מהרש"ל על הש"ס/כתובות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

תוס' בד"ה נשאת כו'. דפריך וליתני האיש קונה כו'. נ"ב בריש האשה נקנית ומש"ה ליכא למיטעי גבי האיש מקדש דהא כבר תנא ברישא שאין אשה נקנית אלא לדעתה אבל הכא שכבר נתקדשה ה"א שפיר נשאת אף בע"כ קמ"ל. (עיין במהרש"א):

דף ב עמוד ב

רש"י בד"ה זמנו כו' ואם לא כתב כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מסיפא צ"ל ואלא כו':

תוס' בד"ה פשיט רב אחאי כו' פריך רב אחאי כו'. נ"ב וכן לקמן דף י' רב אחאי משני כו':

בד"ה דלמא כו' בשכתוב בו שבוע שנה חדש דאמרינן וכו' כצ"ל:

דף ג עמוד א

תוס' בד"ה תינח כו' דהדרא לטיבלא כו'. נ"ב פי' שמפריש מן הטמא על הטהור דמן התורה הוה תרומה ואתו חכמים ואמרו פשיטא שהטהור אינו מתוקן אלא אפילו אותה תרומה שהפריש מן הטמא חזר לטבל ממש וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטבלו ומתקנין אותה מיניה וביה והשני יוצא לחולין ומותר לזרים ואין לומר לחומרא הוי טבל כדי שיפריש אח"כ מיניה וביה אבל לעולם אף השאר אינו יוצא לחולין א"כ אין זה קרוי עקירה מן התורה אלא חומרא בעלמא ונראה לפרש דמה שעקרו חכמים דבר תורה והחזירו אותו טבל בזה לא נעשה עבירה שהרי טבל נמי חייב מיתה אלא שיבא אח"כ קולא מיניה כשתחזיר ותפרישו ובכה"ג ליכא קפידא לאפוקי הכא שנאמר מגורשת ומפקיעין איסור א"א ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה א"ד כו' מחמת זה החולי כו' כצ"ל:

דף ג עמוד ב

תוס' בד"ה ולדרוש להו כו' ואין נראה לריב"ם כו'. נ"ב אבל מ"מ פסק ר"ת דין לאמתו אבל לא מטעמיה עיין באשר"י. (עיין במהרש"א):

בד"ה ולדרוש כו' ומן האונס ואילך כו'. נ"ב פירוש ופריך אסכנה שהיתה מקודם דהיינו קודם שנהגו לכנוס בשלישי ודו"ק:

בא"ד לא מסרי נפשייהו כו'. נ"ב פי' ומאחר שהן לא מסרי נפשייהו כלל אף שלא ידעי שאונס שרי אלא עושות באיסור א"כ לעולם עושות ברצון ואסורים לבעליהן ודו"ק אי נמי הכי פי' כי התוס' סברי שדוחק לפרש איכא פרוצות דלא שייך למדרש להו שלא יקילו כו' ולא איירי בסכנה כלל אלא משום צנועות א"כ לא הוי דומיא דכהנות דאיירי משום סכנה אלא בע"כ צריך לפרש דבחד סיגנון איירי והכי פירושו איכא פרוצות דלא שייך למידרש ואיכא בהו סכנה וכן בכהנת ומשום הכי מקשי התוס' הלא הפרוצות לא מסרי נפשייהו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה בשלישי כו' דא"כ יכנוס בד' כו'. נ"ב לפי' התוס' איכא לשנויי דאין דרך לעכב יותר מאותו יום וא"כ אם בא בג' בודאי ילך לדרכו ביום ד' אבל לפרש"י קשה אמאי לא משני דאתי שר הצבא גופיה ביום ג' וגם התוס' אמאי לא הקשו נמי לרש"י מהא וצ"ל דלא עקרו תקנת חכמים בכה"ג אלא שבא שר הצבא ביום ד' גופיה אבל בא ביום ג' א"כ אין לעקר תקנת חכמים מיום ד' הקבוע מאחר שכבר בא ביום ג' ולא נתחדש מידי ביום הקבוע דהיינו יום ד' ע"כ משני דשר הצבא בא ביום ד' ואיספרווא דידיה ביום ג' ואע"ג דאיספרווא לא ברי היזיקא כמו שר הצבא דומיא דיום ג' מסכנת בעילת ההגמון והיינו שכתבו התוס' אח"כ אין לתמוה דמשום סעודה עקרינן ב' ימים ומשום סכנה לא עקרינן וכו' ודו"ק:

בד"ה איספרווא כו' אלא יום א' כו'. נ"ב פי' אף שר"י מפרש מה שאמר ובשני לא יכנוס מילתא באפי נפשה היינו שלא היה יכול למיפרך רישא לסיפא דשמא ברישא נמי קאמר בשלישי וה"ה בשני בפרט מאחר שאונס וסכנה חדא הוא אבל לפי האמת דאונס (הוא) מילתא אחריתי הוא ובשני מילתא באפי נפשה מ"מ לא מפקינן הברייתא ממשמעותה דדוקא [נקט] בסכנה נהגו לכנוס בג' ולא בשני ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף ד עמוד א

רש"י בד"ה אפרסה כו' דנדה חמורה אי בעל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל כו' דאמרינן בפ' בתרא דמועד קטן כו' כצ"ל:

בא"ד אסור לישא עד לאחר שלשים כו'. נ"ב והא דקאמר לעיל שאם אין לו בנים מותר לישא לאלתר ר"ל שא"צ להמתין ג' רגלים אלא מיד מותר אחר שעברו ימי האבילות וק"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד ור"ת ר"ל וכו'. נ"ב וכן דעת האשר"י:

דף ד עמוד ב

תוס' בד"ה ומי שאני כו' דהא בבעל חשיבא ליה אשתו ישנה דאפילו בשעת חופה אשתו ישנה עמו כו' כצ"ל:

בד"ה עד שיסתום כו' כי לפרש"י דריש לרבות גולל ודופק שפירש כו' כצ"ל:

דף ה עמוד א

תוס' בד"ה מאי איכא כו' למה לי טעמא דברכה כו'. נ"ב אף על פי שפירשו התוס' לעיל דשפיר צריכה לטעמא דברכה כדי שלא תקשה למה לא חשו לברכה דיום ה' כו' היינו לאי נמי לחוד שאמר משום שקדו לחוד תקנו מוכרחים אנו לפרש כן אבל ללישנא קמא שאמר משום דברכת אדם עדיפא שוב אנו לא צריכים לדחוק להך פירושא א"כ ברייתא טעמיה דנפשיה קאמר א"כ שפיר מקשה ל"ל ה"ט דברכה מאחר שיש לנו טעם דשקדו וכדי שלא תדחוק ותאמר מ"מ שמא הברייתא צריכה להך טעמא דברכה כמו שפי' לאי נמי דשקדו מש"ה כתבו התוס' אי נמי כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד ברכה דאדם עדיפא ליה כו'. נ"ב ואין לומר סוף סוף נימא הא דמקרי עבריינא א"כ דבודאי אף לישנא קמא דסבר משום ברכה לא פליגא האי טעמא דשקדו דאיתא להדיא בברייתא שניה אלא דפליגי בפי' דהך ברייתא קמא מאי נפקא מינה. ומשני אדם בטל כו' דללישנא קמא דברכה איתא וללישנא בתרא דשקדו ליתא ודו"ק:

דף ה עמוד ב

תוס' בד"ה מהו לבעול וכו' דחיישי' שמא ישחוט בן עוף כו'. נ"ב מכאן יש לדקדק דהיו עושין סעודה לבעילת מצוה אפי' היכא דכבר היתה הנשואין אבל בחבורי שדיתי ביה נרגא:

בד"ה דם כו' איכא למימר דהויא דרבנן כו'. נ"ב כמו שמפרש לקמן דלא התירו מלאכה שאינה צריכה אלא משום צערא כמו מפיס מורסא וק"ל:

בד"ה לדם הוא צריך כו' הכא גבי מצוה אסור כו'. נ"ב פי' אפילו אם התירו משום צערא מ"מ משום מצוה לא רצו להתיר וק"ל:

בד"ה את"ל כו' פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור כו'. נ"ב נ"ל דהתוס' סוברים כגירסת ס"א שכתב רש"י ל"ג ומה שהקשה רש"י שמקלקל דהכא כ"ע מודים סוברים התוס' דליתא כי כל קלקול ששייך באדם בין הוא לגבי פתח ששייך משום בנין בין הוא לגבי מוציא דם שחייב משום חבורה לעולם קלקול חייב לר"ש ופטור לר"י וטעמא דר"ש דמחייב קלקול בחבורה משום דסתם חבורה הוא קלקול מצד אחד ואפ"ה חייביה רחמנא טעם זה נמי שייך אפילו בפתח גבי אדם שהוא לעולם קלקול ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף ו עמוד א

גמרא איתמר בבי רב אמרי כו' נמחק איתמר. ונ"ב בס"א אינו:

שם האי מסוכריא דנזייתא כו'. נ"ב הערוך גורם בבי"ת והוא לשון נקב אבל ברש"י אני מסופק אם מפרש בלשון נקב או מלשון סתימה והוא בכ"ף מלשון סכר מיא:

תוס' בד"ה האי מסוכריא כו' ואיגלאי מילתא דכלי עבד כו'. נ"ב פי' ויהיה חייב משום מלאכה שאינו צריך לגופה וק"ל:

בא"ד דנדה מערמת וטובלת כו'. נ"ב פי' כך הוא לפי מסקנא דהתם דמפרש טעם אחר אאין מטבילים הכלים משום דחיישינן שמא שהה כליו מלטבול ויניח בטומאתם עד יו"ט שיהא פנוי ובתוך כך יבוא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל רב יוסף דמפ' משום סחיטה פריך ליה אביי מהא דמערמת וטובלת כו' ומשני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ודו"ק ובהגהת מהרי"ח מצאתי שמשום הכי גזרו בטבילת כלים משום דטריד במצוה אבל בשאר מתכוין לשרותן במים או ביין לא גזרו ולפי זה צ"ל נמי דגבי מערמת שרי משום דזכורה היא כו' אבל מדברי התוס' דהכא לא משמע הכי ודו"ק:

בא"ד ומיהו איכא למימר התם כו' כצ"ל:

דף ו עמוד ב

גמ' יאמרו בקי מותר כו'. נ"ב אינו בתמיה כמו יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרים דא"כ הל"ל יאמרו שאינו בקי אסור ובקי מותר אלא ה"פ אם כן למה התירו חכמים מן הסתם יאמרו הכי הבקי מותר אבל שאינו בקי אסור וק"ל:

תוס' בד"ה לא כהללו כו' קודם מעשה יראין כו'. נ"ב והקושיא של יאמרו בקי מותר כו' קאי אמה שלמעלה לא כהללו בבליים כו' ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' פי' בקונטרס כיון כו'. נ"ב אבל מפרש"י דהכא אינו מוכח כן וק"ל:

בא"ד דצריך לבעול בהטייה כו'. נ"ב פי' משום דאי אפשר לבעול בהטייה אפילו לבקי אם לא שיכוין לכך אבל בסתם בעילה פשיטא דהוי פסיק רישיה לגבי פתח דאי אפשר שיבעול בהטייה מן הסתם ודו"ק:

דף ז עמוד א

גמרא אמר רב הונא אין הלכה כרבי יעקב כו' כצ"ל. ונ"ב לכאורה נראה דקאי אר' יעקב בר אידי דהכא דאי ארבי יעקב דברייתא אפילו ניקב למה ליה למייתי הכא ואת"ל דשייך הכא כדי ליישב לשון הורה כלומר שמצינו לשון הורה על חומרא אף שלא מן הדין ודו"ק א"כ הל"ל ואמר רב הונא אין הלכה ובס"א נמי מצאתי להדיא אין הלכה כר' יעקב בר אידי מ"מ נ"ל העיקר שקאי על רבי יעקב דברייתא וכן איתא בפ' אלו טריפות וגם אין מן הסוגיא שיאמר אמורא אין הלכה על אמורא שאינו קדמון ממנו ודו"ק:

רש"י בד"ה מאי דעתך כו' ביום טוב יותר מבשבת כצ"ל:

בד"ה הורוה כו' ז' שנים בנזיר ומנתה בחוצה לארץ ועלתה לארץ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם להוציא כו' אלא לפי מאי דקים ליה דלדם הוא צריך כו'. נ"ב פי' והוי פסיק רישא לענין חבורה מאחר שלדם הוא צריך וק"ל:

בד"ה מתוך שהותרה כו' לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו כו'. נ"ב פירוש כגון תחומין שאסור בי"ט משום הכי אתה אוסרו לתקן מיום טוב לשבת ואי אתה אוסרו לתקן עירובי חצרות שהוא דבר המותר ביו"ט ומש"ה מתקן מיו"ט לשבת וק"ל:

בא"ד בפ' אמרו לו דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מדתנן התם אם היתה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' קודם המסקנא דמסיק דיש עירוב והוצאה לי"ט וק"ל:

דף ח עמוד א

תוס' בד"ה שהכל כו' אעפ"י שכל אחת סמוכה לחבירתה כו'. נ"ב פי' יוצר האדם ואשר יצר ודו"ק:

בא"ד ועל שהכל ברא לכבודו כו'. נ"ב לאו שצריך טעם על שהכל ברא לכבודו אלא שר"ת פי' בעבור שהכל ברא ויוצר האדם קצרות משום הכי כל אחת גורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך אבל רש"י פי' טעם אחר על מה שגורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך ודו"ק:

בא"ד שאותה שלפניה היא כו' כצ"ל:

בד"ה רב תנא הוא כו' ומיהו איכא נמי ר' יוחנן שהיה תנא כו'. נ"ב פי' שהוא רבי יוחנן בן נורי ולא אותו סתם רבי יוחנן:

דף ח עמוד ב

גמ' פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו כו'. נ"ב חיבור הענין והברכות נראה בעיני לפרש על הסדר כי אחר שאמר המתורגמן על רב חייא בר אבא שהיה נתפס בעון הדור או הוא או בנו א"ל ר"ל שיאמר נגד שבחו של מקום להוציא מלבן של בני אדם שלא יאמרו ח"ו א"כ יש עול בחוקו יתעלה ח"ו כי אינו דומה למלך ב"ו שלפעמים מעוות המשפט כפי דת השרים ויועציו ותיקון מדינה לצורכו חלילה לומר כן במלך מ"ה באלף הבדלות על כן פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו כו' פי' אינו מוכרח כי גדול ברוב גדלו כו' אבל אין זה עול מאחר שהמות אינו נצחי שהרי סופו לחיות בתחיית המתים ושם ישולם שכרו ומ"מ אף בזה לא ימלט מן התרעומות וח"ו אם לא היתה המיתה הכרחית לבריות דאם לא כן אפשר שלא ימות וא"כ טעם זה טעם מיתה בלא חטא וח"ו כאילו הוא עול בחוקו על כן אמר שהוא נתיב מששת ימי בראשית א"כ אין חילוק אלא בהקדמת זמני בענין פגיעה שאינו לאבדן ויש כנגדו תשלום שכר ומאחר שהוא נתיב מששת ימי בראשית ע"כ אמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים כלומר ראוי הוא להיות כל אחד מחזיק במדותיו של אברהם אבינו להיות מגומלי חסדים שהרי הוא נתיב עולם גם עמך ובניך יגמלו חסד ועל דרך שאמר ר"מ דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוני' דידל ידלוניה כו' ואחר כך אמר נגד אותם שרוצים בכל אות נפשם להיות מגומלי חסדים אלא שאין סיפוק בידם או מיעוט בממון או בחלשות גופם חלילה שיהיו מקופחים בשכר ע"כ אמר נגד כל ישראל שלא יהיו בכלל כאלו המתיאשים מן המיתה או הפורענות כרשעים שאומרים רק שלום יהיה לנו ע"כ בקש עליהם רחמים להצילם מכל המתרגשות נ"ל:

שם שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' נמחק. ונ"ב ברוב ספרים אינו וכן משמע מרש"י:

רש"י בד"ה בברכת המוון כו' שהרי הוא חייב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא כו' ומברכים לה בלא עשרה. נ"ב פי' לבד מאבלים אלא הוה אמרינן אבלים מן המנין ודו"ק:

דף ט עמוד א

גמ' התם אונס הוה כו'. נ"ב והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה שהיה הכי קאמר אין נאסרה אלא בקינוי וסתירה כלומר דליכא למימר אונס הואי דהא קינא לה ונסתרה וראיה ממעשה כו' דלא הוה קינוי ומש"ה לא אסרוה דהוה אונס ואח"כ מסיק ואב"א והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר"א ודו"ק ויש אומרים דהכל הוא מדברי ר"א רק שהתרצן הוא מגיה אותו ומתקנו כפי הענין ואין זו מן הסוגיא דהוה ל"ל חסורי מחסרא וגם אינו מן הדרך להגיה הרבה ולחסר בדברי אמורא אלא הכי קאמר לחוד ועוד דהאי וכי תימא דקאמר אינו קשה לדברי ר"א דהכא אלא אפתח פתוח דלעיל כמו שפירשו התוס' וא"כ אי אפשר לומר ולפרש שהכל מגיה התרצן בדברי ר"א דהכא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה הא לא כו' לר"א ה"ק כו' וסתירה ממעשה כו' הד"א:

תוס' בד"ה ואב"א כו' כדאמרינן בירושלמי אונסא יש לו קול והשתא כו' כצ"ל:

בא"ד דאינה מוכת עץ ספק באונס כו' כצ"ל:

דף ט עמוד ב

תוס' בד"ה אי למיתב כו' ואוקמא בחזקת היתר כו'. נ"ב כך הוא לפום ריהטא לפי שאין הסברא נותנת שתהא מפסדת כתובתה לעולם אפי' בס"ס משום דאוקי ממונא בחזקת מריה ומש"ה בעי למימר דלא הוי ס"ס ממש אבל לפי האמת דאמרי' שפיר דהוי ס"ס ממש וצ"ל דאינה ס"ס לגבי כתובה דאונס לא חשיב ספיקא דשמא נאנסה מקודם א"כ לפ"ז לא צריכנא לומר דאוקמא בחזקת היתר אלא משום דהוה ס"ס לענין איסורא ודו"ק:

בא"ד משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדה כו'. נ"ב יש מקשים והלא הוא מודה לה שנאנסה ויש לה כתובה מנה ומאי ס"ס איכא ונראה דל"ק מידי דהוא משיב לפי טענתה שנאנסתי שמא מקודם וה"ה נמי דטוען שמא ברצון שהרי בטענת בתולים בא עליה כדתנן לקמן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי כו'. (עיין במהרש"א):

בא"ד דספק קודם שנתארסה כו' נ"ב פי' ויש לה מנה:

בא"ד ספק אחר שנתארסה. נ"ב פי' והפסידה כל כתובתה:

בא"ד דאימור קודם שנתארסה כו'. נ"ב ולפי האי שינויא לא מתוקמא מתני' בפחות משלש שנים. גליון תוס':

דף י עמוד א

גמרא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים כו' כצ"ל:

שם רב אחאי משני כו'. נ"ב כך הוא לשונו עיין בריש מכילתין בד"ה פשיט רב אחאי כו':

רש"י בד"ה כמוהר כו' בתוליה שיהא כו' הד"א:

בד"ה מברכתא כו' זונות העיר הזאת ששמה מברכתא כו'. נ"ב פי' שם העיר מברכתא כדאיתא בעירובין הני דיכרי דאתו למברכתא נ"ל:

בא"ד מאחר שהוא בקי בפתח פתוח כו'. נ"ב רש"י סבר שבודאי נאמן רק שמלקין אותו משום זנות אבל בסוף כשמשני רב אחאי חוזר ואומר כאן בבחור כלומר אינו נאמן כל עיקר ומלקין משום העזה ודו"ק ולא כדעת התוס' שסוברים בבחור נאמן ולוקה ודו"ק:

תוס' בד"ה חזקה אין אדם טורח כו' נ"ב גליון. ובסופו דלא מהימן נמחק ונ"ב ס"א ונראה דלא מהימן:

בד"ה מברכתא חביטא ליה כו' בסופו ובנשוי. נ"ב נ"ל לפרש אבל בבחור נאמן ומלקינן כמ"ש הרא"ש להדיא והשתא אין חילוק בדין בין הך שינויא דרב אחא לשנויא דלעיל דבחור נאמן ומלקינן דאף לשנויא קמא צריכים לומר דבנשוי לא מלקינן אלא חילוק הלשון במה שאמר רב נחמן מהימן איכא בינייהו וכל זאת להך פי' אבל לפירוש הראשון של תוס' א"א לומר כן שהרי המקשן סבר שאינו מהימן והקשה מהא דרב ומשני ליה דמהימן אם כן אף שינויא בתרא צריך לומר שבא לשנות על עיקר הדין דאינו מהימן כדעת המקשן דאי הוי משני דמהימן הוי כשינויא קמא שהרי על עיקר הדין באין לשנות ודו"ק:

דף י עמוד ב

גמרא דור קטוע מדם כו' אמרה לו רבי בתולה הייתי ושני בצורת הוה כו' כצ"ל. ונ"ב באלפסי גריס אבל בשנת בצורת הואי:

שם ראה רבי שפניהם שחורים כו'. נ"ב בס"א גרסינן ראה רבי שפניה שחורים צוה עליה והכניסה למרחץ והאכילה כו' אבל ברי"ף ורא"ש גורסין כגירסא שלנו ואפשר אגב דידה האכילוהו אי נמי חשש רבי דשמא לא יהיה לו כח בבעילה וק"ל:

שם ואמר רב חנא בגדתאי כו' משקה מרוה כו' כצ"ל. ונ"ב נראה לפרש לא די שהוא משקה הארץ ואין צריך להשקות ברגליו אלא אפילו משביע בהשקאה שאין צריך כל כך הרבה מטר כמו שהיה צריך בהשקאת הרגל וע"ד שאמרו אין טפה יורד מלמעלה שלא יעלה התהום טפחיים מלמטה ולפי זה מיושב הפסוק שפיר רוה נחת גדודיה פי' הרויה תהיה נחת רוח לבני אדם בענין שלא יהא מטר הרבה שקשה לבריות ומש"ה אמר כרביבים ור"ל שאינו מטר שוטף נ"ל:

דף יא עמוד א

תוס' בד"ה מטבילין אותו כו' גבי חצר משום יד איתרבאי כו'. נ"ב פירוש וקונה משום יד היכא שעומדת בצד חצרה ואז קונה אפי' בע"כ ואפילו היכא דליכא קנייה משום יד וכגון שאינה עומדת בצד חצירה מ"מ לא גרע משליחות וזוכה במציאה או כל מידי דאית לה זכות בגוה כו':

בד"ה מ"ד כותי בהפקירא ניחא ליה כו' ה"מ גבי עבד שאינו חושש כו'. נ"ב והא דקאמר והא קי"ל דעבדא כו' ה"ק והא קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה אליבא דר"מ ואף רבנן דפליגי עליה מודו הכא גבי כותי וק"ל:

בד"ה אביי כו' וקנס הוא דקניס ר"מ בממונם כו':

דף יא עמוד ב

תוס' בד"ה הדר ביה רבא מההיא כו'. נ"ב בכאן י"ל שאלה רבה מאי דעת התוס' שהקשו דנימא ביה דחזר מהאי ויהיה מקח טעות מר' ולא יהיה קשה הא דלעיל ותימה סוף סוף מאי איכפת לן במאי דהדר מזה ס"ס האי דלעיל לא יתכן שאמר לא הכיר בה ולא כלום דהשתא בתולה ונמצאת בעולה לא אמרינן מקח טעות וכתובתה ק' מוכת עץ דלא איכפת ליה כ"כ כ"ש דנימא שאינו מקח טעות ויהיה כתובתה ק'. ויש רוצים לפרש דהשתא נוכל לומר דהא דאמרי' נמצאת בעולה כתובתה מנה אתיא כר"מ והוא סבר דלא אמרינן מקח טעות אבל רבנן סברי דאמרינן מקח טעות במוכת עץ וכ"ש בנמצאת בעולה זה אינו דהא ר"מ ורבנן אינם חולקים אלא במוכת עץ אבל בהא דמקח טעות אינם חולקים אלא במוכת עץ אי מדמין לבעולה וכמו שפירשו התוס' למעלה. ועוד מנא ליה לרבא הא מאחר דר"מ סבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ולא אמרינן מקח טעות מנין ליה דרבנן לא סברי הכי ופליגי על ר"מ דלמא כ"ע סברי הכי וא"כ מכ"ש גבי מוכת עץ סברי רבנן אף לא הכיר בה מנה. ובעיני נראה דלא קשה מידי דע"כ צ"ל לפי' מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה א"כ מאי מקח טעות שייך כאן דאיך תטול יותר ממנה אלא ע"כ צ"ל דמשום הכי קרוי מקח טעות משום שהיא טוענת משארסתני נאנסתי וכתובתי ר' והוא טוען שמא ומש"ה אמר מקחי מקח טעות נגד דבריה שהיא טוענת שיש לה ר' והשתא ל"ק מידי דשפיר יתכן הא דאמר הכא לא הכיר בה לא כלום משום מקח טעות וכ"ש כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בודאי בעולה מקודם כגון בעדים או שהודית מקח טעות לגמרי ולית לה כלום ודוקא הכא דאית לה מנה שהרי לפי דבריה אית לה ר' ודי בזה שאתה מפחית לה מכתובתה מנה והא דאמר לעיל כתובה מנה נמי בכה"ג איירי כגון שמצא פתח פתוח והיא שותקת או מכחישתו והא דמסיק בסוגיא זינתה מעיקרא כו' לאו אעדים קאי דלא בעינן עדים אלא אזינתה תחתיו אבל לענין פתח פתוח אפילו בלא עדים נאמן לענין כתובה והשתא הוה אתי שפיר הא דלעיל דלא הכיר בה ולא כלום כדפרישית אבל השתא דאמר הכא מקח טעות לגמרי משמע ואין חילוק בין היא מודה לאינה מודה לעולם הוא נאמן להפסידה כתובתה ולית לה כלום ודוקא גבי מוכת עץ הוא דאית לה משום דלא שייך בה מקח טעות דלא איכפת ליה כמו שפירשו התוס' א"כ ע"כ הא דהדר ביה רבא מלעיל הוא דהדר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יב עמוד א

רש"י בד"ה כ"ש כו' לא תשמע לעולם כנסה כו' כצ"ל:

דף יב עמוד ב

גמ' מאי חזקה אית ליה להאי כו' כצ"ל. ונ"ב וזה לשון הר"ן ובאידך פלוגתא דבסמוך דהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את איכא למימר נמי אוקמה אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות אבל הכא מאי חזקה איכא להאי תובע דנוקמי אחזקה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא כו'. תוס' בד"ה רב הונא כו' תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה כו'. נ"ב פי' זהו מ"ש שם זו דברי סומכוס כו' אבל חכ"א כו' ואומר שם כלל גדול בדין לאתויי אפילו ניזק אומר ברי כו':

דף יג עמוד ב

רש"י בד"ה מכשיר כו'. שהיו הם מכשירין אותה הביא הוא להם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מסייע ליה כו' ואיכא למימר כו' כצ"ל:

בד"ה מכשיר כו' וכן פי' שם בקונטרס כו'. נ"ב נראה דמש"ה דייק הכי דאל"כ אלא נפרש מאי אתא אבא שאול לאשמועינן יותר מרבן גמליאל א"כ שפיר מתרץ אי מהתם ה"א ברוב כשרים כו' דאיך יסמוך אבא שאול על המ"ד שאמר לדברי המכשיר כו' אבל השתא דפריך לימא וכן אמר אבא שאול א"כ שפיר מקשי התוס' סוף סוף לפי האמת דסבר רבן גמליאל דכשר אפילו ברוב פסולין אצלה א"כ לימא וכן ודו"ק:

בא"ד דאפילו לזעירי לשון כו' של עובר זה משמע כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה בעינן כו' גבי ספק בן תשע לראשון כו'. נ"ב פי' היכא שמיבם אשת אחיו בתוך ג' חדשים למיתת אחיו וק"ל:

דף יד עמוד א

תוס' בד"ה דרבי יהושע כו' והשתא לא מצי לשנויי כו'. נ"ב וא"ל דשמא רבא לא ס"ל הא דרבה דס"ס קשה מאי קמקשה רבא דלמא אף אביי ורבה ס"ל דר"ג אדר"ג לא קשה משום ברי ושמא ואיך תולה תירוץ דרבי יהושע אדר"י בהא דרבן גמליאל מש"ה צ"ל דאף רבא הוה משני ר' יהושע כמו רבה אלא דלא מצי לשנויי הכי ודו"ק:

בד"ה ת"ר כו' קאי להכשיר את הבת כו'. נ"ב כלומר המשפחה כולה להשיא בתה לכהונה אבל אלמנת עיסה הוא שנולד הספק בה משום חלל כלומר שהיא נשאת לאחד מן המשפחה שנטמע בה הספק ובה לא שייך צויחה ושתיקה מכשירין אותה ולא הבת ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף יד עמוד ב

תוס' בד"ה מיסתייה כו' פי' אפילו מקהל כהונה כו'. נ"ב פי' מאחר דס"ל דאין הטעם משום שתיקה כהודאה דמיא אפילו גבי ממזר לת"ק אלא משום שלא יוציאו את הקול א"כ מה חידש התלמוד בכאן גבי חלל מיסתייה דלא מפקינן כו' הא כבר ידעינן שפיר ה"ט גבי ממזר ע"כ מפרש דאפילו קאמר לא מיבעי גבי ממזר דמהני ה"ט דמסתייה כו' משום שחושש שמא יתפרסם הקול ויוציאוהו מן הקהל אלא אפילו גבי חלל דליכא חששא כולי האי אפ"ה אמרינן מסתייה וחושש לשמא יפרסמו הקול להוציאו אפילו מכהונה לחוד והא דלא קמפרש טעמא אחלל דתנא קמא אפשר משום שלא הזכיר להדיא חלל בדבריו כמו רשב"א ודו"ק:

בד"ה כמאן כו' ובלא ראוה שנאנסה כו' נ"ב פי' משום דס"ל דאי לא ראוה כו' לא הוה מהני רוב כשרים מאחר דאין כאן מיגו וסברה אשה בודקת ומזנה וק"ל:

בא"ד ואיירי נמי כשראוה מדברת כו'. נ"ב פי' נסתרה:

דף טו עמוד א

גמ' לא דקאזלא איהי לגבייהו כו' נמחק. ונ"ב גירסת רש"י איכא דקאזלא לגבייהו:

שם אלא מט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזו מהן נגע ברה"י ספיקו טמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כשרה לכהונה כו' סיעה של בני אדם כשרים כו' כצ"ל:

בד"ה הולד שתוקי כו' מכשר וכי כו' רבי חנינא הס"ד והד"א:

בד"ה ומשני איכא דקאזלא לגבייהו ול"ג מאי רוב העיר כו' כצ"ל והס"ד ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה כמאן כו' דדוקא דיעבד פסק שמואל כרבן גמליאל כו'. נ"ב פי' דמהני אפילו רוב פסולין ולכתחלה בעינן רוב כשרים היינו שני רובין ואע"ג דמסוגיא דארוס דלעיל משמע דלא בעינן לכתחלה אלא רוב כשרים לחוד ולאפוקי רוב פסולין רב חייא בר אשי דפסיק כר' יוסי פליג אהך סוגיא וק"ל:

בד"ה דלמא כו' מקן סתומה כו'. נ"ב פי' שפרחה גוזל אחת מהן לאויר העולם יקח זוג לשני הנשאר לאפוקי קן המפורש שקרא להן שמות אחת חטאת ואחת עולה ופרח אחת ולא ידעינן איזו פרח אין לו תקנה כו' ודייק הא שאר קינין דעלמא יש להן תקנה ומותרין וליחוש אכל חד שמא הוא הגוזל שפרח כו':

בד"ה וספק כו' בהכה את זה וחזר כו'. נ"ב פי' ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון והכה את שניהן: