ויקיטקסט

בן יהוידע/כתובות/פרק א

< בן יהוידע

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ה

עריכה

תני בר קפרא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים:    נ"ל בס"ד הטעם שבחרו יום ברכה לדגים לבתולה ולא לאלמנה, מפני כי ברכה של הדגים שהיא ברכה של רבוי אין שולט בה עיה"ר, כמ"ש רז"ל ע"פ וידגו לרוב, מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עיה"ר שולטת בהן, ובנשואי אלמנה אין מטילים עיה"ר, אבל בנשואי בתולה יש חשש עיה"ר, לכן בחרו לה יום שניתנה ברכה של הדגים, שהיא שמורה מעיה"ר, כן זו תהיה שמורה מעיה"ר. ועוד נ"ל נתנו לבתולה יום שנתנה בו ברכה לדגים, שיש לבתולה דמיון קצת עם הדגים, דאח"ל בחולין דף ס"ב שיש שבע מאות מיני דגים, וידוע דהבתולה היא אחוזה בסוד בת שבע, ולכן תקנו לה שבעה ברכות, וידוע כי בת שבע כל ח' כלולה ממאה בעולם הבריאה, והרי היא סוד שבע מאות.

ונראה לרמוז, דגים גי' זן, כמנין א"ל הוי"ה שמאיר ביצירה, ולז"א הכתוב מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, כי הבתולה יש לה זיות מלאה דם בתולים ואלו הבתולות מפיקים שפע מזן, שהוא מספר שם הוי"ה, אל זן, הם שבעת ימי המשתה שלהם.

והנה הראשונים שתקנו בתולה נשאת ליום הרביעי, היו עושין החופה והסעודה ביום הרביעי קודם ערבית, והיה נחשב יום הרביעי מן שבעת ימי המשתה, וא"כ שבעת ימי המשתה נגמרים ביום שלישי יום שהוכפל בו כי טוב, והוא לסימן טוב שגם החתן והכלה תוכפל שמחתם, שיזכו לבן זכר בקרוב, ויקיימו ששון זו מילה, הרי טובה כפולה. והנה נודע שהשבת הוא התחברות חתן וכלה, והוא מתחיל הכנסתו מיום רביעי ונשלם ביום שלישי, ולכן עשו גם כן בנשואי חתן וכלה כזאת, שמתחילים ביום רביעי ונשלמים ביום שלישי. גם תקנו הבעילה בליל חמישי, כי החמישי במספר הקדמיי כזה אבגד"ה, הוא עולה ט"ו כמנין שם י"ה, וידוע איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם, אך האלמנה נבעלת בשישי אשר במספר הקדמיי הוא עולה א"ך, לשון צער, שזוכרת בעלה הראשון ומצטערת, וגם הוא מספר אהי"ה שצריך לה שמירה משם אהי"ה, שלא יזיק לה ההוא רוחא דשביק בה בעלה הראשון, וכבר נעשה מעשה נורא בדבר זה, והובאה בחיים שאל ח"ב, ומחמת אותה מעשה תיקן רבינו הרש"ש ז"ל תפלה וכונה בעבור לדחות ההוא רוחא, וכנז' באמת ליעקב ניניו ז"ל:

שם ע"ב. דאמר מר זו זרת זו קמיצה:    קשה הו"ל להתחיל מן הגודל. ונ"ל בס"ד כי האדם אם יהיה משפיע אז תהיה תכונת ידו הזרת בראשונה, כי כאשר היד נותנת תהיה הזרת ראשונה, משא"כ אם תהיה מקבלת דוקא אז יהיה הגודל בראשונה, ולכן עשה הרמז כפי תכונת היד הנותנת, שהזרת תהיה בראשונה, דעיקר חשיבות האדם להיות נותן ולא לקבל בלבד. או יובן בס"ד ע"פ מ"ש הרא"ף ז"ל, בשם הגאון השל"ה ז"ל, דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וזה סדרן, הזרת של יד ימין כנגד דבור אנכי, והקמיצה כנגד דבור לא יהיה לך, והאמה כנגד לא תשא, וכן עזה"ד ע"ש, והשתא בזה מובן הטעם דנקיט זרת ברישא, שסידרן כנגד עשרת הדברות הרמוזים בהם:

שם, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:    ואע"ג דלפ"ז תסגי בחד, הרבה השומרין ללמדינו שצריך להשגיח על שמירת מקום זה ביותר, ולא יסיח דעתו, שכך מנהגו שלעולם מקום יקר יותר מניחים לו שומרין הרבה. והא דלא ניחא לתנא דר"י בזה הטעם של אצבעות, ופירש השמירה באליה, פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דהדרך הוא להעמיד השומר על הפתח סמוך ממש, וכן הוא האליה, משא"כ האצבעות רחוקים הם מן האוזן, עכ"ד נר"ו:

דף ז

עריכה

מנין לברכת חתנים בעשרה:    נ"ל בס"ד טעם לעשרה, לרמוז שהעולם שנברא בעשרה מאמרות הוא קיים על ידי מצות הנישואין, כי לא תהו בראה לשבת יצרה. ועוד נ"ל בס"ד, דהחתן הוא בכלל העשרה ועם הכלה נעשו י"א כמנין ו"ה שבשם הוי"ה, שהם נמלטים ע"י פו"ר הזכר כנגד וא"ו והנקבה כנגד אות ה"א, ואיש ואשתו כבר יש שם י"ה ביניהם, והם רוצים עתה להשלים אותיות ו"ה, ע"י פו"ר של זו"ן. ועוד יובן וה לשון שמחה, כמ"ש רז"ל בין וי לוה ניצול ריב"ז, ובנשואין השמחה שלימה, לכן מברכין שהשמחה במעונו. והא דנח רבי אבהו מקרא דר"ן גבי בועז, פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דהתם י"ל לאו משום ברכה אסף עשרה, אלא לפרסומי מילתא שיודה טוב לפניהם, שהוא סילק עצמו מן רות ברצונו, ולא יאמרו חטף אותה בועז, עכ"ד נר"ו:

דף ח

עריכה

כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו:    נ"ל בס"ד מנבל פיו ר"ל עושה דוגמת הזווג של איש ואשתו, שהוא הכנסת מכחול בשפופרת, עושה זה בפיו שמכווין השפתים שלו ומוציא ומכניס לשון שלו ביניהם כדרך שעושים הליצנים, כן גם בידיהם שסוגרים כפם ומכניסים ומוציאים האצבע שם, ועל זה אמרו מנבל פיו, שאין דובר דבר אלא עושה ציור של נבלות בפיו, ומ"ש מוציא דבר נבלה מפיו היינו שמדבר דברי נבלות:

שם. מ"ס בתר מחשבה אזלינן:    קשה אדרבה מסתבר טעמא לתקן כנגד המעשה. ונ"ל דהן אמת המעשה עדיפה, היינו אצל האדם, כי האדם במחשבה אינו פועל כלום, אבל אצל הקב"ה המחשבה, ולכך מ"ס בתר מחשבה אזלינן. ובזה יובן בס"ד אחת דבר אלקים שתים זו שמענו כי עז לאלקים, פירוש יצירה אחת דבר אלקים בחירה בעשיית האדם, והנה שתים זו שמענו בברכות נשואין שתקנו שתים כנגד שתי יצירות, ומשני כי עז לאלקים, דאצלו המחשבה היא יותר חזקה וגדולה מן המעשה, לכך תקנו שתים דאזלי בתר המחשבה:

דף י

עריכה

מאי אלמנה ארח"ב אלמנה על שם מנה:    פירוש אל מנה - אין לה מנה, דחסר לה מנה ממאתים דבתולה. או הכונה אל מנה, פירוש תלך אצל נותני מנה, ולא אצל נותני מאתים, אך קשה, אמאי לא שאל מאי בתולה. ונ"ל בס"ד כי ידוע דהדם עצמו נקרא בתולים, והוא כמו פתולים, כי בי"ת תתחלף בפ"ה באותיות בומ"ף, והוא מ"ד נפתולי אלקים נפתלתי שעניינו חיבות שזה הדם מחבר כותלי אותו מקום בפנים, לסגור הפתח שביציאתו משם נפתח הפתח, ולכן הבועל ואינו מוצא דם בתולים טוען פתח פתוח מצאתי, ועל כן הבת בתחלתה נקראת בתולה, ואין בזה לשאל מאי בתולה, כי ידוע הוא שנקראת כן על שם הדם המצוי בה הנקרא בתולים כאמור, אבל על אלמנה שואל מאי אלמנה, כי אין בגופה דבר יתרון וחידוש שתהיה נקראת על שמו אלמנה, ומשני שנקראת על שם מנה, שהיא משונית מן הבתולה שיש לה מאתים, כי זו אין לה אלא מנה. או יובן ששאל מאי אלמנה, שהיא אינה כדאי לשם זה שהוא לשון חוזק כמו בריא אולם, ושם זה ראוי לבתולה שיש לה חוזק ואומץ טפי, ומשני נקראת על שם מנה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, שנקראת על שם מנה, היינו דאל"ף של אלמנה יתחלף באות ה"א באחה"ע, וא"'כ אותיות אלמנה היא לה מנה, עכ"ד נר"ו:

שם, מטר משקה מרוה וכו':    נ"ל נקיט חמשה דברים כנגד חמשה גבורות, כי המטר הוא בסוד הגבורות, כמ'ש רז"ל למה נקרא גבורות גשמים מפגי שיורדין בגבורה, ולכן נקיט חמשה פעולות טובות שיוצאין מן חמשה גבורות:

שם, מזבח מזיח ומזין וכו':    נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל, שע"י המזבח נתקנים הדצח"ם, דהיינו ע"י כונת המקריב שהוא חי מדבר, והקרבן שהוא חי בלתי מדבר, ונסכים וסלתית שהם צומח, והמלח שהוא דומם, ולכן כנגד ד' תיקונים הנז' נקיט הכא ד' תוארים פעולות טובות, שהם מזיח ומזין וכו' וס"ת שלהם נבח"ק ור"ת שלהם ארבעה מימי"ן. דאותיות מזבח אם תרבעם תמצא בהם ארבעה מימין, ואותיות אמצעיות של מזיח י"ז עולה טוב, וכן אותיות של מזין עולה טוב, ואותיות אמצעיות של מחבב ושל מכפר ביחד עולה מספר נס, שהוא מספר שם הוי"ה במלוי אלפין, ושם אדנ"י בסוד מ"ס שבלוחות בנס עומדין, שימשך טוב וטוב משניהם. ובזה יובן רמז הכתוב במשלי סי' למ"ד, כי מיץ אף יוציא דם, דהמזבח יש בו ארבעה פעולות טובות, שהם מזיח מזין מחבב מכפר, דר"ת שלה ד"פ מ', והיינו דם ר"ל ד' פעמים מ"ם, והאף שהוא הכעס והרוגז שראוי להיות ע"י העונות, המזבח שבו יהיה ד' פעמים מ"ם, מוציאו ממחנה ישראל.

ונראה לפרש בס"ד, ענין ארבע פעולות טובות אלו דנקיט גבי מזבח, והוא מזיח גזרות זהו העדר הרע, ומזין זהו השגת הטוב שתמורת הרע יבא טוב, וידוע אם ישראל ניצולין בזכות האבות לא יזכו אלא רק להעדר הרע, אבל לא יזכו שיבא טוב תמורת הרע, אבל אם יהיו ניצולין בזכותם, יזכו שיבא להם טוב תמורת הרע, כמ"ש יהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, וכמ"ש המפרשים ז"ל ע"פ דיוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי, ר"ל אם יוציאני למרחב שיביא לי טובה תמורת הרעה, זו הוכחה כי יחלצני בשביל שחפץ בי, ולא בזכות אחרים. גם ידוע אם יהיו ניצולין בזכות האבות, ישאר רושם העונות שלהם במקומו, אבל אם בזכותן לא ישאר אפילו רושם והיה כלא היה, ולז"א מזיח גזרות, ומזין שהוא טובה במקום רעה, אז מוכרח שהוא מחבב ישראל, שהם ניצולין בזכותם, וגם עוד מכפר, לשון קנוח, שלא ישאר מן העונות אפילו רושם:

שם. תמרי משחנן משבען וכו':    נחית להודיע שבחן כדי שיהיו עמלי תורה מרגילים עצמם בהם, כי הוא היה מאנשי עירינו בגדאד יע"א, שהיתה עיר חשובה שבבבל ששם מצוים תמרים הרבה, ונמצא מנה להם חמשה מיני חשיבות, ולכן הצדיק נמשל לתמר דכתיב צדיק כתמר יפרח, כי הצדיק צריך שיהיה שלם במזון, שהם התורה והמצות, בחמשה שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא, רמז לדבר וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים, וישישו בשמחה, איתיות בחמשה:

שם. דשא אמר רבא דרך שם:    הדבר הזה יפלא, מה מקום מצא מסדר הש"ס להביא דברי רבא, הלא כאן נזכר שם דשא בדברי אביי בדרך העברה בעלמא, ולמאי מודיעינו כאן מ"ש רבא בשם דשא, וכבר דרשות אלו הביאם המסדר בגמרא דשבת דף ע"ז עם שאר דרשות כיוצא בהם. ונ"ל בס"ד כי מסדר תלמודא מצא קושיא בדברי אביי אשר הובאו כאן, דאמר תמרי בתר נהמא כי עברא לדשא, וקשיא ליה הלא הדשא הוא הדלת, והבריח אינו מחזק גוף הדלת, ורק מחזק מניעת הכניסה, ומחזק סתימת הפתיחה שסתמו אותה בדלת שהוא הדשא, אך את גוף הדשא עצמו אינה מחזקתו, שאינה מוספת בו כלום, משא"כ התמרים הם מחזקים את הגוף עצמו ממש, ולכן קשיא ליה איך מדמי חיזוק הגוף בתמרים לחיזוק הדלת בבריח, דהא הבריח אינו מחזק את גוף הדלת, ואינו מוסיף חוזק בגופו של דלת, כי אם רק מחזק מניעת הכניסה בפתיחה אשר עשו המניעה ע"י הדלת, דעתה ע"י הבריח אין האדם יכול לדחות את הדלת וליכנס לפנים בפתיחה ההיא, ועל כן הביא מסדר הש"ס האי מילתא דרבא דאמר דשא דרך שם, דמשמע אין גוף הדלת נקרא דשא, כי אם הפתיחה של הפתח אשר נסתמה בדלת היא הנקראת דשא, שהוא ר"ל דרך שם, כלומר דרך זאת הפתיחה ילכו ויבואו שם וא"כ לפ"ז שפיר אמר אביי תמרי מחזיקין ומתקנין את הגוף, כמו הבריח שמחזיק ומתקן את הפתיחה שסותמין אותה בדלת, שלא יוכל אדם לקלקל תיקון שלה ולהכנס לפנים, וכוון שהביא דברי רבא במשמעות דשא הביא מ"ש כיוצא בזה בדרגא ובפורייא, כדי שעי"כ יביא דברי רנב"י מה שדרש בשם אילונית, שזה שייך להאי מתניתין דמכלתין, יען כי רנב"י סמך דרשה זו של אילונית לדרשות רבא ורב פפא, באומרו אף אנו נאמר אילונית וכו', ר"ל כיון שדרשו רבא ורב פפא השמות, גם אנו נדרוש את השמות.

ונראה לפרש בס"ד, מה שרמזו רבנן בדרשת שמות אלו, דראיתי להגאון חיד"א ז"ל שכתב דש"א ר"ת דבור שינה אכילה ע"ש. ונ"ל בס"ד רמז רבא בשלשה דברים אלו דר"ת שלהם דש"א, ענין מוסרי, שבכל שלשה דברים אלו צריך האדם למעט ולא להרבות, כי רבויים הוא נזק, אך מאחר שהגוף מתענג בהם איך אפשר שלא ירבה בהם, ולזה לימד אותנו מוסר גדול שהאדם אע"פ שהוא יושב בביתו וארמונו, יצייר בדעתו שהוא מהולכי דרכים, וכאלו הוא מהלך בדרך, דאז הטבע יחייב לכל הולכי דרכים למעט באכילה ולמעט בשינה ולמעט בדיבור, כי סתם הולכי דרכים אין הולכים רגלי אלא רוכבים, והרוכב קשה עליו להרבות בדבור עם חבירו, אלא שם הוא משכן השתיקה, ושם עיניו לאורח שלו, ולז"א דשא, ר"ל בשלשה דברים שהם ר"ת דש"א על האדם לצייר בדעתו דרך שם, כלומר שהוא מהלך בדרך, שאז הטבע יכריחו למעט בהם, וכן הוא ישלוט על תאותו למעט בהם.

ואמר עוד, דרגא אמר רבא דרך גג. רמז בדרגא על סולם עליית העולמות, כמ"ש והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו וכל צדיק עושה לו סולם בעבודת הבורא שהם התורה והמצות להעלות בו עליותיו ולהעלות בו עולמות, וחלום יעקב אע"ה הנז' היה על סולם שהיה לו, אשר עשה אותו מעסק התורה והמצות, ובזה הסולם צריך לדקדק לעשות כי עליית העולמות ועליית הספירות, לכלול התחתון בעליון, כי ידוע שכל העולמות וכל הספירות עומדים זעג"ז במדרגות, והיינו כי העשר ספירות המה סדורים ג' מדרגות זו למעלה מזו, כי חב"ד נקראים שלשה עליונות עומדים למעלה מן חג"ת, שנקראים ג' אמצעיות, וכן חג"ת שהם שלשה אמצעיות עומדים למעלה מן נה"י שנקראים שלשה תחתונות, ומנין עלייתם הוא להעלות ג' של נה"י במקום ג' של חג"ת, וכן שלשה של חג"ת במקום שלשה של חב"ד, וכן עזה"ד מעולם לעולם עד אין סוף, נמצא העליות הם שלש במקום שלש, וזהו דרגא. הוא סולם שעושה לו האדם מעסק התורה והמצות להעלות בו עליותיו, צריך שתהיה עליותיו דרך ג"ג, דהיינו שלש במקום שלש, וגג הוא שלש ושלש. או דרגא דרך גג ר"ל שיעשה בו עליה מתתא לעילא לניצוצי הקדושה, וזהו דרך גג ר"ל מתתא לעילא. ואמר פוריא שפרין ורבין עליה, היינו פו"ר דפוריא הוא ר"ת פריה ורביה, שהם הולדה של זכר ונקבה, שהם כנגד אותיות ו"ה שבשם הוי"ה שמספרם י"א, ונרמז באותיות י"א דפוריא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/בן_יהוידע/כתובות/פרק_א"