חולין יד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:
גמ' אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא הי רבי יהודה א"ר אבא רבי יהודה דהכנה היא דתנן מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אלמא כיון דלא איתכן מאתמול אסורה ה"נ כיון דלא איתכן מאתמול אסורה א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת בהמה בחייה לגדל עומדת א"ה בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן אמר לו עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת והא לית ליה לרבי יהודה ברירה מנא לן אי נימא מדתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין
רש"י
עריכהמתני' ביום הכפורים - מתחייב כרת:
גמ' אסורה באכילה - משום שחיטת שבת:
ליומא - ואפילו בא לאכול בשר חי:
ונסבין חבריא - בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים אלמא אסורה באכילה ליומא ס"ל לתנא דמתניתין:
הי רבי יהודה - מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא:
את הדילועין - התלושין:
ואת הנבלה - אפילו מתה היום בשבת:
שאינה מן המוכן - אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים:
דלא איתכן - דלא אזדמנה לכך:
הכא - במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת לכך כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל ולדות היתה עומדת ואסורה משום מוקצה ומוקצה אסורה מדרבנן:
נשחטה - כשהיא שחוטה מבורר דלאכילה עומדת:
לא נשחטה - כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה על מנת לשחטה בשבת הלכך הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת:
והא לית ליה לרבי יהודה ברירה - ואי בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה:
הלוקח יין מבין הכותים - לאשמועינן דכותים חשודין על התרומה ואינן כעמי הארץ שהלוקח מהן א"צ להפריש תרומה גדולה כדתנן (סוטה דף מח.) לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא אתרומה לא חשידי ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה כדקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית:
אומר שני לוגין כו' - אם אין לו כלים להפריש (כו') או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש:
הרי הן תרומה - בתוכו למאה לוג:
ומיחל - המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן הוברר הדבר שזו היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין:
אוסרין - אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:
תוספות
עריכההשוחט בשבת כו'. אפילו במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (דף ה.) ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה (בכורות ל.) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע בפרק ב' לקמן (דף לט.) דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר"ל אמר מותרת ופירש בקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סא.) דמודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני (דף מא.) אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא:
אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה כו'. תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו בפ' יש בערכין (ערכין דף טז:) דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב ובפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) דא"ל חייא בר רב לרב הונא רבי פרש את דבריך:
ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא. אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת וי"ל כגון שעבר ומלחה אי נמי בלא מליחה נמי שריא באומצא אע"ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) ה"מ היכא דפירש לחוץ. אבל כל זמן שלא פירש מותר כדמוכח בפ' כל הבשר (לקמן דף קיא.) שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא ואיהו שרי וחלייה דאי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע ואמר נמי התם ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין (שבת דף קכח.) גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אווזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי וכן אומר ר"ת ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי אלא אפי' לא נצלה כ"כ מותר ואע"פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ כדאמרינן (כריתות דף כא) גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע"פ שלא יצא דמו עדיין והא דאמרינן בפ' כל הבשר (לקמן דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע בהאי גיסא התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי ובהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי:
מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. אומר ר"ת דמיירי כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת וצ"ל לפירושו דאיירי ' בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט מן המחובר דבריש ביצה (דף ג.) אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובריש אין צדין (שם דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבא שם אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צ"ל על כרחך דהא בריש המביא בביצה (דף ל:) מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח וכן במשקה שמא יסחוט שקל לסחוט אבל בדבר דבעי מרא וחצינא לא וכן דגים שנצודו בי"ט דאסירי לא משום שמא יצוד אלא משום מוקצה כגרוגרות תדע דהא עובד כוכבים שמילא מים לבהמתו דסוף כל כתבי (שבת דף קכב.) ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט אפרש לקמן בע"ה ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע"ש וכי תימא מאי למימרא קמ"ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא לרב הונא כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (דף קנה.) ולרב יהודה כדאית ליה והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדרי:
אם לא היתה נבלה מע"ש. גרסינן ולא גרסינן מעיו"ט כדמוכח בריש מס' ביצה (דף ב.) דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדילועין כו' והא דקרי ליה מוכן לאדם לא שהיה ראוי לשוחטה אלא כלומר עומדת לאדם ואם תאמר בפ"ק דביצה (דף ו.) גבי אפרוח שנולד בי"ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונא לוקמה דאין ראוי להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור ומפרש ה"ר יוסף דממשנה יתירא דייק דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי"ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה:
בהמה לרבי יהודה בי"ט היכי שחטינן. משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה (דף ד.) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים:
מדתניא הלוקח יין. לא גרסינן דתנן דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה.) ובמרובה (ב"ק דף סט:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:):
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הוברר [דלאכילה עומדת] והלכה זו דאסורה באכילה לר' יהודה סבירא ליה דהוא בעי הכנה מע"ש:
אי הכי הא לית ליה ברירה מדתנן הלוקח וכו' (ע"ש) [עשרה] מעשר ראשון כלומר ממאה חייב ליתן עשרים ואחד חלקים צריך לאפרושי תרומה תרי ממאה וצריך לאפרושי י' מעשר ראשון וצריך לאפרושי מתשעים פחות שנים שנשתיירו תשעה שזו מעשר שני ועולה ואוכלו בירושלים ואם ברחוק מקום הוא עליו נאמר ונתת הכסף וצרת הכסף וכו' ועכשיו מיחל ושותה כלומר דהוא אומר אפיק זו לחולין ואשתה מהן והשאר שנשתיירו יהא תרומה (כולו) [ומעשר] ורבי יהודה אוסר כלו' מטעם זה אוסר דלית ליה ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין לפיכך אינו רשאי לאכול עד דיפריש כולו דאינו יודע מאי זה אוכל ונמצא שזה שותה טבלים:
לא לעולם לרבי יהודה אית ליה ברירה והתם מאי טעמא לא אמר ברירה כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה לאחר שבת שמא יבקע הנוד וישפך הכל לארץ ואין לו יין להפריש ונמצא זה שותה טבלין למפרע. ור' יהודה עדיין אומר (אני) דאית ליה ברירה ומדתני איו ל"ל ברירה אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו'. כלומר אין יכול להניח עירובו למזרח ולמערב ולומר למחר אלך כנגד רבי למקום שירצה אלא אם בא חכם למזרח כו' מזרח ומערב נמי אין ברירה כלומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב הא לית ליה ברירה מאיזה רוח יבוא אמאי מתיר ר' יהודה ואמר ר' יוחנן כבר בא חכם כלומר לאו כדסברת דהוא יכול להתנות אם בא חכם למזרח ואם בא חכם למערב אלא אנן קאמרינן לר' יהודה אם כבר בא חכם כלומר שכבר בא למזרח מע"ש עירובי למזרח ואם כבר חכם בא למערב מע"ש עירובי למערב ועכשיו לית לרבי יהודה ברירה והלכך (באיסור ליומיה כולו ולא הלכה כמותו)[2] אלא אמר רב יוסף ר' יהודה היא והלכה כמותו בהלכה דכלים ר' יהודה אמר ובלבד שיהו עושין [מעין] מלאכתן כלומר מעין מלאכתן שהיו עושין מתחילה קודם שבירתן:
מתניתין השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה: ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא (לעיל ה, א) חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן (פא, ב) השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך.
ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה: פירש רש"י ז"ל (שדלועין) [בדלועין] התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ג, א) דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים (נו, ב) גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (קנה, ב) והא דאמר רב פפא במסכת ביצה (כד, ב) הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפלי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל.
ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.
ואת הנבלה לפני הכלבים: אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה (כז, ב) פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר [בריה ד]רב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת (מד, א) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה (מו, ב) אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת (קנז, א) שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.
א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם: ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירדש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן (סו, א) גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.
אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה: קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה (טו, א) דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנז, א).
דתנן הלוקח יין מבין הכותים: משנה היא בדמאי (משנה, דמאי ז, ד) לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות (סו, ב) פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, (דלמא) [דאלמא] גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן (יומא ט, א) שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל (ד, א) בריש פרקין.
הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד: קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות (?) [וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א] קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי (פ"ז ה"א) המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי (ה"ב) עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא (כן) [כי] אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה.
ומיהו לכאורה בעירובין (לו, ב) לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא (שם לז, ב) הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי (והתניא) [והתנן] (תרומות פ"ג מ"ה) תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן [מה ש]שתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף [ד]לאו לכלל תרומה אתיא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה