתן וכלה - ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתם עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה:

בריך חמש - שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא:

בריך שית - יוצר האדם הוסיף:

חדא יצירה הואי - כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור:

שתי יצירות - כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות:

בתר מחשבה אזלינן - ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ' עושין פסין:

מברך שהשמחה במעונו - בתחילת הזימון:

בין אמר להן - לקרואין:

מחמת הלולא - קראתי לכם הלום לסעודה:

מעיקרא - קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה:

מאימתי - הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו:

מכי רמי שערי באסינתא - יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי"א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו:

דהוה טריח ליה - מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה:

איעסק לבריה - שידך לו אשה:

ובריך משעת אירוסין - שהשמחה במעונו:

והדרי בהו - לא נתנו לו האשה:

שית אריכתא - הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך:

ולית הלכתא כוותיה - כדפי' לעיל:

לבי מהולא - לסעודת מילה:

חתנים מן המנין - לקמן מפרש למאי הלכתא:



בברכת המזון - להצטרף לג' לזמן עליו שהרי הוא חייב בכל המצות:

בשורה - כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדים סביב ואמרי' בסנהדרין (דף יט.) אין שורה פחות מי':

ברחבה - כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:) היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש לקמיה ברוך מנחם אבלים:

אמר ליה - למתורגמניה:

כל קביל ינוקא - לנגד המאורע דברים ניחומים על מיתת הילד:

וירא ה' - מה עשו אבות:

וינאץ מכעס - שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם:

ואית דאמרי - לא תינוק היה המת אלא בחור היה והך קרא אמר על בחוריו וגו':

של ע' שנה - ועוד דריש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכת מטוב לרע:

אתא לנחומי צעורי מצער ליה - בתמיה מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו:

חשיב את לאתפוסי אדרא - חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור דקי"ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור שנאמר וממקדשי תחלו (יחזקאל ט):

האל הגדול ברוב גודלו - בברוך פתח בה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הגדול וכו':

אחינו המיוגעים כו' - ברכה הסמוכה לחברתה היא וכן סדורות על הסדר:

באבל הזה תנו לבבכם לחקור זאת שזאת עומדת לעד - שהכל מתים ולא תבכו יותר מדאי:

משתה הראשונים לימא - משתה ראשונים הוא:

בבריתו של אברהם - שגמל חסדים דכתיב (בראשית כא) ויטע אשל ר"ת אכילה שתיה לויה:

עשרה כוסות - להרבות לו בשתיה כדכתיב (משלי לא) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש:

קודם אכילה - שהיו רגילין להמשיך פרפראות לפני סעודה כגון כיסנין וסופגנין ואיסקריטין ובאותם פרפראות משקין לאבל ג' כוסות:

אחד כנגד הזן - על כל ברכה שותה הכוס ומוזגין לו אחר:

כנגד חזני העיר - תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובשאר צרכי ציבור:

פרנסי העיר - שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים:

כנגד בהמ"ק - תקנו עליו ברכת ניחומים שינחמנו המקום בבניינו מאבלנו שאנו מתאבלים עליו כעל מת:

כנגד ר"ג - לקמן מפרש:

ליושנה - עשרה כוסות:

הוצאת המת - שהיו קוברים אותו בכלים יקרים כגון שיראין וסרקות:

בצרדא בר זוזא - בגד קנבוס שאינו שוה אלא דינר:



האומר פתח פתוח מצאתי - וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן (דף י:) או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא:

נאמן לאוסרה עליו - ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן:

ואמאי - מיתסרא עליה אפי' אי מהימנת ליה דנבעלה:

ספק תחתיו - משנתארסה זינתה:

ספק אין תחתיו - אלא קודם שנתארסה זינתה:

ספק באונס - ואנוסה שריא באשת ישראל כדלקמן (דף נא:) מוהיא לא נתפשה:

באשת כהן - שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הוא:

פחותה מבת ג' שנים - ועכשיו היא גדולה ופיתויה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים כדתנן במסכת נדה (דף מד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת:

מאי קמ"ל תנינא - שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו:

הוא אסור בקרובותיה - באמה ובתה ואחותה דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא:

והיא מותרת בקרוביו - שהרי אינה מודה בקידושין ובמסכת קידושין מוקמינן לה באומר קידשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים:

דודאי קים ליה - שקידשה:

אבל הכא - אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמשמע לן:

ומי אמר רבי אלעזר הכי - דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה:

קינוי - שאמר לה אל תסתרי עם פלוני:

וסתירה - שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי:

וכמעשה שהיה - דבת שבע:

ותסברא - דהכי א"ר אלעזר מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי:

ועוד מי אסרוה - על אוריה דאילו נאסרה על אוריה נאסרה אף על דוד דקיימא לן (סוטה דף כז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל:

הא לא קשיא - כלומר משום הא קושיא לא תדחייה לרבי אלעזר: הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ממעשה שהיה. ממעשה דבת שבע אנו למדין כן שלא היה שם קינוי וסתירה ולא אסרוה:

עדים לא - בתמיה אפי' יש עדים שזינתה שמא אינה נאסרת בלא קינוי והא כתיב (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר ועוד הא לא נתפשה אסורה:

אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד - דיליף (סוטה דף ג:) דבר דבר מממון:

וקינוי וסתירה - אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי:

אפי' בעד אחד - אפי' אין בטומאה אלא עד אחד נאמן דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה ואמר מר (סוטה ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקאמר רחמנא עד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה שרגלים לדבר שזינתה שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה ומהשתא לא תקשי לך דרבי אלעזר דפתח פתוח לאוסרה על עצמו כשני עדים דמי שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה:

מפני מה לא אסרוה - על דוד שהרי עדים הרבה ידעו:



גט כריתות כותב לאשתו - שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה:

דכתיב - במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן:

דברים המעורבים בינו לבינה - אלו קדושין:

תקח - תטול מביניהם על ידי גט:

אף אנן נמי תנינא - דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה:

איקרורי דעתא - עד שני בשבת הבאה:

ולמאי - קפדי רבנן אי מקררא דעתיה:

ניתיב לה - מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת:

אלא לאו לאוסרה - הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליה:

טענת דמים - דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים ליה:

להפסידה כתובתה - על פי עצמו וטעמא לקמן מפרש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

האוכל אצל חמיו - בימים שבין אירוסין לנשואין:

אין יכול לטעון טענת בתולים - כשתכנס לחופה:

מפני שמתייחד עמה - ביהודה היו מיחדין אותם כדי שיהא לבו גס בה:

ביהודה אמאי לא - האומר פשיטא לי שלא באתי אליה והא ודאי מאחר זינתה שוייה עליה חתיכה דאיסורא מה לי גליל מה לי יהודה:

אלא לאו להפסידה כתובתה - וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה בארוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד:

מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי - דאע"ג דאין עדים בדבר זה ולא טענה מוכחת אלא עליה סמכינן דאמרינן אי לאו דקושטא הוא לא היה מפסיד סעודתו ואם היה שונאה מתחלה היה מגרשה ולא טרח בסעודת נשואין ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה:

לא דקא טעין טענת דמים - לעולם אימא לך בדבר שאינו יכול לבררו אינו נאמן להפסיד כתובתה ודיוקא דמתני' דדייקינן הא בגליל מצי טעין דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואיבד וטענה ברורה היא:



חכמים תקנו לאשה כו' - כלומר אי הואי כתובתה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה אבל כתובתה חכמים תיקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתיקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטענת פתח פתוח:

א"כ - שבידו להפקיעה:

מה הועילו חכמים בתקנתן - שתקנו לה כתובה:

חזקה אין אדם טורח בסעודה כו' - אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחילה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחילה:

אלא מן הזיבורית - אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן:

[מאי קנסא - כלומר מאי פשע דקא קנסינן ליה]:

מן התורה - מכסף ישקול כדלקמן:

כסף ישקול - במפתה נאמר:

כמוהר הבתולות - האמור במאנס את הבתולה (דברים כב) קנסו הכתוב נ' כסף בשביל מוהר בתוליה:

שיהא זה כמוהר הבתולות - הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ' אף כאן נ' ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות:

מכאן סמכו - מדקרי לה מוהר:

נותן לה ממעות קפוטקיא - בפרק בתרא תנן נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י שהן קלות נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י מנין הכתוב בכתובה דאזלינן לקולא רשבג"א נותן לה ממעות קפוטקיא שנשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא:

אסבוהו כופרי - הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין כדאמרינן בסוכה (דף לג.) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם כתיב:

מברכתא חביטא ליה - זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח: בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי:

הטה - כשהגיע לפתח ביתו הסגור ויש בו דבר מעכבו מלפתוח וכשמטין אותו לצדדין נפתח:

איכא דאמרי - בלא מתכוין לא שכיח הטיה ולא אמרי' שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברא עקרת הדלת והבריח:

הטה במזיד - במתכוין ובכח:

וכבסו - שהיו טיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע:



גיהוץ - לשיקיי"ר באבן הזכוכית:

ככיבוס שלהן - שהיו מימיהם יפים לכבס או סמנין יפים היו להן לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ:

מעברא ליה חומרתא - שפשוף האבן מעביר את הדם:

חומרתא - אבן כדאמרינן בגיטין (דף סט:) ונזדהר בחומרתא דנפק מיניה אבן הנמצאת באמה מחמת חולי:

ריחה נודף - מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח:

גמרא הוה שמיע ליה - שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות (דף ס:):

דור קטוע - שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים:

יפין לאשה - למהר לה הריון:

נתחייב במקחך - על כרחך תקבל חובה הבאה לך במקחך לשון אין חבין לאדם (לקמן דף יא.) דבר שהוא לרעתו קרוי חובה:

שפניהם שחורים - מחמת רעבון:

צפד עורם - דונש פירש כמו דבק עורם על עצמם ומנחם פירש שחר עורם:

מתני' בתולה אלמנה וגרושה - בין בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת:

כתובתה - מן השני:

מאתים - שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו:

ויש להם טענת בתולים - אם לא מצאה הב' בתולה אבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו:

גמ' בגדתאה - דמן בגדת:

על שם מנה - שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה:

דכתיבא באורייתא - ועדיין לא נתקנו כתובות:

ומי כתיב קרא - לקרות על שם דבר העתיד:

זו סליקא - שם עיר:

ומי הואי - העיר בנויה בבריאת עולם דכתיב ההולך קדמת אשור:

[מטר - ולא מאותיות דריש הכי אלא לפום סברא]:

מזבל - את הארץ:

מעדן - נותן עדנה וזיו בפירות:

תלמיה - של א"י:

רוה נחת גדודיה כאשר ברביבים תמוגגנה - רוה הרי משקה ומרוה תמוגגנה הרי מזבל מעדן וממשיך את הפירות נפקא מצמחה תברך. תמוגגנה דישטנפי"ר:

מזיח - קס"ד מזיח עונות:

מזין - בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה:

מחבב - את ישראל אל אביהם:

היינו מזיח היינו מכפר - הי ניהו מזיח הי ניהו מכפר:

מזיח גזירות - רעות מעל ישראל:

משחנן - מחממות:

משלשלן - שלשול:

מאשרן - מחזיקות כח כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א):

ולא מפנקן - אינן מרבות אסטניסא על הלב וכלן לשבח:

אל יורה - שום הוראה לפי שטורדות דעתו כשיכור:

שחרית וערבית יפות - כללא דמילתא לאחר אכילה יפות שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל (ב"מ קז:) ערבית לאחר אכילה:

במנחה רעות - שהן קודם אכילה לאחר שינת הצהרים:

בצהרים - לאחר הסעודה שאכל ושבע:

אין כמותם - וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו:

מבטלות מחשבה רעה - דאגה לפי שמשמחות את הלב וצהרים שעת אורה וצהלה היא:

כי עברא לדשא - מחזיקות את הגוף כבריח את הדלת:



אף אנו נאמר - אף אנו נדרוש את השמות מה לשון איילונית שקראו חכמים לאשה שאינה ראויה לילד:

דוכרנית - לשון איל תמים דמתרגמינן דכר שלים (ויקרא ה) הרי היא כאיל שאינו יולד:

גמ' (על דעת ב"ד) - אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר:

מטבילין - דאין לך גר בלא מילה וטבילה:

על דעת בית דין - שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר:

מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה - וחוב הוא לו ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דיעה הוא:

דהא גבי עבד קי"ל - בפ"ק דגיטין (דף יג:) דודאי בהפקירא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות מהיות בן חורין להיות מותר בבת ישראל דלא זילא ליה ולא שכיחא ליה להפקירא:

קמ"ל - הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי:

דהני מילי - דניחא ליה בהפקירא:

גדול - שגדל [במדות] הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא:

הגדילו - קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן:

יכולין למחות - ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב"ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר:

לכי גדלה - לא יהבינן לה עד שתגדיל:

שוב אינה יכולה למחות - ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב"ד:

שיש להן קנס - נ' כסף אם יאנסו:

הבא על הממזרת - ואע"ג דלא קרינן ביה ולו תהיה לאשה שהרי אינה ראויה לקיימה אפילו הכי יש לה קנס כדלקמן:

אביי לא אמר כרבא - דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא היא דטעמא דקנסא שלא יהא חוטא נשכר להפטר:

רבא לא אמר כאביי - דמותיב מכתובה דהתם טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל זמן שלא מיחתה גיורת היא ועבדינן לה תקנתא:

מתני' הבא על הקטנה - פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין:

וקטן - פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה:

ומוכת עץ - שנתקע לה עץ באותו מקום:

כתובתן מאתים - אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום:

בתולה - שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה:

מן הנישואין - כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה:

כתובתה מנה - אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:



ואין להן טענת בתולין - אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות:

גמ' עשאה מוכת עץ - נהי דאין ביאתו ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן (יבמות דף נט) לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה:

אין מוכת עץ בבשר אדם - ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא:

באפי נפשה - בלא גברי דלא אמר רב יהודה משמיה דרב ומשמיה דשמואל אלא אינהו גופייהו איפלוג בה:

וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ - ומדפלגינהו תנא לתרתי ולא איפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר:

הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום - אינה ביאה לדברי הכל הלכך כתובתה מאתים ולא איפלוג רבנן עלה דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דתנן במסכת נדה (דף מד:) גבי בת פחותה מג' שנים ויום אחד מה הדמעה היוצאת ע"י אצבע באה אחרת תחתיה אף בתולים של פחות מכן חוזרין אחרים תחתיהם:

וקטן שבא על הגדולה - מוכת עץ היא זו וכתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דקא משוית לה מוכת עץ כתובתה מנה:

כשהכיר בה - כשכנסה וכתב לה כתובה היה יודע שהיא מוכת עץ:

מדמי לה לבוגרת - דקיימא לן שכלו בתוליה במס' יבמות (דף נט.) דקתני בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה ואפי' הכי כתובתה מאתים:

ולא כלום - דמקח טעות הוא ואפי' מנה אין לה:

היא אומרת מוכת עץ אני - משנתנו היא:

והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את - הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' ש"מ אית לה כתובה או מנה או מאתים דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר רבן גמליאל אלמא מוכת עץ שלא הכיר בה יש לה כתובה תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום:

אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים - ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה מאתים רבי מאיר היא:

לרבנן הכיר בה מנה - ומתני' דהכא דקתני וחכמים אומרים מוכת עץ מנה כשהכיר בה:

לא הכיר בה ולא כלום - והא לא מצינו למימר לר' מאיר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר:

והדר ביה רבא גר' ול"ג מההיא - והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר"מ ומתני' דהתם דברי הכל:

הוצאת שם רע - ליענש מאה כסף אם שקר וליסקל אם אמת היה:

בא לב"ד - זקוק לבוא לב"ד ואומר כו': ואמר רב חייא גרסי': ומותיב רב נחמן גר':

נסתחפה שדהו - מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה:

מקח טעות לגמרי משמע - ואין לה כלום:

כי אמרה רב ששת להא שמעתתא - להאי זאת אומרת דלעיל דיש לה כתובה מנה:

וקשיא להו - הא דאותבינן: ואמר רבא גרסי':

ואלא קשיא הך - ואקשינן לרבא אלא קשיא הך דלעיל דקתני זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה:

תריץ - לההיא דלעיל דכיצד הוצאת ש"ר תירוצא דתרצת לה לא תתרצה הכי אלא הכי אם יש עדים כו':

נמצאת - לא הכיר בה משמע וקא מתרץ רבא יש לה כתובה מנה אלמא הדר ביה מההיא דלעיל דהא איהו אמר לרבנן ולא כלום וכרבי מאיר נמי לא תוקמה דהא רבי מאיר מאתים קאמר:

ויש לה עדים שלא נסתרה - רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין השני יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה ולימא מקח טעות הוא:

שהרי כנסה ראשון - ועליו לדעת שנבעלה:



זאת אומרת כו' - דהא ודאי בחזקת בתולה כנסה דסמך אעדים וקאמר אין יכול להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנישואין:

וניחוש שמא תחתיו זינתה - אמתניתין פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקיקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה אם לא ושמא אסורה היא לו בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד: כשקידש ובעל לאלתר גרסינן ולא גרסינן כשקידש לאלתר ובעל לאלתר. שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה:

ואיכא דמתני לה - להא דרבה ורב אשי ורב שרביא אמתני':

זאת אומרת - מדקתני מתני' אין להן טענת בתולים:

וליחוש שמא תחתיו זינתה - ואמאי תני אין להן טענת בתולים:

מאן דמתני לה - להא דרבה ורב אשי אברייתא:

כ"ש אמתני' - דכיון דאברייתא אע"ג דאמרו עדים לא נסתרה לראשון ושני זה בחזקת בתולה כנסה ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לעולם לא תשמע כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה דשאני הכא שהרי כנסה ראשון כל שכן אמתניתין דלא הבטיחוהו עדים על כך איכא למתנייה לדרבה ומאי דאהדר ליה רב אשי:

ומאן דתני לה - דרבה ורב אשי אמתניתין:

אבל אברייתא לא - מתני להו דמברייתא ודאי שפיר ש"מ זאת אומרת דרבה ועלה לא הוה לרב אשי לאהדורי שאני הכא שהרי כנסה ראשון דמצי אמר אנא אעדים סמכי וכיון דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים שמעינן ודאי דזאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה:

מקומות מקומות יש - שחלוקין במנהגם ונפקא מינה דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון:

כדתניא - דמקומות מקומות יש:

למשמש - לפשפש ולמשמש במעשיהן באותו הלילה שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאילו במקום שנהגו לייחד מאי מישמוש בעי הרי אין שם טענת בתולים אלמא ביהודה מקומות מקומות יש:

אילימא ארישא - אמנהג דמייחדין:

כל שנהג להתייחד מיבעי ליה - דאין יכול לטעון:

אלא אסיפא - אמנהג דמשמוש שושבינין:

כל שלא מושמש מיבעי ליה - דהטוען טענת בתולים הוא הבעל והוא אינו נוהג מישמוש שבו [שאינו תלוי בבעל] אלא על אבי הכלה למשמשו שלא יאבד את בתוליה ומשמוש בכלה שלא תביא דם מן החוץ תלוי בבעל והיכי תני כל בעל שלא נהג מישמוש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ"ש דאם לא נהג למשמש והם מישמשו אותו דיכול לטעון הכי איבעי ליה למתני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון דשמא ראה ואבד:

אלא אמר רבא - האי כל שלא נהג אמנהג דגליל קאי דתנא בברייתא ובגליל לא היו עושין כן ועלה קאי כל שלא נהג כמנהג הזה בגליל אלא נתייחד כמנהג שביהודה אינו יכול לטעון:

מתני' אלמנת כהנים - אלמנה בת כהן:

היו גובין לבתולה - בת כהן כשנישאת לכהן וכ"ש כשנישאת לישראל:

גמ' שתי תקנות הוו - לאלמנה בת כהן:



דמזלזלי בהו - באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע"פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל:

מתני' נאמנת - קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף:

הרי זו בחזקת - שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו:

גמ' חייב - לשלם:

פטור - מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:

וכהן הוא - כלומר מיוחס הוא:

אף בראשונה - גבי תביעת כתובה: [אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה"נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור:

אלא דאיכא מגו] - כגון משארסתני נאנסתי וכגון היא אומרת מוכת עץ אני דאמרינן מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני [טענה מעלייתא] דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי [משארסתני] וקא מיפסלה נפשה דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ש"מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה:

אבל הכא - גבי האי תובע מאי מגו איכא דלהמניה הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה:

אוקמה אחזקה - מספקא לן אשעת ארוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתניסה אחר אירוסין:

מאי חזקה אית ליה להאי - תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא:



דא"כ - דרב נחמן לא מיתוקם כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע קשיא הלכתא אהלכתא:

מתני' דרוסת איש את - קודם שארסתיך:

גמ' טענתייהו במאי - מה היא תובעתו ומה הוא רוצה ליתן:

במאתים ומנה - היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:

במנה ולא כלום - היא תובעת מנה והוא אומר אין ליך כלום:

סבר לה - תנא דמתני' דאילו רבי יוחנן לא שביק רבנן ועביד כר"מ:

קסבר - ר' יוחנן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה הלכך על כרחך מוכת עץ דמתני' ר"מ היא דאמר מאתים והוא אומר דרוסת איש את ויש ליך מנה דאי רבנן היא לא תבעה אלא מנה והוא אומר דרוסת איש את ויש לך מנה מאי איכא בין טענתא דידיה לטענתא דידה:

בשלמא לרבי אלעזר - דאמר דרוסת איש אין לה כלום:

היינו דקתני תרתי - בבי במתני' גבי פלוגתא דממונא היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני:

חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי כו' - היא אומרת משארסתני נאנסתי תנא למיתני בה והיא מקחי מקח טעות לגמרי משמע ואין לה כלום לאפוקי מדרב חייא בר אבין דאמר לעיל (דף יא:) כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותנא היא אומרת מוכת עץ אני לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר לעיל גבי מוכת עץ אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום:

אלא לרבי יוחנן - דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אם כן מאי מקח טעות דקתני אמאתים אבל מנה יש לה למה לי למיתני כלל לההיא אי לאשמועינן פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בברי ושמא ואוקי ממונא בחזקת מריה ליתני חדא לאפוקי מדרמי בר חמא ולאשמעינן פלוגתייהו:

דאיכא למימר מגו - מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני:

בתרייתא - ליכא למימר מגו לר' יוחנן דמוקי מתני' כרבי מאיר דאמר מוכת עץ שלא הכיר בה כתובתה מאתים ליכא שום מגו דמה לי אומרת מוכת עץ אני תחתיך מה לי אמרה מעיקרא:

מתני' [ראוה מדברת - בפנויה ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר וכיון שנבעלה לפסול פסלה מן הכהונה]:

נאמנת - וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה:

היתה מעוברת כו' - בגמ' מפרש תרתי למה לי:

גמ' נסתרה - ואע"פ שלא ראוה שנבעלה נפסלה לכהונה לרבי יהושע כדלקמן דמעלה עשו ביוחסין:

אכלה ומחתה פיה - אלמא נקט תשמיש בלשון אכילה:

בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי - מדברת להודיעך כחו דר' יהושע דאע"ג דלא ראוה שנבעלה פסולה ומעוברת להודיעך כחו דרבן גמליאל:

בבתה - אם העובר הזה נקבה תנשא לכהונה לר"ג דאי אשמועינן בדידה הוה אמינא איהי הואיל דהוה לה חזקה דכשרות מעיקרא אמרי' אוקמה אחזקה ואל תפסילנה מספק אבל עובר דלא הוה ליה חזקה דכשרות אימא לא:

הניחא למ"ד כו' - לקמן בשמעתין:

מאי איכא למימר - תרתי להכשיר בה למה לי כיון דמדברת בראוה שנבעלה:

מלקין על היחוד - מכת מרדות:

ואין אוסרין - אשה על בעלה בשביל יחוד בעלמא:

לימא דלא כרבי יהושע - דמשום יחוד מחזיק לה בנבעלת:

ביוחסין - בכהונה:

לסתר - משמע יחוד בעלמא:



לחורבה - סתמא לבעילה שהוא מקום לזנות:

חורבה דמתא - סתם בעילתה מאחד מבני העיר ואיכא למימר בעיר שרובה ישראל כשרים קאמר:

דדברא - ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עובדי כוכבים הם ופוסלים אשה בביאתם לכהונה כדאמר ביבמות (דף מה.) ובקדושין (דף עה:) יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה:

זו עדות שהאשה - עצמה כשרה לומר לכשר נבעלתי:

אינה נאמנת - לינשא לכהן:

אמרו לו אבל - הן כמו אבל שרה אשתך (בראשית יז) דמתרגמינן בקושטא:

ומה הפרש בין זו לזו - ר' יהושע קאמר לה:

לזו יש עדים - שנבעלה דכיון דנשבית לבין העובדי כוכבים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה:

ולזו אין עדים - שנבעלה שלא ראוה אלא מדברת ומיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי כי אמרה נמי לכשר נבעלתי מהימנא:

אף לזו - כלומר אף כאן יש אחת שיש לה עדים ואתם חולקים עלי בהיותה מעוברת:

אמרו ליה כו' - לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה על מאי דקאמר להו:

אין אפוטרופוס כו' - לקמן מפרש:

בד"א - דנאמנת לר"ג:

בעדות אשה בגופה - כלומר להכשיר את עצמה לכהונה דלא מחזקינן לה בנבעלה לפסול:

מאי קאמר להו כו' - כלומר מאי קאמר להו איהו דקא מהדרי ליה אינהו רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות כלום תשובה היא זו על מה שאמר להם אף לזו יש לה עדים אין לך פרוץ גדול מזה דקחזינן דנתעברה ממנו:

השבתנו על המעוברת - תשובה גמורה ונצחת:

מדברת היינו שבויה - מה מדברת אין לה עדים אף שבויה אין לה עדים בבעילה ואתם מחזיקים אותה כנבעלה:

פרוצים בעריות - והא ודאי נבעלה:

אין אפוטרופוס לעריות - אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלה:

ותיפוק ליה וכו' - לרבי יהושע פריך נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין כו':

מכשיר אפי' ברוב פסולים - דאמרינן אוקמה אחזקה ועל רוב פסולים שהיו מכשירים אותה הביא הוא להם ראיה מן השבויה:

אית לה חזקה דכשרות - וי"ל אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפוסלה אל תפסילנה מספק:

לא שתוקי וכשר - כלומר שתוקי הוא במקצת שאם כהן היה הבועל והעובר יהיה זכר משתקין אותו מדין כהונה כדלקמן אבל כשר הוא ליוחסין שאם נקבה היא תינשא לכהונה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו כשרות לכהונה:

ופירש אחד מהן - ואין ידוע איזה הוא:

הולד שתוקי - ואע"פ שברור לנו שמכהן כשר בא והאי שתוקי על כרחך כשר ליוחסין ואם נקבה היא ראויה לכהן וקרי ליה שתוקי:

מדין כהונה - שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה:

מיוחס אחריו - שאנו יודעין מי אביו:



אין מינאי - אמת ממני הוא:

ובהא כי לא מודי כו' - דקא אמרת ועוד: ארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס:

הא לכתחלה - אם בא כהן לימלך לבית דין לא שרינן ליה לכונסה אא"כ היו רוב כשרים אצלה:

דיעבד - אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה:

והא נמי כדיעבד דמי - שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה:

מי אמר רבי יהושע אינה נאמנת - אלמא לא מוקמינן לה אחזקה:

עיסה - לשון ספק:

על אלמנת עיסה - שהיא באה מכח ספק חלל כדלקמן שנטמע בה ספק חלל כגון שזרק בעל אמו הראשון לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונמצאת זו ספק גרושה ספק אלמנה ונשאה כהן והוליד ממנה בן זהו ספק חלל והעיד ר"י על אלמנתו של זה שהיא כשרה אלמא מוקמינן לה אחזקה ואמרינן אל תפסילנה לזו מספק כלומ' שמא בעלה חלל היה:

בודקת וניסת - וי"ל שבדקה אחר אותן גירושין והוגד לה שקרוב לו היו ולא נתגרשה כלל ואלמנה היתה וכשרה לכהן:

בודקת ומזנה - בתמיה:

דרבן גמליאל אדרבן גמליאל לא קשיא - בתמיה דלא חיישת לתרוצינהו:

הא קתני סיפא - דההיא אמר להן כו':

קבלנו עדותכם - נאמנים אתם לנו שכך שמעתם:

על כך - להתירה לכהונה דודאי אסורה שהכהנים שומעין לכם. אם תאמרו אסורה:

אבל לא לקרב - אם תאמרו מותרת:

התם ברי - מתניתין היא אומרת ברי לי שלכשר נבעלתי:

הכא - גבי אלמנת עיסה כי היכי דלדידן מספקא לן לדידה נמי מספקא לה וליכא למימר בה ברי ושמא ברי עדיף:

חד ספיקא - מתניתין חד ספיקא היא ספק נבעלה לכשר ספק נבעלה לפסול שהרי לא בא זה לפנינו ואילו בא שמא היינו מכירים בו שהוא פסול:

הכא - גבי אלמנת עיסה:

תרי ספיקי - אמו של ספק חלל זה בה נולד הספק והיא עצמה לא נאסרה אלא מספק וזו שבאה מחמת בנה קרי לה ספק ספיקא ומדברי רבי יוסף טוב עלם מצאתי [אלמנת עיסה] אשה שהיה בעלה ספק ספיקא כגון שנתגרשה אמו מבעלה הראשון ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת בתוך שלשה חדשים ונשאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה את זה ספק שהוא בן תשעה לראשון וכשר ואפילו היתה מגורשת שהרי קודם לגט נתעברה או אפילו אחר הגט והוא ישראל ולא כהן וספק בן שבעה לאחרון ובנו של כהן הוא והרי הוא ספק חלל הרי ספק ספיקא שמא אינו בנו של כהן ואת"ל בנו הוא שמא לא היתה אמו גרושה אלא אלמנה ולהכי קרי לה עיסה שיש בה עירובי ספיקות הרבה כעיסה זו שהיא בלוסה והא דאמרינן לקמן כל שנטמע בה ספק חלל היינו פירושה כל שנטמעו בה ספק עירובי חלל:

נטמע - נתערב:

איזוהי אלמנת עיסה - שהעידו עליה שהיא כשרה:

כל שאין - בעירובי ספקותיה לא ספק ממזרות ולא ספק נתינות ולא ספק עבדי מלכים אלא ספק חלל לבדו מש"ה נקט עבדי מלכים משום עבדי שלמה שהיו עשירים ובעלי זרוע ונשאו להם בנות ישראל וכגון זרעו של הורדוס שהי' עבד לבית חשמונאי וגברה ידו ומלך:



שמעתי כו' - לקמיה פריך היינו תנא קמא דתנא קמא נמי הכי אמר דמשום דאין בה אחד מכל אלו העידו עליה להכשיר:

מכירין ישראל ממזרין שביניהן - וספק ממזר יש לך להכשיר דאי ממזר הוה מידע הוו ידעי ביה:

ואין מכירין חללין שביניהן - וספק חלל יש לך לפסול ולקמיה פריך הא אמרת רישא איזוהי אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל אלמא ספק חלל כשר:

הא חלל כשר - משום ספק חלל לא פסיל לה:

מאי שנא הנך - דפסיל לה ספק דידהו:

דאורייתא - משום דוודאן פוסלין מן התורה בביאה דנפקא לן ביבמות (דף סח.) מכי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:

חלל נמי - ודאי פסול מדאוריית' דילפינן לה התם מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל בביאתו אף זרעו פוסל והוא גופיה נפקא לן מלא יחלל שני חילולין במשמע אחד לזרעו ואחד לאשתו:

ר"ש בן אלעזר כו' - סיפא דמילתיה ארישא דמילתיה פריך דקתני סיפא אין מכירין חללין שביניהן משמע אפשר שהיה חלל אבל לא היו מכירין בו אלמא אית ליה דפסיל ורישא אמר איזוהי אלמנת עיסה והכשיר כל שנטמע בה ספק חלל:

אמר ר' יוחנן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו - אדם שכשקורין אותו ממזר הוא צווח וכשקורין אותו חלל שותק איכא בין ר"מ לת"ק ובין תנא קמא דברייתא אליבא דר"מ ור"ש בן אלעזר אליבא דר"מ:

תנא קמא סבר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול - דהודאה היא וכל שאין בה לא משום ממזרות כו' דקאמר אשתיקות קאי:

והכי קאמר איזוהי אלמנת עיסה - להכשיר:

כל שאין בה לא שתוק ממזרות ולא שתוק נתינות - וכיון דתלה טעמא בשתיקה הוא הדין לכל שתוקי פסול ולא הוצרך למנות את כולם ובאיזו הכשירו באשת ספק חלל שאנו מכירין את ספיקו שנתגרשה אמו ספק אבל מי שאין מכירין בו ושמענו שפוסלין אותו ושותק פסול:

וקאמר ליה ר"מ - דוקא הני אבל שתוק חלל לא פסול:

והא דשתיק - לאו משום דאודי אלא משום דלא איכפת ליה הואיל ולאו פסול קהל הוא והיינו דקאמר כל שאין בה אחד מכל אלו שתיקות משיאין בנותיהן לכהונה ואפי' יש בו שתוק חלל:

וקאמר ליה ר"ש לתנא קמא - לאו לתנא קמא דברייתא קאמר דההיא רבנן היא אלא לתנא ששנה דברי ר"מ בבית המדרש ואמר בשם ר"מ שמעתי כל שאין בה כו':

אי שמיע לך כו' - והכי קאמר איזו היא אלמנת עיסה כל שנטמע בה ספק חלל שאנו מכירין את פסולו שהיתה אמו ספק גרושה אבל שתוק חלל ואין אנו מכירין בו פסול כתנא קמא ומיהו בהא פליג רבי מאיר אתנא קמא דאיהו כל פסול דשתיק ביה פסיל ולרבי מאיר חלל שתוק הוא דפסול דסבר מסתייה דלא מפקי ליה מקהל ואם אני צווח יכריזו עלי ויודע פסולי בברור ועכשיו אין מכירין ישראל חללין שביניהם אבל שתוק ממזר כשר דהאי דשתיק סבר הכל יודעין שאיני ממזר דמכירין ישראל ממזרין שביניהן:

מתני' מן העין - מן המעיין:

אם רוב העיר - כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב בני העיר מן הפוסלין אשה לכהונה בביאתן אף זו תינשא לכהונה:

גמ' דאמר כמאן - דבעי רוב כשרין:

אפילו ברוב פסולין נמי מכשר - דאית ליה העמד אשה על חזקתה:

אמר ליה הכי אמר כו' - לעולם כרבי יהושע והכא משום דאיכא תרי רובי לכשרות אכשרה וכדרב יהודה ולקמן מפרש טעמא ואזיל מאי שנא תרי רובי מחד רובא:



בקרונות של ציפורי - ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם:

וכדרבי אמי - דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר:

נבעלת בקרונות - משמע על הקרון:

בשעת קרונות - שהשיירות באות לעיר:

כשרה לכהונה - כדקאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דאיכא למימר שמהם היה:

אבל פירש אחד מציפורי - דידעינן ודאי דמן העיר היה אע"פ שציפורי עיר שרובה משיאין לכהונה:

הולד שתוקי - דבחד רובא לא מכשר:

וכי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא ואמרי לה - שלא הוזכר רב דימי כאן אלא זעירי אמר רבי חנינא דבעינן תרי רובי וכדמפרש טעמא:

הולכין אחר רוב העיר - להכשיר:

ואין הולכין אחר רוב סיעה - כגון במקום רחוק מן העיר דבודאי מאנשי הסיעה הוה אין מכשירין אותה ואפילו רובן כשרין:

וקשיא לן כלפי לייא - כנגד איפוא הדבר הזה סובב:

הני ניידי - רוב סיעה ניידי ויש להלך בהן אחר הרוב:

והני - של עיר:

קביעי - ואמרינן לקמן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו אין שם אלא אחד פסולה:

ולא אחר רוב סיעה גרידתא - והכי קאמר אין הולכין אחר רוב סיעה לבדה וכל שכן אחר רוב העיר לבדה:

מ"ט - אחר רוב סיעה לא:

גזרה אטו רוב העיר - דקביעי:

ופרכינן - רוב העיר נמי אי עקר הבועל מביתו ואזל לגבה הוה נייד וקי"ל כל דפריש מרובא פריש: ומשני איכא דקאזלא לגבייהו כו' ולא גרסינן מאי איכא יש שהולכת היא אצלו והוה ליה קבוע הלכך אפילו ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול כרבי יהושע ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי:

ולקח בשר מאחת מהן - במקום קביעות:

ספיקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

ובנמצא - בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזה פירש:

הלך אחר הרוב - הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעות לקחה וכבר פירשה על ידי אחר וכל דפריש מרובא פריש:

דקאתי לה רובא מעלמא - וכגון שרוב סיעת טבחי ישראל כשרים באו לכאן דאיכא תרי רובי או שרוב טבחי כל המדינה ישראל דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב המדינה דניידי:

אלא מתשעה צפרדעים כו' - תוספתא היא במס' טהרות תשעה צפרדעים מתים ברשות היחיד ושרץ אחד כגון צב שהוא דומה לצפרדע ביניהם ונגע באחד מהן ספיקו טמא:

אלא מתשעה שרצים כו' - אף היא תוספתא במס' טהרות וקתני ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אלמא כמחצה דמי ולקולא דאי לאו כמחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים:

אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו - פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה הכי דריש ליה ר"ש בסנהדרין ואמרינן התם ורבנן היכי דרשי ליה:

אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו - לתוך חבורת בני אדם כנענים וישראלים אבל שני ישראלים עומדין ונתכוין להרוג זה (והרג זה) והתרו בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא:

תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דניקטליה:

ספק נפשות - דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב (במדבר לה):

דהוה ליה כנעני קבוע ביניהם - ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

הוראת שעה היתה - הך דריב"נ צורך שעה היתה או ראו שם שאר צידי היכר דברים להתיר אבל לדורות תרי רובי בעינן:

מתיב רבי ירמיה כו' - קס"ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב הלכה כרבי יוסי:



מצא בה תינוק מושלך - משנה היא בסדר טהרות גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה:

מחצה על מחצה ישראל - לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי:

לא שנו - דאם רוב ישראל ישראל:

אלא להחיותו - ב"ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך (ויקרא כה):

אבל ליוחסין לא - דאם בת היא אסורה לכהן ואפי' ליכא למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עג:) משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עובד כוכבים היא ולמ"ד גיורת פסולה לכהונה אפילו קטנה זו אסורה לכהן דתרי רובי בעינן ליוחסין:

ושמואל אמר אף לפקח עליו את הגל - בשבת חשבינן ליה לישראל:

אשתמיטתיה - לרבי ירמיה:

הא דאמר רב יהודה - דהכא נמי תרי רובי הוו:

ולרב חנן בר רבא דאמר - משמיה דרב:

הוראת שעה היתה - והתם תרי רובי הוו וקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות לא בעינן תרי רובי:

קשיא הא - דרב דאמר אבל ליוחסין לא אלמא רב תרי רובי בעי:

לא מתני הא - דאמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי הוה מעשה וחד רובא הוה הלכך הוראת שעה היתה:

מי אמר שמואל הכי - דלענין פיקוח נפש בעינן רובא:

אין הולכין כו' - דאפילו בספק עובד כוכבים ספק ישראל ברוב עובדי כוכבים מפקחין:

ולענין פיקוח נפש אינו כן - דאפילו ברוב עובדי כוכבים מפקחין דאין הולכין בה אחר הרוב:

למאי הלכתא - כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עובד כוכבים הוא לכל מילי ולמאי הלכתא חשיב ליה עובד כוכבים:

להאכילו נבלות - בידים וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה ולנזקין:

להחזיר לו אבידה - רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה ועוד דאמור רבנן (סנהדרין דף עו:) המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה שהשוה מצרים לחשיבתן של ישראל ונאמר לא יאבה ה' סלוח לו:

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא - להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי:

לנזקין - דתנן ב"ק (דף לז:) שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור ושור של כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם וישראל לישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם:

אילימא כו' - וקאמרת דדיינינן ליה כישראל ומחייבת ליה לשלם לו חצי נזקו:

לימא ליה - ישראל אייתי ראיה דהא מחצה על מחצה הוא וספיקא הוא:

לא צריכא כו' - וקא תבע ליה ישראל נזק שלם לתם כדין כנעני ואשמעינן תנא דכישראל דיינינן ליה ולא משלם אלא חצי נזק דא"ל אייתי ראיה: מתני'

פרק שני - האשה שנתארמלה


מתני' האשה שנתארמלה או נתגרשה - ותובעת כתובתה:

והוא אומר - אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים לה אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה ושטר הכתובה אבד:

אם יש עדים - על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא - בגמ' מפרש:

וראשה פרוע - איצטייבליד"ה שערה על כתיפיה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות - רגילים היו לחלק קליות להתינוקות בנישואי הבתולות:

קליות - כשהשבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין לעולם:

ומודה ר' יהושע - מפרש בגמ' אהיכא קאי ומאי מודה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/כתובות/פרק_א"