חולין ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל אמר הרי עלי לא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה הכל חייבין בציצית הכי נמי דלאו לכתחלה חייבין לא קאמינא אלא מעתה הכל סומכין אחד האנשים ואחד הנשים הכי נמי דלאו לכתחלה והא כתיב (ויקרא א, ד) וסמך ידו ונרצה אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא דתקשי לך דלמא דיעבד הוא ולא תקשי לך א"ל אנא שחיטתן כשרה קשיא לי מדקתני שחיטתן כשר' דיעבד מכלל דהכל לכתחלה הוא דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין טמא בחולין מאי למימרא בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו בחולין גרידי דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אטמא בחולין הא אמרת לכתחלה נמי שחיט ואלא אטמא במוקדשים בברי לי סגי דליתיה קמן דנשייליה האי טמא במוקדשים מהכא נפקא מהתם נפקא כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר הכא עיקר התם איידי דתנא שאר פסולין תנא נמי טמא במוקדשים ואב"א התם עיקר דבקדשים קאי הכא איידי דתנא טמא בחולין תני נמי טמא במוקדשים האי טמא דאיטמא במאי אילימא דאיטמי במת (במדבר יט, טז) בחלל חרב אמר רחמנא
רש"י
עריכהאבל אמר הרי עלי לא - דלמא פשע ולא מקיים והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק (דף י.) לר' יהודה תני נודב ומשלם אלמא מעריכין ונודרין לכתחלה לא דהרי עלי הוא דליכא למימר בהו הרי זו עד דאמר ברישא ערכי עלי והדר יהיב כפי הקצוב בפרשה ודמי עלי נמי דבעי למשיימיה כעבדא דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכים אם לא נדר תחלה בערך:
וכל הכל לאו לכתחלה הוא - וכי אין לך הכל שהוא לכתחלה:
הכל חייבים בסוכה - לאתויי קטן שאינו צריך לאמו:
הכל חייבים בציצית - לאתויי קטן היודע להתעטף:
חייבין לא קאמינא - היכא דתני חייבין מוכח ודאי דלכתחלה קאמר:
הכל סומכין - לאתויי יורש והא ודאי לכתחלה קאמר דמצוה רמיא עליה על כרחיה:
תרתי דיעבד למה לי - הכי איבעי ליה למיתני שחיטת הכל כשרה חוץ מחש"ו דמשמע שפיר דהנך דמרבינן מהכל דיעבד קמרבינן אבל לא לכתחלה א"נ ניתני הכל שוחטין לחודיה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש למה לי למיתני הכל שוחטין ואצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה למימר דשוחטין דרישא דיעבד הוא ואי קשיא בתמורה נמי הא תני והדר מפרש התם לא קתני כה"ג הכל ממירין ותמורתן תמורה בהדי הדדי ואי משום לא שאדם רשאי משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה:
הכי קתני - לכתחלה ודיעבד דמתניתין הכל שוחטין לכתחלה לאתויי טמא בחולין:
פשיטא - דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן:
שנעשו על טהרת קדש - דקבל עליה לאכול בטהרת קדש שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהא בקי בשמירתן:
כקדש דמו - וחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן ואפילו הכי (שחיט טמא) לכתחלה ובסכין ארוכה כדמפרש:
ובמוקדשין - לכתחלה לא ישחוט ואפילו בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחלה משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:
שחיטתן כשרה - והיינו דיעבד דמתניתין ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר:
גרידי - שלא קבל עליו טהרת כהן:
שמא ישהו - והוי נבלה כדתנן לכולהו בפ"ב:
דיעבד נמי לא שמא ישהו - כלומר שמא שהו ולקמן (דף יב:) מפרש אמאי נקט שמא יקלקלו במתניתין לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחלה ואפילו אחרים רואין אותם דמועדים הן לקלקל תמיד:
דעלה קאי - מינייהו קא סליק מאי וכולן דמשמע דקאי נמי אאחריני ואם שחטו מבעי ליה:
ואלא אטמא במוקדשין - דאמרת דאיירי בה מתניתין ואמר לא ישחוט מאי איריא אחרים רואין אותן הא אמרת איהו מהימן אי אמר ברי לי:
מהכא נפקא - כלומר הכא סתמו רבי במתניתין הא בשחיטת קדשים סתמיה דלכתחלה לא ודיעבד כשר:
כל הפסולין - כגון זר ואונן טמא ובעל מום וכיוצא בהן:
ששחטו - קרבן:
בזרים - דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על שחיטת קדשים שכשרה בזרים וה"ה לשאר פסולין:
הכא עיקר - דכולה פרקין בתורת שחיטה איירי:
תוספות
עריכהאבל אמר הרי עלי לא. הך סוגיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים (דף י.) דקאמר דפליגי בנודב אבל ללישנא קמא דקאמר דפליגי בנודר אבל בנודב מודה רבי מאיר וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לרבי מאיר דאין נודב טוב מנודר ומשלם ולרבי יהודה נמי אמאי אם אמר הרי עלי לא הא כל היכא דכתיב נדר הוי נדר דוקא ונדבה הוי נדבה דוקא כדמוכח בריש מנחות (דף ב.) וזבחים (דף ב.) גבי כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה דפריך האי נדבה נדר הוא וי"מ דהתם פריך משום דשני קרא בדבוריה וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה דהא איכא למיחש לתקלה דאפי' מביאה לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו (פסחים דף סו:) ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר דנודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם תדור יהיה בך חטא וללישנא קמא דנדרים מפרשינן לקרא הא אם תדור אפשר שיהיה בך חטא אם לא תשלם וא"ת לרבי מאיר דאין טוב שיהא נודב ומשלם כל עיקר אפילו מביא כבשתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוו כאילו צוה להם המקום לאכול על ידי שלמים וא"ת והא כתיב (בראשית כח) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב) את אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה:
אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי. משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע"פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר:
טמא בחולין מאי למימרא. ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה אבל בשר לא ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מכל מקום יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו:
ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר. אע"ג דאמרינן לקמן (דף קכא:) דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה הויא כחיה אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב (לקמן שם) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות:
שמא יגע בבשר. אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקדש מכשרת או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדקאמר בפ"ק דפסחים (דף כ.) וא"ת ואמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי לימשך בפנים דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא דף ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי וי"ל דבטהור איכא למגזר טפי דילמא אתי לאמשוכי אבל טמא מזהר זהיר ומידכר אי נמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ"ק דכלים (מ"ח) החיל מקודש מהר הבית שאין טמא מת ועובדי כוכבים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה בנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קל"ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי"ל דלמאי דפיר"ת בעלמא דלא גזור היכא דנטמא בפנים ניחא וכן לפירוש ר"י דפירש דלא החמירו אלא בעזרת נשים שהוא מקום כניסה ויציאה אבל בשאר מקומות יכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש אתי נמי שפיר ואין כאן מקומו וי"מ דהכא מיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך:
שמא ישהו. ולהגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכר ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר:
אילימא אחש"ו עלה קאי. פירוש עלה לחודה קאי אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן (דף יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה:
דליתיה קמן דנשייליה. ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר בפ"ק דפסחים (דף יט:) והיה לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ואי איירי בבמה אתי שפיר:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
ממאי. דלכתחלה הוא ותיקשי לך[3] דיעבד כדאקשינן ברישא:
וקסבר חולין שנשחט שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי[4] למימר אע"פ שוחט כענין זה דבעינן למימר כיצד הוא עושה:
שמא ישהו כלומר שמא ישהו כשיעור שהייה דקה לדקה וגסה לגסה:
שמא ידרוסו. לא יעשה הולכה והבאה כדין שחיטה ושמא יחלידו הסכין בין סימן לסימן ויחתכו הסימנים ממטה למעלה. ולמה לא תנן שמא יגרימו ושמא יעקרו בדין הוא דליתני ואמאי לא תני יש מהם דצריך לעמוד עליהם שישחטו [יפה] ואיזו זו זו שהייה ודרסה וחלדה שאי אפשר להבחין [אחר כך] אי שהה אי דרס והחליד או לא אבל הגרמה ועיקור אפי' לאחר ששחט אפשר לראות אם הגרים או עקר או לאו:
אלא עד כמה ליתני וליזיל. עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה. כלומר כיון דסליק מחרש שוטה וקטן אם שחטו מבעי ליה למיתנא:
טמא בחולין מאי למימרא: פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחילה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן ואפי' למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל אלא ה"פ טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכק' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו ומש"ה הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.
ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו': יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים. ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט לאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד כנ"ל.
ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' את העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר:(שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו מאר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ושחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושייתנו דתנן במס' כלים החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים קודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא משירא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתא אלא שיש לומר דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא בטמא מת.
ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה וראיה לדבר אמרו ביבמות החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו על מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערין נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי'.
ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר: איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (פסחים ט א) גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.
ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ופ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור.
ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי וליתא אלא שאין הקושיא כלום דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.
דליתיה קמן דנישייליה: פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים כמו דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו א"נ קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.
אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו': יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק ב' טמאים במת א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים אמרי' בנר שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת אלא דמשכחת לה אי נגע דיקרב בדיקרב טמא ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד' והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.
ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו': הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו.
ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (סז, א) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (ז, ב) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (פא, א) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:
אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל: ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (יד, א) בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ"א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:
וכל הכל לאו לכתחלה הוא פרש"י ז"ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל' וק"ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה"ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ"ל דאה"נ אלא דנקט לי' תלמודא לברורי מלתא משום דבעי' לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין:
והא הכל חייבין בסוכה פי' ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי' דהוי מתני'. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא:
אמר לי' אנא שחיטתן כשרה קשיא לי פי' רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש"מ דחיהו הוי דעבד' להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא"ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי' אמאי אהדר הכי כדאקשי לי' רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי' וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל:
תרתי דיעבד למה לי וכו' פי' רש"י ז"ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ' בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. והוצרך רבינו ז"ל לפי פירושו שכ' לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי' ר"ת ז"ל ל"ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני:
וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש. פי' שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ"ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא"ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ"ל דלא כקדש דמי ומ"ה שוחט לכתחל' וי"ל דא"כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות' בשחיט' הוא דקמ"ל:
כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר פרש"י ז"ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו כדתיב את משמרת תרומתי לכל חדשי בני ישראל דאלמא בעי משמר' גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא"ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ' כל שעה: ובשלמא למ"ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ"ד אין שחיטה מכשרת מא"ל וי"ל דהא אמרי' התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי"ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור' לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל"ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ"כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ"ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי' וכי גזור רבנן בטומאה שאיר' בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא' מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד' והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי' בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס' דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב"ע מן הצד:
ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי' טמא והי' בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים:
ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי' ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ"ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ"ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו'. ואם א"א לו אא"כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא"א דא"כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א"א אלא א"כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א"א וברשות הרבים עסקי' וא"ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה:
שמא ישהו וכו' משו' דקתני תנא שמא יקלקלו לשון לכתחל' נקטי' נמי שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו והא דלא נקטי' נמי שמא יגרמו ושמא יעקרו משום דההיא מינכר:
וכולן ששחטו אהייא וכו' אלא אטמא בחולין פי' דלרבותא טמא בחולין נקט וכולן. ולא נקט ואם אבל אין ספק שהעיקר הוא משום חש"ו דעלה קאי והיינו דמוכחי מהאי סיפא דמתני דלא בעי כונה בחולין בשחיטה משום דחש"ו ולא בני כונה נינהו וקתני וכולן ששחטו וכו' אלמא פשיטא דלכ"ע וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי.
הא אמר לכתחלה נמי שחיט פי' לישנא קלילי נקיטי דטפי נמי הוה לן למימר הא אמרת לכתחל' נמי שחיט ואפי' בלא אחרי':
אלא אטמא במוקדשים בברי לי' סגי פי' ואע"ג דברי לי' קיל טפי מאחרי' רואין אותן והכי דייק לישנא דסוגיא ואף על גב דבעל דבר נאמן באסורי' ככל עד דעלמא קילותא דידי' הכא משום דאגב דטריד בשחיטה דלמא נגע ולאו אדעתי' אלא דק"ל דא"כ מאי האי דמתרץ דקתני סיפא היכי דליתי' גבן דנשיילי' דהא משום הא לא הוי צריך לאורוכי ולמתני סיפא דמרישא דייקי לה במכ"ש וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתני' וכולן במקום ואם שחטו אע"ג דלא צריך ניחא לי' למתני' לברורי כולי דיני' א"נ דדלמא הוי ס"ד דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שיש בכלל עדותו שלא הסיח דעתו דאיהו ידע בנפשי' אבל הרואה אותו נהי דידע דלא נגע לא ידע שפי' אם הסי' דעתו קמ"ל דמהימן והראשון יות' נכון כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה