חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף ב עמוד אעריכה

מתני׳ הכל שוחטין ושחיטתן כשרה:    ‬אוקימנא לה למתניתין ‫בגמרא לשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש״ו דאפילו דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן‪ .‬הא דקתני שמא יקלקלו בלשון עתיד ‫לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחילה. ‬ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין ‫אותם דמועדים הם תמיד לקלקל פירוש לפירושו וקעבר משום בל ‫תשחית.

ולי נראה שאפילו אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין ‫חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם‬ ‫לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתנין הכי פירושה הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי שחיטתן פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן‬ ‫ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש רש"י ואיכא דק"ל הא‬ מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן‬ ‫כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אף על פי שאחרים רואין אותם ואיכא ‫למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחרש שוטה וקטן קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חרש שוטה וקטן ‫אימא אפילו לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואף על גב דלכולי עלמא חרש שוטה וקטן לא נפקי ‫מכללא כדמוכח בגמרא דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעיה כוונה ‫בחולין וכדפירש עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא ‫כי קתני שחיטה כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין ‫אי נמי משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנה דשוה לכולהו ‫קתני ומיהו חרש שוטה וקטן אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין ‫לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיטה.

וא״ת אם כן כשהקשו בגמרא ‫לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא ‫לימא לעולם דאפילו לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. ‫לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי למה לי למיהדר ‫ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחרש שוטה וקטן‬ ‫בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי‬ ‫שחיט ומה שפירש נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ‫ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחרש שוטה קטן קאי ומאי דאסיק ‫בקשיא היינו לשון וכולן דהוה ליה למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ‫שמע מינה דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר דאורחיה דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא ‫יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל לאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם ‫עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר ‫לומר להכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני ‫אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי.

ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפילו להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה ‫לשחוט סבור ששחיטה כשרה אפילו כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם ואין הטעם בלהתלמד מחוור :

גמרא התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ':    פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחילה ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו. ולא מחוור לי משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשון דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו' ובספר הישר פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפילו במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבד מאי האי דקא מקשינן בתמורה הר גופה קשי אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל ממירין מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא דהכל דיעבד נמי הוא ולדידי (אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר) נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא.

הכל מעריכין ונערכין מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין אע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא דיני מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לא לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי.

הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר:    ופרישנא בגמרא תני נדב נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר אלא הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בבעצמן וטוב אשר לא תדור עלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרין תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא קרבנו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבוא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה מה שא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזור בו ולא יביא כלל.

ורש"י ז"ל לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.

וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מהשגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא.

ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ.

והקשו בתוס' לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים.

ועוד הק' והכתיב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, יב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב (שמואל א טו, כב) הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרין סייג לפרישות.

והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הו דהא עלי הוא דליכא למימר הכי ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תחלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתא ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה :

דף ב עמוד בעריכה

טמא בחולין מאי למימרא:    פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחילה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן ואפי' למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל אלא ה"פ טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכק' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו ומש"ה הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.

ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו':    יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים. ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט לאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד כנ"ל.

ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' את העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר:(שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו מאר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ושחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.

ואין זה מספיק לפרק קושייתנו דתנן במס' כלים החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים קודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא משירא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתא אלא שיש לומר דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא בטמא מת.

ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה וראיה לדבר אמרו ביבמות החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו על מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערין נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי'.

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר:    איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (פסחים ט א) גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.

ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ופ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור.

ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי וליתא אלא שאין הקושיא כלום דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.

דליתיה קמן דנישייליה:    פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים כמו דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו א"נ קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.

אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו':    יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק ב' טמאים במת א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים אמרי' בנר שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת אלא דמשכחת לה אי נגע דיקרב בדיקרב טמא ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד' והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

דף ג עמוד אעריכה

והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה:    י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון ששחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים (דף סו.) מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת (זבחים צז, ב) מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה והיינו דתניא בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחי' כשרה בכל דבר ולכתחילה בעי כלי שרת.

הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו:    פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואוכלין ממה ששחטו ואנן לא חיישינן למשאל ולמידק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום עילפויי במילי אחרינא לא וכן לקמן (דף יב.) נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פסול תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך.

אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו משא"כ בישראל שכל השוחטין מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאמרינן בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז לא, ב) בין הגתות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל.

התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא:    ורש"י ז"ל גריס מסיפא וכן כתב ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דווק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.===דף ג עמוד ב===

בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי' לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט עבריין ואוכל ישראל ואם הסכין נמצ' חוזר ובודקו לאחר שחיטה כדבעינן לפרושי לקמן אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט פשטה של שמועה לומר דהיכ' דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט ולאכול לכתחלה והיכ' דלא בדק לו שחי' תלויה לבדוק סכין אחריו והיינו דיעבד דמתני' ואעפ"י שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק לו אחריו ואוכל כיון שזה על הספק הוא מוסר ועל הבדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרה.

אבל יש לפ' שאם לא בדק לו סכין מתחל' ונתן לו לא ישחוט אעפ"י שדעתו לבדוק לאחר שחיט' גזירה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מומר אעפ"י שלא בדק ישראל הסכין שהרי מוסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחט ומיהו אם שחט יבדוק סכינו אחריו ומותר ואי ליתיה לסכין אסורה דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו וכן הא דאמרינן לעיל גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ה"נ פירוש' דלכתחלה לא משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת.

ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרי' בה לא ישחוט שמא יגע בבשר ופירש"י ז"ל דאסור הוא גזרה דרבנן הוא משום לך לך אמרי נזירא.

וכן אי אתה מפרש הא דאמר הכל ה"נ אם הם מומחין שאין מוחזקי' לומר דמוסר לו לכתחלה ואם שחט והלך לו ומצאו שחוט הולך ואוכל ואינו חושש ולא צריך למהדר אבתריה אלא חזקתו שחיט ואם אין יודעים בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לו לשחוט חולין לכתחלה אעפ"י שדעתו לבדוק שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול ואם לאו אעפ"י שהלך לו אסור לאכול משחיטתו דלא ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם..

ואי קשיא לך ל"ל לרבינא לאוקמי סיפ' בדליתי' קמן לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותם אעפ"י שאינן יודעים שחיטתן כשרה ואדינא דסליק מינה קאי וי"ל לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחי' וסברא דנפשיה קאמר ליה אע"ג דבגמרא קאמרי אסור לאכול משחיטתו לברורי דינא קאמרי אבל מתני' שוחטין ושחיטתן כשרה קתני ועלה קאמר וכולן ששחטו וליכא במתני' מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל הלכך ניחא למימריה בכלא ומתני' כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה כשנבדקו ואחרים רואין אותם אעפ"י שלא נבדקו.

ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואעפ"י שאינן מומחין ופירש"י ז"ל שאין אנו יודעים אם יודעי' אם לאו ה"נ מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה ואם הוא נמצא בודקין אותו לאחר שחי' אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול ואין חוששין שמא ילך לו או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובלבד שיהיו מוחזקין אבל אם לא שחט לפנינו ב' ג' פעמים אין מוסרין לו חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלף ואפי' היה דעתו לשואלו אחר שחיטה חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק.

ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוק והא דאמרי' ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן ליה בידיעה דהלכות שחי' משום דבמומחה נמי קאמרינן שלא ישחוט שמא יתעלף א"נ משום דלפרושי דיעבד דמתני' ואחרים רואים אותם אתי השתא ואלו המחאה דה' שחיטה אינה מעכבת לכתחלה ולא דיעבד ליבעי אחרים.

ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז"ל שהסכימו כולם דהיכ' דשחט חד ואיתיה קמן למיבדקיה דצריך למיבדקיה אם יודע הל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן אבל איתיה קמן צריך למיבדקיה.

וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי' לרבנן דלא חיישי למעוטא ובט' חנויות דהא רובא דאיתי' קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע אבל ודאי צריך הוא לשאול החנוונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב אלא תרי רובי בעינן והיאך איפשר שבאיסורין הולכין אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסור' שבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכי' עלה ודייך אם תסמוך עלה בשעה שאין לפנינו ואשכחן כה"ג במס' נדה בפ' בא סימן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה ב' שערות אינה ממאנת חזקה הביאה ב' שערות ואמרי' עלה כי אמר רבא חזקה למיאונין אבל לענין חליצה בעיא בדיקה א) ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפו' למיבדק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצוי והיינו דאמרינן מצא תרנגול בשוק וכו' ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצ' כזה כלומר כשאי אפשר לבודקו כגון דאזל ליה לעלמ' כמסורת הגאונים ז"ל.

ומיהו אחד ששחט ואין מומחה לנו והלך לו אע"פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסי' מי סמכינן עליו דשחט רוב ובדק או אזלינן בתר חזקה דבהמה ובעל הלכות ז"ל אמר והיכא דשחט ואזל ליה בלעלמא ולא ידעינן אי בדיק בה' שחיטה ובדק הבהמה ושחטה שפיר משמע דצריך למבדקיה ואיכא למימר רוב חברים הם אצל שחיטה וסמכינן עלייהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם אעפ"י דאיכא חזקה לאיסור דודאי הוא וצ"ע.

ואם אמר בדקתיה נאמן ודאי ומיהו אפי' איתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם מדאמרי' לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתא ולקמן נמי דקאמר אימא אינש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הו"ל למימר נמי מוחזקין הם אלא ש"מ דלעלפויי לא חיישינן ואע"פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך מוסרין לו חולין לכתחלה וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזיל ליה לעלמא.

אבל הרב המחבר ז"ל כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמי' רבות עד שיהא רגיל וזריז ואם שחט לכתחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ואפשר שמפני כן אמרו לעלפויי לא חיישינן ב) לומר דאפי' איתי' קמן לא בדקינן ליה אבל לכתחלה מ"מ אין מוסרין לו ואין הדעת נותנת כן שמה שאמרו לכתחלה לא ישחוט דיעבד נמי אם אפשר לבודקו בודקין אותו.

כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותו וכיון דרוב מצויים אצל שחיטה מומחי' הם אפי' אין אחרים רואין אותם כשרה דהא אנן לכולהו קאמרינן ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא ולוקמו וכולן ששחטו אחש"ו בלחוד כדקא מוקי לה השתא אלא הכי קאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושוחטין לכתחלה וא"צ בדיקה כלל.

ולדעת הגאונים ז"ל נמי כיון שהם מומחין ומוסר לו תולין לכתחלה ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו כה"ג לכתחלה הוא ולא מיתני לן שחיטתו כשרה דיעבד אלא במי ששחיטתו אסורה עד שיבדוק א"נ כל מי שמותר למסור לי חולין לכתחלה הוא אבל הני דמתניתין אסור למסור להם אע"פ שדעתו לבודקן משום גזרה כדפרישית.

אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי'. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי עבריין כדאיתא לקמן ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתניתין לכתחלה ודיעבד בבודק בסכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיק' דסכין אי בלא בדיקה ולא מיתניא ליה שמעתא במתני'.

דף ד עמוד אעריכה

אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה בלחוד איכא בינייהו. דת"ק סבר חמץ בפסח דכתיב' אין אבל דלא כתיבא לא אע"ג דאיחזוק ורשב"ג סבר כיון דאיחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי אבל כתיבא אע"ג דלא איחזוק מודה רשב"ג דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עלייהו ואע"ג דלא איחזוק דהא מעיקרא אמרי' דכתיבא ולא אחזוק בה איכא בינייהו ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא איחזוק הוא ולהכי נקט ת"ק חמץ בפסח למימרא דאפי' חמץ בפסח דכתיבא ולא איחזוק סמכי' עלייהו.

והאי פירושא לא מסתגי בגיטין פ"ק כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי אי רשב"ג אי דאיחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא אלמא לת"ק כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזוק (אחזוק ולא כתיבא) ולרשב"ג אחזוק דוקא כתיבא ולא אחזוק לא.

אלא ה"פ: דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהו דת"ק סבר כתיבא אע"ג דלא אחזוק אחזוק ולא כתיבא לא הכל תלוי בכתיבה והיינו דנקט חמץ בפסח לומר כתיבא אע"ג דלא איחזוק אבל לא כתיבא אע"ג דאיחזוק [לא] ורשב"ג סבר איחזוק אע"ג דלא כתיבא כתיבא אי איחזוק אין ואי לא לא שהכל תלוי בחזקה.

ואי ק"ל הא דאמרינן בריש שמעתי' איחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי הא לא תיקשי דגמ' מאי דצריכא ליה קאמר. הא דאמרת כיון דאיחזוק איחזוק תנאי היא ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת"ק ורשב"ג.

ואיכא דגרסי איחזוק ולא אחזוק תנאי היא ובסיפא גרסינן אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואיחזוק בה ואין צורך בכך מאחר שאינו ברוב הנוסחאו' כך שמעתי לזו.

ולי נראה כלישנא בתרא דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהו והתם בגיטין לא נחתי בגמרא למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי הילכך לת"ק דבעי כתיבא קשיא ואי בעי נמי חזקה היינו פרכיה דרשב"ג ולמאן דאדכר חזקה פרכי' חזקה ואי סגי ליה בכתיבה היינו פרכיה דת"ק.

והא דאמר רבא ישראל עבריין אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתי שכל השוחט כדרכו הוא ואין חוששין שמא שהה או דרס שלא לרצון ולהכי קאמרינן השתא דודאי עבריין זה אינו שוחט בפסול לדעת שאין זה טורח לו כשהי' שוחט כדרכו ואין חוששין שמא נתעלף מעט ושהה שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפויי ולמאן דחייש הכא נמי במוחזק כישראל ומדקאמר סתם משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסי' אחריו כדברי בעל ההלכות גם עבריין זה כישראל הוא אבל אם נאמר בישראל רוב מומחין אצל שחי' מומחים וחברים הם ושוחטים לכתחלה וזה בדק ומצא שחוט ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו בעבריין ודאי א"ל כן דאם (נתנה לו) [נתנבלה] בידו אוכל הוא אותו לתאבון שלו ועוד אין נ"ל על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם.

אלא שעדיין יש לי לומר שכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [ממהר] וגומר בכדי שלא יהיה שם שיעור שהייה שכל מי שאינו שוחט רוב אינו מומחה לשחיט' וזו סברא קרובה והגונה הלכך אף עבריין זה כיון דבעי למישחט בהיתרא בוודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב.

ונראה שאפי' בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונותן לו ואם אבד סכין לאחר שחיטתו דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבד הסכין קודם בדיקה וכמו שפי'.

ויש שאומרים שבודק סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט.

והא דאמרינן מיטרח לא טרח. ק"ל דהא אמרינן לקמן מפני שהן מחליפין.

ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד ומפרשים דאע"ג דסמכי אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא למישרי ליה בהנאה אבל באכילה לא סמכינן עלייהו משום דמטרח לא טרח והא דמייתיה ליה תניא דמסייע לך לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק היתר ואכיל איסור באיסור בהנא' הלכך היכא דליכא טורח כלל אפי' באכיל' סמכי' עליה.

וזה שיבוש גמור, חדא "מפני שהן מחליפין"קתני דודאי מחליפין ולא קתני שאני אומר החליפו ועוד דכיון דחיישינן באיסור דרבנן לאיסור אכילה אין לנו ראיה להתיר באיסורי דאורייתא אע"פ שאין בה טורח כלל.

אלא שאין כאן קושיא דגבי סכין לא טרח שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו אבל גבי מחליף כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר ואינו חושש לאכילה מיד הלכך נותן דעתו ומחליף ודאי.

ופירש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח וא"כ קשי' הא דאמרי' האי מני ר' יהודה הוא דאמ' חמץ לאחר הפסח דאוריית' דלדידיה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה.

וי"א דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב איתמר דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כלומר ג) שעבר עליו הפסח שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מהך סברא לאו מתיובתא ופרכא הדר ביה והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקב.

ולי נראה שפי' מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשו ומפני שהן מחליפין מותר שאלמלא אין מחליפין אין תולין להקל לומר שמא זה נאפה אחר הפסח עד שיכלה ודאי לחמץ מן הבית שהרי הוחזק האיסור בידיהם אבל מאחר שהם מחליפין אין לחוש שאני אומר החליפו ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו ומיהו בפת צוננת הרבה שנאפה ודאי קודם הפסח ודאי אסור להך סברא ואוקימנא כר"ש וכל פת מותרת.

וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כמה דמצי למעבד בהתיר' פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופסת את חליפיו אלא ע"ג והקד' ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, אלו דברי רש"י ז"ל.

ואיכא דרמי, והרי ערלה ואסורה בהנאה וחליפי מותרים דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וזו אינה קושיא לפי שכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהם אין חילופיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן ולפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין אבל לאחר מותרין וכיון שכן מותרין לאשה ממילא נקנית ועוד שאין איסורו לעולם אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד הלכך מקודשת וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ג פ' רי"ש, ואין דינו מחוור לי ועוד חמץ לאחר הפסח לר"ש קנס מדבריהם וחליפי' נמי קנס הם מה הועי' בחליפיו מ"מ איסורי קנס הם דהא אפי' לר"ש חמץ לאחר הפסח אין לו דמים וי"ל מ"מ הם מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותר.

אבל בירוש' מצאתי במס' קידושין (ב,ח) ר' חגאי בש"ר זעירא כשאין דמיהן, א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין פי' לפי' מקודשת לפי שאין אלו דמיהן שאין להם דמים ואין תופסין אותם באיסור ואינו אלא גזל ביד מוכר, ולפ"ז הטעם נראה דאף מוכר עצמו מותר באותן דמים לפי שאינן דמים ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שכיון שהן אסורין בהנאה דעצמן ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה אין גופן ממון ואינן דבר הגור' לממון אלא דבר העומד לישרף הם אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמי' באיסור דכל דלא נפיק מאיסורו כגון הקדש אינו תופס דמים באיסור אלא ע"ג ושביעי' כדאיתא פ' רי"ש וכ"כ ה"ר משה הספרדי ז"ל שהדמים מותרין.

ויש מק' דהכא אמר רבא לא שביק התיר' ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה ובמ' גיטין פ' השולח אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא ואמרינן תנאי היא, וי"ל דטעמא דמ"ד אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטרחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרח וטעמיה דמ"ד נאמן משום דישראל מיטרח נמי טרח.

דף ה עמוד אעריכה

קרי לה נערה וקרי לה קטנה וכו'. וק"ל והכתיב ונער קטן נוהג בם, ואיכא דמתרצי דגבי זכר ליכא קפידא משום דאין לו ימי נערות כקטנה ומאי נער קטן שגדל כענין שנא' והנער נער אבל בנקבה שיש חילוק בין נערות לקטנות ק"ל, והאי תירוצא לא נהיר דהא בפ' בתרא דסוטה דריש נמי נערים קטנים דגבי אלישע קטני אמנה ומנוערים מן המצות ועל שם מקומן כי הכא אלא דאיכא למימר דהתם לאו משום קושיא דקרי להו נערים וקרי להו קטנים אלא משום דאלישע לא היה מקפיד אקטנים ולא אנערים ולא היה עניש להו ורש"י ז"ל לא פי' כן וק"ל והא גבי רבקה כתי' והנער' ואפ"ה איכא מ"ד שהיתה פחותה מבת ג' שנים שהית' עושה מעשה נערות ויודעת בטיב של דבר ולא כקטנה. וי"ל נערה אפי' קטנה במשמע אבל מכיון דקפיד קרא וקרי לה קטנה היכי הדר וקרי לה נערה והיינו דאמרינן קרי לה נערה וקרי לה קטנה.

א"ה עורביים מיבעי ליה. יפה פי' רש"י ז"ל דלא למיטעי בעורבים ממש שהרי מצינו פלשתים ומצרים על שם אביהם ועל שם מקומן כפתורים היוצאים מכפתור וגבעונים על שם גבעון העיר, וכן נראה שמה שהקשה מדר' פדת בנערה קטנה ולא הקשה מכמה מקראות דקרי על שם מקומן. הכי נמי קאמר דאשכחן דמישתעי קרא הכי דקרי באינשי על שם מקומן כשמא דמשמע דהוא שמא דידהו ופריק א"כ לימא עורביים דהתם כיון דקרי לה נערה וקרי לה קטנה ליכא למיטעו אבל הכא כיון דאישתעי לן קרא ניסא היכי הוה ליפרוט בהדיא דלא ניטעי.

דף ה עמוד בעריכה

עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם איכא בינייהו. איכא מאן דק"ל ולימא עבריין לדבר אחד עבריין לכל התורה כולה תנאי היא איכא למימר אה"ן והיינו דאמרן לעיל קסבר עבריין לדבר אחד לא הוי עבריין לכל התורה כולה דאלמא איכא מאן דסבר הוי עבריין ולית ליה מן הבהמה ואי אית ליה מפיק ליה לדומין [פי' - לדומין לבהמה] ממש כגון רועה בקר שמקבלין מהן אעפ"י שאינן יודעים לשם מי הקדישו לשם מי נדרו וה"נ מפורש בפ' הדר דלר"מ עבריין לדבר אחד הוי עבריין לכל התורה כולה והא דתניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל ר"ש היא ומניה פרכינן.

ור"ת ז"ל כתב דחלב ודם שקולים הם ובלאו אחד נאמרו שניהם ובכרת ובטעם אחד נאסרו מפני שניתנו לכפר על המזבח ועבריין לזה דינו כעבריין לזה אלא שהוא שב מידיעתו עכשיו אע"ג דאכתי לא פקר ביה ולפי' אמר עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם ולא אמר עבריין לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחר. (חסר)

דף טז עמוד בעריכה

שמתחלה נאסר להם בשר תאוה. פירש"י ז"ל שלא הותרו אלא להביא שלמים ולאכול דכתיב ואל פתח אהל מועד וכו' ולרע"ק דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל קרא בשלמים כתיב אבל בחולין שרי.

וי"מ דההוא ודאי בקדשים איירי לכ"ע דהיינו שחוטי חוץ ומצוה הנוהגת לדורות היא והכי מידריש בת"כ ובכל מקום וליכא דפליג תדע דהא לא א"ר ישמעאל שמתחלה נאסר להם בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' וטעמא דרי"ש ורע"ק מפורש בברייתא כל חד וחד נקיט קרא דידיה וכדמפ' ואזיל בגמ'.

דף יז עמוד אעריכה

רע"ק סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיב כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא ע"כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה והא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחה אבל בנחירה לא תאכל לעולם.

ואפשר שמתחלה בשר תאוה התירו להם במדבר בשר נחירה ועכשיו אסר להם שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה ורי"ש סבר בשר נחירה לא אשתרו כלל הלכך הא דכתב רחמנ' בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר להתיר אתא ולמדנו ממנו (שלא נאסר) [שנאסר] להם ולפי שהיה ובכלל איסור ובא לכלל היתר הוצרך הכתוב לחדש שבזביחה יאכלו ולפיכך כתוב וזבחת כשהתי' בשר תאוה צוה להם בשחיטה שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל.

אבל רש"י ז"ל פי' דהאי דכתי' וזבחת מפיק ליה רי"ש לדרשי אחריני לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא התר זביחה ואכילה כדדריש בבכורות א"נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב לאסור שחיטת חולין בעזרה, ולישנ' דגמרא דייקא כדפרישי' דלפרושי טעמייהו דרי"ש ורע"ק אתמר הכא דרי"ש סבר ורע"ק סבר וכו' והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק תדע דהא מקשי' לרי"ש מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרו בבשר תאוה ואי מהאי קרא [פי' – דשחוטי חוץ] נסיב לה הא מפורש הוא אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי ואל פתח אהל מועד לא הביאו שאין הכתוב מדבר אלא בראויין לפתח אהל מועד ועוד לרי"ש מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשה ואיש איש אשר יצוד וגו' אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסה אלא ללישנא דמסקינן כצבי ואיל ועוף שאינו קרב טעון כיסוי.

ואי קשיא, מנא להו לרי"ש ורע"ק הכי דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי וקראי להנך דרשי אתו כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח לאו מילתא היא דהא כי ירחיב ה' אלהיך כתיב וע"כ לחדש לך דין אחר לאחר ביאת הארץ אתא למר קאי אקרא גופיה ולמר מדריש אקרא דלקמיה הא לכ"ע דין מחודש הוא דכתי' הכא.

וי"א דלעולם הא כתב רחמנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי' בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי רע"ק סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין על כרחין בשר נחיר' היו אוכלין רי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד וכו'.

וכבר כתבתי שזה טעות לומר דברי הכל הוא ליאסר שחיט' בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה.

ועוד ק"ל לשיטתו של רש"י ז"ל דתניא במס' זבחים דם יחשב לרבות את הזורק דברי רי"ש אלמא לרי"ש נמי קראי נמי בשחוטי חוץ כתיבי ועיקר טעמייהו דרע"ק ורי"ש דמר אמר בשר תאוה לא איתס' כלל ומר אמר בשר נחירה לא אישתרי לא מתפרש בגמ' אלא סברא היא מר ניחא ליה למימר הכי ומידרשינהו לקראי בהכי ומר ניחא ליה בהכי.

ואפשר דטעמיה דרע"ק לא אתסר מדכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו כדאמרינן בסמוך ורי"ש דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל שלא מצינו חובת הגוף תלויה בארץ ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להם ועוד דכתיב ושחט את בן הבקר ולית ליה קדשים שאני.

ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרב' דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך נפשך תאכל כשר מנין ממה שקרינו בענין כי יכרית ה' אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא השנויה במחלוקת רי"ש ורע"ק בויקרא רבה בפרשה זו.

מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץ מה שהדחקנו בו פירו' זו של רש"י ז"ל למעלה ונאמר דלרי"ש איתסר בשר תאוה אלא שהיו מקריבין ומקדישין שלמי' במשכן ואם שחט חייב כרת חזר והתיר להם תולין בחוץ ונשאר כרת בקדשים בחוץ לדורות.

איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל. פי' דלרע"ק מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן ואפי' בשבע שכבשו נמי אסורין דכי שרא להו רחמנא שלל כנענים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהיה להם לשחוט ולרי"ש דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרו להו אם נחרו והכניסו לארץ בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן ואי נמי בז' שכבשו אסורין הן ודאי לפי שהיה להם לשחוט אלא אליבא דרע"ק מיבעי ליה.

וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו מחול לרי"ש לא קמיבעיא ליה כלום דפשיטא ליה שכן אסורין כל זמן דהוי מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול וכדכתיב וכי ירחק דמשמע בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים.

וי"א בשר תאוה לרי"ש פשיטא ליה דמותר כיון דעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק דהשתא לאו דידהו יהיב להו דידהו שקיל מינייהו.

דף יז עמוד בעריכה

סכין שיש בו פגימות הרבה תידון כמגירה. פירש"י ז"ל ואפי' כולן מסוכסכות מדקא פליג כשאין בה אלא פגימה א', וזה אמת.

אבל מה שפירש במסוכסכת שיש לה עוקץ אחד זקוף והב' מוחלק במשחזת ופי' הטעם בפיסול פגימות הרבה שעוקצי פגימה קורעין הן ואין חותכין [בין בעוקצו] בין בפגמי כשהוא יורד ממנו כלומר בין בהולכה בין בהובאה ובחדא דקיימא ארישא דסכינא שחיטתו כשרה מפני כשהוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק נגע הסכין בעוקץ בסי' אבל אוגרת מורשא קמא מחליש עור ובשר והשני בא לפגוע בסי' וקורעו זה אינו מחוור כשהכשירו בשחיטה הכשירו ואפילו בעור שנפגם ואפי' בחצי קנה פגום נמי הכשירו דליכא למימר מחליש עור ועוד שב' מורשות האוגרות סמוכו' ותכופות הן שאי אפשר לא' לחתוך עור ובשר קודם שתגע הב' והיה לו להכשיר בה בדקיימ' ארישא דסכינ' והוליך ולא הביא לפי' הזה.

ואין לי בזה טעם ברור, אבל פי' מסוכסכת מרוח א' שעוקץ הפגימה כפוף כעין מגל קציר ופי' מורשא מחליש ובזע היינו בסי' שהעור שנחלש המורשא מסתכסכת בו וקורעת ואין המסוכסכת קורעת אלא מצדה הא' שהפגימה בה וזה עיקר הוא.

ומיהו פסולפגימות הרבה במסוכסכות אינו מתחוור אלא שאימר דכי איכא טובא גזרינן שמא תחזור הסכין לאחוריו מעט ופגעה פנימה בסי' וקרעו אבל בחדא ליכא למיגזר.

והיינו טעמא דמגל קציר דרך הולכתה שאע"פ שאין לחוש בה לקריעה לא הכשירה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה גזרו הולכה אטו הובאה ואע"ג דבמגל יד בדיעבד לא גזרי' צדו הא' אטו צדו הב' משום דהא שכיחא טפי שאפי' שלא לדעתו של שוחט אפשר שהביא מעט בהולכתה ונפסלה שחיטתו וכן בסכין שיש בה פגימות הרבה אפי' מסוכסכות אבל כשיש בה פגימה א' ליכא למיחש ומיהו דוקא דקיימ' ארישא דסכינא אבל באמצע גזרי' שמא יחזור ויבוא ולא ידוע כדפרישי' וזה אינו מחוור בפגימה אחת ליכא למיחש דמינכרא מילתא.

ועוד תמיה לי מילתא, ל"ל פגימות הרבה אפי' בפגימה א' כעין פגימות הרבה והיכי דמי דלא קיימא ארישא דסכינא שחיטתו פסולה והא לא ק' לרבינו הגדול דסבר דכי אוקימת' כשהוליך ולא הביא הדר ביה מתירוץ קמא דאוקי כגון דקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' קיימא באמצעיתא דסכינא כל הוליך ולא הביא שחיטתו כשרה, ואי קשיא מעיקר' כי אוקמה כגון דקיימא ארישא דסכינא ליפריך אי הכי רישא מאי איריא פגימות הרבה ולא קשיא דעדיפא מיניה טפי טובא אקשי ליה מינה ובה.

ומסייע הך סברא דמרן ז"ל דאמרינן בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ולא מסיימו בה דקיימא היכא אבל רש"י ז"ל פי' כדקיימא ארישא דסכינא וכן הוא לפי דרך פירושו וכך נמי פסק בעל ה"ג.

והוי יודע דהאי סכין דקאמרי' הכא בסכין שיש בה שיעור שחי' בלחוד דהיינו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ואם יותר מכאן אע"פ שיש בה פגימות הרבה אפשר שלא תידון כמגרה כגון דמרחקי מהדדי שיעור שמוליך ביניהם כשיעור שחיטה.

והכי תניא סכין שיש בה פגימות הרבה הרי זו כמגרה אם יש לה בין פגימה לחברתה מלא שתים בצואר שחיטתו כשרה אין בה אלא פגימה אחת וכו' והך ברייתא כולה כשהוליך ולא הביא לפיכך בשתי פגימות שאין בין פגימה לחברתה מלא ב' צוארים פסולה אבל הוליך והביא ונשמר שלא נגע בפגימות אפי' אין בין פגימה לחברתה אלא כל שהיא שחיטתו כשרה ולא גזרינן בדיעבד שמא יגע בפגימות כדגזרינן במי שהעביר הפנימות בצואר דרך הולכה דשאני התם שמא הביא ידיו לאחוריו שלא מדעת כמו שפי'.

ויש לי לדקדק, בשוחט עוף בסכין שיש בה פגימה אחת בקנה למה הוא פוסל שהרי פגימה קטנה אי אפשר שיקרע מן הסי' אלא משהו ותהוי כקוץ בעלמא הא קנה ברובו הוא וכשהפגימה באמצע הסכין י"ל שמא שחט חציו בחדידה וקרע משהו המשלים לרוב בפגימה ונפקא חיותא בפגימה כדאמרינן לקמן בשחט ישראל וגמר א"י אלא היכא דקיימא פגימה בראש הסכין מאי איכא למימר אלא כל זה גזרה כדפיר' לעיל וכאן נמי גזרו ולא הכשירו סכין אלא בראוי לשחוט בו עוף שחצי קנה שלו פגום ושראוי נמי לשחיטות כולם.

וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח. וכמה פגי' מזבח כדי שתחגור בו צפורן. שמא גמרא גמירי לפגימת המזבח ששיעורה כן ולפיכך שיערו האחרות בה ותמה אני אם פגי' סכין ושיעורה כדי שתחגור בה צפורן א"כ למה צריכה אבישרא ומאן דבדיק במיא וכחוט השערה למה להו כולי האי הנהו ודאי א"ל דהכי בדקי בחוט השערה ובשמשא ובמיא אי אית בה פגימה או אין בה אם יש בה חוזרין ובודקין שיעורא כחגורת צפורן, וכל זה דוחק.

ומ"מ אבישרא דקאמרינן צריכה ובשרא אכלה בשרא לבדקיה אמאי הרי שיעור' בצפורן ואין בדיקת בשר ולא כלום.

ונ"ל דאמוראי נינהו. דלמאן ובדיק אבישרא ואטופרא וחוט השערה ושמש' ומיא אפי' פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חוגר בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור או צפורן או בשר או אפי' חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זה דומה לסאסא, ורש"י ז"ל פי' דמיא לסאסא שאין פיה חלק אבל פגם אין בה ומדמבעיא לן הא שאין בה פגם ש"מ כל פגם פוסל בה והכי קי"ל דהא רבנן בתראי הכי ס"ל ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא וכן בעל הלכות ראשונות לא הזכירה כלל וכתב סכינא כי בדקי לה בשמשא ובמיא וחוט השערה וצריכא אבישר' ואטופרא וכו'.

ומיהו ק"ל הא דאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי לימא דלא סבר לה הכי וא"ל דה"ל למימר ד' פגימות הן ג' כדי שתחגור בה צפורן ואחת בכל שהוא.

והא דאמרי' כפגי' מזבח שפוסלת פירש"י ז"ל כדילפינן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובאבנא כל שהוא דכתיב אבני' שלמות.

ואיכא דרמי הכי אי הכי קרא דעליו כי אתא לסידא אתא א"כ נימא נמי כל שהוא וא"ל עליו קרינן ביה כל היכא דלא מינכר חסרון דידיה ובפחות מכזית לא מינכ' אבל אבנים שלמות לגמרי משמע ומיהו בפחות מכאן לאו פגימה כלל, א"נ סברא הוא שאין אבן שלמה אא"כ חלקה לגמרי שלא תחגור בה צפורן אבל בסיד אי אפש' ושלם הוא עד דהוי כזית, וי"מ ד"עליו" כי אתא לאבנים הוא דאתא דאי מאבנים שלמות ה"א ה"מ בשעת בנין לכך נאמר עליו אבל חסרון הסיד מדבריהם הוא ולפיכך לא החמירו בו.

דף יח עמוד אעריכה

הא דמתרצי' שן אשן, (ולא ק') הא בחדא הא בתרתי [ולא קאמר הא בתלושה הא המחוברת] משום דקתני והשינים דמשמע תרי [ואי במחוברת אפילו חדא]. ועוד דאי במחוברת היינו צפורן.

צפורן אצפורן ל"ק הא בתלושה הא במחוברת. משום דבתרתי ליכא לאוקומי דהיינו שינים ועוד דלא קתני צפרנים.

והא ר' יוסי ב"ר יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. פירש"י ז"ל דשאר טבעות למטה מטבעת גדולה הם ולאו משום מוגרמת אלא לומר דלא אמרינן רובו ככולו לשוויי הטבעות כקנה דליהוו מקום שחיטה אלא בין טבעת לטבעת והא דאמרינן אבל מוגרמתא דרב ושמואל לאו מוגרמה ממש אלא כל שיוצא ממקום שחי' הגרמה קרי לה ובפ' הגוזל עצים כתב מוגרמתא שחט מתוך אחת הטבעות והגרים לחוץ בין טבעת לטבעת ושייר החוט על פני (כולה) [רובה] ור"י ב"ר יהודה מכשר לה.

וכמה האריך עלינו את הדרך ועל רב ושמואל עצמן שהשוחט בהמה ועוף אינו יכול לכוין שיארע לו שחיטה בין טבעת לטבעת וצריך הוא לקרוע עור ובשר ולראות ולכוין ולשחוט בין הטבעת ולואי שיזדמן לו שהטבעות סמוכות ביותר ועוד שא"כ הלכה הוא והך מוגרמתא אסורא ולא מצינו כן בתלמוד שבשיעור מקום השחיטה תהא שם מקום פסול לשחי', ועוד שרש"י ז"ל כתב דתניא בתוספתא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה וכדאיתא נמי בפ' אלו טרפות וממשמע שכל מן הטבעת ועד הריאה מקום שחי' הוא לא שנא בטבעת ולא שנא בין טבעת לטבעת ועוד שלא מצינו לבעלי ההלכות שהזכירו זה הכלל.

ויש מן המפרשים שפי' כך לא א"ר יוסי דרובה של טבעת כשרה אלא בטבעת גדולה לפי שהוא רובה של קנה שהרי מקפת כל הקנה אבל אם שחט בשאר הטבעות רוב הטבעות והגרים עד שיצא חוץ לטבעת גדולה שחיטתו פסולה שאין רוב הטבעת ברוב הקנה והיינו מוגרמתא דרב ושמואל ומוגרמת ממש היא והלכתא כרב ושמואל לחומרא.

וטוב מזה ומזה שמעתי ששאר הטבעות עבות מצד א' יותר מן הצד הב' מפני עור הטבעת שהוא על עור הקנה שהוא קרום פנימי וכששחט רוב עובייו עדיין לא שחט רוב חללו של קנה ורב ושמואל מספקא להו קנה אי ברוב עובייו אי ברוב חללו לפיכך כששחט בשאר הטבעות רוב עוביה והגרים כלפי הראש ויצא חוץ לטבעת גדולה חוששין לה ואסורה, והיינו דאמרינן בפ' א"ט דרב בדיק ברוב עוביה.

והיינו דגרסינן בפ' הגוזל ההיא מגרמתא דאתא לקמיה דרב טרפה ופטריה לטבחא לשלומי פגעו ביה רב כהנא ורב אסי א"ל עבד בך תרתי דאי בעי מכשר ליה כר' יוסי בר' יהודה והיינו מוגרמתא דשאר טבעות דמספקא ליה לרב הכא ובפ' א"ט א"ל רב כהנא ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה הכא נמי לעולם מוגרמת היא עד שישחוט רוב חללה דקיי"ל כרבב"ח דסבר הכי בפא"ט, ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל.

דף יח עמוד בעריכה

ה"ג בנוסחי וכן בפר"ח: א"ר פפא משמיה דרבא פגע בחיטי טריפה. ופשטינן לה דאמוראי נינהו מדאיתמר א"ר פפא משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה דהיינו שייר בכולהו חיטי והיינו פגע ולא נגע אלמא לא אמר רבא לעיל טריפה אלא בפגע ונגע.

רב אחא משמיה שייר בחיטי טרפה ולדידיה פגע ולא נגע נמי טריף ורש"י ז"ל פי' שייר בחיטי שהניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה, ונראה שגירסתו מוחלפת היא.

דף יט עמוד אעריכה

ובהגרים שלישין לא איפסיקא הלכתא כמאן ונקיטי מיניה חומרי דרב הונא ורב יהודה ולא שריא לעולם עד דאיכא ב' שלישין שחוטין במקום אחד. ורבינו הגדול ז"ל השמיטן ולא נתברר למה.

אבל מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דמשום דאיפסיק' הלכתא כר"ח ן' אנטיגנוס דמכשר משפוי כובע ולמטה ולדידיה אין הגרמה כל עיקר בקנה דלמעלה מחתך בשר בעלמא דלאו קנה מיקרי אלא פיקה של גרגרת מקרי ואין בה פיסול הגרמה משליש דבההיא הגרמה לא נפקא חיותא דכבשרא בעלמא דמי ומשום עיקור סי' הוא ולא מטרפה עד דאיפרק איפרוקי דלא עדיפא מתרבץ הוושט וכל היכא דאיכא רובה בשחיטה כשרה כך מצאתי.

ואינו כלום דהא ר"ן דאכשר משפוי כובע ולמטה כר"ח ן' אנטיגנוס ס"ל ובעי מניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו וא"כ לימא להו שחיטתו כשרה ודסביר' לן כר"ח ן' אנטיגנוס ודברים הללו אין להם על מה שיסמוכו כלל.

והא דא"ר הונא מחלוקת שהגרים שליש ושחט ב' שלישים דר' יוסי כר' יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום. לאו דוקא שחט ב' שלישים אלא לר"י בר' יהודה ה"ה הגרים שליש ושחט שליש כדקא מדמי לה לקנה פגום ועוד דהא איהו מכשר הגרים שליש ושחט שליש והגרים ובודאי הגרמה שבסוף אינה מכשרתה אלא שחיטת שליש אמצעי היא מכשרתה ואם הניחה נמי כשרה.

ורש"י ז"ל כתב מידי דהוה אחצי קנה פגום ומיהו הכא בתוספת כל שהוא לא סגי ליה דלא מצטרפ' הגרמה לאכשורי שחיט' הואיל ולאו מקום שחיטה הוא, וק"ל א"כ רב הונא גופי' כמאן אלא אפשר שפי' הרב ז"ל שמעתא דרב אסי אפי' לרב יהודה.

וכללא דשמעתא, רב הונא עביד הגרמה במקום הראוי לשחיטה והלכך הכל תלוי בשחיטת רובו של קנה אם אותו מקום בשחיטה כשר בהגרמה פסול ורב יהודה סבר הגרמה לאו במקום שחיטה הלכך בעינן רוב קנה בשחיטה בין בתחילה בין בסוף דהגרמה לית' אלא במקום טרפות וכל זמן שנגרם רוב אסורה לא נגרם רוב אינה אסורה מחמת אותה חתיכה ונכשר' בשחיט' מקום שחיט'.

ולענין השמועה ודאי דרב הונא מכרעא דחזינא רב חסדא דאית ליה כוותיה בתרוייהו לישני דרב אסי דקא נסיב לה תלמודא מידי דהוה אחצי קנה פגום והיינו שיטה דרב הונא כדפי' דלר' יהודה הו"ל למימר דר"י בר' יהודה סבר הא איכא רוב בשחיטה ורבנן סברי כי נפקא חיותא בעי' רובא בשחיטה וליכא וא"ל נמי הכא לא גזרו כך דאלמא רב חסדא כרב הונא ס"ל וכרב אסי נמי לישנא בתרא כדרב הונא מכרעא ואע"ג דרב הונא אמרה כיון דמשמיה דרב אסי אמרה ש"מ הלכתא כוותיה ולישנא קמא ליתא אפי' לר' יהודה ור' יוחנן לא קביל מיניה דר' אלעזר כלום אלא לגלג בנקובה מיהו ליכא הכרע למישרי איסורא דאורייתא ובעי' רוב בשחיטה במקום א' וה"מ כולהו בקנה דנקובתו אינה אוסרת אבל הגרמה בוושט אפי' הגרים משהו ושחט ב' שלישים טרפה, והיינו עובדא דרבא בר"פ אלו טרפות.

דף כ עמוד אעריכה

א"ל ר' ירמיה כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר. פירש"י ז"ל משום דכל היכא דאפשר למעבד בשחיטה טפי עדיף. ואיכא דק"ל בני ר' חייא דסברי מוליך ומביא במליקה פסול דאלמא לא מבעי למעבד בשחיטה אמאי סברי אף מחזיר סי' הא הוא בדרך שחיטה.

וי"ל מחזיר סי' לאו דרך שחיטההוא אלא בדיעבד הלכך במליקה נמי בדיעבד כשר ומ"ד נמי מחזיר דוקא לאו משום דדרך שחי' בעי אלא שלא תעשה בה מעשה טרפה קודם עיקר מליקה שהיא חתיכת סי' ומ"ד מחזיר אפי' בדיעבד לא משום דרחמנא אמר ממול ערפו ואם החזיר הסי' לאו ממול עורף הוא דסי' מיקרו צואר ועוד כדרכו בעי'.

למעוטי שן וצפורן. פירש"י ז"ל במחובר וה"ק כשר במליקה כגון צפורן מחובר פסול בשחיטה וה"ה לשן ואיידי דתנא סיפא תנא רישא שן וצפורן בהדיא תני להו שפסולין בשחיט' ולהכשיר במליקה נמי פשיטא דמליקה בעצמו של כהן היא זה תורף פירושו.

ואין זה נכון, חדא דהו"ל למימר צפורן ל"ל לאדכורי שן דאי משום מתני' דקתני השינים והצפורן ההוא בתלוש הוא ועוד שכולה סוגיא ארישא דהא מתני' קיימא דהיינו כשר בשחיטה פסול במליקה.

לפיכך נראין הדברי' כגי' ר"ח ז"ל שהוא גורס למעוטי סכין וצפורן וכך פירוש' רישא למעוטי סכין דהיינו כל שהוא שם תלוש שבעולם הכשר בשחיטה ופסול במליקה וסיפא למעוטי צפורן דהיינו מחובר שפסול בשחיטה וכשר במליקה ושיטה דמתני' קא פריש ברישא וסיפא ואקשינן סכין וצפורן בהדיא קתני להו גבי שחיטה תנא ברישא דמתני' וגבי מליקה נמי תנינא במתני' מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה דאלמא מליקה בתלוש היא פסולה ובעצמו של כהן היא.

ומה שהשיב רש"י ז"ל ואמר דהא בתלוש לא מקריא מליקה ואפי' מליקה פסולה איני יודע מהו שאעפ"י שאין מליקה אלא בעצמו של כהן מ"מ ראוי הוא לומר כשר בשחיטה פסול במליקה לומר שאינה נק' מליקה. ועוד הא מנ"ל אדרבה מצינו שעקם הכתוב ב' וג' תיבות ללמד שמליקה בעצמו של כהן כדתניא בפ' קדשי קדשים והקריבו הכהן אל המזבח ומלק. וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי מזבח אלא מגיד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן ועוד דתנן מלק בסכין.

הא דא"ר ירמיה כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה. כך פירש"י ז"ל דלאו בהלכות שחיטה איירי דא"כ איכא למפ' טובא כל הלכו' מליקה לאו בהלכות שחיטה נינהו בתלוש ומחובר ומוליך וקוצץ אלא בהכשר מקום מיירי ופרכינן הא פסול דע"כ שמואל משום הך דיוקא נקט לה דאי משום היא גופה לאשמועינן דמול עורף כשר במליקה בהדיא קתני לה במתני' אלא שמואל פסול אתא לאשמועינן ולמעוטי מאי ואוקימנא למעוטי שפוי ראשו משהתחיל הראש לשפע דהיינו שפוי דכובע שכדרך שאמרו בבהמה כך אמרו בעוף דמשפוי ולמעלה שחיטתו פסולה וקמ"ל שמואל דאף מליקתו פסולה.

הא דאמרינן כדתני' רמי בר יחזקאל אין עיקור סי' לעוף. לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. כל שפסק סי' שלו או חותכן בצואר כשר מן התורה הא אם חנק אותו או רצץ ראשו באבן ודאי אסור ושמא תאמר עיקור סי' מלחי כמרצץ את מוחו דמי או כשובר את רגלו קמ"ל כחותך סי' במקו' שחיט' הוא והוא שעקרן אדם ביד בשעת שחיטה דמחמת עצמו טרפה היא ולהכי קאמר שאם היה שוחט ועקר סימן בידו מותר ואפי' גזרת חכמים אין בו ואע"פ שגזרו בשאר הלכות שחי' כגון שהיה וחלדה בזו לא גזרו.

ואקשינן אדרבה למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה הכי גמירי לה לפי שיש בעיקור סי' בבהמה חומר בשעת שחיטה שהיא נבלה מהלמ"מ וגמירי בעוף דמשהתחי' בשחיטה אם נעקרו אין בו נבלות אלא טרפות ודאי יש בו ולהוציאו מידי נבלה איתמר א"נ לומר שאם חתכן בסכין בראשן כשוחטן במקום שחיטה הן דליכא בהו הגרמה כלל אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא מיתוקמא דמדבריהם מיהא יש בו עיקור.

וא"ת דילמא רמי בר יחזקאל נמי דבר תורה קתני אף שהיה וחלדה אין בו, ועוד א"ב הו"ל למימר הכי אין עיקור בעוף דבר תורה וטפי עדיף לן לתרוצ' לדבר הנוהג מלהעמידה דבר תורה (וא"כ ק"ו) [ואמר רבינא אמר רבין בר קיסרי] למליקה איתמר לומר שאינה נבלה שאין הלכה בנבלות שלה אלא בשעת שחיטה אבל בשעת מליקה הרי הוא כעוקרו קודם לכן שהיא טרפה ואין טרפות מליקה אוסרתה דסי' שהרי הוא שובר מפרקת ומטרף קודם לכן וכיון שנשברה מפרקת חיבור בסי' בלחי מה יועיל לו הלכך אין עיקור, וכבר כתבתי מזה למעלה.

ומצאתי אני המעתיק עוד כתב יד לרבי' המחבר ז"ל וז"ל עוד יש לי לפ' עיקור סי' כפשוטו שנעקרו מן הלחי לגמרי ובין בשעת שחיטה ובין שלא בשעת שחי' דינן שוה וכדאמרינן בר"פ א"ט והאיכא עיקור סי' ומה שאמרו אלו הן הלכות שחיטה לישנא בעלמא נקט לפי שהטבח צריך לידע הלכה זו שאם נשמטו לו בשעת שחיטה אסורה דאל"כ שמא יארע לו כן ולא ידע דאסור ומה שאמרו אין עיקור סי' בעוף לא להכשיר סי' שנעקרו מאליהן קודם שחיטה אלא אם עקרן בסכין כאלו שחטן במקומן ולית בהו הגרמה באותו מקום דהכי גמירי לה, ולישנא דגמרא דמליקה לומר שאם בא כהן לעקרן בצפורן לאחר שחתך מפרקת כמולק אותם במקום שחיטה הוא דהיינו נמי גמרא דהלמ"מ וההיא דאמרי' סי' שנדלדלו ברובן לאו דוקא דנדלדלו ברובן דא"כ כעקורין חשיבי ובכלל עיקור סי' הוא דנבלה אלא סירכיה דמתני' נקט דקתני נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת בטרפות וכולה אליב' דרע"ק א"נ עיקור סי' שנעקרו כולן נבלה ונדלדלו רובן דאיקפל איקפולי טרפה וא"ת מ"ש מנקובת הוושט דנבלה התם מקום שחי' הכא לאו מקום שחיטה ומיהו נעקרו כולן כיון דלא חיי כלל לא גרע מנטילת ירך וחלל שלה, ע"כ מה שמצאתי אני בענין העיקור.

דף כ עמוד בעריכה

הא דאמר זעירי נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה נבלה. לומר שמטמאה במשא מעתה וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה והיינו מחיים דאי לאחר מיתה פשיטא.

ואיכא למידק הא דתנן דנתזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין ואפי' למ"ד כהבדל' עולת העוף [לר"א בר"ש] קשיא דדווקא נשברה מפרקת ברוב [בשר] ורוב ב' סי' אבל מפרקת ורוב בשר לא.

ושמא זה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרשה בח' שרצים ושמא יש להם חיות יותר מאדם ובהמה וחיה ועוף אבל אינו מספיק דתנן לקמן השוחט לנכרי אסורה ואינה מטמא' טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה דאלמא בבהמה נמי בעי' התזת הראש לגמרי או כהבדלת העוף לר"א בר' שמעון. ועוד שמשנתנו מפורש' היא באדם ובבהמה ובחיה ובעוף, וכך היא שנויה במס' אהלות פ"א אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד וכו' וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשה הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין.

ויש שמתרצין דמפרקת ורוב בשר נבלה ונחתכו רוב הסי' ומפרקת בלא רוב בשר נבלה והיינו הבדלת עולת העוף לראב"ש שאין חובה להבדיל בעולת העוף ברוב בשר ולא הוקשה לחטאת העוף בכך וזה רחוק שא"כ מצינו הבדלה בחטאת העוף שאינה בעולת העוף והתורה אמרה בחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף בעי' הבדלה ואלו הוה הכי לא הוה תני בברייתא ובעולה ב' או רוב ב' דמשמע רוב מפרקת ורוב בשר כדין חטאת היתה נעשית.

וי"א דכי אמרינן נבלה ומטמאה במשא ואדם באהל ה"מ כשנשבר' ע"י מכה או בנפילה וכמעש' שהיה דריסוק מקרבת מיתתו אבל בהתזת סכין וחרב אינה מטמאה עד שתצא נפשה או עד שיתיז את ראשה לגמרי, וזו דרך פשרה משובשת. ומי מזקיקנו לכל זה וכי ר' מני דפריש בהבדלת עולת עוף תנא הוא שמואל וזעירי אמרי לך מאי עד שיתיז את ראשה שבירת מפרקת ורוב בשר אפי' בלא רוב סי' כלל דהא נמי התזה מקריא שהרי הראש תלוי הוא בסי'.

דף כא עמוד אעריכה

מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. דקדק רש"י ז"ל ל"ל למיתני כמשפט חטאת בהמה לוקמה אחטאת העוף דסליק מניה ולהנך מילי בלחוד דהא חטאת העוף נמי אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית ולוקים מיעוט' דוהקריבו לחלק בענין הבדלה וניחא ליה משום דבחטאת העוף גופיה לא כתיב הכי אלא בחטאת בהמה כתיב כדלקמן ומהתם ילפינן להו בהיקשא וקי"ל בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן המוקדשין.

ויש דן אחר טעמו דכיון דכתיב כמשפט כמאן דכתו' בגופיה דמי דהכי אמרינן בפ' איזהו מקומן כיון דכתי' כאשר יורם כמאן דכתיב בגופיה דמי וחוזר ומלמד בהקש ביותרת הכבד לשעירי ע"ג ולאו מילתא היא דכיון דחטאת העוף מהקישא אתי לא אמר רחמנא בעולת העוף שתהא כמשפטה שא"כ הרי למדה תורה למד מן הלמד אבל התם כתיב כאשר יורם וכמאן דכתיב ביה דמי ולמדין ממנו לאחרים שלא מדבר הנלמד אנו למדין אלא מדבר המפורש.

ואיכא למידק ל"ל למיגמר מחטאת בהמה לחולין תיפוק ליה כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במס' חגיגה מדכתיב מסת ידך וא"ל שאני עולת ראיה שהיא חובה ממש עליו אבל הדבר הבא על החטא אימא ליתי דלאו חובה מעיקרא היא, צריכה.

דף כא עמוד בעריכה

רבי ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. וכ"ת איפוך אנא מסתברא לשם מליקה אתא שכל שנקרא מליקה תהא במקום אחד שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכיון שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט מסתברא ריבויא אעיקר מליקה ולא אהבדלה שהוא דבר אחר. תדע דאפילו למ"ד דלא דריש כמשפט חטאת העוף ממליקה גמר ממול עורף שכל עיקר שם מליקה ממול עורף הוא.

אבל רש"י ז"ל פיר' דר' ישמעאל נמי אמלק והקטיר דת"ק סמיך ונפקא ליה מניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמא מוהקריבו משום דמומלק לחודיה בלא והקריבו לא מצי יליף דהו"א מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה נמי כדאמרינן לת"ק בסמוך דהא ע"כ ס"ל לרבי ישמעאל ב' דוקא כרבנן דכיון דמוקמי' הקישא אמול עורף וחלוקה אהבדלה ליכא למימר מסי' א' פלגיה ואוקמי' ארוב ב' דהא לא [ב'] כתיבי ולא רוב ב' כתיבי אלא אהבדלה כתיבה ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה צריך הבדלה. ולפ"ז הא דלא קתני במלתיה דרי"ש ומלק והקטיר משום דאמלתיה דת"ק סמיך ועוד דעיקר טעמא לשאינו מבדיל מוהקריבו ומלק והקטיר לדרשא אחריתי אתא אלא דדרשינן ביה נמי האי לגלויי אתא דוהקריבו לגמרי ממעט.

ועדיין אינו מחוור לי דלת"ק כולה מילתא דהבדלה מוהקריבו למדנושמליקה והקטרה לגמרי הוקשו בין לראש המזבח בין לגוף בפני עצמו אבל ומלק והקטיר לא מסייע לן בדרשא דהבדלה כלל ורש"י ז"ל טורח להעמידה לומר שכל א' מלמד על חברו ואין לנו משמעות בדבר.

ויש שואלים כאן האי והקריבו הא מפקינן ליה לדרשא אחרינא במסכת זבחים בפ' ק"ק דת"ר והקריבו מה ת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים יכול המתנדב עוף לא יפחות מב' פרידות כאחד ת"ל והקריבו ודריש והקריבו וא"ל כולה קרא יתירה הוא דהא והקריבו אחרינא כתיב ודריש והקריבו והקריב לחודיה הואיל ומיותר משמע מיעוטא לומר חלוקה הקרבה זו מהקרבת חטאת העוף ודריש נמי והקריבו דמשמע אפי פרידה א'. ואני תמה למה לא העמידו מיעוט זה דוהקריבו לחלק בין עולת העוף שבנדבה לעולת העוף שבחובה ושמא כיון דחטאת בהמה דנדבה וחובה שוין וכן העולות לא בעי למימר הכי.

רבי אלעזר בר' שמעון אומר מה להלן אוחז בראש ובגוף ומזה אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה. (כש') [כך שמעתי] פירושא שיכול לאחוז בראש ובגוף ולהזות מיהו אם רצה מבדיל דתניא ראב"ש אומר שמעתי שמבדילין בין חטאת העוף ובין עולת העוף ולמה נאמר לא יבדיל [א"צ להבדיל] שאם רצה היו מבדילין בזבחים פ' ק"ק (סה,ב).

דף כב עמוד בעריכה

ה"ג: לא לישתמיט קרא ונכתוב מן התורים או מן היונה. כלומר ולמה שנה עליו הכתוב בכל מקום לומר בני ש"מ לעכב ואקשי' ואימא בני היונה דכתב רחמנא בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים. פי' לפי שבני יונה שנה בהן הכתוב לומר בני לעכב אבל תורים אורחיה דקרא הוא ותור בן יומו נמי בכלל תורי' הוא ומפרקינן דומיא דבני יונה.

ויש דגרסי לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה ואינה מחוור' שא"כ היאך חזרו והקשו תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים הא אמרן דמדלא כתוב בני דוקא הוא. וי"ל דהכי נמי קאמר שאין טעם זה עיקר משום דאורחי' דקרא למימר הכי ולאי מיעוטא הוא.

אלא אי אמרת ספקא איצטריך למעוטי ספק'. פירש"י ז"ל מי איכא ספקא קמי שמיא אי פשיטא לך דגדולים נינהו איתנהו בתורים ואי פשיטא לך דבני יונה נינהו איתנהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו.

ולהאי פי' ניחא הא דאמרינן במס' חגיגה גבי זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ואקשי' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל בריה הוא אלא טומטום ספקא הוא אצטר' קרא למעוטי ספקא והכי נמי קאמר דכיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתי עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה. ואינו מחוור שהיה לנו לומר שיתנדב ויביא עולה ושמא אינו חייב להתנדב בספק ראיה.

וההיא דאמרינן (נזיר סה, ב) אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק טמא ר' יהושע קיהה ואמרי' מאי קיהה קיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו וק"ל אצטריך קרא למעוטי ספקא ל"ק להאי פי' משום דאי לא מיעט רחמנא לחומרא אזלינן והייתי מטמא לפי' הוצרך הכתוב לטהר.

ואי ק"ל הא דתניא בפר"א דמילה ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ואין ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת למעוטי ספק ונולד בין השמשות ל"ק עיקר קרא כי אתא למעוטי אנדרוגי' דבריה היא ולמעוטי נולד כשהוא מהול אתא ולמ"ד נולד כשהוא מהול חייב למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא ותנא הוא דסמיך לכולהו ספקי אקראי וי"א איצטריך סד"א שבת לגבי מילה כחול שויוה רבנן ושבת נדחית וספק מילה לא תדחה קמ"ל.

וי"ל שכל שהוא ספק נולד מדעת בני אדם איצטריך קרא למעטו או לרבותו כגון ספק נולד שער לבן קודם לבהרת וכגון נולד לבין השמשות שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה אבל ספק תחלת הציהוב אפשר לעמוד עליו מן התורה אם דינו כגדולים או כקטנים וכיון שכן קשיא היכי ממעיט ליה רחמנא מגדולים וקטנים ואי משום ספקא מי איכא ספקא קמי שמיא ולשון איצטריך לאו דוקא אלא היכי אפשר דמשום ספקא ממעט ליה וכן גבי טומטום לאו דוקא וה"פ היכי ממעט ליה רחמנא אדרבה יש לו לדונו כדין ספקות שלנו דכיון דאפשר דאיש הוא חייב בראיה מן הדין והאיך מיעטו תורה ומקצת נוסחי נמי ראיתי כאן אתא קרא למעוטי ספקא וכן בפ' אלו מומין גבי בכור אתא קרא למעוטי ספקא כלומ' ודאי חייב בבכורה.

דף כג עמוד אעריכה

והא [דאמר] למעוט' נרבע בעופות. וס"ל יש נרבע בעופות (או) [ואי] אין נרבע קרא כי איצטריך למעוטי נעבד דאיבעיא לן בזבחים [פה,ב] יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות.

דף כג עמוד בעריכה

או דילמא בבריה נמי מתני. ואי ק"ל היאך מייתי ומתני דאי כבש הוא ליהוי מותר נדבה הרי אין מתנדבים נסכים לא ב' ולא ג' ולא ה' כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. א"ל (אנא) [הכא] בכה"ג קרבי בהדי אחריני דלא אפשר כך כתב רש"י ז"ל.

וק"ל היכי מייתי ומתני דילמא כבש הוא וה"ל ריבה שמנה. ותנן בפ"ק דמנחות (יא,א) ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה. ואמרינן עלה בגמרא לא מיבעיא דחולין ודחברתה דפסיל אלא אפילו הפריש לה ב' לוגין פסולה ואין צ"ל חסר שמנה לגמרי שלא נתן בה שמן כלל ונראה שאינו ריבה שמנה אלא כשנתערב בה שמן של חברתה והיא לא נתערבה עמה אבל בכאן כיון שאף המנחות עצמן נתערבו לא נתרבה שמנה של זו אלא שמן חברתה היא, וצ"ע.

הא דאמרינן לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא. לומר שיוצא בו משום חמץ שבתודה. ק"ל דהתם נוקשה הוא ומשום נוקשה הוא דלקי מכל מחמצת ולא הוי חמץ גמור וללקי משום חמץ ונוקשה לגבי תודה לא מקרי חמץ כדאמרינן פ' כל המנחות אין מחמיצים בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצים בתפוחי' כמאן אזלא הא דתנן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסור' נימא רחב"ג הוא אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה בעלמ' הוי אלמא נוקש' בתודה לאו חמץ.

וי"ל דהתם לכתחלה קאמר דאין מחמיצים בתפוחים דלאו חמץ יפה הוא וכענין ששנינו שם אף הוא אינו מן המובחר אבל דיעבד יוצא בו ואפשר דגווני דנוקשה טובא הוו ושל תפוחים גריעא משאור והיינו דקאמר נוקשה בעלמא.

דף כד עמוד אעריכה

אמר קרא ושחט וחוקה. פי' וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב והכי איתא במסכת (יבמות) [מנחות יט,א].

ואי ק"ל הא דאמרינן בשחיטת קדשים שלא רחץ ידים ורגלים מנלן יליף חוקה חוקה ממחוסר בגדים והתם עיכוב' הוא אלמא כל חוקה אינו לעכב.

והיה ר"ת ז"ל אומר דכל היכא דאמרינן חוקה לעכב מג"ש דמחוסר בגדים נפקא לן כי התם ולא דאייק. חדא מדאיתמר התם (ביבמות) באמר רב כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב וקס"ד תורה וחוקה תרווייהו ואסיקנא ו) אפי' תורה בלא חקה וחקה בלא תורה ה"נ הוא. ועוד דאי מג"ש היכי דרשינן ק"ו וכי אתי ק"ו ומבטל ג"ש.

ושמעתי שכך פירושה של אותה שמועה שבזבחים, מנין שמחלל עבודה נימא דכשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה דחוקה עיכוב' להכי מהניא לן ופריק ממחוסר בגדים והתם כתוב בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ומחללי עבוד' זה תירוץ רבינו נ"ר.

וי"ל דהתם כתיב ירחצו מים ולא ימותו מצוה על הכהניםלקדש אבל עבודה אינה פסולה בכך שלא תלה הכתוב עבודה בקידוש כלל כמו שתלה הכשר דפרה בשחיטה ולפי' חוקה שכתוב בה אינה אלא לעכב אבל התם ליכא למימר הכי, זה נ"ל.

והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וחוקה ודרשינן ק"ו דתניא וכו'. איכא למידק והא הך מתני' אוקי' במסכת יומא כר' יהודה דסתם ספרא מני ר"י ואלו ר"י סבר לא נאמרה חוקה אלא בבגדי לבן האמורי' בפנים אלא דלרווחא דמילתא אוקמה.

דף כד עמוד בעריכה

נתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה. פירש"י ז"ל ש"ץ לכל צרכיהם לתקוע שופר ולרדות ולמנות פרנס. ולא מחוור ששליח ב"ד הוא עושה כן. ועוד שהממונה לצרכי הצבור כגון אלו הוא הנקרא בתלמוד חזן הכנסת ולא מצינו שנקרא ש"ץ, אלא חדא קתני ראוי ליעשות ש"ץ לפני התיבה.

ואי קשיא הא דתנן במגילה קטן פורס על שמע אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו אלמא משיביא ב' שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו. ל"ק דהתם יורד שצריכין לו ואין שם אחר אבל אינו כבוד לצבור ואינו ראוי להם למנותו ש"ץ קבוע לירד לפני התיבה ונושא את כפיו עד שתתמלא זקנו והיינו דקתני ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה ולא קתני נתמלא זקנו יורד לפני התיבה, א"נ כשר כדקתני הכא כשר לעבודה.

והא דאמרינן בשלהי פ' לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' היודע לפרוש את כפיו חולקים לו תרומה בבית הגרנות בשלמד קאמר לפי שבא לכלל כהן משרת אבל לא שיהא נושא כלל עד שיבא ב' שערו' ולא ראוי לישא עד שיתמלא זקנו.

ובתוספות מפרשים שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר כדאמרינן בערכין בין רגלי הכהנים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראים, ורש"י פיר' כשהביאו ב' שערות ולא משמע הכי דרישא קתני קטן וסיפא נמי קתני קטן. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. והיינו ודאי בקטן ממש.

ובסדורא דרב עמרם גאון אשכחית שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו כך מצו' מן המובחר וכמה דאפשר למהוי גברא מליא טפי עדי' מינוקא אבל במקום שמבטל מן הקדושה וברוך וימלוך ויש"ר אפי' בן י"ג שנה ויום א' בדלא אפשר נעשה ש"ץ דאמרי' זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח טעמא כשלא הגיע לכלל מצות אבל בן י"ג ויום א' דלא אפשר ש"ד חבל במ"ס משוי בין בעל שער בין שאינו בעל שער שלא עלה זקנו שנר' כסריס מ"מ לכתחלה הוא הא בדלא אפשר משיביא ב' שערות ועדיין אין זקנו (מוגבל) [מגודל].

התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. פירש"י ז"ל אעפ"י שהכלי אינו נוגע בכולן אלא בסמוך לדפנות והאמצעיים טמאי' מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שאין כביצה בא', ועוד שאין אוכל מטמא אוכל, ועוד א"כ זה ב' וזה ג' והג' לא יעשה ד' ואין צ"ל ה' וו' אפילו בקדש ולקמן בפ' השוחט אכתוב בזה בס"ד דעת ר"ת ז"ל שאומר שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה כלל.

דף כה עמוד אעריכה

ארבעה תוכו כתיבי חד לגופי' וחד לג"ש. פי' דהו"ל למכתב בחד תוך ובחד כל אשר בו יטמא ומשו"ה מופנה לג"ש. ורש"י ז"ל כתב דבכל חד הו"ל למיכתב תוך וא"כ לג"ש מאן מופנה.

וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל. פירש"י ז"ל לא מיבעיא פנימי של חרס דמציל אלא אפי' פנימי של שטף דמקבל טומאה מגבו וא"ל לא יחוץ מפני הטומאה מציל הוא על האוכלים שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ ואי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין דתניא בפסחים יכול כל הכלים מטמאין באויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס.

ואיכא דק"ל ל"ל תוכו הא מדינא נפקא שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס וחוצץ בפני הטומאה, ולאו מילתא היא דאיצט' סד"א אע"ג דכלי טהור ומ"מ אוכלין שבתוכו באויר חיצון הם והתורה העידה עליו נטמא כל מה שבאויר קמ"ל תוכו ולא תוך תוכו, כך פי' לנו רבינו נר"ו.

ואפי' כלי שטף דקאמר לאו משום דלהכי איצטריך אלא ה"ק דתוכו אתא למעוטי תוך תוכו שאינו כתוכו וממילא ממעטי כל הכלי' דאפי' כלי שטף ממעיט דהא אין כלי מקבל טומאה.

וי"ל דקרא לכלי שטף איצטריך דכלי חרס כיון דמינה הוא פשיטא דמחריב בה דהכי אמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסול העל מי שמחויי' עולה כשרה ופרכינן אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה והתניא תוך ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל וזה עיקר.

ואיכא למידק, מנא לן לאפוקי תוך תוכו דמטמא כגון שרץ בפנימי שלא יטמאנו לחיצון דתניא בספרא אל תוכו כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו כיצד חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעל' מן התנור והשרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין וכו' כל אשר בתוכו ולא מה שבתוך תוכו כיצד השרץ בתנור והכי נמי אמרינן בנדה ביוצא דופן גבי שרץ בקוטמו והכניסו לאויר התנור תוכו אמר רחמ' ולא תוך תוכו והכא נמי הא אפקתינהו לכולהו תוך תוכו.

א"ל מג"ש הוא דקי"ל לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בנטמא ואיתקוש לטמא ולטמא מג"ש דחד תוך ממילא תוך תוכו אף ליטמא אינו מטמא.

דף כה עמוד בעריכה

הא דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו. לא לכל אמר דפשוטיהן ככלי עץ דתנן במסכת טהרות ומייתו לה במסכת שבת פ"ק כלי עץ וכלי עצם פשוטיהם טהורי' ושמעתין נמי מוכחא דכלי עצם מכל מעשה עזים איתרבאי ואיתקוש לכלי עץ אלא ר"ן לענין גולמי כלי עצם קאמר שהן טהורים כגולמי כלי מתכו'.

והא דאמרינן במסכת שבת בפרק (המצניע) [המוציא יין דף פא,א] (אפילו) [חפי]פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין כפותחת של עץ וחפין של מתכת והא פירשתיה שם, אבל רש"י ז"ל פירשה שם בשל עצם ואמר שפשוטיהן טמאין והכי איתא בהכל שוחטי', ואינה.

אי רבנן אע"ג דאחמיץ נמי לא אי ר' יהודה אע"ג דלא אחמיץ. איכא דק"ל, ולוקחה ביותר מכדי מדתו ורבנן היא וניחא לי דקים להו בגמרא דביותר מכדי מדתו אע"ג דלא אחמיץ נמי אפי' לרבנן חייב במעשר ולוקח בכסף מעשר, ואי ק' לימא ר"ן בשלא החמיץ מחלוקת ומתני' רבנן היא וניחא ליה לרש"י ז"ל דקסבר ר"ן דכיון שלא מצא אלא כדי מדתו אי לא החמיץ לא מחייב ר' יהודה.

ול"נ לומר דקים להו לרבנן דגמרא דרבנן אפי' ביותר מכדי מדתו ואפי' החמיץ פטרי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כדאמרי' בפ' המוכר פירות שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהן שהכל והוינן בה מיהא ומתרצין ה"ה דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כמזיגה דרבא והא דקא מפליג בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה אלמא לרבנן אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו לאו חמרא הוא כלל הילכך ליכא לאוקמה למתני' כרבנן דבדרמא תלתא ואתי ד' לא מיתוקמא דההוא חמרא מעליא הוא [ואע"ג דלא החמיץ] והכי קתני מתני' [עד שלא החמיץ אינו ניקח ופוסל] משהחמיץ ניקח ואינו פוסל [הא] ואע"ג דהחמיץ נמי מיא הוא.

והא דא"ר אלעזר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ לומר דלר' יהודה אפי' בלא החמיץ נמי פליג אבל רבנן לעולם לאו חמרא הוא אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו עד דרמו תלתא ואתו ד' דהיינו מזיגה דרבה ולר"א נמי מתני' ר' יהודה הוא ובעי החמיץ משום דכמפרישין עליו ממקום אחר דמי הא לרבנן חמרא בעי.

ופי' תמד שמרים שנתן עליהם מים מדקא מקשה עלה מהא דקתני המתמד ונתן מים במדה והתם בשמרים היא מסוגיא דבפ' המוכר פירות דרמי עלה הא דתניא שמרים שנתן בהם מים ובמסכתא פסחים פ' ואלו עוברין איתמר עלה ל"ק הא בדחמר' הא בדפורצני ופירשוה (אלא) [הא] בדמתמד בדחמרא, וכן פירש"י ז"ל שם אבל כאן פיר' במשנתנו המתמד מים הניתנים בחרצנים.

דף כו עמוד אעריכה

אי שבקיה הוה מחמיץ. פירוש ואע"ג דמספקא אין לוקחין אותו בכסף מעשר ופוסל נמי מקוה מיהו מתני' אינו ניקח קתני לומר אפי' לקחו יחזרו מעות למקומם ויאכל התמד בכל מקום, א"נ הכי מקשה היכי פסיק ותני דיניה דהאי והרי הוא צריך לבדקו אם מחמיץ אם לאו ופריק דכשבדק קאמר, ורש"י ז"ל פי' דהוה לן למיזל בתר רובא ורוב מחמיצין הן.

רבא אמר הא מני ר' יוחנן ן' נורי היא לאו אמר ר' יוחנן ן' נורי בתר חזותא אזלינן. פירש"י ז"ל דרבא לתרוצ' למתני' לר"ן בעי ואמר דאע"ג דפירא הוי מיהו השתא כיון דחזותיה מיא פוסל את המקוה ואינו ניקח בכסף מעשר הוא דטעמיה מים שהמים לר' יוחנן ן' נורי מבטלין היין לגמרי לעשותו כמותן כל זמן שמראהו כמראה מים ור"ן דאמר כרבנן דלא אזלי בתר חזותא בקרטוב' של חלב.

וא"ת בשלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראהו כמראה יין אמאי אינן פוסלין כיון דלאו בתר חזותא אזלי רבנן איכא למימר שאני לפסול את המקוה שלא גזרו אלא על מים גמורים שמראיהם כמים דלאו מיא מיקרו אלא חמרא מזיגא מיקרו.

ורש"י ז"ל מהסס בה וגריס בריש' נמי שלשת לוגין מים חסר קרטוב ואינו מתחוור לי שעדיין י"ל בתר חזותא אזלינן לר' יוחנן ן' נורי בשאין סופו להשתנות ממנה אבל כגון זה שסופו להחמיץ כיון שאלו מתחלה היה כן ניקח בכסף מעשר הוא אף בשנתגלה הדבר למפרע קנה מעשר.

ולי נראה דרבא לפרוקא למתני' אתא דאקשינן מני ומוקי לה כריב"ן דאמר שאינו פוסל את המקוה עד שיחמיץ וה"ה לענין מעשר שאין התמד חייב במעשר ולא ניקח בכסף מעשר עד שיחמיץ ופליג' אדר"ן דאמר בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר' יהודה היא אלא פלוגתא דר"י ות"ק דידיה בין כשהחמיץ בין כשלא החמיץ ומתני' ריב"ן היא.

וזה הלשון נראה נכון, אלא שיש לי לדקדק מלישנא דגמר' דקאמ' לא אמר ריב"ן בתר חזותא אזלינן הכא נמי זיל בתר חזותא וטעמא וחזות' דהאי מיא נינהו מפרש טעמא דרישא ואנן רישא וסיפ' ק"ל מני וה"ל למימר והכא טעמא וחזותא דהאי מיא ודהאי חמרא.

וי"ל נקיט טעמא דרישא לדמייה לריב"ן לומר דעד שלא החמיץ חזותא דמיא הוא הלכך שלשת לוגין ממנו שהן ג' לוגין מיא חסרי' שנפל בהם יין פוסלין אותו בחזותיה דהא ודאי כטעמא הוא והא קאמר ריב"ן עלה דפוסל מקוה ומינה דסיפ' אינו פוסל לריב"ן.

ופליגא נמי דרבי אלעזר אדר"נ קמייתא. דאמר ר"א הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ. [והא דאין מפרישין] ממקום אחר אפילו (הכי) [הוא] כיוצא בו שלא החמיץ לא שמא זה עתיד להחמיץ והוי פירי ואין זה עתיד להחמיץ והוי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור.

וק"ל, דא"כ היינו ודאי סברא דר"ן דאמר דלא הוי יין אלא כשהחמיץ ולר"ן נמי כיון דקאמר איגלאי מילתא למפרע דפירא הוי ע"כ אין מפרישים מתמד זה על תמד אחר קודם שהחמיצו ולדידיה לא מצי ר' יהודה למפטר לגמרי בלא החמיץ דדילמא אי שבקיה מחמוץ הוא ונמצא שותה טבלים למפרע אלא כששייר ממנו בכוס ולא החמיץ כדמוקי לה למתני' דההיא ר' יהודה אלא דמשמע דר"א לאו משום חששא דמחמיץ קאמר אלא אפי' נשתייר זמן מרובה ולא החמיץ קאמר דאין מפרישים ממנו על מקום אחר חוששין שמא בזה יש בו יין מעורב ובזה אין בו או שבזה יין הרבה ובזה מעט, כן נ"ל.

דף כו עמוד בעריכה

הא דאמרי' לא שנו אלא שתמדו במים טהורין ונטמאו. ה"פ: כשתמדו במים טהורין ונטמאו קוד' שהחמיצו מים גמורים הוא שנטמאו והיין בטל בהם לפי' נטהרו בהשק' כדין מים ואע"ג דפיר' קפי מלעי' פיר' גופי' מיא נינהו אבל טמאין מעיקר' כיון שבשעת טומאה מים גמורים הם ועכשיו נתערבו בהם פירות והמים הם הטמאי' ולא הפירות אין השקה עולה להם שהרי מי שלא נטמא הוא הנשק.

וא"ל רב אשי מאי שנא דהאי פיר' קפי מלעיל אע"ג דתמדו במים טהורין אין השקה עולה להן שאין השקה מטהרת אלא מתורת זריעה אין זריעה לפירי במים אלא משום דמיבלבלי הכא נמי מבלבלי ועלתה להן השקה וטהורין.

הא דתנן כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה. פירשתיה במס' שבת פ' ואלו קשרים.