ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/כתובות/פרק יב

< רש"י על הש"ס





בלאותיה קיימין - בלאות שהן קיימין לא הפסידה:

זו דברי רבי מנחם - הא סתמא דתני תנא קמיה דר"נ הפסידה ר' מנחם אמרה דסתימתאה הוא הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא:

אשה ואינה אשה - פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו:

אלמנה - לכ"ג:

בחזקת שהיא כן - שהודיעתו שהיא אלמנה:

הא סתמא - הוה ליה לא הכיר בה:

אין לה - תיובתא דרב הונא:

בחזקת שאינה כן - שהטעתו ואמרה לו לא נתקדשתי לאדם מעולם:

אבל סתמא - שלא התנה עמה ומיהו לא הכיר בה יש לה:

כנסה בידוע - שהיא אלמנה:

מדקא מפליג באיילונית - דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה:

כי קתני לה לאלמנה - וקאמר יש לה כתובה:

אפלוגתא דאיילונית קאי - לאחר שחילק באיילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה:

פרק שנים עשרה - הנושא את האשה


מתני' הנושא את האשה: לזון את בתה - שהיה לה מאיש אחר:

נשאת - האם לאחר שגירשה הראשון. לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין - ולא ממשועבדים דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

והיא נזונת - אותה הבת:

שהיא כבעלת חוב - שיש לה עליהן שטר מזונות:

כל זמן שאת עמי - ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך:

גמ' אי דאמר להו - לשומעין:

אתם עדיי - שאני מודה לו:

מאי טעמא דר"ל דפטר - הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט:) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב:

אי לא אמר להו - לשומעין אתם עדיי:

מאי טעמא דרבי יוחנן - הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדיי:

ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן בשטרא - שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכתב ידו הוא הואיל ולא חתם פטור והא דתנן (לעיל דף כא.) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה (שם) דאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא מאי טעמא דלמא משכח ליה כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' אלמא בחתימת ידיה קמיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו:

אלימא מלתא דשטרא - הואיל ובפני עדים מסר לו:

מאי לאו כי האי גוונא - [מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כי האי גוונא] שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא:



לא בשטרי פסיקתא - החתן והכלה פוסקין תנאים שביניהם בשני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא"ת א"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמעינן כדרב גידל דלא בעי קנין:

לברר לו כהן - שלא יתננו לכהן אחר:

אי הכי - דטעמא משום שיעבודא דאורייתא הוא והוה ליה כמעיד עדים וחותמים אמאי אין בנו פדוי:

שמא יאמרו פודין - את הבכור בשטרי חוב שיש לו על אחר ומסרו לכהן בפדיונו דאתי למימר מה לי האי שטרא ומה לי האי שטרא ואנן תנן במסכת בכורות אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות וילפינן לה התם מקראי בפרק יש בכור לנחלה:

לאחר חיתום שטרות - תחת חתימת העדים כתוב פלוני ערב והוא מודה בדבר:

גובה מנכסים בני חורין - המלוה מן הערב ולא מנכסים משועבדים כיון דלאחר חיתום השטר הוא הויא לה כמלוה על פה:

אליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי - כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כרבי ישמעאל ולא כבן ננס דמודה רבי יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מג) כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג:



כי פליגי כו' - כלומר הא דמוקמת ריש לקיש כבן ננס ולא כר' ישמעאל ליתא דאמר לך ר"ל אנא אפילו לרבי ישמעאל קא פליגנא אדרבי יוחנן:

ערב - שיעבודא דאורייתא:

אבל הכא - פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא:

דקא מטי הנאה לידיה - כסף קדושיה לאביה:

אבי הבן - אביו של חתן:

ניתנו ליכתב - נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין:

לא ניתנו ליכתב - דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי:

שטרי אירוסין ממש - שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקודשת לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת:

שהיא כבעלת חוב - ואי לא דנקיטא שטר מי טרפא ממשעבדי:

מאי פסקא - בתמיה וכי דבר פסוק הוא לחכמים שקונין לבת האשה ולא לבנות ששנו סתם במשנה בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת ממשועבדים:

מי לא עסקינן כו' - וכי אי אפשר שיהו אף הבנות בשעת קנין כגון דגרשה ואהדרה וכתב לה התנאים הללו ואפילו הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חורין ולא ממשועבדים:

בתנאי ב"ד - בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי כו':

מיגרע גרעי - בתמיה:

צררי אתפסינהו - לפני מותו מסר להם צרורות כספים למזונותיהן:

זאת אומרת הבת אצל האם - דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם:

דלמא בקטנה עסקינן - ומשום הכי לא קתני בת אצל אחין:

משום מעשה שהיה - [ואיכא למיחש נמי שמא] יהרגוה בשביל לירש עישור נכסים שלה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין:

אם כן - דיש חילוק בין גדולה לקטנה:

ניתני מוליך לה מזונות למקום שהיא - דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא:



מאי למקום שאמה - דקתני מילתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם:

דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה - לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו:

לסוף איעתר - משכיר:

זבין ריחיא וחמרא - לטחון בה מזונות ביתו:

אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות - ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע"פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים:

טחון וזבין - באותה שלקחת:

טחון ואותיב - למזונותיך באותה שאצלי:

ולא אמרן - דלא יהיב דמי:

אלא דלית ליה טחינא לריחיא - שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אומר לו אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים:

אבל - כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים:

מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה:

מתני' אי אפשי לזוז מבית בעלי - לצאת מבית בעלי:

גמ' ולא בבקתי - בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת (דף עז:) בקתא בי עקתא אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה:

בנכסים מועטין - שהבנות זוכות בהן כדתנן (לקמן דף קח:) הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

וקדמו - קודם שיבואו לב"ד ומכרום:

שיפצה - חזקה בדקיה:

מאי - מי אמרינן לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים או דלמא אמרי' לה לאו כל כמינך:

ברכת הבית ברובה - בני אדם שעוזרין זה את זה משתכרין ומזל דרבים עדיף:

וליתבו לה - לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה:

לשון חכמים - יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה:

אם היה פקח - זה שלוקח פירות הרבה ואין לו שהות למושכם אלא נתן מעות:

שוכר את מקומו - דהוי לה כי חצירו וחצירו קונה לו הרי אתה למד מכאן סחורה שלא יוכל המוכר לחזור הרי לך עושר למוד מלשון חכמים:

לא ילעוס כו' - למדת שהחטים הלעוסין יפה למכה:

נר יהא דלוק במקומו - אצל השולחן כמו בחיי דכל ע"ש היה בא לביתו משנפטר כדלקמן:

יוסף חפני - דמן חיפא:

את אביך - כל אתין רבויין:

וי"ו יתירה - דואת אמך:

ה"מ - דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו:

בי שמשי - ערב שבת ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי:

שלא להוציא לעז כו' - לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי:

סבור מינה בהדין עלמא - שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו:

דקדים ערסייהו לערסי' - הם נקברו תחלה:

והאי דאמר הכי - שנזקק להודיע שימותו וישרתוהו:

דלא לימרו - אינשי עלייהו כשימותו מילתא דאיסורא הוה בהו שלא זכו להתעסק בו ואיגלאי מילתא דהאי דלא שכיבו בשני דרבי זכותיה דרבי אגנא עלייהו:

עיירות - גדולות על הכפרים וכרכין גדולים מהם:



והושיבו ישיבה - לעסוק בתורה:

לאחר שלשים יום - של פטירתי מיד ולא תהיו עסוקין בהספד:

שמעון בני חכם - הוא ולקמן פריך מאי קאמר:

חנינא בר חמא ישב בראש - הישיבה:

סבור מינה משום טורח - דבני כפרים דסמיכו לעיירות ואתו למספדיה כיון דחזו דקא אספדוהו בכרכין וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר:

יומא דאשכבתיה - יום פטירתו:

צריכא למימר - דר"ג דבכור הוי נשיאה:

לך ולמטלעתך - פסח היה כדאמרינן בעלמא (סוכה דף נג.) לוי אחוי קידה ואטלע:

מאי קשיא ליה - לר"ש ברבי דאמר צריכא למימר אמאי צריכא הא קרא כתיב:

ההוא ממלא מקום אבותיו הוה - כלומר אין באחיו חשוב ממנו אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו:

יתיב רבי חנינא אבראי - חוץ לבית המדרש שלא היה נכפף לר' אפס:

וקאתא - לבבל:

כלילא שרי - לצאת בה בשבת מאי טעמא מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נט:):

מיכף הוה כייף ליה - קודם שיגלה ממקומו אבל לר' חנינא לא כייף:

והא הוה ר' חייא - ולמנייה רבי ראש ישיבה:

קברו של רבי - ארונו של רבי הורדתי עליו דמעות:

בערב שבת סימן יפה - שיכנס למנוחה מיד:

במוצאי יוהכ"פ - נמחלו עוונותיו וסימן יפה לו:

לא אפגריה - לא אבטלו ממצות:

שדיינא - זרענא:

ומגדלנא נישבי - מקלע אני מכמורת ודומה לו אין פורסין נשבין ליונים (ב"ב דף כג.):

וציידנא טביי - צביים:

ואריכנא מגילתא - ומתקן אני קלפים אריכנא לשון תיקון כדאמר במסכת סוכה (דף מד:) אריך או לא אריך כלומר מתוקן או אינו מתוקן ובס' עזרא (סימן ד) נמי כתיב וערות מלכא לא אריך לנא למחזא:

לא תהא כדבר הזה בישראל - כלומר שלא אומר כדבר זה לעולם:

נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים:

זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם:

בצינעא - מכבד כל אחד ואחד:

בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו:

רבי מוטל - בחליו בצפורי ומקום קברו מוכן לו בבית שערים:



דמדליא - דאמרינן במסכת מגילה (דף ו.) למה נקרא שמה צפורי שיושבת בראש ההר כציפור:

דעל כמה זימנין לבית הכסא - דחולי מעיים הוה ליה:

וחלץ תפילין ומנח להו - וקא מצער לחלוץ ולהניח:

פתח ואמר - הספד:

אראלים ומצוקים - מלאכים וצדיקים מצוקי ארץ:

ולא נהניתי בעולם הזה - [אפילו] לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי:

יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום - ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם:

הולך נכחו - בדרך ישרה:

מתני' כל זמן שהיא בבית אביה - והיורשים זנוה שם:

גובה כתובתה - כשתרצה:

שתעשה טובה - מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכניה:

וחכמים אומרים - לא הוזכרו עשרים וחמש לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובה וכשהוזכרו עשרים וחמש לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא:

מתה יורשיה מזכירין כתובתה כו' - כלומר צריכה למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנים:

גמ' ענייה שבישראל - שכתובתה מועטת איבדה לרבי מאיר בטובה שעושה בכ"ה שנים:

ומרתא בת בייתוס - שהיתה עשירה וכתובתה מרובה תפסיד כתובתה בטובה של כ"ה שנים:

לפום גמלא שיחנא - המשוי לפי הגמל אף כאן לפי עושרה טובתה:

מהו שתשלש - לר"מ דטעמא משום טובה:

שתשלש - שנחשוב טובתה לחשבון כתובתה לפי חשבון השנים להפסיד לכל שנה אחת מעשרים וחמש בכתובתה אם לא שהתה כ"ה שנים אלא חציין או שלישית או רביעית תשלש לשון חלוקה לפי חשבון הוא כדתנן (מכות דף ה.) משלשין בממון ואין משלשין במכות:

כל מדת חכמים כן - העמידוה יתד ולא תמוט:

אבל שטר כתובה יוצא - בבית דין מתחת ידה:

גובה כתובתה לעולם - שאילו מחלתה היתה מוסרת להם שטר הכתובה:

שלא בהזכרה - אם שתק עשרים וחמש שנים ולא מיחה על חובו לא הפסיד בכך:

אלמנה בת אחולי היא - שנהנית מהן כל השנים הללו וכתובתה אינה מלוה ולא חיסרה בה ממון:

לעולם דלא נקיט - הלכך דווקא בעל חוב הא אלמנה דלא נקטא שטרא אחילת' ודקשיא לך במאי גביא כשחייב מודה:

שונין - בעלי ברייתא:

גרושה הרי היא כבעל חוב - לגבות לעולם שלא בהזכרה דוודאי לא מחלה:

כשחייב מודה - שלא נתקבלה כתובתה:

בר קזא - שם חכם:



הרי היא כבתחלה - ומונה כ"ה שנים משעת תביעה:

והלכה כדברי מי - כדברי ר' מאיר או כדברי חכמים:

לא שנו - דבכ"ה שנים מחלה:

אלא מנה מאתים - שהם שם כתובה:

אבל תוספת יש לה - דמתנה היא ולאו כתובה:

תנאי כתובה - תוספת:

אישתיקן קאמרת או אשקיין קאמרת - האי דמתמהת ואמרת אמר רב הכי משום דלא סבירא לך הוא ולאשתיקן קאמרת או משום דחביבה עלך ולאשקיין קאמרת דאי אמרה רב משקית לי חמרא דשפיר אמר:

אינתת אחוה הואי - ומת בלא בנים וירשו רב חייא אחיו:

לא כתובה ולא מזוני - דאלמנה בבית אביה אינה גובה אלא עד כ"ה שנים כרבנן:

בכתפאי אמטאי לה - מזונותיה מיום ליום:

הא נמי משום כיסופא - מחמת הכבוד הזה שעשית לה:

אדרכתא - פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא:

אמרה ליה - לרבא:

ליהדר לי פירי - דארעא דשיעור כתובתאי דאכל מיומא דאיכתיבא לי אדרכתא עלייהו שמאותו היום הם ברשותי דהכי אמר רבה בפ' המפקיד (ב"מ דף לה:) גבי שומת ב"ד לוקח מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא:

אישתמודענא - הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהם של מת היו ששיעבוד כתובתה של זו עליהם:

לאו שפיר כתיבא - שנכתבה על כל שדות של זה ושדות שלו אינן משועבדות לכתובתיך אלא אותן שירש מבעליך:

תיזיל אדרכתא - דלא שפיר כתיבא:

אשקול - פירי מיום שמצאתי שדה משדות המת והראתי אדרכתא שבידי לבית דין ושמאוה והכריזו עליה ל' יום כמשפט דאפילו לרבא דמרע כח הלוקח טפי בפרק המפקיד (שם דף לה:) מודה דמכי שלמו יומי אכרזתא אכיל לוקח פירי:

אבל היכא - דאדרכתא בטעות כתיבא לא זכית בה עד דמטיא ארעא לידך שהרי מכח אדרכתא שמאוה בית דין והכריזו:

והא מר הוא דאמר - בפרק שנים אוחזין (שם דף טו:):

אחריות טעות סופר הוא - שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה מעות אלא באחריות שיעבוד נכסיו והסופר טעה הכא נמי ב"ד צוו לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה דלא כתב אישתמודענא והכל יודעים שלא נכתבה אלא על נכסי המת:

בהא רבה בר שילא - שצוה לכתוב ליך אדרכתא טעה וסבור שתגבה מנכסים שלו:

דאזלה ומשבחה להו - לשדה ששמו לה ב"ד:

ודבעלה מכספי - שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי שלי המשועבד ליך:

ואתי לאפוקי לעז על בית דין - שלא עיינו בתקנתא של זו:

פרק שלוש עשרה - שני דייני


מתני' שני דייני גזירות - מפרש בגמרא:

חנן אומר שני דברים - שלא היו חכמים מודים לו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/כתובות/פרק_יב"