ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק א


דף א עמוד אעריכה

בתולה נשאת ביום רביעי. תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא:

 שפעמים בשבת. אבתולה קאי:

 בשני ובחמישי. אחד מעשר תקנות שתקן עזרא בב"ק בפרק מרובה (דף פב א) ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין בעוד כעסו עליו שמא יתפייס ויתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן [סוטה דף כז ב] מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול ושמא יבאו עדים ובגמרא פריך ותנשא באחד בשבת ומפרקינן משום שקדו כו' כך פי' רש"י ז"ל והוזקק לומר כן משום דאע"ג דקיימא לן דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו כדאיתא בפרקין [דף ט א] בגמרא ה"מ דוקא באשת כהן אי נמי באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אבל בשאר נשים אפי' כי מהימנינן ליה לא מתסרא דהוה ליה ספק ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכיון שכן שאר נשים ינשאו בשאר הימים אלא מפני טעם זה דהיינו שמא יבאו עדים תקנו לכל הנשים יום רביעי והקשו עליו מדאמרינן בגמ' [שם] אף אנן נמי תנינא כלומר דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דתנן שאם היה לו לטעון טענת בתולים היה משכים לב"ד מאי לאו דקא טעין פתח פתוח אלמא מתני' משום הימנותא דידיה בלחוד היא דאי משום עדים מאי סייעתא לכך פירשו דמתני' ודאי משום הימנותא בלחוד היא ומשום אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש דמתסרן אפומיה תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי ולי נראין דברי רש"י ז"ל עיקר דאנן בגמרא הכי קאמרינן בשלמא אי מהימן לומר פתח פתוח מצאתי ונפקא מינה דהני תרתי נשי דלית בהו אלא חד ספיקא מתסרי היינו דתקון רבנן בכל הנשים שלא ינשאו אלא בד' משום דכיון דמהימנינן ליה קים לן דודאי זינתה וכיון שכן איתרעאי ועלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמילתא אי תחתיו אי אין תחתיו ואע"ג דכי לא משכחי סהדותא במלתא שריא לבעלה משום תרי ספיקי אפ"ה כיון דאיתרעאי עלייהו רמי למיקם אקושטא דמילתא שמא יתברר הדבר ויבאו עדים אבל אם איתא דלא מהימן כי אתא קמן לא שקלינן וטרינן במילתא כלל דאדרבה משתקינן ליה שלא להוציא לעז עליה וא"כ כל הנשים ינשאו בכל הימים ומקשו הכא כי היכי דתני תנא האי טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי אחד בשבת כדאיתא בגמ' וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה' משום שקדו אי נמי משום ברכה כדאיתא בגמ' [דף ה א] תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכי דטריח ליה נשאת באחד בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים כדמוקמינן בגמ' [שם] מש"ה לא קתני להו ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר קאמרינן משום דלא קביע לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אע"ג דלא קביעא אמאי לא תני ביה טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא דומיא דמאי דאמרינן בפרק ג' דנדרים (דף כג ב) תנא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפרקא והיינו טעמא דאי מפרסמת מילתא הוו טובא דנסבי באחד בשבת משום דטריח להו אי נמי דלא קפדי ארוס וארוסה בסעודה ולא בברכה כלל ומאן דחזי לא ידע דמש"ה הוא אלא דא' בשבת ורביעי לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא ליפלוג בין אחד בשבת לרביעי בשבת כלל ומעיקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לא סברי דמשום הכי הוא אלא דרבנן לא תקון באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש"ה תני תנא בהדיא דינא ומסתים ליה לטעמייהו עוד נראה דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנישואין אלא משום טענת בתולים דמילתא דאיסורא הוא הוצרכו ליחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכו ליחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וברכה כדאיתא בגמרא וכיון שיחדו לבתולה יום של ברכה ושיש בו תקנתא דידה יחדו לאלמנה גם כן דאי לא אתי למימר דנישואי אלמנה זילי להו לרבנן ולא מתקני בה מילתא ומשום הכי תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל:    גמ' ועכשיו ששנינו שקדו. ומשום תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת:

 הגיע זמן ולא נשאו. לקמן בפ' אע"פ (דף נז א) תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנשואין לפרנס עצמה בתכשיטין ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו לחופה כגון שעכב הבעל אוכלת משלו שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת בית דין כדלקמן בפ' נערה (דף מז ב) ואוכלת בתרומה אי כהן הוא ואי בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו בתרומה כדילפינן מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו. לפיכך חלה הוא. רב יוסף מסיים בה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו':    או שפירסה נדה. איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד כדאמרינן לקמן [דף ד א] דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ולאו בת חופה היא [ומשום הכי] אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ולפי זה אין מכניסין את הכלה לחופה עד שתטהר והרב בעל העיטור הוסיף ואמר שאין מכניסין אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות [ע"ל בר"ן פ"ה סי' רסו] והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן [דף ז א] רבי אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא איכתיבה כתובה אמר להו אתפשוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי בית דין יש לה וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מג ב) הואיל וברשותו נכתבים משום דאורחא דמלתא הוא לכתוב קודם כניסה לחופה הילכך אפילו אם תמצא לומר דחופה היינו יחוד כיון דלא מתסרא ביחוד בלא כתובה שרי לכנסה לחופה אבל פירסה נדה כיון שאסורה להתיחד אי חופה היינו ייחוד לאו בת חופה היא ומיהו בדיעבד מהניא דכיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו (דף נז ב) דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אע"ג דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעה מינייהו אבל לכתחלה אין מכניסין אותה לחופה עד שתטהר אי חופה היינו יחוד כמו שכתוב במקצת מקומות. ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן [דף יב. ע"ש] דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שמנהגן היה (שלא) לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה כיון שלא שאל


דף א עמוד בעריכה

ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת:

 מקום שבתי דינים קבועין בכל יום. כלומר מקום שקביעות כל הימים שוה בו כמו שאנו נוהגין עכשיו:

 אשה נשאת בכל יום. בכל יום לאו דוקא אלא בכל יום שמחרתו ב"ד יושבים קאמר לאפוקי ע"ש דלא שאפילו יבעול בו ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבים אלא עד חצות ולבעול בלילי שבת דמליל שבת עד אחד בשבת איכא משום איקרורי דעתיה דאי לא תימא הכי בתולה תנשא בשלישי ותבעל בלילה שמחרתו רביעי ואנן לקמן בגמ' לא איבעי לן אלא אי נשאת בד' ונבעלת ברביעי משום דליכא אלא מקצת יום ד' ולילו אבל לינשא בג' ולבעול בלילה שאחריו פשיטא לן דאסור וה"נ לישא בששי ולבעול ליל שבת ודאי איכא למיחש ואע"ג דאמרינן לקמן [דף ז א] דר' אמי שרי למבעל בתחלה בשבת היינו בשכבר כנסה מזמן מרובה שלא חשו חכמים אלא לזמן הנישואין מפני שדרכן היה לבעול לאלתר בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה לא הטריחו עליו לבעול ביום סמוך לב"ד ולישא בחמישי איכא למימר דשרי דאף על גב דאמרינן בירושלמי בפרקין רב חזקיה בר אחא בשם רבי אבהו אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסרו אלא למקבע זמנא וכדאמרינן בפרק הגוזל (דף קיג א) לא קבעינן זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אבל אי אתו מנפשייהו צייתינן להו ומקבלין טענותיהם וטעמא דמילתא משום דלמקבע זימנא ולדון בלחוד אסרו לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאימנועי מצרכי שבת ויו"ט אבל לקבל טענותיהן אי אתו מנפשייהו שרי הילכך אפילו בששי מכנפי ב"ד ויתבי לקבל טענותם הלכך אם יש לו טענת בתולים יכול הוא להשכים לב"ד אבל בששי לא ישא מטעמי דכתיבנא:    ולפיכך יש לתמוה על מה סמכו עכשיו לישא בששי אע"פ שקביעות ב"ד שוה בכל הימים אלא שיש לומר דכיון דחזו דתקנת רביעי אינה קבועה דהא אמרי' דאי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אלמא כל היכא דליכא למיחש לטענת בתולים לא איכפת לן אף עכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו לקדש אלא עד זמן נשואים ליכא למיחש דלדידהו שהיו מקדשים קודם זמן נשואין איכא למיחש שמא תחתיו זינתה אבל במקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה אלא שעדיין ראוי למיחש משום טעמא דשמא ישחוט בן עוף כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:    והוא דטריח ליה. שטרח כבר ותקן צרכי סעודה וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דהיכא דאמר חתן לא טרחנא וכניסנא לה בלא סעודה וקרובי כלה אמרי בסעודה כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה לפי כבודו וכבודה דקי"ל [דף סא א] דעולה עמו ואינה יורדת עמו וכתב שכן היה דן רבו הרי"ף ז"ל:    ומת אביו של חתן או אמה של כלה. אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבירו המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חלה אבלות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל:

 ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבלות וחיילא וא"ת והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאורייתא כפי סברת הגאונים ז"ל [כ"כ הרי"ף בפ"ב דברכות סי' נ]  וכיון שכן היכי אתיא שמחת ימי המשתה שאינה אלא מדרבנן ודחיא אבלות דאורייתא לאו קושיא היא דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות והיינו שב ואל תעשה וא"ת והרי הגאונים ז"ל אמרו [כן פסק הרי"ף בפ"ג דמו"ק סי' אלף קצז] דכי הוי יום מיתה וקבורה ביו"ט שני ינהוג בו אבלות וכיון שכן למה התנו יותר לעקרו הכא טפי מיו"ט שני יש לומר דהיינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום א' דהוי מדאורייתא אפ"ה בשאר הימים דאבלות שלהם מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוי רצופין:    ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות. הקשה הרמב"ן ז"ל לדעת הגאון ז"ל שאומר שהקובר את מתו ברגל שאע"פ שאינו נוהג אבלות ביו"ט אחרון [כ"כ הרי"ף שם במו"ק] עולה הוא למנין ז' כיון שהוא מדרבנן א"כ ימי המשתה יעלו ותירץ דבשלמא התם הרי הוא מקיים אבלות בשאר ימים אבל הכא אם אתה אומר יעלו נמצא שלא קיים מצות אבלות כלל וליכא למימר דיום אחרון יעלה לו דמאי שנא יום אחרון משאר ימים עוד תירץ דשאני יו"ט שני דהוא ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא כדקי"ל [מו"ק דף יח א] הלכה כדברי המיקל באבל וכיון שאפשר שהוא חול אע"פ שאינו נוהג בו אבלות עולה אבל ימי המשתה שהם ודאי דדבריהם ועוד שהם זמן שמחה אין עולין לו כלל:

 וכל אותן הימים. של ימי המשתה ושל אבילות הוא ישן וכו'. ואין מתייחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין [דף טו ב] ואף בשבעת ימי המשתה שהם כרגל נוהג בו אבלות של דבר צנעה דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:

 ואין מונעין כו'. בשביל האבלות אין אוסרין עליה תכשיטין שלא תתגנה על בעלה:

 כל ל' יום. ואע"פ שהם ימי אבלות לשאר בני אדם וכ"ש מל' ואילך כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דאם איתא משמע דבשאר נשים מונעין מהן תכשיטין כל שלשים יום וליתא אלא ז' דוקא דהא אמרינן באבל רבתי שהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז' מיד ואפילו על אבל אביה ומשמע ודאי דה"ה שאין מונעין ממנה תכשיטין מן הכלה בשום אבל שאירע לה תוך ל' יום מחופתה ואפילו תוך ז' נמי ל"ש באבל זה ול"ש בשאר אבילות לפי שכל ל' יום ראשונים הם עיקר שמחת חתן וכלה ולפיכך צריך שלא תנוול עצמה:    ודוקא אביו של חתן כו' דליכא אינש דטרח. אם יפסיד מה שהכינו וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם שהכינה לה תנשא לאחר ז' ימי אבלות ולא צריכה לה אמה למטרח עלה:

 אבל איפכא לא. כלומר דאי הוי איפכא נוהג ז' ימי אבלות ואח"כ ז' ימי המשתה שאסור לישא אשה אפי' למי שאין לו בנים בתוך ז' ימי אבלות דאע"ג דתניא התם בפרק ואלו מגלחין (דף כג א) ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לא בתוך שבעה קאמר אלא לאחר ז' קרי לאלתר ולומר שאינו צריך להמתין ל' כמו שצריך להמתין מי שיש לו בנים גדולים וכדתניא התם כל ל' יום לנישואין ומיהו במסכת שמחות [בפרק ז] משמע דכל ל' יום לאבלות אשתו אסור לישא אשה דתניא התם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים בד"א כו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת אפילו לאחר ל' יום אלמא בתוך ל' אסור ואפשר דבאבלות אשתו החמירו לענין שלא ישא אחרת כשם שהחמירו בשיש לו בנים לשהות ג' רגלים אבל באבלות אחר נושא מיד לאחר ז':

 לא שאנו אלא שנתן מים ע"ג בשר. ששוב אין ראוי למוכרו במקולין:

 בכרך. שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה:

 דמפקא מכרך ומפקא מכפר. מוצאה מכלל כרך ומכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:

 מסייע ליה. הא דקתני אסור בתשמיש המטה בז' ימי המשתה שהם לו כרגל:

 דברים שבצנעה. שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:

 אבל בעל. כיון דלא תקיף יצריה אשתו ישנה עמו בבית אחד:

 אבל חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין


דף ב עמוד אעריכה

שלא בעל כו'. מפרשינן בגמרא דכיון דאקילו רבנן בהך אבלות דנוהג ז' ימי המשתה ברישא קילא ליה ואתי לזלזולי בה אע"ג דבעל:

 הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים וגו':

 הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ:

 למחר משכים לאומנתו והולך. שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין [דף ז א]:

 חמישי בשבת. יום חופה וששי בשבת חיבת ביאה ואמרי' בגמ' דאדם בטל נושא בכל הימים לטעמא דשקדו וביו"ט שחל להיות בע"ש מותר לבעול בה' שהרי לא ישכים לאומנתו ומוכח נמי בגמ' דלטעמא דברכה מאן דלא קפיד בה נושא בכל הימים:

 ודאמרי' למחר משכים לאומנתו לא שיהא מותר במלאכה אלא שחכמים יחדו לו ימים הללו שהם ימי בטלה והכי איתא בתוס' התקינו שיהא בטל ג' ימים חמישי וע"ש ושבת ג' ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה נמי לז' של בתולה שחתן אסור בהם במלאכה והכי איתא בפרקי ר"א בפרק ט"ז החתן דומה למלך מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה ובאגדה אמרו החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלאכה:    איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. מי מתסר מפני שעושה חבורה או מפני שפותח פתח והרי הוא כבנין ואסור:

 הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. דליכא למיחש לא לפתח ולא לחבורה משום טעמי דאתמר בגמרא. ומהא שמעינן דלא קי"ל מאי דאיתמר בגמ' עלה דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במוצ"ש ויהבי טעמא שמא ישחוט בן עוף כלומר שמתוך טרדתו ישכח שהוא שבת וישחטנו וכיון דמסקינן דשרי למבעל אלמא לבן עוף לא חיישינן וזהו דעת הרי"ף ז"ל שלא הזכיר כלל בהלכות חששא דבן עוף ולפיכך נהגו לעשות סעודות בלילי שבת ובמוצאי שבת ואפשר לדחות ולומר דכי שרי למבעל בתחלה בשבת היינו בשכבר כנסה קודם לכן דבשעת כניסה לחופה הוא דחיישינן לבן עוף לפי שאז עושין סעודה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות אישות אבל אין נושאין נשים לא בע"ש ולא באחד בשבת גזרה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה ע"כ וזהו הפך מנהגנו שאנו נוהגים לכנוס בששי והרמב"ן ז"ל כתב דמה שנהגו לכנוס בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל ע"כ:    אתפסוה מטלטלי. תנו מטלטלין תחת ידיה במשכון לשעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות. ואם תאמר והא הויא לה קונה קנין בשבת ואסור כדאמרינן פרק שני דיו"ט [דף יז א] דלמיקנא ביתא בשבתא לא ואפשר שמפני מצוה התירו כדאמרינן בפרק (המגרש) [הזורק דף עז א] ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ואע"פ שאמרו בירושלמי [ריש פירקין] אלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבתא אלמא אפילו במקום מצוה לא התירו שאני נשואין דהוי מילתא דפרהסיא טובא [ומשום הכי] לא שרי אפילו במקום מצוה אי נמי אפשר דמבעוד יום מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה:    אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה. ברכת חתנים כל שבעה:

 איבעית אימא בבחור איבעית אימא באלמון. איכא מאן דאמר דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי הילכך ליכא אלמנה דיתירה לשמחה מג' ואע"פ שנשאת לבחור וסתמא דברייתא הכי משמע דקתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ולא מפליג בין נשאת לאלמון לנשאת לבחור אלמא ליכא אלמנה דיתירה מג' [לשמחה] וכ"ת מ"ש דבבחור שנשא אלמנה נפישי ימי ברכה מימי שמחה ובאלמון שנשא אלמנה נפישי ימי שמחה מימי ברכה י"ל שהכל לפי ענינו משום דברכה באה על שמחת לבו של חתן הלכך בחור שלא נשא עדיין דאית ליה שמחה טפי מברכין לעולם ז' אפילו נשא אלמנה אבל שמחה דהיינו בטול מלאכה דהוא משום תקנתא דידה כיון דאלמנה היא אינה צריכה פתוי כ"כ ובג' ימי שמחה סגי לה אבל אלמון שנשא אלמנה כיון שכבר נשא ועכשיו אינו נושא בתולה אלא אלמנה אינו שמח כל כך הלכך ביום א' סגי ואפ"ה בעינן ג' לשמחה דימי שמחה לתקנתה דידה נתקנו כדאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ואי אפי' כשנשאת לבחור אמרו דאית לה ג' ימי שמחה כ"ש לאלמון שנשא שצריך לשמחה שלשה והיינו טעמא דמברכין לבתולה שנשאת לאלמון ז' כדאמרינן בסמוך דליכא בתולה דבצירא מז' לברכה משום דאלמון נמי כשנושא את הבתולה שמח טפי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דהני לישני לא פליגי ובבתולה שנשאת לאלמון לא אשכחן ימי שמחה כמה אבל הר"ן מיגש ז"ל כתב דנראין הדברים דז' לשמחה אית לה דאי בבחור אמרו שיש לה ז' לשמחה כדתניא לעיל ברייתא דנוהג ז' ימי המשתה כ"ש באלמון שצריך לשמח אותה יותר [וכ"כ הרא"ש] ומיהו איכא מ"ד דהני תרי לישני פליגי ונקטינן כלישנא בתרא דבאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה ויום אחד לברכה אבל בחור שנשא אלמנה ז' לברכה וז' לשמחה ולא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים אלא ודאי ז' נמי אית ליה לשמחה וכן נהגו:    מניין לברכת חתנים בעשרה. כתב רב אחא ז"ל דברכת ארוסין נמי בעשרה והנגיד רב שמואל ז"ל חלק עליו ואמר שאינה צריכה י' אלא בברכת חתנים:

 במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. על ברכת מקור צריך קהל והיינו י' כמו הקהל את העדה ואין הקהלה פחותה מעדה ועדה [מגילה דף כג ב] היינו י':

 מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. כשנכנסה לחופה לנישואין:

 אף בבית הארוסין. כשמקדשה מברכין [כל] ברכת חתנים כדמפרש אמר אביי וביהודה שנו הא דרבי יהודה ביהודה שנו שמתייחד עמה בארוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחלה כדתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:    ואסר לנו את הארוסות. מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדלקמן ואדרבנן נמי מברכינן וצונו ואסר לנו כדאשכחן בנר חנוכה:

 והתיר לנו. את נשותינו הנשואות לנו על ידי חופה וקדושין ואם תאמר היכן מצינו ברכה כגון זו שמברכין על האסור והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה [ענין להזכיר בברכה זו עריות ועוד למה] אין מברכין במטבע קצר אשר קדשנו על הקדושין כשם שמברכין על כל המצות במטבע קצר על המילה ועל השחיטה י"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש שא"א לברך כפי מה שראוי בברכת המצות שאין לברך בשעת


דף ב עמוד בעריכה


קדושין אשר קדשנו וצונו על הקדושין משום דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לו לברך על קדושין וחופה כיון שכבר קדש מזמן מרובה וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל וכיון דברכת מצוה ממש [לא הוי אעפ"כ] לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל והיינו שהקב"ה בחר בהם וקדשן בענין זווג באסור להם ובמותר להם והיינו שצונו על העריות וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקדושין אלו בלבד הותרו המותרות הוצרכו לומר ואסר לנו את הארוסות בלאו דלא תסור ולהזכיר היתירן דהיינו ע"י חופה וקדושין וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה מזה שאין חותמין בה מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין אע"פ שכתוב במקצת נסחאות לפי שאינו ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה שקדשם בכל עסקי נשואין לפיכך אין לחתום אלא מקדש ישראל בלבד וכתב רבינו האי ז"ל גמרא היא בהדיא מקדש ישראל וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים ועד עכשיו ותוספת זה שאתם מוסיפים גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל עכ"ל רבינו האי ז"ל ובהלכות רבינו ז"ל מצאתי בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ובכתב ידו ז"ל נמחק על ידי חופה וקדושין ועיקר עכ"ל הרמב"ן ז"ל ופירש והתיר לנו את הנשואות להתיר לנו אותן שהן נשואות לנו ע"י חופה וקדושין ורבינו תם ז"ל הגיה והתיר לנו את הנשואות לנו ורבינו האי ז"ל כתב והתיר לנו על ידי חופה וקדושין ואין מנהג בישיבה לומר את הנשואות ופירוש על ידי חופה וקדושין אף על פי שהקדושין קודמין לחופה היינו על ידי חופה וקדושין שקדמו להן וכתוב בספר העטור שעיקר הנסחא הוא על ידי חופה בקדושין בבי"ת אלא מפני שהדייקנין קראוה לבי"ת ההיא רפה מפני שהיא סמוכה לה"א לפי שאותיות יהו"א מרפות בג"ד כפ"ת טעו הסופרים וכתבו בוא"ו:    והוא שבאו. אל המשתה:

 פנים חדשות. בכל יום שלא היו שם אתמול והרמב"ן כתב דכל שבא פנים חדשות ועומד שם אע"פ שאינו אוכל שם מברכין שבע ברכות וכתבו עוד בתוס' שאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו לילה ויום והוא שעמד שם בכל שעת ברכה וכתבו בשם ר"ת ז"ל דהאי פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה:

 מאי מברך א"ר יהודה כו'. כתב רש"י ז"ל נראה בעיני שלא נסדרו על עסקי הזווג אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם אשר יצר האדם מדבר בזכר והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקבה שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר תדבק לשוני לחכי וגו' שמח תשמח בחתן וכלה שיצהילו בשמחה וטוב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר פתח בה בברוך וחותם בברוך כדרך כל ברכה של ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהם ברכות הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכך תקנו לכל הברכות הסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרה יחידאה ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרם עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת כדאמרינן [בירושלמי דברכות פרק א' הלכה ה] רבי מפזרן וחוזר ומסדרן על הכוס ור' חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה מראש סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתקנוהו ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למאן דאמר שתי יצירות הוו אי למאן דאמר שתי יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ"מ אינה מסדר ברכת הזוג דהא ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי ואם תאמר למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה שניה תקנו אף על הראשונה שהיא תחלתו:

 והתקין לו ממנו. מגופו ומצלעותיו:

 בנין עדי עד. בנין הנוהג לדורות וקרי בנין על שם ויבן את הצלע:

 עקרה. ירושלים:

 ריעים אהובים. החתן והכלה שהם שני ריעים האהובים זה לזה:

 כשמחך יצירך. כמו ששמחת את אדם הראשון:

 בגן עדן מקדם. דכתיב (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו':

 משמח חתן וכלה. ובאחרונה חתן עם הכלה. לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמברכין שיהיו שמחין בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין אנו חותמין בה משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת איש באשה אלא ברוך משמח את שניהם לעולם בספוק מזונות ובאחרונה שבח הוא שמשבח להקב"ה שברא חתנות דבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא שמחת איש באשה עד כאן לשון רש"י ז"ל: ואחרים פירשו [והיא דעת התוס'] דהיינו טעמא דברכות הללו יש מהן שפותחות אע"פ שהן סמוכות ויש שאינן פותחות משום דכי אמרינן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך דוקא כשסמוכה לברכה שחותמת הא לאו הכי (לא) [פותחת] אע"פ שהיא סמוכה כדי שלא יראו שתיהן כברכה אחת ולפיכך שוש תשיש ושמח תשמח אינן פותחות לפי שכל אחת סמוכה לברכה שחותמת אפי' הכי אשר ברא פותחת משום דזימנין דמברכי לה באפי נפשה דהיינו בדליכא פנים חדשות ואי נמי אפי' תימא דכל דסמיכי אפי' למטבע קצר [שאינה חותמת] אינה פותחת היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהוא התחלת [ברכת] הזוג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרוייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשותן ב' ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו כמ"ד בערובין (דף יח א) דויבן את הצלע זנב היה וממנו נבראת האשה:    מברך שהשמחה במעונו. בתחלת הזימון:

 בין אמר להו. לקרואים:

 מחמת הלולא. קראתי לכם הלום לסעודה:

 מעיקרא. קודם חופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה:

 מאימתי. התחלת שמחת החופה לברך שהשמחה במעונו:

 מכי רמו שערי באסינתא. שורין שעורים בעריבות במים להטיל שכר לצרכי חופה ויש אומרים


דף ג עמוד אעריכה


לשם החתן והכלה זורעים שעורים בפניהם לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו ומשמע לי דאשר ברא בפ"ע לא מקריא ברכת חתנים דאי מקריא הכי לא הו"ל לר"י לומר והוא שבאו פנים חדשות דבלאו פנים חדשות נמי מברך אותה כדאמר באו פנים חדשות מברך שית לא באו מברך א' אלא ודאי אשר ברא בפני עצמה לא ברכת חתנים היא אלא כולהו שית ברכות מקרו ברכת חתנים כי היכי דלארבעה שלאחר המזון מקרו ברכת המזון ונפקא מינה דאע"ג דאמרינן ברכת חתנים בעשרה היכא דליכא פנים חדשות דלא מברך אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא לא בעי עשרה אלא בג' נמי מברכין לה והיינו נמי דאמרינן בסמוך ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא ולדידי הכי פירושא אי איכא פנים חדשות מברך כולהו דלדידהו כתחלת נשואין דמי ואי לא מאי דאמרי רבנן שבעה לברכה ליתא משום נשואין דלנשואין יומא קמא סגי אלא לאפושי שמחה בעלמא הוא דתקון הכי הלכך בשהשמחה במעונו ואשר ברא סגי והרמב"ן ז"ל כתב דמדאמרינן בגמרא בריך שית ובריך חמש ש"מ דהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא ומינה דאפי' בג' מברכין אותה ומדבריו אתה למד שהוא סבור דאשר ברא שהיא מכלל שית וה' שאין מברכין אותה אלא בי' ולדבריו נצטרך לדחוק ולפרש דהא דא"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות הכי קאמר מאי דאמרינן כל שבעה דמשמע שהן שוין דוקא בשבאו פנים חדשות וזה דוחק ועיקר הדבר כמו שכתבתי דכשם שהשמחה במעונו אינה ברכת חתנים דהא בי מהולא הוו מברכין לה אי לאו משום צערא דינוקא כדאיתא בגמרא ולא מברכין לה אלא משום שמחה בעלמא הכי נמי אשר ברא לאו ברכת חתנים היא ולא בעיא עשרה שאינה באה אלא משום אפושי שמחה בעלמא וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות ברכות והרמב"ן ז"ל כתב דמדאמר אפושי שמחה בעלמא הוא כלומר סעודת קרואין הללו ואמרינן אמר ליה מחמת הלולא שמע מינה שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל ע"כ משמע ליה ז"ל דמאי דאמרי אפושי בעלמא הוא היינו סעודת הקרואין ואין זה נכון כלל אלא כמו שכתבתי עיקר ולפיכך אני אומר שכל שבעה אפילו חתן הסועד עם בני ביתו מברך כל שבעה שהשמחה במעונו שאילו כפי פירושו ז"ל אפי' אשר ברא לא יברך אא"כ סועד עמו אחר ואי אפשר דסתמא אמרי שבעה לברכה אבל ודאי מודינא דלאחר שבעה אם לא סעד שם אחר אינו מברך שהשמחה במעונו והיינו דאמרינן בין דאמר ליה מחמת הלולא בין דלא אמר ליה מחמת הלולא דאלמא בסועד שם אחר היא שאם לא כן אי זה הוכחה יש שהוא עושה סעודת שמחה כלל וכן מה שכתב ז"ל דמדאמרינן בריך שית ובריך חמש משמע דהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא לא ידעתי מה ראיה הוא לזה שאם באנו לומר כן מאן אמר ליה דברכת מזון הוה דלמא ברכת נשואין הוה ואי נמי ברכת המזון הוה היכי לימא בריך שית ובריך שבע וכי שהשמחה במעונו ברכה בפני עצמה היא והלא אינה אלא תוספת דברים שאנו מוסיפים בנברך שאכלנו ומיהו ודאי קושטא דמילתא הוא שאינה ברכת חתנים וכמו שכתבתי:    וחתנים מן המנין. לעשרה הצריכין למנות לברכת חתנים כדאמרינן לעיל:

 ואין אבלים מן המנין. בגמרא פרכינן עלה מדתניא חתנים ואבלים מן המנין ומפרקינן כי תניא ההיא בברכת זמון כלומר להצטרף בג' בני אדם לזמן עליו שהרי חייב בכל המצות וכי קאמר רבי יוחנן דאין אבלים מן המנין בברכת רחבה כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים כדאמרי' במועד קטן [דף כז ב] היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים כדמפרש (טעמא) [לקמן]  בגמרא ברוך מנחם אבלים והיכא דאיכא פנים חדשות מברכין אותה כל ז' וי"א שאין מברכין ברכת חתנים אלא בברכת המזון כדאמרינן הכא כי תניא ההיא בברכת המזון ולא כמו שנהגו עכשיו לברך ברכת חתנים בששי ובשבת שלא בשעת סעודה וליתא שהרי שנינו במסכת סופרים [פרק יט הלכה יא] ונהגו (ז"ל) לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה [ובערב קודם סעודה] אלמא קודם סעודה היו מברכין אותה לפי שהיו רגילים להתאסף בבית החתן בבקר ובערב לשמח החתן וכלה והיו מברכין אע"פ שאין אוכלין ואנן גם כן בששי ובשבת שהחתן יוצא מבית הכנסת מוציאין כלה מחדרה ונכנסין לחופה זו היא עיקר השמחה וראוי לברך עליה וה"נ מוכח בירושלמי שאמר [בפירקין הלכה א] מברכין ברכת חתנים בבית חתנים כל שבעה רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתה כל ז' כלומר מחופתה להיות שמחין עמה ומש"ה מברכין כל שבעה א"ל רבי יוסא והא תני רבי חייא מברכין ברכת אבלים כל ז' אית לך למימר מפקין מיתא כל שבעה מאי כדון מה כאן מנחמין עמו אף כאן משמחין עמו מה כאן מזכירין פירוש האבל ומש"ה מברכין אף כאן מזכירין כלומר השמחה ומש"ה מברכין ואע"פ שברכו בששי חוזרין ומברכין בשבת ואין חוששין לדעת אם יש שם פנים חדשות לפי שאי אפשר שלא יהיה בשבת אחד שלא היה אתמול וי"א שסומכים על מה שאמרו במדרש כיון שבא שבת באו פנים חדשות [ואין צריך פנים חדשות] אחרות עוד שנינו במסכת סופרים [שם] גבי ברכת החדש כו' מברך עליו ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר ומברך בפה"ג וכן צ"ע כולה וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אבל י"א שלא אמרו אין מברכין שתי קדושות על כוס אחד שם בפסחים [דף קב: ע"ש תוס' ד"ה שא"א ב' כו']  אלא לענין קדוש וברכת המזון ומשום דהאי מקמי סעודה והאי בתר סעודה אבל בקדושה ואבדלתא דתרוייהו מקמי סעודה מברכין להו אחד כסא וברכת מזון וברכת חתנים להא דמיא דתרוייהו בתר סעודתא וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעתי שאין לברך ברכת חתנים ולא אשר ברא אלא בחופה שאין שמחה אלא בחופה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כה ב) וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה אלמא ליכא לברוכי ברכת חתנים אלא בשבעת ימי המשתה ובחופה עד כאן ומיהו שהשמחה במעונו ודאי לא תלי בחופה כלל דהא אפי' מקמי הכי ובתר הכי מברכין לה ודאמרינן לענין ברכת אבלים כי תניא ההיא בברכת הזמון פרש"י ז"ל להצטרף לשלשה לזמן עליו ואם תאמר אי הכי פשיטא ולדברי מקצת הגאונים שאומרים שמוסיפין בברכת זימון נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו אפשר לתרץ שכיון שהוא מתנחם הייתי אומר שלא יצטרף שהוא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמין אלא דהתם בברכות [דף מו ב] משמע שאין מוסיפין בה כלום אלא י"ל שכיון שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדאיתא התם היה אפשר לומר שאין אבל מן המנין:    האומר פתח פתוח מצאתי. כתב רש"י ז"ל וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן [דף י ב] אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא:

 נאמן לאוסרה עליו. ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי נאמן לשוויי עליה חתיכה דאיסורא ע"כ. נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא ואחרים כתבו שאין הדמים ראיה דהא אפשר דדם צפור הכניסה ואפי' במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא דמ"מ איהו קים ליה דפתח פתוח מצא והכי מוכח בירושלמי [פרק זה סוף הלכה א] עלה דברייתא דתניא בגמרא [דף יב א] כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים במה אנן קיימין בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה כלומר שלא משמש אותה כדי שלא תוכל להכניס לו דם צפור ואמרינן עלה הדא דתימא (דמר לה) [שלא] להפסידה מכתובתה היא אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה דמר רבי הילא בשם רבי אלעאי מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם צפור ואפי' משמש נמי נראה דאסורה דהא שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדין:    והני מילי באשת כהן דליכא אלא חד ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אבל תחתיו אפילו באונס אסורה וכתוב במקצת נסחי הלכות דליכא למימר אם תמצא לומר תחתיו ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש דמוכת עץ פתחה סתום הוא ע"כ ואינו מעיקר נסחאות ההלכות ולא נהירא דבגמ' אמרינן אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום ד' ליום רביעי אין ליום חמישי לא ודקא טעין טענה מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח ודחינא לא דקא טעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי הא איכא למתלי במוכת עץ ועוד דבירושלמי אמרינן בהדיא שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם אלא י"ל דמוכת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה והכי איתא בירושלמי בפרק האשה שנתארמלה [הלכה א] גבי הא דתנן אם יצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים וחש לומר שמא מוכת עץ היתה אלא כרבי מאיר דאמר מוכת עץ כתובתה מאתים א"ר יוחנן לא חשו לדבר שאינו מצוי:    אי נמי בשל ישראל והוא שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הלכך חד ספק הוא דאיכא ספק אונס ספק רצון  אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרות כדתנן במסכת נדה (דף מד ב) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמע יוצאה וחוזרת וכתב רש"י ז"ל דמיירי כגון שהיא [עכשיו] גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס וכתב כן מדאמרינן בסוף פרק ארבעה אחין (דף לג ב) גבי מתני' שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה כו' ואמרינן עלה בגמרא אר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני היו קטנות או שאין ראויות לילד מחזירין אותן מיד ואי במזיד מי שרו ומהדרינן הא לא קשיא פתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה אסורה על בעלה וכתב גם כן בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה הבא על הקטנה אשת הגדול אם קדשה אביה הרי הוא בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שבארנו בהלכות סוטה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בשני המקומות מזו שאמרו דפתוי קטנה אונס הוא ובירושלמי במסכת סוטה בפרק היה מביא [הלכה א] נמי אמרינן דאמר רבי זעירא בר אחא בשם רבי יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה.  ודאמרינן נאמן לאסרה עליו דוקא במכחישתו שאומרת בתולה שלימה נבעלתי


דף ג עמוד בעריכה

אי נמי בשותקת ולא טענה מידי דבכי הא הוא דאמר דכיון דקים ליה שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל אם מודה לדבריו שפתח פתוח מצא אלא שאומרת תחתיו נאנסה או שהיא מוכת עץ לא מתסרא דהא קי"ל כר"ג וכר"א דאמרי לקמן [דף יג א] דבכי האי גוונא נאמנת ואע"ג דההיא דלקמן לענין כתובה אתנייה אפ"ה לענין אסורא נמי כיון דאיהי טוענת הכי בברי ואיהו לא מצי למטען איפכא אלא בשמא לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [בפרק זה הלכה ו] עלה דההיא ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר"א אלא כרבי יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואבדו ותהא נאמנת לית יכול דמר רבי הילא בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים שהפתח פתוח כלומר במשנתינו אלא שהיא טוענת ברי משארסתני נאנסתי או מוכת עץ הייתי ומש"ה נאמנת ברם הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח כלומר מש"ה איהו נאמן כיון דברי הוא אלמא כי אמרינן דנאמן לאסרה דוקא במכחישתו ומיהו אפי' בכה"ג דוקא כשאומר ברי לי שלא הטיתי (אבל) הא לאו הכי לא מתסרא דשמא הטה ולאו אדעתיה והכי מוכח לקמן [דף י א] מעובדא דרשב"ג דההוא דאתא לקמיה ואמר ליה שמא הטית ולא אשכחן דאהדר ליה ההוא גברא מידי ולא אשכחן נמי דאסרוה עליו דמשום דההוא גברא חש למילתא לא איתסרא עילויה ומיהו ללישנא בתרא דאיתמר בגמרא [שם] שמא הטית במזיד כל היכא דאמר שלא הטה במזיד מתסרא אלא שהרב אלפסי ז"ל לא כתבו לאותו לשון בהלכות:    נאמן להפסידה כתובתה. ע"פ עצמו וטעמא מפרש לקמן:

 חכמים תקנו להם כו'. כלומר אי הואי כתובה מדאורייתא לא הוה נאמן להפקיע אלא בעדות ידועה אבל כתובה חכמים תקנוה הם אמרו והם אמרו הם תקנוה והם אמרו שהוא נאמן להפסידה:

 [א"כ]. שבידו להפקיע:

 מה הועילו חכמים בתקנתן. שתקנו לה כתובה:

 חזקה אין אדם טורח כו'. אין לחוש דיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחלתה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא מגרשה מתחלה ומיהו כיון דקי"ל כר"ג וכרבי אליעזר [דף יב: ודף יג א] בפלוגתא דמשארסתני נאנסתי ובמוכת עץ משום דהויא איהי ברי ואיהו שמא הכא נמי אי טענה הכי מהימנא דהיא היא אלא על כרחך הכא בשותקת מיירי או במכחישתו וכיון דאיהו נמי קא טעין ברי איהו נאמן וכי תימא בכי האי גוונא נמי תהא נאמנת מגו דאי בעיא אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני תחתיך י"ל דכיון דחזקה הוא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כל ברי וברי לא אמרינן ביה מגו לאפוקי ממונא א"נ דלאו מגו מעליא הוא דבטענת נאנסתי ומוכת עץ נמי מפגמה וכי אמרה בתולה שלימה נבעלתי לא מפגמה כלל. והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא להא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיטא דאיהו נאמן ואפילו סבירא לן דכתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרי' ליה קיים שטרך ותנאך וחות לדינא ומה טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאורייתא לא מהימן וכמו שכתב רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא הימנוה רבנן ולא מהימן וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ואמאי לא ולדידי לאו קושיא היא כלל דכיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי ואי אפשר לה להביא ראיה הרי היא קלה בעיניו להוציאה וכדאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהימנוהו רבנן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוה מהימן דאם איתא דמהימן נמצאו בנות ישראל כהפקר ואילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן [אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי וכן נמי במאי דמשעבד לה מעכשיו לא סמכינן] עליה שאינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבא ויאמר פתח פתוח מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא דכיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זה והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן ומיהו משמע דדוקא בשלא מצא דם אבל מצא דם אפילו אמר פתח פתוח מצאתי אינה מפסדת כתובתה דהא אמרינן בירושלמי דלעיל דאם היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו כו' ואם היה יכול לטעון טענת פתח פתוח ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בברי שהוא דם צפור ואינו יודע בפתח אמאי אינו נאמן אדרבה היה לנו להאמינו שהיא טענה יותר בריאה מפתח פתוח אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן אלא לאסרה עליו נראה דנאמן וכמו שכתבתי למעלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות אישות שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פתח פתוח הפסידה כתובתה וכתב הרשב"א ז"ל דמשמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון אפילו בברי וברי דהולכים אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופה:

 וחזינא לגאון דקאמר כו'. יש מי שכתב שאין זה אלא בטוען פתח פתוח שאין טענתו ברורה לגמרי אבל טוען טענת דמים נאמן אפי' להפסידה תוספת וכן דעת הרשב"א ז"ל ואינו נראה מן הטעם שכתבתי למעלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות אישות שתוספת יש לה אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודת לו ומ"מ כתב שיש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין ואח"כ תגבה התוספת דימה הרב ז"ל זה למה שאמרו בפ' שבועת הדיינין (דף מא א) האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל לישתבע לי דלאו פרוע הוא דאמרינן דלישתבע ליה אע"פ שאינו דומה לגמרי משום דשטרא לפרעון קאי ומ"מ כתב שאין לה להשביעו שלא מצא בתולה לפי שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אלא שיש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:    אסבוהו כופרי. הלקוהו מלקות בחריות של דקל שיש בהן עוקצים כמין קוצים כדאמרי' בסוכה (דף לב א) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם:

 מברכתא חביטא ליה. זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות לפניו תמיד לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח:

 והא ר"נ הוא דאמר מהימן מהימן ומסבינן ליה כופרי. נ"ל דמן הדין פרכינן משום דס"ל דמאי דאמר ר"נ אסבוה כופרי היינו על שהעיז פניו ודקאמר מברכתא חביטא ליה ה"ק כיון שהעיז פניו לומר כך בפני ב"ד רגיל הוא בזנות ובשלמא אי אמרינן לא מהימן שפיר דמסתמא מאן דאתי קמי בי דינא שיולי משיילי ברישא מאי דיניה וכיון דידע דלא מהימן ואפ"ה מחזיא פריצותיה קמייהו מחייבי לאסוביה כופרי אלא אי אמרת דמהימן אין זה מעיז פנים כלל דמשום דקים ליה בנפשיה דקושטא קאמר וידע דמהימן אתי לבי דינא ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי כלומר לאו כדקא ס"ד דעל שהעיז פניו עכשיו אלא על מעשיו הראשונים דמדקים ליה דפתח פתוח מצא ודאי דמקמי הכא מברכתא חביטא ליה ורב אחאי משני אין קושטא קאמרת דכופרי דמסבינן ליה היינו על שהעיז פניו ומיהו דוקא בבחור דכיון דלא מהימן מקרי עז פנים כדקאמרת אבל בנשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי:    א"ל שמא הטית כו' הטה. כשהגיע לפתח ביתו הסגור יש בו דבר המעכבו מלפתוח וכשמטין אותו נפתח ובגמ' אמרינן עלה א"ד א"ל שמא במזיד הטית דעקרת לדשא ועברא אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה ואפלה הטה במזיד מצאו פתוח לא הטה במזיד מצאו נעול וכתב רש"י ז"ל דלאיכא דאמרי בלא מתכוין לא שכיחא הטייה ולא אמרינן שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית כו' אבל הרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר אומרים לו שמא הטית או שמא בעלת בנחת הרבה ולפיכך לא הרגשת [בדוחק]:    בעולה ריחה נודף. מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח:

 גמרא הוה שמיע ליה. שעשו כן לבנות יבש גלעד במס' יבמות [דף ס ב]:


דף ד עמוד אעריכה

דורקטי. דור קטיעי שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים:

 שפניהם שחורות. מחמת רעבון:

 צפד עורם. דונש פירש כמו דבק עורם על עצמם ומנחם פתר שחר עורם:    גרסי' בפרק אלו נערות (דף לו א) החרשת והשוטה כו' ואין להן טענת בתולים. להפסידן מכתובתן חרשת ושוטה דאמר אי הוה פקחת לטעון הוה טענה קמן דמשנתארסה נאנסה ונאמנת כה"ג דאמרינן לקמן בפירקין ובוגרת ומוכת עץ מפני שכבר כלו בתוליהן ועל דעת כן כנסן:

 והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשונה. ובועל כמה בעילות דתלינן כל דמים של אותה הלילה בדם בתולים אלמא אית לה בתולים לבוגרת דאי לא לא הוי בעי למיתב לה אלא בעילת מצוה וכיון דאית לה בתולים היכא דבעל ולא מצא דם תפסיד כתובה דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה:

 אי דקא טעין טענת פתח פתוח ה"נ הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וה"פ אי דקא טעין טענת פתח פתוח ה"נ דיש לה טענת בתולים משום דבוגרת פתחה סתום הוא וכיון שכן אפשר דאתי דם מחמת צדדין דפרצה דחוקה היא ומשיר בה צרורות ולהכי אמר רב נותנין לה לילה ראשונה וכי אמרינן דבוגרת אין לה טענת בתולים בטוען טענת דמים דכיון [דאיכא] בוגרת דכלו בתוליה כדאיתא ביבמות [דף נט א] זמנין דלא אתי דם מחמת צדדין ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל נמצאו עכשיו הבתולות הבוגרות כו'. אבל רש"י ז"ל [גרס] אי דקא טעין טענת דמים. כלומר אי אמר בעלתי ולא מצאתי דם ודאי טענתא מעלייתא הוא וכי אמרינן אין להם טענת בתולים כגון דקא טעין ואמר פתח פתוח מצאתי ודם לא בדקתי אם נמצא בה אם לאו ובכי האי גוונא אין לה טענת בתולים לפי שהבוגרת אין רחמה צר כבתחלה ודומה לו כאילו פתח פתוח ולפי זה מאי דאמרינן ביבמות דבוגרת כלו בתוליה על הפתח קאמר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל מדאמרינן בירושלמי פרק קמא ר' יונה בשם רבי כריספא בוגרת כחבית פתוחה היא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות אישות ושהנסחא הראשונה טעות היא:    מתני' בתולה כתובתה מאתים כו'. הגיורת והשפחה כו'. יש להן טענת בתולים. לפי שאפילו נבעלה בתוליה חוזרין:

 גדול שבא על הקטנה. פחותה מבת שלש שנים שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין:

 וקטן. פחות מבן ט' שאמרו חכמים שאין ביאתו ביאה:

 שבא על הגדולה ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום:

 כתובתה מאתים. אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך כתובתן אם נשאו סתם ולא פירש לה כלום:

 בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואין. כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה:

 כתובתה מנה. אם נשאת לאחר סתם כתובתה מנה שמשנשאת הרי היא כבעולה:

 ואין להם טענת בתולים. אינו יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות. והא דנקט הכא חלוצה לאו דוקא דכיון דאשמועינן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה אלא איידי דנקט ברישא חלוצה לאשמועינן רבותא דאע"ג דנתאלמנה ונחלצה כתובתה מאתים כיון דמן האירוסין הוא נקט נמי הכא חלוצה ולאשמועינן דאע"ג דנתאלמנה ונחלצה מנה מיהא אית לה כללה בהדייהו:    גרסינן בגמרא [דף יא א] אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר מטבילין אותו דאין לך גר בלא מילה וטבילה ועל דעת ב"ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת ב"ד שצריכה ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידיהם ומגעו ביין כשר ואמרינן עלה אמר רב יוסף ואם הגדילו יכולין למחות. כלומר אם הגדילו קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהם דהכי מוכח בגמרא יכולין למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב"ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר ומיהו אמרינן בגמרא דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות [וכ"ת והא] מדקאמר אם הגדילה יכולה למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד שתגדיל יש לומר דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצת אחר כך אין מחאתה כלום אפ"ה מהניא לענין דלאחר שהגדילה אם עמדה במחאתה מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות היינו שהגדילה בדת משה ויהודית:    ולענין הלכה קי"ל כרב הונא דאמר דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא שיהו ב"ד מצווין לחזור ולמול את העובד כוכבים מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב"ד מעצמן מהני וקיימא לן נמי כרב יוסף דאמר דאם הגדילו יכולין למחות ואפי' בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו והכי מוכח בגמרא ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא כדאיתא בגמ' לאו משום דלא סברי להו כוותיה אלא לברורי מתני' דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום הוא ולרבא נמי קושי' דאביי לאו כלום הוא כדאיתא בגמרא וכיון שכן קי"ל כרב יוסף ומן התימה על הרי"ף ז"ל שהביא מילתיה דרב הונא ביבמות בפרק החולץ [סי' סז] ולא הביא הא דרב יוסף וכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי למה אלא א"כ הוא מפרש דברי רב יוסף לגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו אבל לרב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד [בא להתגייר והטבילוהו על דעת ב"ד] אינו יכול למחות שאם כן מה כח ב"ד יפה ואינו מתחוור ע"כ והרמב"ם ז"ל הביא מילתיה דרב הונא בפי"ג מהלכות איסורי ביאה ומילתיה דרב יוסף פ"י מהל' מלכים:    מתני' האוכל אצל חמיו כו':

 מפני שמתייחד עמה. קודם נשואין ויש לחוש שמא בא עליה ותניא ביבמות בפ' ב"ש (דף קיא ב) טענת בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אפי' לאחר כמה ימים:

 ואחת אלמנת כהנים.


דף ד עמוד בעריכה

אלמנ' בת כהן:

 היו גובין לבתולה. בת כהן כשנשאת לכהן וכ"ש כשנשאת לישראל ואמרינן עלה בגמרא לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שעושין הכהנים עושים. כלומר ואם בא אדם ונשא בתולה סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה ארבע מאות:    רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת. מפרשין טעמא בגמ':

 הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו. ולית לה כלל דמקח טעות לגמרי משמע כדאמרינן לעיל [דף יא א]:    גמ' חייב. לשלם:

 פטור. מלשלם ומכל מקום משביעין ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו כך כתב רש"י ז"ל ודבר ברור הוא שאם לא כן בטלת תקנת שבועת היסת:

 לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג. דקס"ד דטעמא דר"ג משום דאיהי ברי ואיהו שמא וברי עדיף:

 ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושע. דאמר לא מפיה אנו חיין משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה:    [אלא] דאמרינן אוקי אתתא אחזקתה. דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה מאתים או בעולה הואי והעמד אשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה הוא דאיתניסא לאחר אירוסין ובאידך פלוגתא דבסמוך דהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את איכא למימר נמי אוקמה אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות:

 אבל הכא מאי חזקה אית ליה. להאי תובע דנוקמיה אחזקה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא:

 דאי לא תימא הכי. אלא דרב נחמן לא מתוקם כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע:

 קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני. הלכך נקטינן דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשביעין אותו שבועת היסת שאינו יודע וכדכתיבנא מיהו ה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים חייב לשלם דגרסינן בפרק הגוזל בתרא (דף קיח א) אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים ובדיני אדם נמי דאמרינן פטור דוקא באומר איני יודע אם הלויתני אבל אמר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אפילו בדיני אדם חייב כיון שהוא מודה שנתחייב ומסופק אם נפטר ממנו והכי איתא התם בפרק הגוזל:    מתני' היא אומרת מוכת עץ אני. ויש לי מאתים לר"מ או מאה לרבנן כדאיפליגו לעיל [דף יא א] במוכת עץ:

 והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. קודם שארסתיך ואין לך כלום דכנסה בחזקה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כדאסיקנא לעיל [שם ע"ב]:    ראוה מדברת כו'. שראו שנסתרה עם אחר ונקט מדברת לישנא מעליא כאורחיה דקרא דכתיב [משלי ל] אכלה ומחתה פיה דנקט תשמיש בלשון אכילה:

 וכהן הוא. כלומר מיוחס הוא:

 נאמנת. וכשרה לכהונה ולא מספקינן בנבעלה לפסול:

 הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר. ופסולה לכהונה דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה כדנפקא לן ביבמות [דף סח א] מכי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה:

 היתה מעוברת כו'. ונקט פלוגתא דמדברת להודיעך כחו דרבי יהושע דמשום יחוד בעלמא פסל לה לכהונה דמשום דמעלה עשו ביחוסי כהונה כדאיתא בגמרא ונקט פלוגתא דמעוברת להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דודאי נבעלה אמר רבן גמליאל דמהימנא:    גמ' אפילו לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. מפרשינן טעמא בגמרא משום דבשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות ויש לומר אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפוסלה אל תפסלנה מספק אבל בתה לית לה חזקה דכשרות:

 ואע"ג דרוב פסולין אצלה. שרוב העיר פוסלין העובר הבא מהם ומיהו אע"ג דמהימנא אפילו ברוב פסולין דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה אבל אשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין כדאמרינן בסמוך [דף יד א] ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין ולקמן בפירקין יתבאר אי בעינן תרי רובי כשרין או סגי בחד רובא:    גרסי' בגמרא [דף יג א] אמר שמואל י' כהנים עומדין ופירש אחד ובעל כלומר ואין אנו יודעים מי הוא הולד שתוקי כלומר שאע"פ שכשר הוא ליוחסין ואם נקבה היא תנשא לכהונה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו כשרות לכהונה שהרי ברור לנו שמכהן כשר בא אעפ"כ הוי שתוקי לענין שמשתקין אותו מדין כהונה כלומר שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה ומוכחין לה מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו כלומר שאנו יודעין מי אביו מיהו אמרינן ביבמות בפרק נושאין (דף ק ב) דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכי גזור רבנן בזנות בנשואין לא גזור כגון שתי ולדות כהנים שנתערבו זה בזה כגון אשת כהן שמת בעלה ולא שהתה שלשה חדשים ונשאת לכהן וילדה בן והוא ספק אם מראשון אם מאחרון:    ההוא ארוס וארוסתו כו' אין מינאי. אמת ממני הוא ולד זה:

 ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. לאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לרבן גמליאל דהא ה"ל ברי וברי ורבן גמליאל בברי וברי לא מכשיר אלא הכי קאמר ועוד דאפילו ליתיה קמן הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג:

 ובהא כי לא מודה כו'. דקא אמרת ועוד: ארוסה הכל פסולין אצלה חוץ מן הארוס:

 הא לכתחלה. אם בא כהן לימלך עם ב"ד לא שרינן ליה לכונסה אלא א"כ היו רוב כשרים אצלה:

 דיעבד. אם נשאה כהן לא מפקינן לה מיניה:

 והא נמי כדיעבד דמי. שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס אם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה כ"כ רש"י ז"ל וא"ת למאי תהוי כדיעבד אי לגבי עובר לכתחלה הוא דומיא דפנויה ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא י"ל דה"ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש ממנה ואפילו לגבי ולד נמי כדיעבד דמי וכך מטין דברי הרי"ף ז"ל אי נמי דכיון דאילו פוסלין [עובר לגמרי פסלינן] ליה ואפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל לגבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחלה הוא והראב"ד ז"ל פי' דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוסה לאו דיעבד


דף ה עמוד אעריכה

גמור הוא דאכתי מיחסרה מסירה לחופה ולכתחלה נמי לא הוי שכבר נתארסה משום הכי אמרינן דכדיעבד דמי אבל לא הוי דיעבד ממש:    הלכך נקיטינן דכל היכא שנבדקה אמו ואמרה מיניה אפילו ליתיה לארוס קמן מהימנא אבל לא נבדקה בכה"ג שקלינן וטרינן בפרק אלמנה לכ"ג (דף סט ב) וללישנא קמא דהתם אפילו ידענו ודאי שבא עליה ארוס כל היכא דדיימא מעלמא כלומר שהיא נלעזת מאחרים הולד ספק ממזר אלא היכא דאיכא תרתי למעליותא דבא עליה ארוס ודאי ולא דיימא מעלמא דבכי האי גוונא בתר ארוס שדינן ליה אבל כל שלא ידענו בבירור שבא עליה ארוס אי נמי אפילו ידענו שבא עליה אלא שאף היא דיימא מאחרים הולד ספק ממזר וללישנא בתרא דהתם כל היכא דבא עליה ארוס בודאי בתריה שדינן ליה וכשר אע"ג דדיימא נמי מעלמא ולא נבדקה אמו והרמב"ם ז"ל פסק בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה כלישנא קמא:    תנן בפרק בתרא דעדיות ומייתי לה הכא בגמרא [דף יד א] העיד ר' יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה אמר להם ר"ג קבלנו עדותכם אבל מה אעשה שהרי גזר ריב"ז שלא להושיב ב"ד על כך והכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב ואמרינן בגמרא דאלמנת עיסה היינו בדאיכא תרי ספיקי ועיקר הפי' דהיינו כגון שנתערב ספק חלל במשפחה אחת ונמצאת שכל אלמנה מאלמנות אותה משפחה באה בשני ספקות שמא בעלה של זו היה יוצא ירך של אותו ספק חלל או לא ואת"ל שהיה מיוצאי ירכו שמא לא היה חלל אלא כשר ופסק בה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט מהלכות איסורי ביאה דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והיינו כר"ג דכיון דתרי ספיקי איכא מדינא כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול ובתר הכי גרסי' בגמרא תנו רבנן אי זו אלמנת עיסה [שהיא כשרה לכהונה] כל שאין בה לא משום ממזר ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים רמ"א וכו' ואמרינן עלה בגמ' [דף יד ב] דממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו דתנא קמא סבר דכל פסולא דקרו ליה ושתיק פסול וה"ק ת"ק איזו היא אלמנת עיסה כל שאין בה לא שתוק ממזרות ולא שתוק נתינות ולא שתוק עבדי מלכים ולא שתוקות (נמי) חלל וקא"ל ר"מ כו' והכי פירושא אי זו היא אלמנת עיסה שהעידו בה להכשיר כל שאינו שותק כשאומרים עליו שהוא ממזר או עבד או נתין שאילו היה שותק פסול דשתיקה כהודאה דמיא וכיון דתלה טעמא בשתיקה ה"ה לשתוק חלל ולא הוצרך למנות את כולן ובאי זו הכשירו באלמנת ספק חלל שאנו יודעין ספקותיה כמ"ש למעלה וקי"ל כת"ק דכל פסולא דקרו ליה ושתיק פסול ולא הארכתי לפרש מאי דאמרינן ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו משום דלת"ק דקי"ל כוותיה לא נפקא לן מיניה מידי ונמצא לפי שטה זו שכל שקורין לו בשם אחד מן הפסולים ושותק חוששין לו ולמשפחתו מיהו בבדיקה סגי דלא גרע ממשפחה שקרא עליה ערער דסגי בבדיקה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף עו ב) וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב עליו הראב"ד ז"ל כל אלו שאמרו על שתוקיהן שהן פסולין לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין על החרפות שאדם מחרף את חבירו וקורא לו עבד יהא בנדוי ממזר סופג את הארבעים וזה ששתק ולא בא לב"ד כבר הודה אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זו משובח אא"כ קורין לו שלא בשעת מריבה ע"כ ואחרים כתבו דכי אמרינן דשתיקה פוסלת דוקא במשפחה שנטמעה בה פסול אבל כל משפחה שעומדת בחזקת כשרה אדרבה כי שתקו מיחסי טפי כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף עא ב) דיחסותא דבבל היינו שתיקותא:    ויש כאן שטה אחרת לומר דכי אמרינן ממזר צוח וחלל שותק איכא בינייהו לתנא קמא אינו נפקא מינה [אלא] דשתיקה לחודה אינה ראיה לפסול אלא כשצווח על פסול אחר דכיון דצווח בהאי ושתיק בהאי מוכח דמשום דקושטא הוא שתיק ולת"ק כל שתיקה פוסלת ובלבד שקראו אותו בפיסול אחר מתחלה וצווח ולפי שטה זו אפשר שאפילו במשפחה שעומדת בחזקת כשרה חיישינן דכיון דבפסול א' צווח ובפסול אחר שותק מוכח דבהאי דשתיק אודויי אודיי:    מתני' מן העין. מן המעיין:

 אם רוב העיר כשרים. להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב העיר מן הפוסלין אשה בביאתן אף זו תנשא לכהונה:    גמ' בקרונה של צפורי היה מעשה. ביום השוק שסיעות ושיירות באות שם ממקום אחר:

 בשעת קרונות. שהשיירות באות לעיר:

 והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים לכהונה עוברת שם. ואיכא למימר מהם היה דהוויין תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה. מפרשינן בגמרא דהיינו טעמא דבעינן תרי רובי [דברוב העיר בלחוד לא סגי] משום דאע"ג דמדינא כל היכא דאזלי אינהו לגבה אית לן למישרי משום כל דפריש מרובה פריש אפ"ה לא שרינן לה כדי שלא יבא להתיר היכא דאזלה איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי וברוב סיעה נמי לא שריא אע"ג דליכא למיחש בה מידי דהא ליכא קבוע כדי שלא יבא הדבר להתיר ברוב העיר והך שמעתא בשאינה טוענת היא דאי בטוענת הא פסקינן לעיל בסמוך הלכתא כר"ג אפילו ברוב פסולים אלא לכתחלה משום חומרא בעלמא בעינן רוב כשרים ומיהו משמע דאפי' לכתחלה בחד רובא סגיא ודיעבד אפילו חד רובא לא בעינן דאפילו ברוב פסולין מכשרינן אבל בסוגיא דהכא בשאינה טוענת עסקינן וסתמא דמילתא הכי איתא דתינוקת הות ולא ידעה למטען ואנוסה הות ולא ידעה מאי וכיון דהויא לה שמא אפילו לר"ג בעי תרי רובי אפילו בדיעבד דבסוגיא דהכא לא מפלגינן כלל בין בתחלה לדיעבד: ונמצא פסקן של דברים דבטוענת ואומרת לכשר נבעלתי קי"ל כר"ג דמכשר ואפילו ברוב פסולין מיהו דוקא דיעבד כלומר שאם נשאת כבר לכהן אפי' ברוב פסולין לא תצא וכי נמי נאמנת להכשיר העובר לפי שלא החמירו בו כלל שאם היו מחמירין בו לבא בקהל לא היה לו תקנה ולפיכך דין הולד כדין האשה שנשאת ומיהו לכתחלה אין מתירין האשה להנשא לכהן אלא דוקא ברוב כשרין כדאמרינן לעיל הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא לכתחלה עד דאיכא רוב כשרין ומיהו בחד רובא סגי אבל בשאינה טוענת כסוגיין דהכא לא אשכחן פלוגתא בין בתחלה לדיעבד הלכך אפילו נשאת תצא אלא היכא דאיכא תרי רובי כשרין אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה דאפילו טוענת בעי תרי רובי להתירה להנשא לכתחלה ובדיעבד אפי' חד רובא לא בעינן כיון שהיא טוענת ואומרת לכשר נבעלתי וכשאינה טוענת אפילו נשאת כל היכא דליכא תרי רובי תצא ותמיהני עליו דכיון דסוגיין דהכא בשאינה טוענת ועלה אמרינן דבעינן תרי רובי ולא מפלגינן בין בתחלה לדיעבד מנא ליה דבטוענת נבעי לכתחלה תרי רובי דנהי דלעיל אמרינן אפילו בטוענת דלא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין היינו דבעי חד רובא אבל תרי רובא מנא לן דכיון דמדינא אפילו ברוב פסולים כשרה בטוענת נהי דמשום חומרא בעלמא אמרינן לא נעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים מכל מקום משמע דבחד רובא סגי דברובא דלא בעינן ליה אלא משום חומרא בעלמא לא משמע דנגזור ביה אטו קבוע דנבעי משום הכי תרי רובי:

 הדרן עלך בתולה נשאת