כתובות ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משום חשבונות אמר ליה אביי וחשבונות של מצוה מי אסירי והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא"ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת ואמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת ואמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש בשבת ואמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן הולכין לטרטייאות ולקרקייאות לפקח על עסקי רבים בשבת ותנא דבי מנשיא משדכין על התינוקת ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אלא אמר רבי זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף א"ל אביי אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף התם דלנפשיה לא טריד הכא דלאחרים טריד אי נמי התם אית ליה רווחא הכא לית ליה רווחא השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי ולא חיישינן לאיקרורי דעתא או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי דחיישינן לאיקרורי דעתא ת"ש דתני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ברכה דאדם עדיפא ליה ואי נמי משום שקדו דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך לו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך השיב בבלי אחד ור' חייא שמו (תהלים צה, ה) ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו א"ר נחמן בר יצחק יצרו אצבעותיו כדכתיב (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מיתיבי (תהלים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר דרש בר קפרא מאי דכתיב (דברים כג, יד) ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון
רש"י
עריכה
משום חשבונות - שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח):
מפקחים - מוציאין לאור:
פיקוח - פושקונברמ"ש בלעז:
טרטיאות - פלטי מלכים ושלטונים:
ללמדו אומנות - מצוה הוא דכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות:
שמא ישחוט בן עוף - בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת:
שחל להיות בשני בשבת - שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים:
ידחה - לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר:
אית ליה רווחא - לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר:
הכא לית ליה רווחא - שהסעודה בלילה אחר השבת משחשיכה מיד:
ולא חיישינן לאיקרורי דעתא - אם לא ימצא לה בתולים לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא:
ונבעלת בחמישי - משתחשך ברביעי ותיכנס ליל חמישי:
ברכה לדגים - פרו ורבו ומלאו את המים כו' (בראשית א):
הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם - פרו ורבו ומלאו את הארץ (שם):
טעמא משום ברכה - אבל מאן דלא קפיד אברכה משום איקרורי דעתא לא חיישינן משום האי פורתא:
ברכה דאדם עדיפא ליה - ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישינן לאיקרורי אבל מרביעי עד חמישי לא חיישינן:
למחר משכים לאומנתו והולך - שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין (דף ז.):
חמישי בשבת - יום חופה:
וששי בשבת - חיבת ביאה:
אדם בטל - למ"ד ברכה דאדם עדיפא אף זו תיבעל בששי למ"ד משום שקדו נבעלת בחמישי דהא לא ישכים לאומנתו:
גדולים מעשה צדיקים ממעשה יצירת שמים וארץ - ומשום בר קפרא נקט לה דאיירי לעיל באגדה:
אף ידי - חדא יד:
מקדש - מעשה ידי צדיקים הוא:
הכי קאמר - האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב"ה וה"ק ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללין על הגשמים ומטר יורד:
יתד - קבילי"י בלע"ז:
תוספות
עריכהשל ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהם טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא מה שייך דרך שיצא לפר"ת ובתוספתא דאהלות ספ"ג תניא מעשה באחד שמת בערב הפסח ולא רצו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב משמע שלא היו יכולין הנשים לקוברו עד שמשכו האנשים מבחוץ את הגולל ואם גולל הויא מצבה למה לא קברוהו בלא מצבה עד אחר הפסח אלא ודאי הוא כסוי ארון כפירוש הקונטרס ולפי שהיה של אבן היה כבד כל כך.:
שמא ישחוט בן עוף. יש גורסים בו עוף אע"ג דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת ה"נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיהו נו) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו':
אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני כו'. תימה אמאי נקט יום כפורים דלא הוי אלא לרבי יוסי הגלילי כדתנן (חולין דף פג.) בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו' וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמאי לא נקט חד מד' פרקים דהוי לכ"ע וי"ל דבערב יום הכפורים היו רגילין להרבות בעופות ובדגים כדמשמע בבראשית רבה (פי"א) גבי ההוא חייטא דזבן נונא כו' משום דהוי יום סליחה וכפרה ובהנהו ד' פרקים היו מרבים בבהמות דליכא למגזר שמא ישחוט:
אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי. פי' בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא כדקמיבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בששי משום ברכה אבל השתא דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:
אי נמי משום שקדו. וא"ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי"ל דלהאי שינויא הוי פירוש הברייתא הכי אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי פי' משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וא"ת משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם:
מאי איכא בין ברכה לשקדו. אע"ג דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אי נמי בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה ובין לישנא דאי נמי משום שקדו ומשני דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי י"ט שחל להיות כו' דללישנא דטעמא דברייתא משום שקדו ולא משום ברכה הכא דליכא שקדו נבעלת אם ירצה בחמישי אבל ללישנא קמא דטעמא דברייתא משום ברכה כדמשמע פשטא דברייתא אפילו באדם בטל או בי"ט שחל להיות בערב שבת דליכא משום שקדו מכל מקום משום ברכה תבעל בששי ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת:
דאילו בשמים ובארץ כתיב אף ידי וגו'. דמשמע חדא אע"ג דמסיים קרא וימיני טפחה שמים ואמר בשילהי הקומץ רבה (מנחות לו: ושם) דיד היינו שמאל א"כ תרתי כתיב מ"מ בחד מעשה ליכא אלא חד אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתיב תרתי ידים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
יח א ב ג ד מיי' פכ"ד מהל' שבת הלכה ה', סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ו סעיף ו':
יט ה טור אה"ע סי' סד:
כ ו מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"ב, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ד סעיף ג':
ראשונים נוספים
השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף: מסתברא דמשום הכי קא מהדר לאוקמא בהאי טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקום מתניתא כהלכתא, דקיימא לן (להלן י, ב) דמותר לבעול בתחילה בשבת.
איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי: בבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו, (נדה יז, א) הא לאו הכי, ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא חיישינן דאיקרוריה דעתא דעונה וחצי.
אי הכי אלמנה נמי תבעל: פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דברכה דקאמר בר קפרה לאו טעמא הוא, דברכה דדגים אבל אדם לאו מילתא היא, וטעמא דנבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא וברכה עושה אותה סניפין, משום הכי אלמנה נבעלת בששי ואינה נבעלת ביום ה' אעפ"י שנאמרה בו ברכה לדגים, אלא אי אמרת עיקר טעמא דבר שנשאת בו, ומשני אלמנה ברכה אחריתי אית לה עדיפא דהיינו ברכה דאדם.
שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך. התקינו וכו': וכיון שהתקינו שלשה לשמחה הוא אסור במלאכה. וגרסינן בתוספתא (פ"א ה"א) התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים. וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ובפירקי דר' אליעזר בפרק י"ו (בסופו) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה כך החתן אינו עושה מלאכה.
גזירה שמא ישחוט בן עוף להכי נקט ישחט ולא נקט יבשל משום דשחיטה דבר קל ולא דכור והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כנגד גוזל קל ויש גורסים בו עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאלו שבת לשון נקיבה וא"צ לכך:
אלא מעתה יום הכיפורים שחל בשני בשבת ידחה: פרש"י ליום ג' שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך סעודת יום הכיפורים ואיכא דקשיא ליה דהיאך דוחה יוה"כ משום גזירה זו ומתרצי דהא עדיפא כדאמרי' משום ירקא ומשום מתיא. ויש שפירשו דה"ק שידחה יו"כ משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב שלו והלשון דחוק לפירוש זה:
איבעיא להו בתולה נשאת אפילו בליל ד' דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן אלא בלילה ואחרים : פירשו דדווקא ביום ד' קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל ד' דאיכא ג' עונות לא דהא לא שנו לעיל לכנוס בג' אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בג' ויבעול ליל ד' ועוד דהא במתני' דקתני ומשכים לב"ד מכלל דאין בין בעילה להשכמת ב"ד אלא השכמה אחת א"ו בד' ביום קאמר וכגון שיהא בועל בבית אפל וכן עיקר:
ולא חיישי' לאקרורי דעתא כי הא דליכא למימר דלא חיישי' לשום אקרורי דעתא דא"כ למה נשאת בד' א"ו כדאמרן וכן פירש"י ז"ל:
טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישי' : וא"ת ותיפוק ליה מ"מ משום ברכה וי"ל כגון דאמר לא איכפת לן בברכה. וא"ת וה"ה משום אקרורי דעתא נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט וי"ל דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקיט טעמא דברכה דלא קביע. אי הכי אלמנה תבעל בחמישי: פירוש בשלמא לדידי דדגים בברכה לא דדגים הוה עיקר ליתנא טעמא דאקרורי דעתא אלא דנקט לסימן בעלמא טעמא דברכה אלא לדידך דאמרת דסימן דדגים לאדם מלתא היא אלמנה נמי תבעל בחמישי ולא נשהי מצוה עד למחר ופרקינהו ברכה דאדם עדיפא:
אי נמי משום שקדו דאפ"ת דברכה דדגים עדיפי משום שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו הא וודאי ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפי תרווייהו מברכה דדגים ותנא נקיט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא:
למחר משכים לאומנתו והולך : פירש"י ז"ל שאין משתה באלמנה אלא יום אחד כדלקמן והקשו עליו דלא קאמר לקמן יום אחד אלא לברכה אבל לשמחה שלשה ימים ולא קשה מידי דלקמן הכי קאמר דמעקרא מקמי דשקדו לא ה"ל אלא יום א' למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד דתקנו משום שקדו ג' ימים לשמחה האמורים מכאן דהנהו בתר תקנת שקדו קאמר להו ואחרים פי' דמקמי שקדו תקנו שני ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש תקנה זו והיה משכים לאומנתו לפיכך תקנו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת בששי והביאו ראיה לפי' זה התוספתא דתקנתא התקינו שיהא בטל ג' ימים לפיכך תקנו ה' ו' ושבת שהם ימי בטילה:
מאי איכא בין ברכה לשקדו: פי' מה תוספת יש בברכה שאינו בטעם שקדו עד דקפיד קפידא למתנייה דאלו בטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מה דלא איכפית ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא אדם בטל א"נ ביו"ט שחל להיות בשבת משום שקדו ליכא ומשום ברכה למ"ד דאיכפית ליה בברכה וה"ה חל להיות יו"ט בה' ובא לכנוס בשלישי ולבעול ברביעי ומשום ברכה איכא ומשום שקדו ליכא וחדא מנייהו נקיט:
אף ידי יסדה ארץ : פי' אף דכתיב וימיני טפחה שמים מ"מ לא הוזכרו שני ידים בפעולה אחת:
ר"ח ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא"ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. וא"ר יעקב ב"א אר"י מפקחין פקוח נפש בשבת והולכים לב"כ ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומניות בשבת. וא"ר שמואל בר נחמני אר"י הולכין לטרטראיות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים בשבת:
תני בר קפרא בתולה נשאת בד' ונבעלת בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נשאת בה' ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ותניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בו' שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים הוא לאומנותו והולך. שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ה' בשבת ו' בשבת ושבת:
וחשבונות של מצוה מי אסירי? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה כו' — וכתוב בשיטה: ולא תימא לחשוב בלבד, אבל לפסוק לכתחילה לא משום דהוי כמקדיש, ותנן (משנה ביצה ה ב): אין מקדישין ביום טוב. שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדיבורו. וכן פירש ר"ן ז"ל, עד כאן. ולהכי מייתי הכא תרווייהו, דדילמא משום הכי במוצאי שבת לא, דלמא איידי דטריד לעשות סעודה בלילה יחשוב בשבת מהו צריך להוציא, ויפסוק נמי לפלוני מאכל כך ולפלוני כך, לכך מייתי דלפסוק נמי שרי. ולא תימא דווקא שאינו טורח ללכת מפני כן ממקום למקום, אבל לטרוח ללכת ממקום למקום אסור, והילכך איכא למימר דמשום הכי במוצאי שבת לא, פן מחמת טרדתו ילך למקום שמוכרין הבשר והתרנגולים ושאר צרכי סעודה לפקח שם על עניין סעודתו. לכך מייתי דאמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן: הולכין לבתי כנסיות כו', דאפילו להתקבץ וללכת לבתי כנסיות כו' שרי. ואכתי איכא למימר דמתקבצין לפקח בשבת, אבל אין מוציאין לאור עד מוצאי שבת, וכיון שכן, הכא איכא למימר דבמוצאי שבת לא, פן יפקח ויוציא לאור ממש הכנת סעודה בשבת. לכך קאמר דאמר ר' יעקב בר אידי: מפקחין כו' בשבת, וכתב רש"י: מפקחין. מוציאין לאור. והיינו לפי הספרים דמייתו "אמר ר' יעקב כו' הולכין לבתי כנסיות" כו' ברישא, והדר מייתו "ואמר ר' יעקב בר אידי כו' מפקחין פיקוח" כו'. ומיהו ברוב הספרים המדוייקים מייתו ברישא "מפקחין" והדר "הולכין לבתי כנסיות" כו', ולפי זאת הנוסחא, יהיה הצריכות כן: לא תימא לפסוק צדקה, שהיא מצוה ידועה ומפורשת בתורה; אבל לפקח ולהוציא עסקי רבים, שאינו אלא שלום העיר, הוה אמינא אסור, קא משמע לן. ולא תימא דווקא שאינם טורחים ללכת מפני כן ממקום למקום כו', וכדכתיבנא. ומייתי נמי דאמר ר' שמואל בר נחמני כו' הולכין לטרטיאות כו', פירוש, דלא תימא דווקא לבתי כנסיות של ישראל, דלא מיחזי כדרך חול, אבל לטרטיאות כו' אסור, וכיון שכן איכא למימר דמשום הכי למוצאי שבת לא, פן מתוך טרדתו ילך למקום מוכרי גוים לפקח על עסקי סעודתו. לכך מייתי הך דר' שמואל, דאפילו בהכי שרי. ולא תימא עסקי רבים שאני, דהא ללמדו אומנות דאינו מצוה כל כך, ואפילו שידוכין וקיומין דמתחזי טפי כדרך חול שרי, הילכך כל מאי דעביד מתוך טירדת הסעודה שרי, ואם כן למוצאי שבת אמאי לא? כן נראה לי:
שמא ישחוט בן עוף — להכי נקט ישחוט ולא קאמר "יבשל", משום דשחיטה דבר קליל ולא דכיר. והיינו נמי דנקט בעוף, ששחיטתו קלה. ונקט בן עוף, כגון גוזל מדדה, שהוא יותר קל. ויש גורסים: שמא ישחוט בן עוף, כלומר בערב שבת דקתני רישא, שהוא לשון זכר, דאילו שבת לשון נקבה הוא. ואין צריך לכך, הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה: שמא ישחוט בן עוף — פירוש, לצורכי הסעודה. ולהכי נקט בן עוף, לפי שהוא קל לשוחטו, ולא יתן אל לבו שהוא שבת עד שישחטנו. עד כאן:
אלא מעתה יום הכפורים שחל וכו' — פירש רש"י, ידחה יום הכפורים ליום הג', שמא ישחוט בן עוף בשבת משום סעודת יום הכפורים. ואיכא דקשיא ליה, דהיאך דוחין יום הכפורים משום גזירה זו? ומתרצינן, דהא עדיפא, דדחינן משום ירקא ומשום מתיא. ויש שפירשו דהכי קאמר, שידחה יום הכיפורים משום סעודתו, שלא לעשות סעודה בערב של יום הכיפורים. ודחוק הוא פירוש זה. הריטב"א ז"ל:
ובגליון תוספות כתוב: הקשה מהר"ר משה פולק, אם ידחה יום הכיפורים ליום ג', יהיה שביעי של ערבה ביום שבת. ותירץ מהר"ר אברהם, כשחל בא' בשבת ונדחה ליום ב', לא ידחה ויהיה ביום א'. פירוש, ידחה מיום ב' ויהיה כדינו ביום א'. עד כאן:
שחל להיות בשני בשבת — לא נקט באחד בשבת, לפי שאין יום הכיפורים באחד בשבת, שאם כן, נמצא ראש השנה ביום ו', ולא אד"ו ראש השנה. אם כן, שאם חל באחד בשבת, יום תשיעי שבו הסעודה הוא בשבת, ובוודאי כבר הכין צרכי הסעודה בערב שבת, דבוודאי הוא יודע בכמה יספיק לסעודתו. אף על פי שאנו חוששין לשחיטת בן עוף בשבת אם יבעול, כדאמרינן: השתא דאתית להכי כו', משום דאינו יכול לכוון בערב שבת לשיעור האוכלין. שיטה ישנה:
והקשו בתוספות: אמאי נקט יום הכיפורים, דלא הוי אלא לר' יוסי הגלילי, כדתנן: בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו', וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל. אמאי לא נקט חד מד' פרקים, דהוי לרבנן נמי ולכולי עלמא ולאו בגליל דווקא? פירוש לפירושו, כגון שחל אחד מד' פרקים אלו באחד בשבת. ואף על גב דביום הכיפורים אמרינן: שחל להיות בשני, וכתבו בשיטה שאם חל באחד בשבת יום תשיעי כו', היינו משום דאין סעודה ביום הכיפורים אלא בערב יום הכיפורים, ומערב שבת מכין לכל מאי דצריך בשבת. אבל יום טוב שחל להיות באחד בשבת, אינו מכין בערב שבת כי אם ביום טוב עצמו. אבל ביום טוב שחל להיות בשני בשבת אין כאן גזירה לשמא ישחוט בן עוף בשבת.
ותירצו בתוס', דערב יום הכיפורים היו רגילים להרבות בסעודה בעופות, ובהנהו ד' פרקים הוו מרבים בבהמות, ואין הגזירה אלא שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר קל, וכדכתיבנא לעיל. ואם תאמר, ודקרי לה מאי קרי לה? והא בקל יש לתרץ, התם אית ליה רווחא וכו'. ויש לומר, דסעודת נישואין אין עושין אותה ביום אחד אלא בג' ימים, וכדאמרינן: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים; הילכך קודם השבת הכל מוכן, וליכא למגזר שמא ישחוט בן עוף. אבל חל להיות יום הכיפורים בשני בשבת, אין דרך להכין סעודתו כי אם בו ביום, ומקדים הלילה לפי שהכל טרודים לבקש ולהכין צרכי סעודתו, לכך ירא פן לא ימצא די סעודתו וטריד, ולכך איכא למגזר שמא ישחוט בן עוף. ולהכי פריך: אלא מעתה יום הכיפורים וכו'? ומשני, התם לנפשיה וכו', אם כן התם אית ליה רווחא, ואיכא למיחש שמא פן יזדמן לו אחד חשוב שלא היה בדעתו וישחוט בן עוף בעבורו. כן נראה לי:
השתא דאתית להכי ערב שבת נמי וכו' — מסתברא דמר הכי קא מהדר לאוקמי בהא טעמא, והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקו מתניתא כהלכתא דקיימא לן דמותר לבעול בתחילה בשבת. הרשב"א ז"ל. ואי מהא לא איריא, דהא במתניתא דלעיל קתני בהדיא: "ומפרישין את החתן וכו' מפני שהוא עושה חבורה", אלא מהדר לאוקמה כהאי טעמא כי היכי דתיקום כולא מתניתין בחד טעמא.
וכתבו תלמידי הרב ר' יונה דהכי פירושו: אם נתיר לו לבעול בשבת, יצטרך לעשות סעודה ולתת לאכול לשושבינין ולקרובים בליל שבת, ושמא ישחוט בן עוף בששי בערב ולא יהיה לו שהות לתקנו ויבא לידי חילול שבת. וכן אם יבעול בליל מוצאי שבת, יצטרך לעשות סעודה בליל מוצאי שבת אחר בעילה, ושמא מתוך טירדת הסעודה ישחוט בן עוף לצורך הסעודה קודם יציאת הכוכבים. ומדחזינן במסקנא דאסיקנא: מותר לבעול בתחילה בשבת, שמעינן דמאי דתניא בברייתא: "בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת", אין טעם הברייתא משום גזירה דשמא ישחוט בן עוף, אלא הטעם הוא מפני איסור שבת דקא עביד חבורה, ואתיא אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור. אבל לדידן דקיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר, לא חיישינן לחבורה ומותר. דאם איתא שהברייתא היתה אוסרת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף, לא היה התלמוד חולק על הברייתא ומתיר, שאין דרך התלמוד לחלוק על הברייתא בלא סיוע ברייתא אחרת או משנה. אלא ודאי טעם הברייתא משום איסור שבת, וליתא אלא אליבא דר' יהודה, ולית הילכתא כותיה אלא כר' שמעון כדכתיבנא. ומכל מקום למדנו דבמוצאי שבת אסור, גזירה שמא ישחוט בן עוף.
וכי תימא: האיך אפשר דבערב שבת יהיה מותר, ובמוצאי שבת יהא אסור? יש לומר, דמתוך כן התירו בערב שבת, דהכא ליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף, שמאחר שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף ולא לגרוע, יתקן הכל מבעוד יום. אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף, מפני שאף על פי שיתקן בערב שבת, לא יגמור התיקון, שיאמר בלבו: עדיין יש לי שהות בתיקון מוצאי שבת, ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש לשחיטת בן עוף.
והרב ר' מאיר הלוי ז"ל פירש, דמאי דאמרינן בגמרא דאסור לבעול בשבת מטעם גזירה שמא ישחוט בן עוף, היינו שמא ישחוט אותו במוצאי שבת קודם יציאת הכוכבים, כי מי שבועל בליל שבת אינו עושה הסעודה עד מוצאי שבת, ולפיכך כתב, דכיון שאנו רואין במסקנא דמותר לבעול בתחילה בשבת ולא חששו לשמא ישחוט בן עוף, כל שכן דבמוצאי שבת מותר. ור' יצחק אל פאסי ז"ל שכתב סתם: מותר לבעול בתחילה, ולא כתב גזירה שמא ישחוט בן עוף, נראה שכך היא דעתו. ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה שכתבנו.
ולשני הדעות הללו יש לשאול: היאך התירו לשום אדם לבעול בתחילה בשבת? והלא איכא למיחש לאיקרורי דעתא, שהרי לא ימצא בית דין עד יום ב'. ויש לומר, דמיירי במקום שבתי דינין קבועין בכל יום, שיכול להתרעם ביום א'. ועדיין אין דעת מורי הרב נ"ר נוחה בזה, דלפום האי פירושא נצטרך לומר דבשתי לילות ויום אחד לא חיישינן לאיקרורי דעתא. ונוכל לתרץ דמיירי במקום שאין בית דין קבוע כלל, אלא כשיש לאדם תביעה אצל חבירו, לוקח בני אדם ומודיע להן ובוררין להם בית דין. ובכהאי גוונא ליכא למיחש לאיקרורי דעתא, שאם לא ימצא בתולים, למחר ביום שבת יזמין זקני העיר ויתרעם בפניהם, ואחר כך לא יוכל להעמידם. מפי מורי הרב נר"ו, עד כאן. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל:
בתולה נשאת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאקרורי כו' — תימא לי, דאם כן תנשא בג' היכא דטרח ליה, ותיבעל בליל ד', וביום רביעי וליל חמישי ליכא לאקרורי דעתא. ואם תאמר, כי ליכא אקרורי דעתא הני מילי לנבעלת ברביעי, דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי, אבל לנבעלת בליל רביעי איכא איקרורי דעתא? אם כן, היכי אמרינן דשרי לבעול בליל שבת, כדאמרינן לקמן, ולעיל נמי אמרו מפני שהוא עושה חבורה; ואמאי? והא איכא יום שבת וליל ראשון, ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא. אלא שמע מינה בכי האי שיעורא לא חיישינן. ואיכא למימר, דלמאי דאמרינן נישאת ברביעי ונבעלת ברביעי, בשלישי לא תינשא שמא תיבעל בו ביום, ומאחר שאינו רשאי לבעול ביום, אף על פי שרשאי בלילה לבעול, גזרו שלא תינשא בו. ומיהו למאי דקא סלקא דעתך בתולה נבעלת בליל חמישי, נישאת ברביעי אף על פי שאין ראוי היום לבעילה, שאי אפשר לינשא ביום אחר. ולפי זה קשה לי מה שנהגו עכשיו לישא ביום ששי, ואין היום ראוי לבעילה, משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון, שבו ביום אי אפשר לבא לבית דין, שאם כן, בתולה נישאת ליום חמישי ותיבעל בו ביום. אלא מאי אית לך למימר, שאי אפשר, לפי שאין בית דין יושבין אלא עד חצות, וכבר עבר זמן בית דין, דמכתב כתובה וכניסה לחופה ומברך ז' ברכות. ואפשר שמפני כך שנינו שלא תינשא בחמישי, מפני שמנהג הוא לבעול בו בלילה ולא בו ביום תיכף כניסה לחופה, שישראל קדושים וצנועים הם ואין משמשים מיטותיהם ביום. אבל עכשיו מותר לישא בששי, שאם רצה לבעול בו ביום רשאי, שהרי בתי דינין קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפירשנו. ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת, הא ליכא משום אקרורי דעתא, הילכך שרי. ואם תשאל, והא איכא משום גזירת בן עוף? איכא למימר, ההיא ברייתא ליתא, דתניא לעיל: ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה, טעמא משום חבורה, אבל משום בן עוף לא חיישינן וכו'. ור' אמי דשרי למבעל בתחילה בשבת לא חייש לבן עוף. וליכא למימר כי שריא, בשכבר עשה סעודתו, דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחילה ליל שבת ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף משום מקום שיש לחוש, שהרי תקנת רביעי אינה צריכה אלא לאשת כהן וגזרו על הכל. ועוד נראה, שזמן סעודתו לכל היא לילה של בעילה, ולא היה מי שלא נהג כן, כדקא פסיק ותני ברייתא סתם, ודר' אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום, שהרי עדיין לא כתבו כתובה, לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי. ועוד, שאנו נוהגין לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום של מחר כלל, הילכך ליכא למיחש לבן עוף כמו שלא חשש ר' אמי. ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לההיא דתניא: לא יבעול, ולא אסר משום בן עוף. והמחוור שבדבריהם הם, דכי ליכא משום אקרורי דעתא, וכשהתירו לבעול בלילי שבת תחילה, לא אמרו אלא כשכבר כנסה מזמן מרובה, לא הטריחו עליו לסמוך ליום בית דין. ועוד, דר' אמי דלמא למבעל בשבת שרי, ובמקום שבתי דינין קבועים בראשון, אבל בלילי שבת לא. והא דתניא לעיל: לא יבעול תחילה לא בערב שבת, הכי קתני: בין יש אונס, שמותר לכנוס בכל יום, בין אין אונס, אסור בלילי שבת משום חבורה. ואף על גב דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס, שהרי אפילו בשני מותר. ומה שנהגו בששי, מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם, וכן כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל. הרמב"ן ז"ל:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: וקשיא לן, תינשא בשלישי ותיבעל לאור רביעי הוא דטריח ליה, דליכא משום שקדו, דהא אמרת דבהכי ליכא משום איקרורי דעתא. ויש לומר, הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו, דליכא אלא מקצת היום; אבל כיון דאיכא כולו יום רביעי ואור חמישי, בהא חיישינן לאיקרורי דעתא. וכי תימא, אם כן היאך התירו לבעול בתחילה בשבת? ואמימר דאורי הכי, אפילו היה מקום שבתי דינים קבועים בכל יום, והא איכא כולה שבת ואור א' בשבת? ההיא כשכנסה מזמן מרובה, שלא קבעו חכמים זמן אלא לנישואין, אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום הראוי לבית דין. ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי, שמן הנראה בכאן שהוא שלא בא כהלכה. ונראה לי לומר שטעם המנהג הוא מאותה שאמרו: ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה. וששי נמי לדידן שבתי דינים קבועים בכל יום, כשלישי בשבת לדידהו, וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף, מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחילה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקיימא לן כוותייהו. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: איבעיא להו, בתולה נשאת בד' ונבעלת בד'. — יש שפירשו אפילו בליל רביעי, דישראל קדושים הם והם משמשים מיטותיהם בלילה. ואחרים פירשו, דווקא ביום ד' קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות, אבל ליל רביעי דאיכא ג' עונות לא, דהא לא שרינן לעיל לכנוס בג' אלא מן הסכנה ואילך, ואמאי? יכנוס בשלישי ויבעול ליל רביעי. ועוד, דהא דמתניתין קתני "משכים לבית דין", מכלל שאין בין בעילה לתרעומת בית דין אלא השכמה אחת. אלא ודאי בד', ביום ד' אמרינן, כגון שיבעול בבית אפל, וכן עיקר. עד כאן:
וכן כתב הרשב"א ז"ל, דביום ד' מיירי ובבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו, לא לאור, כי קדושים הם ואין משמשים מיטותיהם ביום. ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דעונה וחצי. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: ונבעלת בד' — ביום. ואם תאמר, והלא ישראל קדושים הם ואין משמשים מיטותיהם אלא בלילה? הא אמרינן עלה: אם היה בית אפל מותר, אי נמי תלמיד חכם מאפיל בטליתו. ויש מפרשים, בליל רביעי. וקשיא עליה, והלא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה? יש לומר, כגון שבירך בלילה. ואם תאמר, הא דתנן: בית הלל אומרים, נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות; ואם כן, הוו להו חמשה לילות? יש לומר עד ולא עד בכלל, עד כאן:
ולא חיישינן לאקרורי דעתא — פירוש, לאקרורי דעתא כי האי. דליכא למימר דלא חיישינן לשום איקרורי דעתא, דאם כן, למה נישאת ליום רביעי? אלא ודאי כדאמרן, וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.
ואין לפרש דהכי קאמר: לא חיישינן לאקרורי דעתא משום דהוה ליה ספק ספיקא, ספק ימצא לה בתולים ספק אם לא ימצא לה, ואם תאמר לא ימצא לה, ספק יתקרר דעתו בהאי פורתא ספק לא יתקרר. דהא לעולם איכא ספק ספיקא ואפילו הכי חשו חכמים שלא יהיה עמה באיסור כל ימיו, ותיקנו שתינשא ברביעי שפעמים בשבת וכו' כדקתני במתניתין. אלא ודאי דהכי קאמר: אפילו יהיה בוודאי שלא ימצא לה בתולים, אפילו הכי לא חיישינן לאקרורי דעתא כולו האי. והכין דייק לשון רש"י ז"ל, כן נראה לי:
או דלמא בתולה נישאת ברביעי ונבעלת ברביעי — אין לפרש דהכי מבעיא ליה: הא דקתני במתניתין "בתולה נישאת ברביעי", דווקא נישואין אמרו, אבל הבעילה בעיא דתיהוי בה' משום איקרורי דעתא, או דלמא נישואין גמורים קתני מתניתין דהיינו עם הבעילה, דנישאת ונבעלת בד' ולא חיישינן לאיקרורי דעתא. דאם כן, אי נבעלת בד', כי היכי דתני במתניתין "נישאת ברביעי" הוה ליה למיתני נמי "נבעלת בד'" דהיינו עיקר דינא, אלא (אפילו) בתולה נישאת בד', פירוש בליל ד', אי נמי בעוד היום גדול ברביעי, דהא לא חיישינן בבעילה שתהיה אפילו בד' באיזה שעה מהרביעי שתהיה. או דלמא בתולה נישאת ברביעי לעיתותי ערב, כי היכי דתיבעל בחמישי משתחשך בד' ויכנס ליל חמישי, ולעולם כי קתני במתניתין "נישאת" היינו נישואין גמורים בבעילה. והכי דייק לשון רש"י ז"ל. והשתא ניחא מאי דכתב הרמב"ן ז"ל לעיל, דקשיא ליה אמאי דקאמר: ונבעלת ברביעי, דאם כן תינשא בג' ותיבעל ברביעי. ותירץ, דלהכי לא תינשא בג' שמא יבעול בו ביום, וכדכתבינא לעיל. וקשיא לי על זה, דאם כן, לצד האחד דאמרינן נבעלת בחמישי, אמאי נשאת בד' ולא גזרו פן תיבעל בו ביום? ותירץ דאי אפשר בלאו הכי, וכדכתיבנא לעיל. ואי בעית למימר, בתולה נשאת בד' בעוד היום גדול, אם כן אפילו בליל רביעי ונבעלת בה', אם כן קושיית הרב ז"ל במקומה עומדת, דהא מרחקא טובא הנישואין מהבעילה, ואיכא נמי למגזר פן תיבעל בו ביום, והרי אפשר בלאו הכי כגון שתינשא ברביעי לעיתותי ערב כדי שזמן הבעילה יהיה סמוך לנישואין. אלא הנכון כדכתיבנא. כן נראה לי:
ברכה לדגים — הא דלא קתני נמי ברכה דעופות, דבו ביום נתברכו נמי העופות, דכתיב: "והעוף ירב בארץ" (בראשית א כב)? משום דדגים נתברכו מעין ברכתו דאדם, דכתיב: "פרו ורבו ומלאו את המים" (בראשית א כב), ובאדם נמי כתיב: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א כח); ואנו מהדרינן למימר דליהוי עניין ברכה דדגים לאדם, והיינו כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים. הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ, כן נראה לי.
אי נמי להכי נקט דגים, מפני שאין העין שולטת בהם, כדכתיב: "וידגו לרוב בקרב הארץ" כו' (בראשית מח טז). וברכתו דאדם לאו היינו מאי דכתיב "ורדו בדגת הים", דאם כן, מאי פריך "אי הכי" כו'? הא ודאי דברכה דאדם עדיפא ליה, כדכתיב: "ורדו בדגת הים"! אלא ודאי לאו היינו אלא מאי דכתיב: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", דהויא עניין לנישואין לפרות ולרבות. ודייק רש"י ז"ל, דנקט: הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו כו', ולא תפס בקיצור: "ברכה לאדם. פרו" כו' כמו שתפס באידך לישנא: "ברכה לדגים. פרו" כו'. כן נראה לי:
טעמא משום ברכה כו' — הקשו בתוס' לעיל בריש מכילתין, גבי "ותינשא באחד בשבת", אהא דקאמר הכא טעמא משום ברכה כו', דמאי נפקא מינה? סוף סוף בין כך ובין כך אינה נבעלת אלא בה'. ותירצו בתוס', דמשום ברכה לא מקרי עבריינא, דאינה אלא עצה טובה, עד כאן. ומיהו משמע דעצה דרבנן מיהא איתא, וצריך לשמוע להם, ולא מצי למימר אי אפשי בברכה, ועל כן יבעול בה'. ואי אמר איהו אי אפשי ואיהי אמרה דבעיא ברכה, לה שומעין. ואפשר דאי תרווייהו אומרים דלא איכפת להו, שומעין להם. וכן כתב הרא"ה ז"ל: טעמא משום ברכה — ונפקא לן מינה, דכיון דמשום ברכה הוה, אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו שמעינן להו ונבעלת בד'. עד כאן:
אבל רש"י כתב: טעמא משום ברכה. אבל מאן דלא קפיד אברכה, משום אקרורי דעתא לא חיישינן כו' עד כאן. משמע דסבירא ליה לרב, דכיון דאיהו לא קפיד, אף על גב דאיהי אמרה דמקפדת בכך אין שומעין לה, והיינו טעמא דאיהו מפקד אפריה ורביה ולא איהי, וטעמא דברכה בדידיה שייך וכדכתיבנא בריש מכילתין, הילכך לו שומעין. כן נראה לי:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: טעמא משום ברכה כו' — ותיפוק ליה מכל מקום משום ברכה? ויש לומר, כגון דאמר: לא איכפת לי בברכה. ואם תאמר: ודילמא הוא הדין משום אקרורי נמי, ותנא חדא מתרי טעמי נקט? ויש לומר, דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור, ונקט טעמא דברכה דלא קביע. עד כאן:
אי הכי אלמנה נמי כו' — האי אי הכי לא נתברר לי יפה, דבלאו בעיא דגמרא הוה מצי לאקשויי לבר קפרא. שיטה ישנה.
והרמב"ן ז"ל פירש: אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי — פירוש, אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא הוא, אלא טעמא משום אקרורי דעתא הוא, ועשה לו סניפין מברכה אף על פי שאין ברכת דגים לאדם כלום, ניחא. אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא, דמדתיקנו רבנן בשבילה שיבעול בה', אלמנה נמי תיבעל בה'. ומפרקינן, אפילו הכי ברכת אדם עדיפא לה באלמנה, שאפשר; אבל בבתולה לא אפשר, דאיכא משום אקרורי דעתא. עד כאן:
וכן פירשו הרשב"א והרא"ה והריטב"א ז"ל, עיין הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן שע"ג שהאריך בזה, עיין שם. וקשה, דהיכי אסיק אדעתין למימר דהואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא, אלא דעשה לו סניפין מברכה? דבשלמא אי הוה נקיט טעמא דאקרורי דעתא, והוה נקיט נמי טעמא דברכה, איכא למימר דנקט לה לסניפין; אבל השתא דלא נקט אלא טעמא דברכה, היכי מצינן למימר דלא קתני לה אלא לסניפין? אטו שביק עיקר טעמא ונקט לה לסניפין לבד? ויש לומר, דבר קפרא קאי עלה דמתניתין, ומאי דקתני במתניתין בהדיא שבקיה, דהיינו עיקר טעמא דאקרורי דעתא, לכך לא קתני אלא לסניפין. ודוחק. ועוד, דסוף סוף אף על גב דלא קתני טעמא דברכה אלא לסניפין, מכל מקום משמע דברכת דגים לאדם ברכה הוא, דאי לא תימא הכי מה זו סניפין? וכיון שכן, אכתי קשה, אלמנה תבעל בה' דהכי עדיפא, שיבעלו ביום הבתולות ולא תחלוק בינייהו כלל.
והתוס' כתבו וזה לשונם: אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי — פירוש, בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בה' משום אקרורי דעתא, כדקא מבעיא לן, ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא, הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בו' משום ברכה; אבל השתא כו', עד כאן. ובקונטריסין מצאתי וזה לשונם: פירשו בתוספות, בשלמא אי הוה תני כו'. וקשה לפירושם, דהיכי קאמרי בשלמא, כיון דבין הכי ובין הכי נפשטת הבעיא? לכן נראה לומר, אי אמרת בשלמא כדקא מבעיא לי, הכי נמי איכא למבעי, דדילמא האי לאו עיקר טעמא הוא, או דילמא דהוי עיקר טעמא, ניחא דלא תיקשי אלמנה נמי תבעל בה' משום ברכה, דאיכא למימר דברכה לאו עיקר טעמא הוא. אבל השתא דעיקר טעמא הוי משום ברכה, אלמנה נמי כו'. עד כאן.
ואיברא דדברי התוספות ז"ל צריך פירוש לפירושם ז"ל, דאין זה דרך בשלמא כלל, דהיכי מצינן למימר בשלמא אי הוה תני כו', הא לא תני הכי, ותקשי ליה להדיא לבר קפרא דלאו בעיא דגמרא. ואין לך לומר דפירוש התוספות ז"ל כפירוש המפרשים ז"ל, דלישנייהו ז"ל לא דייק הכין כלל. ונראה לי דהכי פירוש דבריהם ז"ל, דאיכא למידק, האי דפשיט בעיין דלאקרורי לא חיישינן מדתני בר קפרא, למה ליה לאיתויי סיפא דתני: "ואלמנה נישאת בה'" וכו'? אדרבה הך סיפא קשיא ליה, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל וכדכתבינן. ויש לומר, דהכי מייתי, דכי היכי דמאי דקתני סיפא: "אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו'" וכו' היא בדווקא, הכי נמי מאי דקתני רישא: "בתולה נישאת" וכו' "הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים" וכו' הוא בדווקא. ומעתה קשיא ליה, אי הכי אלמנה נמי וכו'. בשלמא אי אמרת דהכי קתני: "ואלמנה ליום ה'" וכו' פירוש, בתולה נשאת וכו' הואיל ונאמר בו ברכה לדגים, ואין עיקר הטעם משום אקרורי דעתא, אבל טעמא דדגים אינו עיקר; דמה עניין דגים לאדם? ומשום הכי אלמנה דלית בה משום אקרורי דעתא נשאת בה' ונבעלת בו', הואיל ונאמר בו ברכה (לדגים) לאדם, נמצא דמאי דקשיא ליה לתלמודא איהו גופיה מאי דתני בר קפרא במתניתיה. אבל השתא דאמרת דרישא בדווקא, דטעמא דבתולה משום ברכה דומיא דטעמא דאלמנה, קשיא, אלמנה נמי תבעל בה'. כן נראה לי פירוש לפירושם ז"ל:
והרא"ש ז"ל בתוספותיו קיצר לשון התוספות וכתב ז"ל וזה לשונו: אי הכי אלמנה נמי תבעל בחמישי — פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דבתולה משום אקרורי דעתא, ניחא דאלמנה נבעלת בששי משום ברכה. אבל כיון דאמרת דטעמא דבתולה משום ברכה, אלמנה נמי תבעל בה' משום ברכה, דטוב הוא לקבוע זמן שוה לשניהם כיון דאית ביה ברכה. ומשני, אפילו הכי ברכה דאדם עדיפא ליה, עד כאן. משמע דבעי לפרושי כפירוש המפרשים ז"ל דכתבינן לעיל, ואין לשון התוספות סובלתו, ומה שנראה לי כתבתי והוא נכון בלשון התוספות ז"ל. ומה שפירשו התוספות בסמוך לשיטה דשקדו מסייע לי, וקל להבין:
ברכה דאדם עדיפא ליה — כתב רש"י: "ומיהו בששי לא תנשא בתולה, דבזמן ארוך" כו'. ודברים פשוטים כתב כאן הרב ז"ל, ואין דרכו כן בכוליה תלמודא. ונראה לי דקשיא ליה לרב ז"ל, דלמה ליה לפשוט לאיתויי סיפא דמתניתא דבר קפרא, דקשיא ליה מיניה לפשיטותיה? ותירץ רש"י, דרישא וסיפא דמתניתא דבר קפרא בדווקא נקט, ולאשמועינן אתא דבתולה נישאת ברביעי ונבעלת בה' בדווקא ולא בו', ואלמנה ביום (ד') [ה'] ונבעלת בו' בדווקא ולא בה', והשתא איכא לדיוקי, בשלמא סיפא אשמועינן חידושא דאלמנה לא תבעל אלא בו', אבל רישא מאי אתא לאשמועינן? פשיטא דתיבעל בה' ולא בששי, דחיישינן לאקרורי דעתא. אלא הא אתא לאשמועינן, דבזמן ארוך עד שני בשבת הוא דחיישינן לאקרורי דעתא, אבל מד' עד ה' לא חיישינן. והשתא שפיר פשיט, ודייקא נמי דקתני בתולה נישאת בד' ונבעלת בה', דלמה ליה למתני דבתולה נשאת בד'? הא מתניתין היא בהדיא, ולא הוה ליה למיתני אלא "בתולה נבעלת בה'". דבשלמא בסיפא קתני "אלמנה נישאת בה'" לדיוקי טעמא דשקדו, וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא, אבל רישא למה ליה לאדכורי הנישואין מתי הן? הא קתני לה במתניתין בהדיא. אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דתנשא בד' באי זה שעה שתהיה מהרביעי ותיבעל בה', ואין כאן משום אקרורי דעתא, דדווקא בששי הוא שלא תיבעל משום דיש זמן ארוך עד שני בשבת ואיכא למיחש לאקרורי דעתא. כן נראה לי:
אי נמי משום שקדו — פירוש, אי נמי איכא טעמא משום שקדו אף על פי שלא אמר בר קפרא כן, אבל בר קפרא משום ברכה דווקא קאמר, ואפילו היכא דליכא משום שקדו, משום דעדיפא ליה ברכה דאדם. ואי אפשר לפרושי דטעמיה דבר קפרא משום שקדו בלחוד, ועשה לו סניפין משום ברכה, והיכא דליכא משום שקדו לא חייש לברכה; דאם כן, הואיל דרישא נמי איכא לפרושי הכי וליכא למפשט בעיין, כדפרישית. הרמב"ן ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אי נמי משום שקדו — פירוש, דאפילו תימא ברכה דדגים עדיפא מפני שאין העין שולטת בהם, כדכתיב: "וידגו לרוב", כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו, תרווייהו – ברכה דאדם וטעמא דשקדו – עדיפא מברכה דדגים, ותנא נקט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא. עד כאן:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו: הא דאמרינן אי נמי משום שקדו, איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן, אלא טעמא דנפשין, דאי לבר קפרא – קשיא, דאם כן בר קפרא תרי טעמי אית ליה אהא, אם כן מאי האי דדייקינן עליה לעיל: טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן? דילמא תרי טעמי אית ליה עליה? אלא ודאי כדפרישנא. אי נמי אפשר ליה לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן, ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר. משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי, דהא צריכינן לתרווייהו, דאי משום ברכה, אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי, דהא איכא משום ברכה; השתא דאית לן שקדו אינו רשאי. ואי משום שקדו נמי, אדם בטלן, או יום טוב שחל בערב שבת, רשאי לכנוס, והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי. אבל בההיא דלעיל, דהיינו בבתולה, אי סלקא דעתך אית ליה לבר קפרא טעמא דאקרורי דעתא, הא תו למה לי טעמא דברכה? דהא אידך רווח טפי, וכיון דכן, היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך? אלא לאו שמע מינה דלית ליה אלא האי טעמא, דבר קפרא לא תנא אלא טעמא דנבעלת בה' בבתולה וששי באלמנה. ומכל מקום השתא דתניא בר קפרא לברכה, מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנישואי בתולה בד' ולא באחד בשבת, כדי שתבעל בה' ביום ברכה, ואילו הוא בעי לכנוס באחד בשבת, יכולה היא לעכב על ידו עד יום ד', כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה. תדע, דהא אלמנה נמי יכולה לעכב כדי שלא יהא יכול לכונסה עד יום ה' כדי שלא יבעול אלא ביום ששי. וליכא למדחי דאלמנה משום נישואין הוא שלא יהא אלא ביום ברכה, דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בו' אתמר, והאי ודאי הוא עיקר טעמא. תדע, מדפרכינן באלמנה: ותיבעל בה', כלומר: ותנשא בד', ולא חיישינן לנישואין דליהוו ביום ברכה. הא ליתא, דאם כן, הא קילא ליה לתרוצי, דטעמא דמילתא משום דתהוי לה תרתי, ברכה דדגים לנישואין, ובבעילה ברכה דאדם, אלא לאו ודאי כדפרישנא. ועוד ראיה מהא דתרצינן: ברכה לאדם עדיפא ליה, ולא מתרצינן כדי שיהיו הנישואין ביום ברכה, שמע מינה דאנישואין לא קפדינן, אלא שתהיה נבעלת ביום ברכה. ובדין הוא דהוה ליה לתלמודא למימר לעיל להאי טעמא דבר קפרא, אלא חד מתרי טעמי נקט, ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו, אלא בר קפרא לאו טעמא דנישואין קאמר, אלא טעמא דנבעלת בה', ומפרש לה משום ברכה, ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאקרורי דעתא כדפרישנא לעיל; אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה. וכן באלמנה אית ליה לתרווייהו, דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא. עד כאן:
והתוספות ז"ל כתבו וזה לשונם: ואם תאמר, והיכי מצי למימר משום שקדו? הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה! ויש לומר, דלהא שינוייא הוי פירוש הברייתא הכי: אלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בששי — פירוש, משום שקדו, כמו שמפורש בברייתא אחרת. (וכתב) [וכי תימא:] משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו? לא חשו לכך, הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם, עד כאן.
וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ"ר שהקשה בתשובותיו, דאיך אפשר לומר שהיה להניח תקנת שקדו מפני ברכה דדגים? והא כתבו התוס': משום ברכה לא מקרי עבריינא, ומשום שקדו מקרי עבריינא; וכתבו נמי דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום. והניח הדבר בצריך עיון, כדרכי קושיותיו.
והיה נראה לתרץ, דאין הכי נמי, ודאי לבתר דתקון רבנן תקנת "שקדו", מקרי עבריינא העובר על תקנתם. מיהו אנן הכי קאמרינן, דמעיקרא חכמים לא היה להם לתקן בזה כלל משום שקדו, כיון דסוף סוף הרי נישאת בה', ובתולה נמי נבעלת בה' משום ברכה דדגים, הוה להם לחכמים להניח תקנת "שקדו" משום ברכה דדגים דעדיפא, שאין העין שולטת בהם, כדכתיב: "וידגו לרוב", וכדי שיהיו כולן שווין, הבתולות ואלמנות. ועוד צריך ביאור בסייעתא דשמיא.
עוד כתבו התוספות בדיבור אחר: מאי איכא בין ברכה לשקדו? אף על גב דמשום ברכה לא מקרי עבריינא, מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה, אם כן, כי בעי "מאי איכא", לישני דמשום ברכה דאדם עדיפא ליה כו'. וגם על זה הקשה זה הרב נ"ר בתשובותיו, דהיכי הוה מצי לאסוקי אדעתיה דקא בעי: למה לי תרי טעמי, שקדו וברכה, בחד מינייהו סגי, או בשקדו או בברכה? והוא הדין אי לאו טעמא דשקדו היתה נבעלת בששי ונשאת בששי, כיון דקאמר בברייתא דאלמנה נישאת בה', ודאי דמטעמא דשקדו קאמר הכי, דאי משום ברכה היתה יכולה להנשא בו'. עד כאן. פירוש לפירושו, אמאי הקשו בתוס' דמשום ברכה לא מקרי עבריינא? הוה להו לאקשויי, על כרחך איצטריך טעמא דשקדו, כדי שיוכרח לומר אלמנה נשאת בה'.
עוד הקשה הרב נר"ו, דמאי מתרצי התוס', דבעי למה לי טעמא דברכה? דמאי קושיא היא? והא כתבו התוס' לעיל, דללישנא בתרא דאיכא בינייהו "שקדו" – תרתי צריכי, שקדו וברכה. וכיון דכן הוא, לא שייך כלל למימר "למה לי טעמא דברכה". וללישנא קמא נמי, דקאמר: ברכה דאדם עדיפא ליה, מאן לימא לן דלא בעי תרתי? דוודאי לכולהו לישני בעינן "שקדו", דאי לאו שקדו היתה האלמנה נשאת בו' ונבעלת בו', עד כאן. והניח כל זה בצריך עיון.
ואחר שתבין הבנת התוס' אין כאן קושיא כלל, ומי שלא יבין דבריהם יוכל עוד להקיף אותנו בחבילות חבילות של קושיות, ומי שיעמיק ויעמוד על דבריהם ז"ל ימצאם כסולת נקיה. וקושייתם דמעיקרא הכין הוא: קשיא להו ז"ל, דהיכי מצי למימר משום שקדו? הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה. פירוש, דרישא דברייתא דהיינו טעמא דבתולה, מצינן לפרושי דלאו דווקא נקט טעמא דברכה, דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא כדפריש לה במתניתין דריש מכילתין, וכדפרישנא לעיל במאי דכתבו התוס' "אי הכי" כו'. אבל מאחר דפרישנא, דטעמא דרישא בדווקא נקט משום ברכה, אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן, אם כן כל שכן דיש לך לומר דסיפא דווקא, דלא הוזכר טעם "שקדו" בשום משנה כדי שנאמר דבר קפרא סמיך עלה. ואם באת לומר בסיפא דחדא מתרי טעמי נקט, אם כן ברישא נמי נימא ולא תפשוט, וכמו שהקשה הרמב"ן. ותירצו בתוס', דלהאי שינוייא הוי פירוש הברייתא הכי: אלמנה נמי נישאת בה' ונבעלת בו', פירוש משום שקדו. ואין לך להקשות דלא הוזכר בשום משנה, דהא מפורש בברייתא אחרת, ולכך לא הוצרך להזכיר האי טעמא. ועל כרחך אתה צריך לומר זה הטעם בברייתא זו, דאי לא תימא הכי, אמאי נישאת בה'? תינשא ותיבעל בו'! אלא ודאי משום שקדו הוא. וכי תימא, כיון שהיא נישאת בה', ויש בה ברכה לדגים שאין העין שולטת בהן, והאי ברכה עדיפא כיון שהבתולה נבעלת בו, היה להם להניח תקנת שקדו? דבשלמא תקנת שקדו כדי שתינשא בה' ולא בו' ניחא, כדי שלא יצא לאומנתו לאלתר במוצאי שבת ביום א', לכך תיקנו שתינשא בה', כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים. אבל אם היה נישאת בה', אף על גב שלא יתקנו בבעילה מידי ויניחו הדבר כמו שהוא, אפשר שיהא שמח עמה ג' ימים ברוב הפעמים, דשמא הוא מעצמו לא יבעול ליל ששי, והרי שמח עמה ג' ימים. ואם יבעול בה', שמא להכין צרכי שבת לא יצא לאומנתו. וכיון שכן, כדי שלא יזלזלו בברכה דדגים, דהבתולה נמי לא תיבעל בה', היה להם להניח תקנת "שקדו" לגבי הבעילה. לא חשו לכך, הואיל ובו' נמי יש ברכה לאדם.
ובעיא תלמודא: מאי איכא בין ברכה ל"שקדו"? ולכאורה נראה דהכי בעי: מאי איכא בין תקנת "שקדו" לטעמא דברכה? ולשיטת הרא"ה ז"ל דלעיל אתי שפיר, דבעי מאי איכא בינייהו עד שנאמר דצריכינן לתרווייהו, ובר קפרא חד מתרי טעמי נקיט, ואפילו הכי פשטינן מרישא, טעמא משום ברכה, אבל משום אקרורי דעתא וכו', וכדכתבינן לעיל. אבל לשיטת התוס', אי פירושו היינו כדמשמע לכאורה דבעי מאי איכא בין תקנת "שקדו" לטעמא דברכה, על כרחך עלה דתרתי מתנייתא קאי, ובעי למה לי "שקדו" וברכה. ומעתה קשיא, אמאי כאן צריכין לטעם "שקדו" כדי שתנשא בה'? ולזה יש לתרץ, דאברייתא דבר קפרא בלחודא קאי, דהא פרישנא לפום האי שינויא דהכי קאמר: אלמנה נישאת בה' ונבעלת בו' משום שקדו; (וכתב) [וכי תימא] משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו, לא חשו לכך וכו', וכדפרישנא לעיל. אלמא דעלה דבעילה בו' קא יהיב תרי טעמי, "שקדו" וברכה, ולכך בעי מאי איכא בין ברכה ל"שקדו", דלמה ליה למימר מעיקרא טעמא ד"שקדו" ולאקשויי עלה, ושוב חוזר עלה דטעמא דברכה? יאמר טעם דברכה מעיקרא, כיון דעדיפא למדחי ברכה דדגים וכדשני. ואין לך לתרץ דמשום דאיכא תרווייהו, "שקדו" וברכה, הוא דדחינן ברכה דדגים; דאי לאו דעדיפא ברכה דאדם, היה להם להניח נמי האי טעמא דברכה דאדם, משום דעדיפא ברכה דדגים וגם היא נישאת בה', והבתולה נמי נבעלת בה' וכדכתבינן לעיל, כי היכי דלא ליתו לזלזולי בברכה דדגים. אלא על כרחך משום דעדיפא ברכה דאדם הוא דדחינן ברכה דדגים. ומעתה, למה לי טעמא ד"שקדו"?
ומיהו אכתי קשיא להו לתוס' ז"ל, דמאי בעי? דעל כרחך צריכין אנו לטעם ד"שקדו", דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא. ולכך קאמר מעיקרא "אלמנה נישאת" וכו', משום טעם דשקדו. ופריך עליה, דנניח האי טעמא ד"שקדו" משום ברכה דדגים? ומשני, לא חשו לכך וכו'. ומכל מקום עיקר טעמא דמשום הכי מקרי עבריינא היינו טעמא ד"שקדו", ולא היו קובעים יום משום ברכה לחודא אי לאו משום שקדו. דבשלמא גבי בתולה, על כרחך הוצרכו לקבוע יום לנישואין, משום אקרורי דעתא ומשום "שקדו", וכיון שכן, אמרי נמי תיבעל בה' משום ברכה. אבל לאלמנה, אי לאו משום "שקדו" לא היו קובעים יום. וכיון דהוצרכו לקבוע יום נישואין דהיינו בה' משום "שקדו", אמרו "ותיבעל בששי" משום "שקדו". והיאך נאמר דנניח תקנת "שקדו" משום ברכה דדגים? ואם כן, מאי בעי תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו?
ותירצו בתוס', דהכי בעי: למה לי טעמא דברכה? פירוש, עלה דברייתא דבר קפרא וכדכתבינן קא בעי, דשפיר קאמר מעיקרא, ומה נבעלת? משום "שקדו". ומאי דבעי דהיה להם להניח תקנת "שקדו" משום ברכה, אין זו שאלה, דהיאך נניח תקנה קבוע ד"שקדו" משום ברכה דדגים? דהא אי לא קפיד בברכה שומעין לו, והיאך מאי זלזולא שייך ביה, והיאך נניח תקנת "שקדו" דהויא תקנה קבועה משום ברכה? וכיון שכן, למה לי טעמא דברכה? ומאי דשנינו לעיל הוו שינויי דחיקי. ומשני, דתקנת "שקדו" נמי לא הויא תקנה קבועה, דבאדם בטל, אי נמי ביום טוב שחל להיות בערב שבת, ליכא טעמא ד"שקדו". ומעתה שפיר איכא למימר דמשום ברכה דדגים נניח תקנת "שקדו", ועל כרחין נצטרך לטעם דברכה, וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל.
עוד פירשו התוס', דהכי בעי: מאי איכא בין לישנא דמשני: ברכה דאדם עדיפא ליה, בין לישנא דאיכא בינייהו משום "שקדו"? דהא לפי מה שפירשו התוס' ז"ל בברייתא דבר קפרא, אע"ג דקתני תנא דמשום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת "שקדו" אי לאו משום ברכה [דאדם], מכל מקום "שקדו" הוא עיקר הטעם, דאי איכא מידי דליכא למיחש ל"שקדו", משום ברכה דאדם לא שביק מלבעול בה'. אבל ללישנא דאמר ברכה דאדם עדיפא, הוי ברכה עיקר הטעם, אע"ג דמשום ברכה לחודא לא היו קובעים זמן אי לאו משום תקנת "שקדו", כדמוכח לעיל, דפריך: "ותינשא בא' בשבת", ומאי קשיא ליה? ולימא טעמא משום ברכה לחודא לא היו עושין תקנה, מכל מקום השתא דתקינו משום ברכה וגם משום "שקדו" הוי טעם דברכה עיקר, ואפילו אי איכא מידי דלית ביה משום "שקדו", אפילו הכי אינה נבעלת אלא בששי משום ברכה, והיינו דקא בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו, כלומר, מאי נפקא מינה אי טעם ברכה הוי עיקר עם טעם דשקדו, אי טעם ד"שקדו" לבד הוי עיקר? ומשני, איכא בינייהו אדם בטל. ללישנא דאמרת דברכה דאדם עדיפא, הוי ברכה עיקר הטעם, ואף ע"ג דהשתא ליכא "שקדו", מהניא הברכה שלא לזוז התקנה ממקומה. אבל להך לישנא דאמרת משום "שקדו" לחוד הוי התקנה, היכא דליכא "שקדו" נבעלת בה'.
ולפירוש ראשון, ניחא דנקט תרתי, אדם בטל ויום טוב שחל להיות בערב שבת. דכיון דהא שאלה היינו: היאך נניח תקנת "שקדו" דהויא לה תקנה קבוע משום ברכה דדגים, ולמה לי טעמא דברכה דאדם? הילכך כל מה דמשכח דליכא טעמא ד"שקדו" ולא הויא תקנה קבוע, ניחא טפי, ולכך קאמר: "באדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת". אבל להאי פירושא דבעי לאשכוחי בינייהו בין הני תרי טעמי, בחדא בינייהו סגי, ולמה לי תרתי?
ויש לומר, דכל חדא וחדא נקט לרבותא. דאדם בטל, דווקא לגבי דידיה ליכא "שקדו", אבל לגבי אחריני איכא "שקדו", ויום טוב שחל להיות בערב שבת – לכולי עלמא ליכא "שקדו", הילכך נקט אדם בטל לרבותא דלישנא בתרא ד"שקדו", דאף ע"ג דאיכא "שקדו" לגבי אחריני, מכל מקום כיון דלגבי דידיה ליכא "שקדו", נבעלת אם ירצה בה'. ונקט יום טוב שחל להיות בערב שבת לרבותא דלישנא קמא, ואף ע"ג דליכא "שקדו" לכולי עלמא, מכל מקום משום ברכה תיבעל בששי.
ואם תשאל, מאי רבותא? פשיטא, דכיון דטעמא משום ברכה, מאי איכפת לן בטעמא ד"שקדו" כלל, ופשיטא ודאי דאף ע"ג דליכא טעמא ד"שקדו" כלל, נבעלת בששי משום ברכה. תשובתך: אפילו להאי לישנא, אי לאו שתיקנו משום "שקדו", משום ברכה לחודא לא היו קובעים יום. וכתבו התוס' כדפרישית לעיל גבי "ותנשא באחד בשבת". והא פרישנא לעיל בריש מכלתין היכי פרישי לה. כן נראה לי פירוש לפירוש התוס' ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל: מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת — כלומר, ובא לכונסה בד'. והוא הדין חל בה' ובא לכנוס בג', דלתרווייהו משום שקדו ליכא ואיכא משום ברכה, והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות. והשתא דלא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה ל"שקדו", למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו, והא הוא דמהדרינן, דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי ביום טוב שחל להיות וכו', דבתרווייהו משום ברכה איכא, משום "שקדו" ליכא. אבל לא מבעיא ליה איפכא, למימרא אי משכחי מידי דמשום ברכה ליכא ומשום "שקדו" איכא, דהא פשיטא ליה, והיכי דמי? כגון שבא לכונסה ביום ששי ולבעול בו ביום, דהוא יום ברכה, אי נמי דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה, ואכתי איכא משום "שקדו". והא פשיטא ליה, ואף ע"ג דקתני נישאת בה', לאו למעוטי ששי גופיה לעניין ברכה, אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה. עד כאן.
ועוד האריך, ולעיל בדוכתיה כתיבנא לה, גבי הא דפריך: והא בעינן שקדו? ומשני, דטריח ליה, עיין לעיל.
וזה לשון שטה ישנה: מאי איכא בין ברכה לשקדו — אם תאמר, איכא, דברכה יכול לומר שאינו חפץ בברכה? יש לומר דהכי קאמר: בתר דקיימא לן טעמא ד"שקדו", טעמא דברכה למאי מהני? עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מאי איכא בין ברכה לשקדו — פירוש, מה תוספת יש בטעם ברכה שאינו בטעם "שקדו", כיון דקפיד, דהקפידה למיתנייה, דאילו לטעם "שקדו" פשיטא דאיכא תוספת משום מאן דלא איכפת ליה בברכה. והיינו דמהדרינן, דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת, דמשום "שקדו" ליכא, משום ברכה איכא למאן דאיכפת ליה בברכה. והוא הדין דאיכא חל יום טוב בה' ובא לכנוס בג' ולבעול בד', "שקדו" ליכא ברכה איכא, אלא חדא מינייהו נקט. עד כאן:
למחר משכים לאומנותו וכו' — פירש רש"י ז"ל, שאין לאלמנה אלא יום אחד, כדאמרינן בפירקין. והקשו עליו דלא דק מרן, דלברכה ליכא אלא יום אחד, אבל לשמחה איכא ג' ימים לשמחה, כדאיתא התם בהדיא. ויש לומר דלא קשיא, למרן ז"ל הכי קאמר, דמעיקרא מקמי הא ד"שקדו" לא הוה לה אלא יום אחד למשתה, דהיינו יום אחד לברכה, עד שתיקנו "שקדו", וג' ימים לשמחה האמורין לקמן בתר דתקינו שקדו הוא דאמרינן להו. ואחרים פירשו, דמקמי "שקדו" תיקנו ג' ימים לשמחה, והכא קתני שזה לא היה חושש לתקנה והיה משכים לאומנותו, לפיכך באו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת. והביא ראיה לפירוש זה מן התוספתא, דקתני שיהא בטל ג' ימים, לפיכך התקינו ה' וששי ושבת שהם ימי בטלה. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ומאי דאמרינן: למחר משכים, משמע שהוא מותר לעשות מלאכתו, לפיכך הוצרכו להחמיר עליו, ולא אסרוהו במלאכה. ומיהו צריך עיון, שאין הדבר נראה שהוא מותר ויתקנו לו נישואין בימים שלא יעשה. וראיתי בתוספתא כלשון הזה: "התקינו שיהא בטל ג' ימים, חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה, נמצא שמח ג' ימים", עד כאן בתוספתא. וממנה אתה למד לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך, שאינו יוצא מפתח פלטרין, וכן נהגו. אבל בפירקי דר' אליעזר ראיתי: החתן דומה למלך, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז' ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו', בפרק י"ו. עד כאן:
גדולים מעשה צדיקים וכו' — יש לפרש דלהכי מייתי לה הכא, משום מאי דאמרינן דנבעלת בששי משום ברכה דאדם, ולמה לי לאבחורי בהאי יומא? והא במאי דאתבריך אדם במעשה בראשית. ורש"י ז"ל לא פירש כן, והוא הנכון:
דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ — אף ע"ג דכתיב: וימיני טפחה שמים, מכל מקום לא הוזכרו שתי ידים בפעולה אחת. הריטב"א ז"ל.
וכן כתבו התוס' ז"ל ורש"י ז"ל: אף ידי. חדא יד. פירוש לפירושם, דהיינו עדיפותיה, דמעשה צדיקים דכתיב "ידך", דבלשון יד דמשמע חוזק כתיב בשתים, ואילו במעשה שמים וארץ לא כתיב אלא חדא יד, פירוש לשון יד. וקל להבין, כן נראה לי:
ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה' וכו' — ואם תאמר, והא קרא במקדש של מעלה כתיב, שאינו מעשה צדיקים? יש לומר, בשביל צדיקים עשאו, ומה שעשה בשביל צדיקים חשוב לפניו כאלו עשה בשתי ידיו. אי נמי קרא במקדש של מטה כתיב, ומעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב"ה. שיטה ישנה. ורש"י ז"ל פירש כפירוש בתרא:
והשיב בבלי אחד ור' חייא שמו — לכך האריך ולא קיצר וקאמר: "השיב ר' חייא", כדרכו בכל התלמוד? לאשמועינן דמשום שהיה בבלי טעה בזה, דהבבליים לא היו בקיאין בחסרות ויתרות כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ושמא בעודו ר' חייא בבלי עד שלא עלה לארץ ישראל לגמרי הקשה קושיא זו, כן נראה לי:
והכתיב יצרו — פירוש, כיון דכתיב יצרו, אם כן מאי דקרי "ידיו" הוי עיקר אף על פי דכתיב "ידו". ומעתה אם תפרש דר' חייא הוא דקשיא ליה הך קושיא, אם כן אע"ג דהוה בקי בחסרות ויתרות פריך שפיר, וליתא מאי דכתיבנא לעיל. מיהו משמע דתלמודא הוא דאקשי הכין, כן נראה לי:
אל תקרי אזנך — מדלא כתיב "זיניך" וכתיב אזנך:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה