פתיחת התפריט הראשי

חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף ב עמוד אעריכה

מתני׳ הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:    ‬אוקימנא לה למתניתין ‫בגמרא לשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש״ו דאפילו דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן‪ .‬הא דקתני שמא יקלקלו בלשון עתיד ‫לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחילה. ‬ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין ‫אותם דמועדים הם תמיד לקלקל פירוש לפירושו וקעבר משום בל ‫תשחית.

ולי נראה שאפילו אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין ‫חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם‬ ‫לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתנין הכי פירושה הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי שחיטתן פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן‬ ‫ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש רש"י ואיכא דק"ל הא‬ מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן‬ ‫כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אף על פי שאחרים רואין אותם ואיכא ‫למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחרש שוטה וקטן קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חרש שוטה וקטן ‫אימא אפילו לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואף על גב דלכולי עלמא חרש שוטה וקטן לא נפקי ‫מכללא כדמוכח בגמרא דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעיה כוונה ‫בחולין וכדפירש עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא ‫כי קתני שחיטה כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין ‫אי נמי משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנה דשוה לכולהו ‫קתני ומיהו חרש שוטה וקטן אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין ‫לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיטה.

וא״ת אם כן כשהקשו בגמרא ‫לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא ‫לימא לעולם דאפילו לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. ‫לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי למה לי למיהדר ‫ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחרש שוטה וקטן‬ ‫בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי‬ ‫שחיט ומה שפירש נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ‫ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחרש שוטה קטן קאי ומאי דאסיק ‫בקשיא היינו לשון וכולן דהוה ליה למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ‫שמע מינה דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר דאורחיה דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא ‫יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל לאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם ‫עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר ‫לומר להכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני ‫אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי.

ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפילו להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה ‫לשחוט סבור ששחיטה כשרה אפילו כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם ואין הטעם בלהתלמד מחוור :

גמרא התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ':    פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחילה ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו. ולא מחוור לי משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשון דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו' ובספר הישר פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפילו במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבד מאי האי דקא מקשינן בתמורה הר גופה קשי אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל ממירין מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא דהכל דיעבד נמי הוא ולדידי (אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר) נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא.

הכל מעריכין ונערכין מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין אע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא דיני מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לא לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי.

הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר:    ופרישנא בגמרא תני נדב נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר אלא הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בבעצמן וטוב אשר לא תדור עלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרין תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא קרבנו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבוא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה מה שא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזור בו ולא יביא כלל.

ורש"י ז"ל לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.

וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מהשגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא.

ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ.

והקשו בתוס' לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים.

ועוד הק' והכתיב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב (שמואל א טו, כב) הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרין סייג לפרישות.

והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הו דהא עלי הוא דליכא למימר הכי ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תחלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתא ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה :

דף ב עמוד בעריכה

טמא בחולין מאי למימרא:    פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחילה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן ואפי' למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל אלא ה"פ טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכק' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו ומש"ה הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו':    יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים. ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט לאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד כנ"ל.

ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' את העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר:(שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו מאר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ושחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.

ואין זה מספיק לפרק קושייתנו דתנן במס' כלים החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים קודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא משירא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתא אלא שיש לומר דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא בטמא מת.

ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה וראיה לדבר אמרו ביבמות החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו על מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערין נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי'.

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר:    איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (פסחים ט א) גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.

ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ופ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור.

ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי וליתא אלא שאין הקושיא כלום דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.

דליתיה קמן דנישייליה:    פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים כמו דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו א"נ קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.

אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו':    יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק ב' טמאים במת א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים אמרי' בנר שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת אלא דמשכחת לה אי נגע דיקרב בדיקרב טמא ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד' והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

דף ג עמוד אעריכה

והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה:    י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון ששחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים (דף סו.) מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת (זבחים צז, ב) מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה והיינו דתניא בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחי' כשרה בכל דבר ולכתחילה בעי כלי שרת.

הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו:    פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואוכלין ממה ששחטו ואנן לא חיישינן למשאל ולמידק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום עילפויי במילי אחרינא לא וכן לקמן (דף יב.) נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פסול תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך.

אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו משא"כ בישראל שכל השוחטין מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאמרינן בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז לא, ב) בין הגתות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל.

התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא:    ורש"י ז"ל גריס מסיפא וכן כתב ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דווק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.