מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ב

יט.

תוס' בד"ה ובהא קמפלגי כו' וי"ל דא"כ מאי קמ"ל אמרי בי רב כו' עכ"ל ואע"ג דלמאי דמסיק נמי שפלוגתא דסומכוס ורבנן קמפלגי איירי בי רב בדלא אייעד וקמ"ל דלא כסומכוס היינו משום דתנא דרמי בר *חמא סבר כוותיה אבל אי הוה רמי בר *חמא נמי סבר כרבנן ואיירי בדאייעד א"כ לא הוה בי רב קמ"ל מידי וק"ל:

בד"ה וכ"ת ראשון להתזה כו' כך יכול להיות ראשון להתזה או ברשות כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם למאי דמסיק שם דמיירי בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י א"כ כמו כן יכול להיות בהתזה ראשון דהתיזה מרה"ר והזיקה ברה"י ולחייב בה נ"ש ואמאי פסיקא ליה למתני טפי בהתזה ראשונה פטורה מבאחרונה דתניא בה חייבת ודו"ק:

בד"ה במקום שא"א כו' אין לפרש דאיירי ברה"ר כו' עכ"ל יראה דמשמע להו דלענין רה"ר איפשיטא הך בעיא דהא אפילו באפשר לה בלא התזה ובעטה והתיזה והזיקה מסיק באידך בעיא דמסתברא דתולדה דרגל הוא ופטורה ברה"ר וק"ל:

יט:

בד"ה וכי אתמר כו' ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול כו' עכ"ל פירוש בעל התרנגול רביע נזק והקושר ג' חלקים משום דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לר' נתן ועיין ברא"ש:

כ.

תוס' בד"ה מתגלגל מהו כו' ואיבעית אימא בפתילה כו' וסד"א ניזל בתר רוב עלה כו' עכ"ל להאי תירוצא נמי צ"ל אימא על מה שבפנים דהיינו על מה שראוי להיות בפנים כו' אלא שהוסיף לומר דאיצטריך משום דסד"א ניזל בתר רוב עלה כו' ודו"ק:

כא.

תוס' בד"ה ובמחזרת פי' כו' ונראה לר"י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק כו' ולרב אפי' במקום שיכול לאכול בחיזור כו' עכ"ל ר"ל דצידי רחבה גופא לכ"ע הוי חצר הניזק ורב הוסיף דאפי' בעומדת ברחבה אם אינה יכולה לאכול משם בלא חיזור חשיב חצר הניזק אבל במקום שיכולה לאכול בלא חיזור אינו חשיב חצר הניזק גם לפר"י כנראה מדבריהם לקמן וק"ל:

בד"ה דרב סבר כו' ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר"י כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל פירוש מאחר כו' ה"ה אם היה נכשל השור בפירות כו' משום דלאו אדעתיה דמה בכך שעכשיו רואה הפירות ואוכלן הלא מותר ליקחן מטעם דכל הקודם זכה כו' עכ"ל ואין ראייתו מכרעת דלא מפרש רש"י דכל הקודם זכה אלא לרב דלטעמיה אזיל אבל שמואל מצי סבר כזעירי דסבר התם דלא זכה בגופן ונראה דלא קשיא להו אלא לפירושו שפי' הא קא חזי ליה ואפי' הוחלק בהן פטור ואע"ג כו' עכ"ל והא קשיא להו דודאי לענין שלא יוזק בהן אחר אין לחלק ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה דכל תקלה מקרי בור ברה"ר לענין שלא יוזק בהן אחר ולא קאמרינן ביה הא קחזי ליה ודו"ק:

כב.

בפרש"י בד"ה משום ממונו כו' וקס"ד דא"ב כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו כו' עכ"ל כפי הפירושים שלפנינו שבפרש"י שפיר קאי האי איכא בינייהו גם לפי המסקנא אבל מהרש"ל כתב בפירושים אחרים של רש"י לקמן בשמעתין שבפי' רש"י בלשון אחר וכי מאחר דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו וכל הני תיובתא כו' עכ"ל ע"ש לפי זה שפיר כתב כאן וקס"ד דא"ב כו' ודו"ק:

כב:

תוס' בד"ה קטל תוריה כו' ונראה לר"י כו' והא בדבר שממונו עושה לא שייך קלב"מ עכ"ל ק"ק כיון דמכח סברא דמבחוץ פריך בלאו הך דקטל תוריה עבדא ה"ל למפרך אהך דהכא גופיה למה לא יתחייב בממון גדי שהזיק עם הריגת עבד דהא בדבר שבממונו לא שייך קלב"מ ודו"ק:

בד"ה בגדי דחד כו' ועוד הביא ראיה דתנן במכלתין דהוא שהדליק הגדיש כו' עכ"ל ראייתו זאת גם היא לפום סברתו דלא שאני ליה למימר דבגוף אחד חשוב מיתה ותשלומין לחד ודו"ק:

כג.

תוספות בד"ה מאי בינייהו המ"ל כו' כלב שנטל כו' עכ"ל מהסוגיא דלעיל נראה דלא פליגי ר"י ור"ל בכלב אלא בגחלת שאינו שלו כדקאמר האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ואם נראה להם דלא כפרש"י ואפי' בגחלת שאינו שלו המ"ל איכא בינייהו לא ידענא אמאי שבקי גמל וק"ל:

בד"ה ולחייב בעל הגחלת כו' ולא ישלם כ"א הרביע כו' עכ"ל צ"ע לר"ל אמאי דחיק לאוקמא בדאדייה אדוייה וחייב ח"נ על מקום גחלת לוקמא נמי באנחי אנוחי וחייב ח"נ על מקום גחלת משום דבעל גחלת נמי חייב וקושטא הוא דאיירי בשלא שימר גחלתו ודו"ק:

בד"ה סתם דלתות כו' תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה כו' עכ"ל לפרש"י דסתם דלתות חתורות ולא תימא משונה הוא כו' עכ"ל אין מקום לתמיהתם כפי מה שכתבו לעיל דלא אמרינן משום דתחילתו בפשיעה לגבי אורחיה דשן ורגל לחייב נ"ש בקרן דלאו אורחיה וע"כ נראה שהם מפרשים דסתם דלתות חתורות הן ולא תימא אונס גמור הוא וליפטר וק"ל:

כג:

בד"ה ולא ישמרנו כו' וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כו' לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' כו' עכ"ל לרבא ניחא דאי לייעודי תורא אפשר שיגח נגיחה ד' בו ביום שנגח נגיחה ג' עד שלא הספיקו לגמור דינו אבל אי לייעודי גברא ודאי דהספיקו לגמור דינו אף בנגיחה ראשונה בו ביום כשהעידו ראשונה בבעלים ולא היו משהין אותו עד לאחר הנגיחה שניה אבל לאביי לייעודו תורא נמי על כרחך כשהעידו על נגיחה ג' והספיקו לגמור דינו היו משהין אותו עד למחר בנגיחה רביעית א"כ בכה"ג ניחא נמי בלייעודי גברא בכל הנגיחות ואפשר דבנגיחה אחת איכא למימר הכי אבל בכל הנגיחות לית לן למימר הכי דמלתא דלא שכיחא הוא ודו"ק:

כד.

בד"ה ודלמא למעוטי זב כו' דא"כ לשתוק מוזאת כו' עכ"ל פי' למעוטי זב מימים לא איצטריך דמהיכי תיתי למילף ימים דרחוקים ראיותיו מראיותיו הקרובים אך יש לדקדק דא"כ מאי פריך ומה ראית הא ע"כ ל"ל הכי דא"כ לשתוק מוזאת ולשתוק נמי מהיקשא דימים דזב לא איצטריך למעט וראיות דנקבה לא איצטריך לרבות דקל וחומר הוא מימים דנקבה וי"ל דאפשר דהיקשא איצטריך נמי למילתא אחריתא ואין היקש למחצה ומשום הכי איצטריך למעוטי דוזאת למעט זכר מימים דלא נרבהו מהאי היקשא וק"ל:

בד"ה הרי כאן שלשה עדיות לענין ג' אחין ואחד כו' עכ"ל בכה"ג אמרינן בפרק חזקת הבתים לענין עדות חזקה דג' שנים וק"ק דלא דמיא דהתם ניחא דאשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי ולא לאסהודי למחזיק קאתו אלא למערער לחיובי למחזיק פירות דכל שתא ושתא אבל הכא דמסיק דמרמזי רמוזי ולמר כשבאו רצופין ולמר כשאין מכירין השור ע"כ לייעודי תורא קאתו ואמאי יצטרפו עדות של הג' אחין מיהו הר"ן כתב לפרש גם שם שהמחזיק הביאן לאסהודי ואפ"ה מצטרפין ודו"ק:

כד:

בד"ה במכירין בעל כו' א"נ דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה כו' עכ"ל פירוש דכך צ"ל אי לייעודי גברא בנאבד אחד אחר כל נגיחה דאל"כ ראשונה ושניה המ"ל לחיובי פלגא נזקא קאתינן וק"ל:

כה.

תוספות בד"ה אני לא אדון כו' דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת כו' עכ"ל אבל הך פירכא דמה לנזקים דרגל שכן ישנו באש חומרא זו מועלת ואין מכניסין אותה בק"ו כיון שהוא דין הכתוב בתורה וק"ל:

בד"ה אלא האי תנא היא והני תנאי דאייתי בפ"ב דנזיר כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא בפשיטות הני תנאי ומתני' דהתם כר"י כדקאמר התם דאפי' ר"י לא אמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא ע"ש וק"ל:

כה:

בד"ה ומה פכין קטנים כו' וא"ת מה לפכים קטנים שכן מטמא מאוירן כו' עכ"ל ובתוספות בפרק רבי עקיבא וליכא למימר דעביד ק"ו הכי ומה זב הקל שאין מטמא פכין כו' מת החמור דמטמא פכין כו' דמה למת שכן אינו מטמא משכב ומושב וי"ל כו' עכ"ל וקשה דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הניחא למ"ד דון מינה כו' בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה משרץ כו' ומוקמינן טומאת מת באתרה כו' אף גבי מפץ כו' עכ"ל ובד"ה אלא למ"ד כו' השתא בגד ועור כו' עכ"ל מפירושו נראה דאתרוייהו בין אג"ש ובין אהיקשא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא למאן דאמר כו' אבל מהרש"ל כתב דאיזה תלמיד טועה הגיה כן בפרש"י דעיקר הקושיא אג"ש וראייתו דבפרק במה אשה איתא כל הסוגיא דמופנה כו' ולא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא ש"מ דלא פריך רק אג"ש כו' עכ"ל ולא ידעתי הכרעתו דהא הך ג"ש דבגד ועור בא"ד נמי איתא התם לענין זנב הסוס והפרה שיטמא במת ואמאי לא פריך התם הניחא למ"ד דון מינה כו' כדפריך הכא אג"ש אלא דאית לן למימר דהתם לא נחית תלמודא למידק הכי אלא הכא דבעי למילף ליה מק"ו וקפריך דיו לטומאת ערב ומנלן טומאת ז' ומשני דאתי מג"ש ומהיקשא קפריך דהדרן קושיין לדוכתין למ"ד דון מינה ומינה אכתי טומאת ז' לבגד ועור ובין למפץ מנלן ועוד נראה מפרש"י דעיקר הקושיא מהיקשא ומש"ה נטר עד הכא והיינו משום דאג"ש ליכא למפרך דאיכא למימר קושטא הוא דלא ילפינן מג"ש אלא טומאת ערב למפץ ובתר הכי הדרינא לק"ו טומאת ז' למפץ במת מזב דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ הוה מפריך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטריך דמג"ש ילפינן לה וככתוב בהדיא חשיב ליה כמ"ש התוספות ודו"ק:

כו.

תוספות בד"ה ולא תהא שן כו' וכאן אם היה בחצר הניזק ח"נ הוה משתלם מן העלייה כו' עכ"ל דליכא למילף נמי מהאי ק"ו שלא ישתלם אלא מגופו דהא מיטב שדהו כתיב בשן ורגל וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לאו כספו כו' והוה עבדינן ק"ו דלעיל דמחמיר בתשלומין עכ"ל וכן צ"ל לקמן דפריך ולא תהא קרן ברה"ר חייב כו' דא"כ אמאי איצטריך ישלם תשלומין מעליא דהא השתא קל וחומר שלא תהא שן ורגל חייבת אלא חצי נזק כו' ליכא די"ל דאי לאו ישלם הוה שבקינן האי ק"ו דפטור לגמרי קרן ברה"ר והוה עבדינן ק"ו דלעיל מיהו ההוא ק"ו אינו מחמיר טפי דאם הוא מחמיר בקרן ברה"ר הוא מיקל טפי בשן ורגל ברשות הניזק וצ"ל דלאו דוקא נקטי התוס' דמחמיר ודו"ק:

שם בתוספות עליו ולא על האדם כו' וטעי תלמודא כדטעי באלו נערות כו' עכ"ל ר"ל המקשה דפרק החובל טעי והוה סבר דאיירי קרא דנפש רוצח בממון אחר בהדי מיתה וה"נ טעי המקשה בפרק אלו נערות ולא הוה ידע מסקנא דאילו נערות דמסיק דאיירי דלא תשקול מיניה ממון ונפטריה וק"ל:

בד"ה ויהא אדם חייב כו' אלא לפטור בשוגג בלא מתכוין כמו במזיד במתכוין כו' עכ"ל דברים מעורבבים חזינא הכא:

בד"ה אינו דין שחייב כו' וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף עכ"ל פירוש דהכי יליף ומה כופר שהקילו בו לגבי אדם החמיר בו לגבי שור ד' דברים שהחמיר בו לגבי אדם אינו דין שנחמיר בו לגבי שור דהשתא לא שייך למפרך מה לאדם כו' ולא דמיא למה שכתבו במתני' ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר כו' דמ"מ שייך למפרך כו' ע"ש דיש לחלק ודו"ק:

בד"ה או דלמא קרן כו' לא שייך למפרך כדפרישית במתני' כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל כדפרישית במתני' דפירכא כזו שאינה אלא סברא בעלמא מכניסין אותה בתוך הק"ו וק"ל:

בד"ה לאו משום דסבר לה כר"י כו' וא"ת אפילו בלא כו' קרן לא כ"ש כו' עכ"ל ר"ל קרן דחייב נזק ברה"ר אינו דין שחייב כופר שלם ברשות הניזק וקשה דאדם יוכיח שהוא חייב נזק ברה"ר ופטור מכופר ברשות הניזק וצ"ע:

כו:

תוספות בד"ה נתכוין לזרוק כו' דהיינו שסבור תלוש ונמצא כו' עכ"ל פירוש שסבור תלוש ונמצא מחובר מיירי בקנה אחד ונתכוין לזה וחתך זה מיירי בב' קנים אחד תלוש ואחד מחובר וק"ל:

בד"ה פרט למתכוין כו' כגון שהיו הבהמה והאדם זה בצד זה עכ"ל כצ"ל ר"ל שהיו עומדים בקרוב זה לזה דלא אמעט מנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר ויותר נ"ל להגיה שהיו הבהמה והאדם זה ע"ג זה וק"ל:

כז.

בד"ה קרע כסותי וכו' מכלל דעל בשרו פטור כו' משום שהיה לו להסיר כו' עכ"ל ומדפטר הכא בעל לבו לא קשיא להו בפשיטות דלמא שאני הכא בעל בגדו נמי שהיה לו להסיר דאיכא למימר דהתם בקרע כסותי נמי שייך היה לו להסיר ומש"ה הוכיחו דע"כ לית לן למימר הכי דא"כ מ"ש על בשרו כו' דהכא דפטר מסימא את עינו דמחייב התם אבל קשה דמהא ליכא למשמע מידי דאדדייק מעל בגדו חייב הא על בשרו פטור נדייק מרישא על לבו פטור הא על בשרו חייב וי"ל דמשמע להו האי דיוקא דעל בשרו פטור כדקאמר עבדו כגופו דמי כו' כגופו משמע נמי דעל בשרו פטור דומיא דעבדו דמיירי שלא מת ודו"ק: