כתובות ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פטור התם פקיד ועקיר הכא פקיד ולא עקיר רבי אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין רב זביד שרא למיבעל בתחלה בשבת איכא דאמרי רב זביד גופיה בעל בתחלה בשבת רב יהודה שרא למיבעל בתחלה ביו"ט אמר רב פפי משמיה דרבא לא תימא ביו"ט דשרי הא בשבת אסור דהוא הדין דאפילו בשבת נמי שרי ומעשה שהיה כך היה רב פפא משמיה דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אמר ליה עליך אמר קרא (שמות יב, טז) אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ דאסור למשחטיה אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא אמר רבי יעקב בר אידי הורה רבי יוחנן בציידן אסור לבעול בתחלה בשבת ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ואי נמי כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפי' ניקב הורה רבי כר' יעקב אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב רב נחמן בר יצחק מתני הכי אמר ר' אבהו שאל ר' ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן ואנא שמעי מהו לבעול בתחלה בשבת ואמר ליה אסור והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת:
אמר רבי חלבו אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא הכי והאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה לא קשיא כאן בבחור שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה ואלמון שנשא אלמנה לא והאמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר (רות ד, ב) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו ובועז אלמון שנשא אלמנה הוה מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה ושלשה לשמחה ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה
רש"י
עריכה
פטור - וקיימא לן פטור ומותר לכתחלה ביציאות שבת (דף ג.) קשיא למאן דאסר דהאי נמי להוציא דם הוא:
התם - גבי ליחה:
פקיד - כנוס ביחד:
ועקיר - כולו מן הבשר ועומד לצאת:
הכא - דם בתולים:
פקיד הוא ולא עקיר - לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים אע"פ שאינו מחובר כשאר דם האברים אלא כנוס מיהו דומה למחובר הוא שאינו מוכן לצאת כליחה:
אתפסוה מטלטלי - תנו לה מטלטלין תחת ידה במשכון לשיעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות:
מאי דעתיך - למישרי יו"ט יותר מבשבת:
לצורך - אוכל נפש כגון שחיטה:
מוגמר - בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים:
עליך אמר קרא לכל נפש דבר השוה לכל נפש - מותר ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו אלא למפונקים:
ומי איכא הוראה לאיסור - ומי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי' מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על שמועתו או על סברת חכמתו והיא הוראה:
הורוה ב"ה - משנה היא במסכת נזיר בהילני המלכה שיצא בנה למלחמה ונדרה שבע שנים בנזיר בחוצה לארץ ועלתה לארץ הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות:
חוט השדרה שנפסק ברובו - טריפה:
טעונה ברכה - ברכת חתנים:
בועז אלמון הוה - דאמר מר אבצן זה בועז וכבר היו לו ל' בנים ושלשים בנות בבבא בתרא (דף צא.):
האמרת שבעה - דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה דקאמר רבי אבא שבעה:
תוספות
עריכהגבי בעילה אית לן למשרי אע"ג דליכא צערא כיון דלא הוי פסיק רישיה לענין פתח כיון דאפשר להוצאת דם בלא עשיית פתח כדמוכח לעיל (דף ה:) ומשני הכא פקיד ולא עקיר דקסבר דם חבורי מיחבר והוא הדין דהוי מצי לשנויי דלפתח הוא צריך אלא לפי מאי דקים ליה דלדם הוא צריך משני ליה ותימה דהא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה כדאמרי' בפ'. הנחנקין (ד' פה. ושם) ובפ' כל התדיר (זבחים דף צב.) ועוד דמדבר שאין מתכוין דשרי ר"ש ה"ל לאקשויי ולא ממלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דרוב בקיאין ולא הוי פסיק רישיה:
מתוך שהותרה לצורך. פירוש לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביו"ט כההיא דהוצאת קטן למולו וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו (ביצה דף יב.) אבל שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת אבנים דמיחייב והאופה מיו"ט לחול לרב חסדא דאמר לוקה (שם דף כא.) משום דלית ליה הואיל ושחיטת עולת נדבה דשרי לב"ה (שם דף כ:) היינו משום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך חסר ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו. ושם) דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך והא דפליגי ב"ש וב"ה (ביצה דף יב:) במבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו דלב"ש דלית להו מתוך לוקה ולב"ה דאית להו מתוך אינו לוקה צריך לומר אע"ג דלא חשיב אוכל נפש משום איסור דרכיב עליה מכל מקום צורך היום הוא כיון דאכיל ליה ונראה לר"י דהוצאת תינוק לטייל הוי צורך היום ומיהו הוצאה לצורך נכרי נראה דאסור ומה שנהגו עתה להוציא לצורך נכרי היה נראה לרשב"א משום דרשות הרבים דידן לא הוי אלא כרמלית דאין רחבין ט"ז אמה וגבי יו"ט לא גזור רבנן כי היכי דלא תקון רבנן עירובי חצירות ביו"ט כדמשמע בריש פרק שני דביצה (דף טז:) דאמר יו"ט שחל להיות ערב שבת כו' רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא לא תקון עירובי חצירות ביו"ט והוא הדין דלא גזרו בכרמלית והא דקיימא לן בפרק אמרו לו (כריתות דף יד. ושם) ובפרק קמא דביצה (דף יב. ושם) דיש עירוב והוצאה ליו"ט נראה דאיירי בעירובי תחומין ושוב חזר בו דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי כמו שפירשתי במסכת שבת (דף קיז.) ועוד נראה דהא דקיימא לן דיש עירוב והוצאה ליו"ט בעירובי חצירות מיירי מדבעי למימר בפרק אמרו לו (כריתות דף יד. ושם) דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מדתנן התם אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב וכן בביצה (דף יב. ושם) בעי למידק דאין עירוב והוצאה ליו"ט מדשרו בית הלל להוציא קטן ולולב והיינו עירובי חצרות דהשתא מוכח לה שפיר מדשרו הוצאה דלא גזרו רבנן אעירובי חצירות אלא משום הוצאה אבל עירובי תחומין אין עניינה להוצאה והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציא לצורך:
אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט. ואם תאמר לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה הכי הוא ויש לומר שהיה סובר דטעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דלמא לרב פפי לא שמיע לה ועוי"ל שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל ולהכי פריך דזה אינו רגיל טפי ממוגמר:
אמר ליה אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא וצבי צריך לכל נפש. וכן ביאה וקשה לר"י דאמר בסוף פ"ב דביצה (דף כב.) מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור הא הכא שרי משום דצריך לכל נפש וי"ל דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום ועי"ל דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור וכן מוכח התם דפריך עלה מהא דתניא דמכבין את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית ומשני ההיא רבי יהודה היא דשרי מכשירי אוכל נפש כי קאמינא לרבנן:
והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודה בשבת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
כו א מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ט', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף ב':
כז ב מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה כ"א:
כח ג מיי' פ"ט מהל' שחיטה הלכה א', סמג עשין סג, טור ושו"ע יו"ד סי' ל"ב סעיף א':
כט ד מיי' פ"ל מהל' שבת הלכה י"ד, סמג לאוין סה ועשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף א', וטור ושו"ע או"ח סי' ר"פ סעיף ב':
ל ה מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ט', ומיי' פ"י מהל' אישות הלכה ה', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ד':
לא ו ז מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ו':
לב ח מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ב' [ועי' מ"מ]:
לג ט מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף ו':
ראשונים נוספים
ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת. ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל (ה, א). איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל (ג, ב) במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא.
אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה: דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות.
אמר להו אתפסוה מטלטלי: ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין סט, ב), לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי (בפרקין ה"א), אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי (ביצה לו, ב) אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור.
ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי (שם) לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי.
אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו': קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן (ביצה יב, א) בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, (הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה) ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש.
אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו': דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד.
וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב (ביצה יב, א) שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה (שם), אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב), האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא.
אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי: דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן (ע"ב), דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה.
ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי.
איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון: יש מי שפירש (הרמב"ן) דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל (הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב) והרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' אישות הי"ב), דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה.
ויש מי שפירש (תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי), דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר.
ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן.
ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל (הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א).
והא לא כתיבא כתובתה: פי' וכיון דכן לא סמכא דעתה והוי כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין הוא דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכות בכשר' אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה ומה שפיר' שיתפסוהו מבעוד יום ואלו בשבת אסור לעשות כן וה"ל קנה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אלא אם כן בשעה דחוקה וגבי שכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו כדקאמר בפרק מי שמת וכן הוא במסכת גיטין בההוא דתקף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל א"צ לכך והכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו בכך והוה ליה כההוא דאמר שואל אדם לחבירו כדי יין ואם אינו מאמין מניח טליתו עליו ואע"ג דאמר לקמן במכילתן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מניח על השולחן התם בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר שבת מותר:
אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה וכו': ותימא ר"פ לא ס"ל דאמר מתוך והא משנה מפורשת היא בש"א אין מוציאין את הקט' ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין וי"ל דהתם ודאי הוא לצורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אע"ג דאיכא צורך ולית הלכתא כוותיה:
אינה טעונה ברכה וכו': וא"ת ואמאי לא אוקמינא ליה לקמייתא באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום א' וי"ל דהא ליתא מדקתני הבתולה והאלמנה אלמא דכי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה משבעה:
במאי אי בבחור אי באלמון א"א בבחור וא"א בחלמין לפום פשטא דשמעתין משמע דהני תרי פרוקי איתנהו ולא פליגו כלל ואע"ג דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא ל"ק הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידיה ובין בדידה כל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל לענין שמחה אינו תלוי אלא בדידה לתקנות בנות ישראל נתקנה ולפי' אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה שבעה לשמחה וכדאמרינן בהגדה ובפרקין דר' אליעזר אומר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו' ומה המלך מקלסין לפניו אף החתן ומה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה כל שבעה אין זה אלא בנושא את הבתולה דאלו בנושא את האלמנה פעמים שמקלסין לפניו ברכת חתנים והוא משכים למלאכתו אחר ג' ימים. יש בדבר ג' דינים בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש להם שבע לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יש להם יום א' לברכה ושלשה לשמחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והמגיד ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ולישנא קמא סבירא ליה באלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבע לשמחה דיומי שמחה לא בציר מיומי דברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא כי היאך ישכים לאומנתו אחר ג' ומברכים לו ברכת חתנים דאלו שהשמחה במעונו שמברכין כל י"ב חידש ההיא לאו ברכת חתנים היא וזה וודאי היה דבר של טעם אבל אין הלשון הגמרא מוכיח אלא לשון הא' והסכימו עליו רוב הפוסקים אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא השנית:
א"ל והא לא כתיבא כתובה ואסרו חכמים לשהות אדם את אשתו שעה אחת בלא כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי שיעור כתובתה. פי' שיהיה משכון בידה עד שיכתבו לה שטר כתובתה:
א"ר חלבו א"ר אדא בר זבדא אמר רב א' בתולה וא' אלמנה טעונה ברכה [כל] שבעה. פי' טעונה ברכות כל ז' ימים ולקמן מוקי לה בדאיכא פנים חדשות:
ומי אמר רב הכי והא"ר הונא אלמנה אינה טעונה ברכה כל ז' אלא יום א'. ל"ק כאן בבחור שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה. מיתיבי מברכים לבתולה ז' ולאלמנה יום א' מאי לאו לאלמנה שנשאת לבחור. לא לאלמון. אבל לבחור מאי ז'. א"ה ליתני מברכין לבתולה ז' ולאלמנה שנשאת לבחור ז' ולאלמנה שנשאת לאלמון יום א'. מילתא פסיקא קתני ליכא בתולה דבצירא מז' פי' ואפילו נשאת לאלמון. וליכא אלמנה דבצירא מיום א':
אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור הא אמרת ז' אם באלמון הא אמרת יום א'. איבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה איבע"א באלמון יום א' לברכה וג' לשמחה:
והא לא כתיבא כתובה — פירוש, וכיון דכן, לא סמכה דעתה והויא כבעילת זנות, כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה. והכא מקום שכותבין כתובה הואי, דאלו במקום שאין כותבין כתובה, על תנאי בית דין סומכת. הריטב"א ז"ל:
אתפסוה מטלטלי — תמיהא לי, הרי נמצאת כקונה קניין בשבת ואסור, כדאמרינן ביום טוב (ביצה יז א) דלמקני בשבת ביתא לא. ואפשר שמפני מצוה התירו, כדאמרינן בפרק המגרש (גיטין עז ב): ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח, ואף על פי שהיא קונה בשבת התירו משום מצוה דחוקה. ואף על פי שאמרו בירושלמי: אילין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום, שלא יהיה כקונה קניין בשבת, כיון שכבר כנס זה, מצוה גדולה היא יותר לבעול. אי נמי בנישואין מלתא דפרהסיא היא, ולא התירו אפילו משום מצוה לקנות בפני כל העם קניין גמור בשבת. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: וכתב, והא הוה ליה כקונה קניין גמור בשבת. איכא למימר, כיון דהא מחוייב הוא בכתובתה, ואינו אלא משכון כדי שתהא דעתה סומכת, במקום מצוה מותר. ואפשר דכל במקום מצוה מותר, כדמוכח התם בגיטין בפרק הזורק, דאמרינן: "ותיזול ותיחוד" כו', והתם איכא מצוה, כגון שהיה יבם שאינו הגון לה, עד כאן.
וכן כתב הרשב"א וזה לשונו: ואם תאמר, והיכי שרי לאתפיסה מטלטלין? דהא קיימא לן דאין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (ערובין עא א) לעניין ביטול רשות בשבת, בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי, דקסברי מיקנא רשותא היא ומקנא ביתא בשבת אסור. ואמרינן נמי בירושלמי: אין נושאים נשים בשבת, לפי שהוא כקונה קניין בשבת, שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה. ותנן נמי: אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור. ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתה סומכת בכך לפי שעה, ודבר מועט כזה שרי, וכדתנן: אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו, וכאותה שאמרו בפרק הזורק: ותיזול ותיחוד ותפתח. ולא הקנאה גמורה היתה, אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט עליו. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו, וכן נמי ההיא דהזורק משום דתקיף ליה עלמא טובא. ואף על גב שאסרו בירושלמי לישא נשים בשבת, הכא כיון דכבר כנס, מצוה הוא יותר לבעול. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א: אתפסוה כו' — יש שפירשו שיתפיסנה מבעוד יום, דאילו בשבת אסור לעשות כן, דהוה ליה קונה קניין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה, אלא אם כן בשעת דוחקא וגבי שכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו ב) וכן בגיטין בההוא דתקיף ליה עלמא טובא. ונכון הוא זה, אבל אין צריך לכך, דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמך דעתה בכך, והוה ליה כההיא דאמר פרק שואל: ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. ואף על גב דאמרינן לקמן במכילתין: לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת כו', התם הוא בעושה כן לעולם, אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר השבת מותר, עד כאן.
והכין דייק פירוש רש"י. מיהו התוספות כתבו לקמן פרק אף על פי, גבי הא דאמרינן: אין עושין כתובה מטלטלין, דהכא מיירי בשקיבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו. והרשב"א תירץ כתירוץ הריטב"א ז"ל.
וזה לשון רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל: אנן בהא דרב אמי ורב זביד אמרינן, וכן היה מנהג באותו מקום, שמקדשין את האשה ומברכין ברכת אירוסין, ופוסקין ביניהם כמה היא כתובה ותוספת, ואין כותבין כתובה עד שעת נישואין. וזו האשה מקודשת היתה לאיש הזה וכבר ברכה ברכת אירוסין, ונזדמן לה להיכנס לחופה בשבת, והתיר רב זביד לבועלה בשבת. אמרי ליה רבנן: ודאי מותר לבעול בתחילה בשבת, אלא שהאשה זו עדיין לא נכתבה כתובתה. אמר להו: טעמא מאי? שלא יבעול עד שיכתוב כתובה, כדי שיתחייב לה בכתובתה ותהא יכולה לגבותה אם מת או שגרשה, על קרקעות היא אחריותה. התפיסו את זאת מטלטלין שיעור כתובתה, כדי שתהא כתובתה תחת ידיה, ונמצאת יותר טוב ממה שכתבו לה שטר בכתובתה, ואין בכך כלום. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אמר לו, אתפסוה מטלטלין. ואם תאמר, והלא אסור להקנות בשבת? ובירושלמי אסרו לכנוס אשה בשבת, מפני שזוכה בכך במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואין קונין בשבת. יש לומר, לא היתה הקנאה אלא משכון בעלמא. ואם תאמר: והא תניא, לא יאמר אדם לאשתו: הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן? יש לומר, הכא לשעה עשו כן, אבל למחר כתבו לה כתובה, אבל התם מיירי שתעמוד הכתובה ימים רבים, ואינו רשאי לעשות כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אבל הכא לא עשו כן אלא לשעה, לפי ששבת לא היו יכולים לכתוב לה כתובה, ואמר להו: אתפסוה מטלטלין עד למחר שיכתבוה. וכי תימא, והא קיימא לן דאף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי, דגביא בתנאי בית דין? יש לומר, כיון דלא כתיבא כתובה, לא סמכה דעתה והויא בעילתו זנות. והכי מוכח בפרק אף על פי גבי אחתיה דרמי בר חמא דאירכסא כתובתה כו':
וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י: אחד הכותב כתובה, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים, הרי זה מותר. וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, הרי זה מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב, עד כאן. וכי תימא, לדברי הרב ז"ל, אמאי היו צריכין להתפיס מטלטלין? ליקנו מיניה בפני עדים בקניין. ואי משום דאין עושין קניין בשבת, אם כן היאך התפיסוה מטלטלין? דהא אין נותנין בשבת, כדאמרינן במסכת יום טוב: אין מקדשין, דמשמע כל שכן שאין נותנין. ויש לומר, דוודאי אין נותנין ואין קניין בשבת, והתפסת מטלטלי לאו הקנאה גמורה היא אלא יחוד בעלמא כמו משכון, כדי שתהא סומכת דעתה, וכהאי גוונא מותר. והרב רבי משה כתב בפרק י' שאסור לישא אשה בשבת, ופירש הטעם, משום דאין מערבין שמחה בשמחה. ולא נהירא, דלא אישתמיט תנא דליתני הכי, כי קתני: אין נושאין נשים במועד. ונראה דבמועד הוא דשייך למימר ביה ערבוב שמחה בשמחה, משום דכתיב ביה "ושמחת בחגך" כו', אבל בשבת לא כתיב ביה שמחה. וגם עוד כתב שאסור לישא שתי נשים כאחד, משום דאין מערבין שמחה בשמחה, וחזי לה מדכתיב: "מלא שבוע זאת ונתנה לך" כו'. ובתלמוד דידן במסכת מועד קטן, דכתיב: "שבעת ימים ושבעת ימים" וגו', כדאיתא התם, עד כאן:
מאי דעתך מתוך שהותרה כו' — ואם תאמר: ודילמא משום הכי אסור בשבת, משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף, וביום טוב שרי, דהא מותר לשחוט? ויש לומר, דאי הכי לא הוה ליה למנקט "ביום טוב שרי", דפשיטא דביום טוב שרי דהא מותר לשחוט ביום טוב. אלא מדנקט "ביום טוב שרי, בשבת אסור", משמע דיש סברא לדמות יום טוב לשבת ולא מדמים. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל: מאי דעתך. למשרי ביום טוב מבשבת, ודוק, כן נראה לי. וגם נשמר רש"י ז"ל שלא תפרש, מאי דעתך למיסר בשבת טפי מיום טוב? דהא איהו קא שרי בתרווייהו, ובעי לאקשויי אמאן דאסר. אין לפרש כן, דהא קושייתו הוא דליתסר בתרווייהו, וכדפריך: "אלא מעתה מותר לעשות מוגמר" וכו', וקל להבין:
מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' — ואיכא למידק, למה ליה לאורוכי כולי האי? לימא בקוצר: מאי דעתך, דהא מותר לעשות הבערה. ותירצו בתוס', דאי הוה קאמר הכי, הוה משמע דכל חבורה והבערה מותר ביום טוב, ואפילו שלא לצורך כלל. והא ודאי ליתא, כדאיתא בכמה דוכתי. להכי קאמר: מתוך שהותרה חבורה לצורך כו', דלא אסקינן היתרא אלא חדא דרגא, דאף על פי דלא הוי לצורך אוכל נפש שרי, ומיהו בעינן שיהא צורך היום או למחר צורך קיום מצוה, כמו שכתוב בההיא דמוציאין קטן, פירוש למולו, וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו. אבל שלא לצורך היום כלל לא, כמו הוצאת אבנים דמחייב.
וכן כתב הרא"ה וזה לשונו: הא דאמרינן: הותרה שלא לצורך, פירוש שלא לצורך אוכל נפש, והוא שיהיה צורך היום או שאר הנאות הגוף, והוא שיהא כעין אוכל נפש בכל דבר, כמו שאמרו שיהא שווה לכל, וכן עניין אכילה דבר השווה לכל נפש, כדמוכח הכא. ובמקומו יתבאר בעזר ה'. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א: והי"ל דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת, כגון קטן ולולב שיהא בהן צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו. ולא צורך מצוה דווקא, אלא כל שיש בו צורך היום. דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי: אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה: הותרה שלא לצורך אכילה שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה. אבל הוצאה לצורך חול אסורה, ולא אמרינן בה "מתוך", דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו ב): האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, ורבה אמר אינו לוקה. ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן "הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה שלא לצורך", אלא משום דאמרינן "הואיל ומקלעי ליה אורחים", ומילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן "הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך" ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסייעתא דשמיא. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אמר ליה רב פפי כו' מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו' — כלומר, כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל "לא תעשה", והאי דכתב רחמנא: "אשר יאכל לכל נפש", לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביום טוב, ובלבד לצורכי ישראל, אבל לא לצורכי עובדי כוכבים. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביום טוב, להריח ולגמר בו את הכלים, דאי משום אולודי ריחא לית ביה, דהא בלא הבערה אית להו ריחא לסימנין, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא על ידי האור. וקיימא לן במסכת יום טוב בפרק ב דאסור. אלא לאו שמע מינה דלא אמרינן האי "מתוך", שלא התיר הכתוב אלא לצרכי אכילה בלבד, והאי דקא שרינא אנא אף בשבת, משום דמקלקל בחבורה הוא וסבירא לי כר' יהודה בהאי. והאי דקא שרו בית הלל במסכת יום טוב (ביצה יב א) להוציא את הקטן ואת הלולב והספר תורה לרשות הרבים, לאו משום "מתוך", אלא משום דאין עירוב והוצאה ליום טוב, כדכתיב: "אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת". והוא הדין דפליגי נמי באבנים, אלא אורחא דמילתא נקט, ולהודיעך נמי כוחו דבית שמאי כדאיתא התם. אמר לו, עליך אמר קרא: "אך אשר יאכל" וכו'. לעולם אמרינן "מתוך", מיהו בדבר הדומה לאכילה, שהיא צריכה ושוה לכל נפש, כגון בעילה והוצאת ספר תורה ולולב וקטן, שהן מצוה וצריכין כל ישראל לעשותן. אבל מוגמר אין צרכו שוה לכל נפש, אלא למעונגים. והבערה ובישול דגיד הנשה נמי, דבר הצריך לאכילת כל נפש הוא ואיסורא הוא דרכיב עליה, הילכך לא לקי עלה משום הבערה ובישול שלא לצורך. מיהו האי קושיא, "מתוך" מנא לן? ומנין לו להתיר אלא מה שהתירו הכתוב, כל שיש בו צורך אכילה ממש? ונראה, מדכתיב "לכם", ומשמע לכל צרכיכם. ונראה כמו כן, דמאן דשרי בעילה ביום טוב משום "מתוך", לא שרי לה אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מערב יום טוב, כגון שלא הגיע זמנו לכנוס עד היום, או שהיתה חולה או שפירסה נדה או שלא מצא צרכי חופה עד היום; אבל היכא דהוה אפשר ליה מעיקרא לא, דלא עדיף ממכשירי אוכל נפש, דממעטינן להו כשאפשר לעשותן מערב יום טוב מדכתיב "הוא לבדו". עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. וזה שכתב דלא שרינן "מתוך" אלא באי אפשר, לא נהירא לרבינו יצ"ו, ובוודאי "מתוך" שרינן בכל עניין, ובלבד שיהא צורך מצוה או צורך היום. ועוד, דכל הא מילתא הנאת הגוף היא בבעילה ובריח מוגמר, ודמיא לאכילה, ולא דייקינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין דווקא, עד כאן.
והיה נראה לפרש דהכי קאמר: מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו', פירוש, כל שם שחיטה חדא היא, וכיון שהותרה שחיטה לצורך אוכל נפש, הרי לא היתה שחיטה בכלל "לא תעשה כל מלאכה", ומעתה כל שחיטה מותרת, והיינו דשחיטת עולת נדבה שרי לכולי עלמא. אבל מין חבורה אחרת הרי היא עדיין בכלל "לא תעשה כל מלאכה", והכי קאמרינן: מתוך שהותרה חבורה לצורך, פירוש, החבורה העשויה לצורך אוכל, כגון שחיטה, הותרה נמי החבורה שאינה עשויה לצורך אוכל, כגון ההיא דבעילה, כיון דמכל מקום הרי יש כאן צורך הנאת הגוף. ונמצא לפי זה, דכל שחיטה הותרה אפילו שלא לצורך, כיון דעיקר שחיטה עשויה ורגילה לצורך אוכל נפש. ושאר חבורה לא הותרה כי אם לצורך הנאה. והיה נראה לדקדק כן מלשון רש"י ז"ל, שכתב: לצורך. אוכל נפש כגון שחיטה. עד כאן. והכי נמי אמרינן, מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו', פירוש, מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש, להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו, הותרה נמי שלא לצורך אוכל, כגון ההיא דמוגמר. ומכל מקום צורך הנאת הגוף איכא, והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי, וכל בישול שרי, והיינו מבשל גיד הנשה דלא לקי לבית הלל. ואף על גב דהאופה מיום טוב לחול לוקה לרב חסדא, היינו משום דמכין לחול, והוא הדין נמי שוחט לצורך חול אסור, דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול, אף על גב דלצורך יום טוב נמי ליתא. והא דאמרינן בפרק קמא דפסחים: המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי, ולא שרינן לשורפו, היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף, ובכהאי גוונא לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף. והכי נמי אמרינן גבי הוצאה, מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה, וכל הוצאה דלצורך אכילה אף על גב דאין בה צורך לישראל שרי, כיון דמכל מקום הרי כאן צורך אכילה, ולכך נהגו להוציא לצורך עובדי כוכבים. ושלא לצורך אכילה בעינן שיהא לצורך הנאת הגוף, אי נמי למצוה גמורה, כגון למול או ליטול לולב, ואי לאו הכי אסור. כך היה נראה לפרש. ומיהו התוס' לא פירשו כן, ולדידהו אין טעם למנהג והוי מנהג בטעות. והא דלא שרינן לשרוף החמץ הנמצא בתוך הבית, היינו משום מוקצה, והאריכו בתוס'. עד כאן:
אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו' — הקשו בתוס': וכי לית ליה לרב פפי "מתוך"? והא משנה מפורשת היא (ביצה יב א), "בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו', ובית הלל מתירין". אלמא לבית הלל, מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ותירצו בתוס', דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל, משום דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב; כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב, וכן תירץ הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בשמו.
והריטב"א ז"ל תירץ, דסבירא ליה דהתם הוא דאיכא צורך מצוה, אבל לדבר הרשות לא, אף על גב דאיכא צורך יום טוב; ולית הילכתא כותיה.
עוד תירצו בתוס', שהיה סובר: הותרה שלא לצורך, ובלבד שיהא דבר הרגיל. וכן תירץ הרשב"א ז"ל בשם רבו, דרב פפי סבירא ליה דלא אמרינן "מתוך" אלא בצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה, שאינו מצוי, נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש. והיינו דקא מקשה לרב פפא: לדידך דשרית בעילה, אלמא לא בעינן דומיא, אי הכי מוגמר נמי לשתרי? אמר ליה: ההוא בפירוש אפקיה קרא, דכתיב: "אשר יאכל לכל נפש", דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל, אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש. עד כאן:
אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' — דקא סלקא דעתיה דשוה לכל נפש, שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לאו מצוי אצל הכל הוא, ואם כן ליתסור. ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן, וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא. אבל מוגמר אינו צורך אלא לאיסטניס בלבד. הרשב"א ז"ל:
אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו' — לפי תירוץ ראשון של תוס' והראב"ד ז"ל, הכי קאמר: לעולם אמרינן "מתוך"; מיהו בדבר הדומה לאכילה שהיא צורך ושוה לכל נפש, כגון בעילה והוצאת ספר תורה ולולב וקטן, וכדאמרינן לעיל בשם שיטה ישנה. ומוגמר אין צרכו שוה לכל נפש. ושאני צבי, דצורך כל נפש, דמזון לכל הוא, ואין לחלק במידי דבר אכילה. ולפי תירוץ שני של תוספות, יש לפרש דהכי קאמר: אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא וכו', מעיקרא דקאמר: "עליך אמר קרא אך אשר יאכל" כו' הכי קאמר, פירוש, אין הכי נמי דלא אמרינן "מתוך" אלא בדבר הרגיל, מיהו ביאה מגופיה דקרא נפקא, דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש, צורך ביאה נמי שוה לכל נפש, וצורך מוגמר אינו שוה לכל נפש, ולא אתיא לה מקרא ולא משום ד"מתוך". והקשה לו מצבי, ותירץ דהכי קאמר: דבר הצריך לכל נפש קאמר, וצבי צריך הוא לכל נפש דמזון לכל הוא, ובכלל מאי דקאמר דקרא "אך אשר יאכל" וכו' איתא הך דצבי, וכן ביאה, דצורך לכל נפש הוא. וכן פירשו בתוס'. והקשו בתוס', דאמרינן בסוף פרק ב דביצה: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? ומסיק דאסור. ובשלמא לפירוש ראשון, איכא למימר דלא אמרינן "מתוך" אלא בביאה גופה, אבל לא לכבות את הנר לצורך הביאה. אבל לפירוש שני, דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה, אמאי אסרינן לכבות? מאי שנא מאוכל? ותירצו בתוספות, משום בעילה ראשונה איכא מצוה טובא והוי צורך מצות היום קצת, אבל בעילה אחרת אין כל כך צורך היום. ולא נהירא, דאדרבה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וטפי איכא מצוה לשאר ביאות משום פריה ורביה. ולכך תירצו בתוספות עוד, דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין, דאפילו באוכל נפש אסור:
ומי איכא הוראה לאיסור — פירוש, ואפשר דטעה ר' יעקב בר אידי בשמועתו, דר' יוחנן הורה להתיר כמו אינך כולהו אמוראי דלעיל; והראיה, דליכא הוראה לאיסור, ואיהו שמע דהורה, ואי אפשר לקרות הוראה לאיסור. ומהדר תלמודא דאין מכאן ראיה, דהאיכא הוראה לאיסור, דתנן: הורוה בית הלל וכו'. כן נראה לי:
הורוה בית הלל וכו' — אין להקשות, אמאי מייתי הך סתום כולי האי, דלא ידעינן אהיכא קאי? דהא משנה היא ושגורה בפי הכל, ולא מייתי אלא מאי דאצטריך ליה, ושארית המשנה שגורה היא בפי הכל. וזהו שכתב רש"י ז"ל: משנה היא במסכת נזיר וכו'. פירוש, משנה היא, ואינה מהמשניות של סדר זרעים וטהרות שלא היו שגורות. מיהו התוספות כתבו כן בפרק המקבל: המשניות שבסדר זרעים וטהרות היו שגורות בפי האמוראים, אלא הכי פירושו, דאילו היתה המשנה שלא במקומה, אף על גב דהיא משנה, דרך התלמוד לאתויי המשנה כמו שהיא כדי שיובן ממנה הראיה; אבל הכא, כיון שהיא במקומה במסכת נזיר, לכך לא הוצרך לאתויי כי אם ראשי פרקים, והראיה מובנת היא. כן נראה לי:
ואי נמי כי הא דתניא: חוט השדרה שנפסק וכו' — פירוש, דקמייתא יש לדחות, דכיון דאתא לאסור למלכה אחת, אי לאו דפשיטא ליה טובא מאי זה טעם הורה שתהא עוד נזירה שבע שנים, לא היה מורה לה מיראת המלכות. וכיון שכן, אף על גב דהויא לאיסור, קרי לה הוראה, דאין לומר כאן שאף על פי שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר, דהא מלכה היתה וכדכתיבנא. לכך מייתי מהא דתניא: חוט השדרה וכו', דהכי קאמר רבי מעיקרא ברובו, ורב הונא נמי פסק כותיה, אלמא דמסתבר טעמיה, והילכך מן הספק הוא דאסר ואפילו הכי קתני: "הורה רבי כר' יעקב". כן נראה לי:
והלכתא מותר לבעול וכו' — קשה קצת, למה ליה לתלמודא לפסוק הלכתא? הא מסוגיא דשמעתא משתמע דהכין הלכתא, דהא ר' אמי הלכה למעשה עביד, ורב זביד עביד מעשה בגופיה, וכמה אמוראי הכי סבירא להו. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן, דמותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף, דאילו מעובדא דהני אמוראי איכא למימר דלא עבדי סעודה, ואסיק תלמודא דשרי למיבעל אפילו היכא דעביד סעודה. וכן כתבו התוס' ז"ל, כן נראה לי:
ובועז אלמון שנשא אלמנה היה — הקשו בתוס', דאלמנה לא מיקריא אלא על שם מנה, כדאיתא לקמן בגמרא. וכיון שכן, היכי קרא לה אלמנה? דכשנשאת למחלון היתה עובדת כוכבים. ותירצו בתוספות, דכיון דבעולה היא, כאלמנה חשיב לה. ובועז גופיה לא ידעינן דאלמון היה, אלא כדפירש רש"י ז"ל דאבצן זה בועז, וכבר היו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ואכתי מנלן שמתה אשתו? אלא אלמון לאו דווקא, אלא כלומר שכבר נשא ואינו בחור; והכי נמי בדידה, כיון דבעולה היתה קרי לה אלמנה, כן נראה לי:
אלא הא דתניא שקדו חכמים וכו' — דקא סלקא דעתיה דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא דנפישי שמחה מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן, שזמן ברכה חלוקין מזמן שמחה? לוקמה באלמון שנשא אלמנה, ונימא דאלמון שנשא אלמנה ג' לברכה וג' לשמחה, דהא דאמר רב הונא: אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה ברכה שבעה קאמר, ולעולם ג' כימי שמחתה בעינן, דהא משמע דאכתי קא דייק ואזיל, דלא ידע האי ברייתא דלקמן דתני: מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד. ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין? ויש לומר, ד"אינה טעונה" משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג', מאי "אינה טעונה"? הא ודאי טעונה היא כל זמנה, כבתולה כל זמנה. ואם תאמר: לוקמיה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא: אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלושה בין לשמחה בין לברכה. ויש לומר, דמדסתם וקאמר: "אחת זו ואחת זו טעונה ברכה", משמע דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש: בתולה שבעה ואלמנה שלושה, כדמפרש בברייתא: מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו: תימא, אמאי לא משני הא דקאמר רב הונא: אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, דהכי קאמר: בתולה ואלמנה טעונים ברכה בזמן שמחתן, דהיינו לבתולה שבעה בשבעת ימי המשתה, ואלמנה גם כן כזמן שמחתה? ויש לומר, דאם איתא דהכי קאמר, הוה ליה לפרושי, דהאמורא יש לו לפרש דבריו, ומדקאמר בסתם: טעונה ברכה, משמע דסתם ברכתם שוה. דאפילו על הברייתא לקמן מקשינן: אבל בבחור מאי, שבעה? אי הכי ליתני וכו', כל שכן אמורא, שיש לו לפרש דבריו וכו'. והמתרץ תירץ: בבחור שבעה לברכה וג' לשמחה, ובאלמון יום אחד לברכה וג' לשמחה, הפליג מדותיו להרבות בבחור ימי ברכה מימי שמחה, ובאלמון הרבה ימי שמחה מימי ברכה, ולא רצה לתרץ ג' לשמחה וג' לברכה מטעמא דפרישנא. וגם לא בעי לתרוצי: אלמנה אינה טעונה ז' ברכה אלא ג' בזמן שמחתה, כברייתא ד"שקדו", דאז לא יהו מופלגין כל כך זה מזה; משום דאין שייך למימר "אינה טעונה", כיון דטעונה ברכה כל זמן שמחתה. עד כאן:
והריטב"א ז"ל הקשה עוד: אמאי לא אוקי לקמייתא נמי באלמון שנשא אלמנה, ומאי טעונה ברכה, טעונה יום אחד? ותירץ, דהא ליתא, מדקתני: "אחת בתולה ואחת אלמנה", אלמא כי הדדי נינהו; וליכא בתולה דבצירה מז'. עד כאן:
ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: האמרת שבעה. דמדאינה טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא דאינה טעונה שבעה, מכלל דטעונה דקאמר ר' אבא שבעה, עד כאן. פירוש, כיון דמשום דלא בעי ברכה כל שבעה קרי ליה אינה טעונה ברכה, אף על גב דבעי ברכה יום אחד, מכלל דמאי דקאמר ר' אבא נמי טעונה היינו שבעה, דהא רב הונא אמרה משמיה, דליכא למימר דטעונה יום אחד קאמר, דהא אידך כל כי האי אינה טעונה קרי ליה:
ואיבעית אימא בבחור שבעה לברכה וכו' ואיבעית אימא באלמון יום אחד לברכה וכו' — מדקאמרינן איבעית אימא... ואיבעית אימא, שמעינן מינה דהני לישנא לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירה ויתירה לשמחה מג', וברייתא דקתני "שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא כו' ג' ימים" כו' כללא הוא לכל האלמנות, בין שנשאו לאלמון בין לבחור. והא דנפישא ברכה בבחור משמחה, ובאלמון שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו, דברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור, כיון שלא נשא עדיין, שמחת לבו נפישא, בין שנשא אלמנה בין שנשא בתולה, ולפיכך מברכין לה שבעה. אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה היא אינה צריכה פיתוי ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יותר משלושה. אבל אלמון שנשא אלמנה, שאין שמחת ליבו גדולה כל כך, די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה ג' ימים כדי לשמחה, ד"שקדו חכמים" וכו' הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמון שנשא בתולה, דמברכין לה כל שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה, שמחת ליבו נפישא. וכן דעת הנגיד ר' שמואל ז"ל והרמב"ן, דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא מג' לשמחה. ויש מי שפירש דהני לישני פליגין, ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמון שנשא אלמנה – ג' לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה – שבעה לשמחה, כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה. וברייתא דקתני "שקדו", בנישאת לאלמון היא, וליכא דבצירא קאמר. ונראין הדברים, דהאיך אפשר דמשכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו, ומברכין לו ברכת חתנים? והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר: "יצא חתן מחדרו" (יואל ב טז). והא דקאמר: ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא, משום האי טעמא דאמרן. ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל י"ב חודש, אף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא; אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים, אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר: החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו; מה המלך שמחה ומשתה וכו', כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא כן, ואלמון שנשא בתולה. ולפי מה שכתבנו, שאין שמחה פחותה מימי ברכה, הא ודאי אף זו ז' לשמחה, דהא אין מברכין לבתולה. אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה ג' לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפתויה ולמחדי בהדא בדרדוני משחא. וכן כתב הרב בן מיגש, עד כאן. הרשב"א ז"ל:
ודע, שבספרינו כתוב: "איבעית אימא באלמון יום אחד וכו' ואיבעית אימא בבחור" וכו'. והוא טעות, וצריך להיות להפך: "איבעית אימא בבחור וכו' ואיבעית אימא באלמון" וכו'. וכן היא גירסת כל המפרשים ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון וכו' — לפום פשטא דשמעתא משמע דהני פירוקי איתנהו, ולא פליגי כלל. ואף על גב דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה, הא לא קשיא כלל, הא כדאיתא והא כדאיתא, כי עניין ברכה תלוי בין בדידה בין בדידיה, דכל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה. אבל עניין השמחה אינו תלוי אלא בדידה, דלתקנת בנות ישראל נתקנה, ולפיכך אפילו אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה. והיא הנותנת, שכל בתולה, אפילו נשאת לאלמון, יש לה ז' לשמחה, וכדאמרינן באגדה בפרקי דרבי אליעזר: "חתן דומה למלך" וכו'. עד כאן. נמצא שיש בדבר ג' מינין: בחור ובתולה או אלמון ובתולה, יש לה שבעה לברכה ושבעה לשמחה. בחור ואלמנה, יש להם שבעה לברכה ושלושה לשמחה. אלמון ואלמנה, יום אחד לברכה וג' לשמחה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והנגיד ז"ל. ויש מי שפירש דהני תרי לישני פליגי, ולישנא בתרא סבירא לה דבאלמון שנשא אלמנה, ג' לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה ז' לשמחה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה. וברייתא ד"שקדו", באלמון שנשא אלמנה היא, וכי האיך ישכים לאומנותו אחר ג' ומברכין לו ברכת חתנים? דאילו שהשמחה במעונו לאו ברכת חתנים היא. וזה בוודאי היה נראה דבר של טעם, אבל אין לשון הגמרא מוכיח אלא כלשון הראשון, ועליו הסכימו רוב הפוסקים. אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא שניה וראוי להחמיר, עד כאן:
ושמחה זו דאמרינן, מסתברא דהיינו שיהא בטל ממלאכתו. והא דאמרינן לעיל: "למחר משכים לאומנותו והולך, שקדו" וכו', דמשמע דמן הדין הוא מותר במלאכה, איכא למימר דמשום דתקון רבנן שיהא בטל ממלאכתו, תקנו לו בימים שאינן בני מלאכה. ובתוספתא אמרו: התקינו שיהא בטל שלשה ימים וכו'. הרא"ה ז"ל. וכבר כתבנו זה למעלה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה