פני יהושע/בבא קמא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

כיצד הרגל פרק שני

במשנה היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין וכו' יש לדקדק דמאי ענין ביעוט להכא דביעוט תולדה דקרן היא ועוד דכבר תני לה לעיל בהדיא גבי תולדת הקרן ומ"ש התוספות אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא לא ידעתי לפרשה שהרי לא שוים לה בכל דינה שבביעוט משלמת בר"ה ומגופא דוקא וצרורות לא משלמת אלא בחצר הניזק ומעליה ואי משום דמשלמת ח"נ כמות' כבר תני לה לעיל. אמנם לפי מאי דאיבעי' לרב אשי לקמן דף י"ט בצרורות מחמת ביעוט אי משלם ח"נ או רביע נזק א"כ יתיישב לשון המשנה בכל א' משני הפנים שאם נאמר שמשלם ח"נ א"כ הוצרך המשנה לומר היתה מבעטת כדי לגלות שמה שאומר אח"כ או שהיו צרורות מנתזין קאי ג"כ עליו והכוונה בין שהיתה מבעטת והתיזה צרורות או שהתיזה צרורות מתחת רגליה והיינו צרורות כי אורחיה בשניהם משלמת ח"נ כדין צרורות ומכ"ש אם נאמר דצרורות מחמת ביעוט לא משלמת אלא רביע נזק גלי לן ברישא היתה מבעטת לגלות על צרורות דסיפא דלא איירי בביעוט אלא כי אורחיה ולפי שיש לומר בשני הפנים לכך איבעיא ליה לרב אשי וק"ל:

דף יז עמוד ב

גמרא א"ר אשי תנא שן דחיה ותנא שן דבהמה סד"א וכו' והא דלא נקט ג"כ למשנה רגל דחיה לפי שאינו צריך דאתי במכ"ש מתרנגול דקתני בסיפא:

בתוספות בד"ה סד"א ושילח את בעירה אע"ג דכבר אשמעינן וכו' וקצת קשה אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל עכ"ל. הקושיא נמשך דוקא על מה שכ' תחילה דאפשט' דגמ' לא שייך להקשות כן דמ"ל דיגיד עליו ריעו כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי וגילה בשן דחי' בכלל בהמה ה"ה לרגל ומדגלי ברגל אבות ותולדות ה"ה לזו אבל כיון שכ' תחילה דאע"ג דנקיט תרנגול ברגל הדר ותני גבי שן א"כ אמאי לא נקיט נמי בשן דאית ליה תולדה. ומ"ש לשון קצת קשה לפי דבאמת יש ליישב דהא דהדר ותני בשן דנוהג בחי' לפי שאינה דומה לבהמה שדברים שאינן ראוים לבהמה ולא מחייבי בעלים משום שן ראויים הם לחי' כדאיתא לעיל ספ"ק וכן הא דתני אבות ותולדה ברגל היינו משום צרורות דנקט בסיפא והוצרך לפרש דנוהג אפילו בתולדה משא"כ בתולדות השן אין בהם שום חידוש הדין וגם לשון המשנה דלאכול הראוי לה לא שייך בהו כלל לכך לא חש התנא להאריך ולשנותם בפני עצמם:

בגמרא וחזיר שהיה נובר באשפה. היינו באשפה דחצר הניזק:

שם בגמרא תניא אידך תרנגולים וכו' סומכוס אומר נ"ש ותניא אידך וכו' לא שייך כאן להקשות כל הני ל"ל כיון דברייתות הם לאו גבי הדדי מיתני וסומכוס נמי לאו בכולהו איירי אלא מי ששונה הברייתא מפרש דבריו דהא דקתני משלם ח"נ לאו דברי הכל היא אלא סומכוס פליג עליה וכן היא סוגיית הש"ס:

בתוספות בד"ה כל שבזב וכו' וכל האי כללא לא בא אלא למעט זורק עכ"ל. אין הכוונה דעיקר החידוש הוא בזורק דהא בגמרא מקשי בפשיטות צרורות אתי לאשמעינן משמע שאין כאן חידוש אלא עיקר החידוש הוא ברישא שבא לרבות עגלה וכו' אלא כוונת התוספות דפשטא דמלתא דסיפא עיקרו למעט זורק איירי וק"ל:

דף יח עמוד א

בגמרא והא חבל משונה הוא וכו'. הסוגיא בכאן תמוה מאד חדא שזו הקושיא אינ' מקושרת למה שלפניו ועוד דמאי ס"ד דש"ס לומר תרגומא אחבל דהא בברייתא התחיל בחבל דלי ומסיים בנשבר הדלי והמקשה נמי והא נשבר הדלי קתני למה המתין להקשות עד לבסוף. ולכאורה הי' נראה לפ' דמעיקרא ודאי ס"ד דחבל לאו משונה הוא דכיון דאורחיה דתרנגול להטות הדלי לארץ לשתות ממנו אורחיה נמי לחטוט בחבל כדי שיטה הדלי וכה"ג איתא לקמן גבי ההוא חמרא דפלסא לסלא ואכלה לנהמא אלא דמעיקרא מקשי דמוכח מכאן דבתר מעיקרא אזלינן כיון דמשמע ליה שנשבר הדלי מחמת פסיקת החבל א"כ לא נשבר אלא להלן מן התרנגול וע"ז השיב התרצן דהא דקתני נפסק החבל חייב הי' בשביל החבל לחוד פי' דברייתא או או קתני שהיו מחטטין בחבל ונפסק החבל ע"י חטיטה או שנשבר הדלי ע"י שעלה עליו התרנגול ומהדס עליו כדי לחטוט החבל והיינו ממש כעובדא דלקמן דההיא ברחא דסליק לדנא אכלא לריפתא ותברא לדנא דחייביה רבא נ"ש אתרוייהו וה"נ כיוצא בו דאי לאו שהי' התרנגול עומד על הדלי כדי לחטוט בחבל לא היה חייב על הדלי אף אם שיברו ע"י ריקוד דדלי גופא משונה הוא אלא שהוצרך לומר תרגומא אחבל היינו דמאי דנקט לשון ונפסק החבל האי פסיקת החבל קאי על תשלומי החבל וע"ז מקשי שפיר והא חבל משונה הוא דכיון דאמרת שעיקר החיוב בא ע"י החבל והרי משונה הוא וע"ז משני דמאיס בלישה ומקשו והא נשבר הדלי קתני ומשמע מלשון נשבר שנשבר ממילא ע"י פסיקת החבל דאי ע"י התרנגול הל"ל ושיבר הדלי אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן ועי' ברא"ש מ"ש בשם הראב"ד:

שם בגמ' על החררה משלם ח"נ מ"ט לאו משום דהוי לה צרורות. עי' בגמ' דף כ"ג דא"א לפרש הא דקאמר על החררה ח"נ היינו משום דבעל הגחלת משלם אידך חצי דמוקי לה התם בששימר גחלתו ודקדק כן מלשון המשנה:

בפרש"י בד"ה אלא כגון דשני בגחלת שנטלה בפיו וכו' צ"ע בדף כ"ב דהתם אליבא דריש לקיש בלא"ה מוכרח לומר דמתני' דחררה איירי כגון דאדיי אדויי ומפ' רש"י לחד לישנא שזהו משונה והוי תולדה דקרן וא"כ לפ"ז צ"ל דהכא איירי הסוגיא אליבא דר' יוחנן וק"ל:

לעיל בתוס' בד"ה במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא בדשני ואייעד זו גירסת הקונטרס וכו' וקשה דהיכי פשיט וכו' דצד תמות במקומה עומדת עכ"ל. דבריהם בזה סתומים וחתומים דמה ענין צד תמות לכאן דהא אליבא דרבנן קיימינן דס"ל אין העדאה לצרורו' וא"כ עדיין כולו תם הוא ולא שייך ל' צד תמות ואם נאמר שכוונו בזה לומר דאפי' מדברי ר"א דס"ל יש העדאה ואפ"ה ס"ל דמשלם מגופו וכדי שלא נפרש דרש"י דייק מדבריו אלה דצרורו' כי אורחא משלם מגופו ע"ז כתבו תוס' שאין זה ראיה דלר"א הטעם דמשלם מגופו היינו דצד תמות במקומו עומדת אלא שאי אפשר לפרש כן לשון התוספות שלא זכרו בדבריהם מדר"א. ועוד דהא רש"י גופא כ"כ לר"א הטעם משום צד תמות במקומו עומד. והאמת יורה דרכו של' צד תמות שכתבו התוס' הוא שלא בדקדוק ועיקר הכוונה כאילו אמרו התמות עדיין במקומו דכיון דס"ל לרבנן אין העדאה לצרורו' הרי הוא כתם וא"כ הוי שינוי תולדה דקרן תם שמשלם מגופו וכבר כתבתי שדברי רש"י צדקו בזה דאף לפי מה דס"ל אין העדאה היינו לענין נ"ש אבל לענין עליה לא שייך לומר כן:

בא"ד ותימא דלקמן מוכח גבי הא דבעי רב אשי וכו' וכן לקמן פריך והא משונה עכ"ל. עיין במה שנכתוב שם באלו הדברים:

דף יח עמוד ב

בפרש"י בד"ה אלא אי בעית לאוקמי בצרורו' כי אורחייהו ולמפשט בעיא דרבא וכו' מה שיש לדקדק בזה דמאי דס"ד כלל לפשוט הבעיא כיון דכבר דחי לעיל דאיכא לאוקמי כדמשני ובדר"ט פליגי דאע"ג שנדחה הותסברא גוף התי' במקומו עומד ויתבאר בסמוך ע"ש:

בא"ד ומדקתני צרורות מגופו אלמא צרורות כי אורחא נמי מגופו וכו' עכ"ל יש לדקדק מה ראה רש"י לפרש בפשיטות להוכיח מכאן דצרורות כי אורחא מגופו דלמא שאני הכא שהוא ע"י שינוי והוי תולדה דקרן לכך משלם מגופו כדדחי הש"ס לעיל ואי משום דאיירי בדאייעד מה לנו בכך כיון דאליבא דרבנן קיימינן ולדידהו ס"ל דאין העדאה לצרורות וא"כ כמו שאין מועיל העדאה לענין נזק שלם אלא דינו כתם לכך משלם נמי מגופו וכמ"ש התו' אבל באמת לשון רש"י מדוקדק היטב לפי שיטתו שמפ' עכשיו דהא דס"ל לרבנן אין העדאה לצרורות היינו ע"י שינוי וא"כ צריך ליתן טעם למה באמת נשתנה נזק זה מכל נזקין דלאו אורחייהו שמצינו בהם העדאה א"ו דלפ"ז הסברא היא כך שאין ההעדאה מועלת כלל בענין הנזק אלא לענין שחזר השינוי להיות אורחא בכך כמו בקרן דכיון דאייעד נעשה אורחא וכל אורח' משלם נ"ש משא"כ בצרורו' דהלכתא גמירי לה דאע"ג דהוי אורחא אינה משלמת אלא ח"נ וא"כ היכא דשני ואייעד אף אם נאמר דחזר השינוי להיות אורחיה מ"מ צרורות מיקרי ומשלם ח"נ אבל לענין לשלם מעליה דייק רש"י שפיר דאי ס"ד דצרורו' כי אורחא משלם מעליה אף בדשני ואייעד ודאי שאין שום סברא לומר שלא תועיל ההעדאה לענין זה דכיון שנסתלק השינוי ונעשה אורחא למה משלם מגופו א"ו דצרורות כי אורחא נמי משלמת מגופו וא"כ תפשט האיבעיא ואף שהדברים האלה הם פשוטים ממש בל' רש"י הוצרכתי להאריך דלפ"ז דברי תוס' תמוהי' שהק' על רש"י בזה ודו"ק:

בגמרא אלא הא דבעי רבא ובו'. גם כאן יש להקשות מאי מקשי דהא שפיר אבעיא לרבא כיון דיש לדחות כל זה כדדחי הש"ס לעיל דפליגי בדר"ט ורבנן וכ"כ רש"י עצמו לעיל דלא דחי הש"ס אלא הותסברא אבל גוף התירוץ דיש לדחות פשיטת האיבעי במקומה עומד וא"כ איך רוצה לפשוט האיבעיא שניה ועוד דאף לפי מ"ש רש"י למטה בסמוך דלא ניחא לן לפרש בדשני וכר"ט דאפשר דס"ל יש שינוי לרביע נזק כדבעי רב אשי לקמן וא"כ אפשר דמשום הכי רוצה הש"ס לדחות לגמרי התי' דלגגיל דבר"ט פליגי ובדשני דהא ודאי לא שייך הכא לפרש כן דהא אף למאי דמשני עכשיו דאיירי בדשני ואייעד ע"כ ג"כ לומר דס"ל דאין שינוי לרביע נזק וא"כ שפיר מצינו לאוקמא נמי בדשני גרידא ובדר"ט פליגי והדרא קושיא לדוכתיה:

עוד בגמרא אמר לך רבא כי מיבעיא לי וכו' אבל הכא בין רבנן ובין ר"א כסומכוס ס"ל וכו'. הסוגיא בכאן תמוה כיון שעתה חוזר לתירוץ הראשון שזהו ממש אוקימתת הותסברא כמ"ש רש"י ותוס' א"כ למה שינה לומר דאתי' כסומכוס כיון דאתיא שפיך אפילו לרבנן דסומכוס כדקאמר לעיל ומה שפירשו רש"י ותוס' דאי כרבנן א"כ תפשוט דאין שינוי לרביע נזק והתוס' כ' עוד תירהן אחר אבל מ"מ גם לדבריהם יקשה לעיל מעיקרא אמאי ניחא ליה לאוקמיה כרבנן דסומכוס ולבסוף מאי קשיא ליה עד שחזר בו ועוד שלפי זה עיקר התירוץ חסר מן הספר. ואף דרש"י פי' לעיל נמי דס"ל כסומכוס מ"מ אמאי לא מפרש כן בגמרא בהדיא וכאן הוצרך לפרש. וכן בסמוך דמקשי הש"ס אימר דשמעת ליה לר"ט וכו' אמאי לא קשיא ליה הכי לעיל תיכף כדמוקי לה כר"ט ונ"ל ליישב המשך לשון הסוגיא דהא דשני לעיל ר"א ס"ל כר"ט אין הכוונה דפשוט ליה דלר"ט קרן בחצר הניזק משלם נ"ש מגופו דא"א לומר כן דמצד הסברא נראה להדי' עוזה גופיה נוגע בבעיא דבעי רבא דהא עיקר בעיא דרבא הוא משום דמצינו דקרן תמה משונה מכל הניזקין שמשלמת מגופה משא"כ בכולם ולא ידענא מ"ט אם נאמר שהטעם הוא משום דקילא מכולם במה שמשלמת ח"נ או משום דלאו אורחיה היא לכך איבעי ליה בח"נ צרורות דאי טעמא משום ח"נ צרורו' נמי משלמת מגופ' ואי טעמא משום דלאו אורחא א"כ בצרורו' דהוי אורחיה משלם מעליה וכן פי' רבא להדיא בל' האיבעיא וא"כ בכה"ג גופי' יש להסתפק בדברי ר"ט בקרן בחצר הניזק דא"א דטעמא דקרן בר"ה משלם מגופו היינו משום דקילא בח"נ א"כ בחצר הניזק שמשלם נ"ש משלם מעליה דלא אשכחן נ"ש דמשלם מגופיה אלא ח"נ גורם הקולא והיינו אם נאמד דח"נ צרורות משלם מגופו אע"ג דאורחא הוא דלא איכפת לן באורחא ולאו אורחא אלא הכל תלוי בח"נ אבל אם נאמר דקולת קרן בר"ה היינו משום דלאו אורחים לכך נאמר דח"נ צרורו' משלם מעליה דלא אשכחן כי אורחים דמשלם מגופו ואע"ג דמשלמת ח"נ לא איכפת לן בזה דעיקר הקולא היא דלאו אורחיה וא"כ בקרן בחצר הניזק דהוי נמי לאו אורחא משלם מגופו דלא אשכחן לאו אורחא דמשלם מעלי ואע"ג דמשלמת נ"ש לא איכפת לן בזה אלא הכל תלוי באורחא ולאו אורח' וא"כ עוזו הסברא נכונה א"א לומר דלמאי דמקשי ותסברא וקאמר אלא בדשני ור"א ס"ל כר"ט היינו משום מגופו דא"כ תפשוט איבעיא דרבא לאידך גיסא דצרורו' מעליה משלם דאי מגופו והיינו משום דח"נ משלם א"כ מוכח דלא איכפת לן באורחא או לאו אורחא אלא בח"נ ונ"ש תליא מלתא א"כ בחצר הניזק אע"ג דלאו אורחא היא יש לה לשלם מעליה ולא שייך לומר מהיכי יליף לה מקרן בר"ה דיו וכו' כדמסיק לבסוף דלא שייך לומר דיו כיון דכל זה חדא ק"ו הוא דכיון דרבינן לה לנ"ש ממילא משלם מעליה דלא אשכחן נ"ש דמשלם מגופו. א"ו דמאי דקאמר ור"א כר"ע ס"ל עיקר הענין הוא לפרש הא דקאמר ר"א נ"ש ועל מאי דקאמר מגופו לא חש לתרץ דסבר המתהן דאי ס"ל לר"א כר"ט דמשלם נ"ש יוצ לפרש מגופו דר"א מצד תמות דעכ"פ אף אם נאמר דס"ל לר"ט דקרן בחצר הניזק משלם מעליה סבר המתרץ דעכ"פ מודה ר"ט בצד תמות דבמקומה עומדת ואע"ג דקאמו מעיקרא ותסברא מק שלם מגופו מי אשכחן ולא ניחא ליה בצד תמות היינו משום דס"ד דבצרורות לא שייך צד תמות משא"כ לענין קרן אליבא דר"נ ס"ל דשפיר אשכחן צד תמות ומכ"ש אם נפשוט איבעיא דרבא דצרורו' מעליה משלם כיון דבאורח' תליא מלתא וא"כ יסבור ר"ט דקרן בחצר הניזק משלם כל המק מגופו כיון דלאו אורחא אתיא דר"א שפיר על כל המק וא"כ לא שייך להקשות כאן אימר דשמעת לר"ט וכו'. ולכך אתי שפיר נמי הא דקאמר הש"ס ע"ז ולא היא מ"ט מוקמית נר"ט משום נ"ש ולא קאמר דמוקי לה כריט משום מגופו א"ו דעיקר התירהי הוא משום נ"ש אבל מגופו ממילא אתיא ליה שפיר ולפ"ז הא דאקשי ר' סמא אימר דשמעת ליה לר' יהודא בתם ונעשה מועד אבל במועד מתחילתו לא שייך צד תמות א"כ אזלא לה נמי הך סברא קמייתא דא"א לאוקמי דר"א כר"ט והא דקאמר מגופו היינו אצד תמות דלא אשכחן במועד תחילתו צד תמות וא"ל נמי דהא דקאמר ר"א מגופו היינו משום דקרן בחצר הניזק משלם נ"ש מגופו דתקשי אימר דשמעת לר"ט וכו' כיון עוזו איבעיא דרבא עצמו שאם נאמר דצרורות משלם מגופו והיינו משום דבח"נ תליא מלתא ולא בלאו אורחא א"כ אין סברא ללמוד לר"ט חצר הניזק מרה"ר לענין מגופו דלא דמי כלל דכיון דאתרבי חצר הניזק לר"ט ממילא משלם ג"כ מעליה דלא אשכחן נ"ש דמשלם מגופו. וא"כ דלסברת רב סמא נדחו כל האוקימתות ונשאר הא דר"א בקושיא וא"כ קאמר שפיר אלא כי קאמר ר"א נ"ש בדאייעד לכך סבר דמשלם מגופו צד תמות כרבי יהודא ממש ופרש"י שפיר דלפ"ז אתי למיפשט בעיא דרבא דכיון שנדחו שני האוקימתות דלעיל וא"א לפרש בענין א' אלא בדאייעד וקאמרי רבנן מגופו משמע דצרורות גרידא נמי מגופו כדפרישית לעיל. ובזה נתיישב נמי הא דמקשי הש"ס אלא הא דבעי רבא יש העדאה וכו' דכיון שאין לך אוקימתא אחרת מזה ע"כ דנפשטו שני האיבעיות של רבא וע"ז מסיק הש"ס דלא תיפשוט לא הא ולא הא דאע"ג שנדחו שני האוקימתות אמר לך רבא והיא אוקימתא שלישית והיינו דבין ר"א ובין רבנן כסומכוס גף"ל ובדר"ט פליגי וכדמסיק לבסוף דלר"ט ודאי קרן בחצר הניזק משלם מגופו והיינו לסברת סומכוס דלא ס"ל ח"נ צרורות כלל וא"כ לא אשכחן שום ח"נ במידי דאורחא וא"כ ודאי נראין הדברים דקולת הקרן הוא דלאו אורח' וא"כ יליף שפיר רשות הניזק מר"ה לענין מגופו כיון דזצניהם לאו אורחא אבל לא מצינו לאוקמי כרבנן דסומכוס דס"ל ח"נ צרורות אע"ג דהוי אורחא ולדידהו יש להסתפק בבעי' דרבא וא"כ לא שייך לומר דס"ל כר"ט דברשות הניזק משלם מגופו כיון דלאו אורחא היא וילפינן לה מר"ה דהא צרורות אורחא הוא ואפ"ה מספקא לן אי משלם מגופו משום דנוכל לומר דבח"נ תליא מילתא ואם נאמר באמת דלפ"ז הסברא בצרורות משלם מעליה א"כ תפשוט בעיא דרבא ועיקר סוגי' הש"ס כאן דלא תפשוט שום איבעי' דרבא לא הא דמגופו ולא הא דהעדאה לצרורות ולכך מוקי לה כסומכוס ומקשי אימר דוצמעת ומסיק והיכי יליף לה וכדפרישית אבל לרבנן דסומכוס קיימי שני אבעיות דרבא כנ"ל בסוגית הש"ס ודוק היטב שנ"ל נכון לולי דרש"י גופיה לא פי' כן:

בתוספות ד"ה בין לרבנן בין לר"א וכו' וא"ת ולמה דחקו וכו' וי"ל דאי כרבנן וכו' והיינו כפרש"י אלא שהוסיפו לכתוב עוד תי אחר וכתבו ועוד דאי בצרורות כי אורחיה כו' עכ"ל. לכאורה עוזו הסברא מוכרחת עד שיפלא למה הוצרכו לתי' הראשון כלל ועוד לפמ"ש בסוגית השן"ס והוכחתי דלעיל מעיקרא בסברת הותסברא דמוקמינן לה כר"ע היינו אפילו לרבנן דסומכוס וכן משמע להדיא מל' הגמ' א"כ תקשי אין אפשר לומר כן דבצרורות כי אורחיה סבר ריא ח"נ וש"י שינוי נ"ש דהא ליתא בק"ו דר"ט. אמנם אחר העיון נ"ל ליישב ולומר ג"כ דסברת התוספות לא שייכי אלא דוקא במסקנא אחר כל השקלא וטריא אבל מעיקרא לא דלכאורה נראה אדרבא להיפך מסברת התוספ' ולומר דגוף סברת ר"ט בק"ו מפרשא בענין זה שהוכיח ר"ט דכל נזק לאו אורחא לעולם יותר חמור מנזק שהיא אורחא ולמד כן מדחזינן דבר"ה פטור כל נזק שהוא אורחא דהיינו שן ורגל ואפ"ה חייב בקרן א"ו דלאו אורחיה חמור טפי והא דאינו משלם אלא ח"נ היינו מפני שהרשות הוא קל שיש רשות למזיק לילך שם וא"כ מטעם זה מחייב ליה ברשות הניזק נ"ש מק"ו והיינו כיון שהנזק חמור והרשות חמור מחייב מק"ו וא"כ לפ"ז אזלא לה סברת התוספות דשפיר נוכל לומר בדשני בצרורות מחייב נ"ש משום שהיא תולדה דקרן לגמרי כיון דלאו אורחיה ולאו צרורות מקרי ואף על גב דצרורות כי אורחא לא משלם אלא ח"ג אפילו ברשות הניזק אין זו קושיא דודאי דמק ש"י שינוי חמור טפי מכי אורחא דהא צרורות כי אורחיה לא מחייבי בר"ה כלל ואפ"ה ע"י שינוי מחייב ח"נ. אבל דעת הרמב"ם דאפי' בצרורות ע"י שינוי פטור בר"ה דתליא בבעיא דר' אשי ועיין מה שנכתוב גבי בעיא דר' ירמיה מרבי זירא לקמן. א"כ ברשות הניזק מחייב ע"י שינוי מ"ש כמו קרן גופא משום דשינוי חמור מאורחא. ובאמת אין זה סברת התוספות כלל אלא לדידהו ס"ל שאין הסברא נותנת כלל לחייב ע"י שינוי יותר מכי אורחא אף לר"ט אלא דיינו אם נאמר ששוים הם ולכך מחייב בקרן ברשות הניזק נ"ש כיון דבכי אורחא נמי מחייב אבל בצרורות דבכי אורחא לא משלם אלא ח"נ לרבנן דסומכוס לא שייך להחמיר ולומר ש"י שינוי מחייב נ"ש דלא אשכחן שינוי חמור מאורחא. וכבר כתבתי באיבעיא דרבא אי יש העדאה לצרורות או לא שאם נפרש האיבעי' ש"י שינוי כמ"ש רש"י וכן הסכימו התוספות בסוף דבהא נמי איבעי ליה ונראה לפ"ז שהאבעי' מתפרשת ג"כ וסובבת על אותן הסברות שזכרתי כאן שאם נאמר אין העדאה לצרורות ע"י שינוי ש"כ צ"ל הטעם כמ"ש לעיל דלעולם אין ההעדאה מועלת אלא שנעשה השינוי על ידה כי אורחיה וא"כ בצרורות אין העדאה דאף אם נעשה השינוי אורחא הא צרורות כי אורחיה משלמת ח"נ וא"כ ש"כ דאורחא חמיר יותר משינוי וא"כ הדין נותן נמי דבצרורות ע"י שינוי בחצר הניזק לר"ט לא יתחייב נ"ש דלא מצינו שינוי חמור מאורחא אבל אם נאמר לאידך גיסא דיש העדאה לצרורות וע"כ נ"ל דשינוי חמור מאורחא ומועד במידי דלאו אורחא אף על גב דאייעד לאו אורחיה מיקרי לענין החומדא לסברת א"א דאורחא ק"ל טפי. דאל"כ איך יתחייב ע"י העדאה בנ"ש כיון דאורחא משלם ח"נ ומכ"ש לפרש"י לעיל בסמוך דבצרורות כי אורחא פשיטא דאין מועיל ההעדאה אלא ש"י שינוי אפשר דמועיל א"כ מוכח להדיא דשינוי חמיר מאורחא ולפ"ז הדין נותן לר"ט בצרורות ע"י שינוי בחצר הניזק אף על גב דלא אייעד שישלם נ"ש דהא לר"ט תם בחצר הניזק ומועד בר"ה שוין הם לענין נ"ש. ובענין זה נתיישב היטב דלעיל בסברת הותסברא כי מוקמינן לה לר"א כר"ע מצינן לאוקמי שפיר אפי' לרבנן דסומכוס דאף על גב דס"ל בצרורות כי אורחא ח"נ אפ"ה ס"ל ע"י שינוי בחצר הניזק נ"ש ואי משום קושית התוספות ה"א דליתא לפי דשינוי חמור לעולם מאורחא וא"כ באורחא דפטר לגמרי בר"ה חייב ברשות הניזק נ"ש וע"י שינוי דבר"ה ח"נ דהוי לגמרי תולדה דקרן משלם בחצר הניזק נזק שלם. ואף על גב דלא שייך ק"ו דר"ט לענין צרורות דהא לא אשכחן צרורות בשום מקום נזק שלם וצרורות ודאי קילי מנזק גמור אפ"ה נראה דבלאו ק"ו נמי ילפינן שפיר כיון דצרורות הלכתא גמירי להו ואי לאו הלכתא הוי חייב נ"ש כדסבר סומכוס ואם כן איכא למימר דלר"ט אליבא דרבנן נמי לא גמירי הלכתא אלא בכי אורחא דהוי תולדה דרגל משא"כ בלא אורחיה דחמור לא הוי תולדה דרגל אלא תולדה דקרן וממילא חייב דהא לא אשכחן פטורא דצרורות אלא ברגל. ובאמת בסוגיא דלעיל הוי אמרינן דשינוי חמיר טפי מאורחא דהא בע"כ ה"א דהא דס"ל לרבנן דר"א דמשלם ח"נ בדשני היינו משום דס"ל אין שינוי לצרורות לרביע הנזק והיינו כדאמרינן דשינוי אדרבא חמיר מאורחא ולפ"ז הוי קי"ל באמת דיש העדאה לצרורות כדפרישית אבל בסוף הסוגיא דמקשי הש"ס מהא דאיבעיא לרבא יש העדאה לרורות או לא דליפשוט ורוצה לתרץ אמר לך רבא דלא תפשוט וא"כ מוכרח שפיר לאוקמי כסומכוס דאי נוקמי כרבנן דסומכוס יקשה קושיית תוספות דאיך יסבור ר"א דכי אורחא ח"נ ועל יד שינוי ברשות הניזק נ"ש דהא ליתא לק"ו דר"ט ונצטרך לומר דאיתא לק"ו דר"ט והיינו משום דשינוי חמיר טפי שמשלמת בר"ה לכך משלם ברשות הניזק נ"ש כמו בקרן גמוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דתפשוט בעיא דרבא דכיון דס"ל דוצינוי חמיר מאורחא מהיכא תיתי לא תועיל ההעדאה עכ"פ בשינוי כדפרישית לעיל ותפשוט נמי בעיא דרב ששת דאין שינוי לרביע מק דכיון דשינוי חמור אין שייך לומר שישלם רביע לכך מוקי לה כסומכוס דצרורות כי אורחא נמי משלם נ"ש וא"כ לא תפשוט כלל בעיא דרבא דאיהו אליבא דרבנן מיבעיא ליה ודו"ק:

בא"ד ולא רצה להעמיד כרבנן ובמקום גחלת וכגון דאנחה אנוחה על הגדיש בשינוי וכו' וכוונתם בזה דאם נוקי דאיירי במקום גחלת ע"י שינוי הוי תולדה דקרן גרידא וכ"ע מודו בזה והיינו כר"ל דמוקי לה הכי ע"ש דף כ"ג ועיין במהר"ם וכן פרש"י בסמוך:

כפרש"י לקרן מדמינן לה והואיל ומשונה הוא ח"נ משלם וכו' עכ"ל. והיינו כלשון ראשון שהביא רש"י לעיל דאיבעיא דרבא בצרורות ע"י שינוי אבל ללשון שני שהביא רש"י דבצרורות גרידא מיבעיא ליה אי יש העדאה לא שייך לשון משונה וצ"ל הא דאמרינן לקרן מדמינן לה היינו לפי שמשלמת ח"נ כמותה וק"ל:

שם בפרש"י או דלמא תולדה דרגל היא דהא אורחא היא עכ"ל. פי' כיון דצרורות גרידא אורחא ואפ"ה ח"נ משלם וא"כ ע"י שינוי נמי ואף על גב דאייעד אין לנו להחמיר ביותר מכי אורחא והיינו ללשון ראשון דרש"י אבל ללשון השני יתבאר בפשיטות כמ"ש לעיל באריכות:

בגמרא ת"ש בהמה שהטילה גלל וכו' ללשון שני שפרש"י לעיל דבצרורות כי אורחא מבעיא ליה יש להקשות מאי פשט מצרורות ע"י שינוי דהא גללים משונה הוא כדפריך בסמוך וכן הקשו התוספות לעיל ונראה דלפ"ז סובר סוגיית הש"ס דהא בהא תליא דא"א יש העדאה צרורות כי אורחיה והיינו משום דמדמינן לה לקרן א"כ כ"ש דע"י שינוי יש העדאה דדמיא טפי לקרן ואילו נאמר שאין העדאה לצרורות כי אורחא והיינו משום דתולדה דרגל הוא דהוי אורחיה לגמרי א"כ הדעת נוטה דבצרורות על ידי שינוי אינו משלם כ"א רביע נזק שהרי לא שייכי לרגל כלל לכך בדשני ואייעד משלם נמי חצי נזק וכן משמע בסמוך בבעיא דרב אשי:

דף יט עמוד א

בתוספות בד"ה ובהא קמיפלגי וכו' ותימא מנ"ל דפליגי וכו' עכ"ל. יש להקשות דמאי מקשו התוס' דהא עיקר כוונת הש"ס אינו אלא לפשוט האיבעי' דרבא וא"כ כ"ש אם נאמר דלא פליגי דרמי בר יחזקאל איירי בדאייעד ורב בדלא אייעד א"כ כ"ש דאיפשט בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות כן הקשה מהר"ן לב וכן הוא בחדושי מהר"י גלאנטי ולי נראה דלק"מ דתוס' מקשו שפיר דודאי מוכח מסוגית הש"ס עצמו שרצה לומר דוקא דאיבעי דרבא היא פלוגתא דתנאי דאלת"ה אלא שרוצה לפשוט עכ"פ איבעי דרבא א"כ קשה אמאי מייתי הש"ס כלל ההיא דאמרי בי רב דאמר דצרורות משלם חצי נזק כדי להקשות אדרמי בר יחזקאל דאמר נזק שלם ותיפוק ליה דמשנתינו היא דצרורות משלם ח"נ וא"כ ה"ל להקשות דרמי בר יחזקאל אמתניתין ולפשוט מתוך כך בעיא דרבא א"ו שרוצה הש"ס להוכיח דוקא דבעיא דרבא היא פלוגתא דתנאי לכך לא מייתי ממתני' דלא מוכח מינה דס"ל אין העדאה לצרורות אלא הא דקתני ח"נ איירי בדלא אייעד לכך מייתי ההיא דאמרי בי רב דודאי פליגי אדרמי בר יחזקאל נמצא לפ"ז מקשו התוס' שפיר דאכתי מנ"ל דפליגי וא"כ מאי אולמא האי דאמרי בי רב ממתני' דכיון דגם מדרב לא מוכח שום פלוגתא טפי ה"ל לאתויי ממתני' ותירצו שפיר ודו"ק:

בגמרא תפשוט ליה מדרבא דבעי רבא יש העדאה וכו' מכלל דאין שינוי כלל. פירש רש"י כאן כל' השני דלעיל אבל מ"מ נ"ל ליישב דלל' ראשון נמי א"ש דע"כ מוכח מדרבא דס"ל אין שינוי דאף על גב דרבא בכי אורחא מיבעיא ליה מ"מ חזינן דעיקר הספק הוא אי לקרן מדמינן לה ואם נאמר דיש שינוי לרביע נזק ע"כ דלא לקרן מדמינן לה דהא עיקר של קרן משונה ואפ"ה ח"נ הוא דמשלם א"ו דס"ל לרבא אין שינוי ומספקא ליה שפיר אם לקרן מדמינן לה או לרגל כן נ"ל:

בגמרא או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ וכו' וסומכוס היא עכ"ל. ויש לדקדק למאי דס"ד דמתני' לא איירי אלא בהזיקה בביעוט או בצרורות מחמת ביעוט דהוו תרווייהו תולדה דקרן וא"כ אמאי נקט להו גבי רגל ויש ליישב בדוחק דלפ"ז יהיה המשך לשון המשנה כן כיצד הרגל מועדת דוקא כשהזיקה דרך הלוכה אבל בביעוט או בצרורות מחמת ביעוט אע"ג דדמיא לרגל אפ"ה אינו משלם אלא ח"נ דלא הוי תולדה דידה אלא דקרן. ועי"ל דנקט להו משום דבעי לאשמעי' בסיפא דבכח כחו כגון בדרסה על הכלי וניתז ממנו שבר אפי' סומכוס מודה דאע"ג דהוי תולדה דרגל אפ"ה אינו משלם אלא ח"נ והיינו לפי מאי דס"ד השתא דסומכוס מודה בה אלא לבסוף פריך הש"ס אלא הא דבעי רב אשי וכו' וק"ל:

שם בגמ' רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי הכי וכו' עיין מ"ש מזה במשנה דהמשך לשון המשנה מורה לב' פנים לכך בעי רב אשי:

בפרש"י היתה מהלכת בחצר הניזק מליאה צרורות וכו' או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזה וא"ת יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלמא עכ"ל. קצת קשה מי דחקו לרש"י לפרש דלענין רביע נזק בעיא ליה שהיא בעיא דלא איפשטא לעיל בסמוך ולא ניחא ליה לפרש דאיבעי ליה אי הוה תולדה דקרן ומשלם מגופו אי הוי כצרורות בעלמא ומשלם מעליה ואף ע"ג שגם זה הוא בעיא דרבא לעיל אי צרורות מגופו משלם או מעליה ולא אפשוט בשמעתין מ"מ אמרינן לעיל בריש פ"ק דלרבא הוא דמיבעיא ליה ולרב פפא פשיטא ליה והסכמת כל הפוסקים כרב פפא כמ"ש שם וא"כ ניחא לן טפי לאוקמי האי איבעי' דהני אמוראי אליבא דהלכתא אבל בעיא דרב אשי משמע להדי' דלגמרי לא איפשט' וא"כ נראה דוחק לומר דהני אמוראי דהכא דמיבעי' להו בבעטה והתיזה בדרך אם תמצא לומר קאמר דאל"כ תפשוט בעיא דרב אשי וכן תוס' שכתבו ואין לפרש דאיירי בר"ה וכו' משמע דאי הוי אפשר לאוקמי דלענין ר"ה מיבעיא ליה הוי מוקמי ליה בהכי ולא ברביע נזק שהיא בעיא דרב אשי וא"כ אמאי לא מפרשי דלענין לשלם מעליה מיבעיא ליה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בגמרא היתה מהלכת בר"ה ובעטה והתיזה והזיקה מהו לקרן מדמינן לה וכו' כן הוא הגירס' בדפוס ווינציא"ה דגרסינן ובעטה והתיזה וכן נראה מלשון רש"י שלפנינו בתחילת דבריו שכתב לקרן מדמינן לה הואיל ובעטה וכו' עכ"ל. וכן בסמוך התיזה בר"ה כתב רש"י כי אורחא משמע דעד האידנא לא איירי בכי אורחא אלא ע"י שינוי וכן נראה מלשון מהרש"א אבל מהר"ם והת"ח הגיהו דל"ג ובעטה אלא היתה מהלכת בר"ה והתיזה והזיקה מהו וכן מוכח מסוגית הש"ס אח"ז וכ"נ שזו הגירסא הנכונה דאי בבעטה והתיזה לא הוי קאמר מסתברא תולדה דרגל הוא דהא בשמעתין דלעיל משמע דע"י שינוי ודאי תולדה דקרן הוא וכן נראה מלשון רש"י בסוף עמוד בד"ה והזיקה ע"ש וא"כ צ"ל שיש גמגום בלשון רש"י מאיזה תלמיד טועה וכן נראה מלשון הרא"ש וכ"כ הראב"ד והשיג על הרמב"ם אלא שהרב המגיד כתב שאף גירסת הרמב"ם כן ומה שנסתפק הרמב"ם בצרורות ע"י שינוי אי חייב בר"ה והעלה שהוא ספיקא דדינא היינו משום דס"ל דתליא בבעיא דרב אשי אי יש שינוי בצרורות:

דף יט עמוד ב

בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אי בעל הדליל וכו' ה"ה דהוי מ"ל דאמאי מחייב לה במתני' כשנשבר הכלי ע"י הדליל דהא לא מצינו בבור שחייב בו כלים וכן בסמוך דס"ד דבעל התרנגול משלם ח"נ משום בור ופריך מכח מ"ש ה"ה דהוה מצי למפרך אמאי חייב בה כלים אלא דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקי דכלים לא קאי אלא אסיפא דמילתא בהידוס א"נ דהוי מצי לאוקמי כר' יהודא דמחייב על כלים בבור לכך ניחא ליה להקשות מגופיה אבל על דברי הרמב"ם שכתב לדינא בפ"ב מהלכות נזקין דאם נקשר החוט מאליו ונסתבך כלי באותו החוט ונשבר חייב בעל החוט אי לא אצנעיה משום בור המתגלגל וא"כ יש להקשות דהא לא מצינו בבור שחייב על הכלים ואין כאן מקום להאריך:

שם אלא בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק וכו'. לפי שיטת רש"י נ"ל לפרש בפשיטות דכל הסוגיא מיתוקמא שפיר דאיירי שהזיק הדליל דרך הליכת התרנגול וכן משמע פשטא דלישנא מדנקט לשון קשירה משמע שעודנו נקשר בתרנגול וכן במשנה אמרו בפי' היה דליל קשור ברגלו וכו' ומשבר את הכלים ומשמע דקאי נמי אדליל וא"כ מהיכא תיתי לדחוק ולומר דסוגיא דרב הונא וכל השקלא וטריא איירי דוקא בתר דנייח א"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש לכך נראה אליבא דרש"י כמ"ש בדף ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא א"כ משמע להדיא מדבריו דבבור המתגלגל ברגלי אדם אף כשהזיק דרך הליכת אדם והבהמה אין לנו לחייב כלל האדם והבהמה לא משום רגל ולא משום אש כמו שיתבאר אלא מטעם בור יש לחייבו לבעל התקלה וא"כ מקשי הש"ס כאן שפיר אי בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור לפי דלא ס"ד כלל לדמותו לשום נזק אלא לבור ומעתה נדון ע"פ הסברא שאין לדמות הדליל לאוכף ושליף שעליה או לעגלה המהלכת בקרון ולחייבו משום רגל כמ"ש הרא"ש שאם הזיק הדליל דרך הלוכו של התרנגול הוי כמו עגלה בקרון אלא דנראה דלא דמי דהא דאמרינן שדברים המחוברים לגופה חשיב כגופה היינו בדברים שדרכן להיות מחוברין לגופה והיינו ממון בעלים ונותנן שם לדעת דו"ק ותמצא שלא לחנם נקט דוקא חמור במשאו ועגלה בקרון אלא משום דדרכם בכך והבעלים יודעים בו לכך מוטל עליהם לשמרו מכל הנזקין שיבוא ע"י זה אבל דליל זה שנקשר שלא מדעת וגם אינו ממון של בעלים וגם אין הבעלים יודעין בו לפי שאין דרכם בכך שהרי כ"א חייב להצניע הדליל שלו נמצא דלא רמיא האי נטירותא כלל עליה דבעל התרנגול ומכ"ש דלא דמיא כלל לתולדת האש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצוי' דשם עיקר החיוב על המניח שהוא בעל תקלה אבל התרנגול אף אם נאמר שהוא כמו רוח מצויה כמ"ש התוס' לא מצינו כה"ג דחייב כיון שנעשה מאליו ועל כל הדברים האלה יש לי ראיות ולפלפל באריכות בדברי הרא"ש ושאר פוסקים אלא שאין כאן מקומו ובטח"מ נאריך בזה אי"ה ולא דמי לכלב שנטל חררה דמסקינן התם דחשיב כאילו הכלב עשה ההיזק בידים דהגחלת חשיב כגופו נ"ל פשוט דלפרש"י התם החיוב הוא דחייב על אש של כלבו ולא דרשינן איש בור אלא בבור דוקא ולא באש ומ"מ מקשי התם שפיר כיון דהאש אין לגמרי שלו אלא דבעל חררה אף שהתוס' שם לא פירשו כן היינו לפי שיטתם שם כמ"ש שם באריכות ע"ש. ומ"מ ראוי להזכיר כאן דלכאורה קשה לדברי הרא"ש שכתב דבהזיק התרנגול בדליל דרך הליכתו חייב מדין רגל א"כ אמאי דחה הש"ס לומר דרב הונא בעלמא אתמר ולא קאמר דר"ה שפיר קאי אמתני' דמפרש למתניתין דאיירי כשהזיק התרנגול דרך הליכתו והא דלא מחייב ליה אלא בח"נ היינו משום דחציה השניה רמיא על בעל הדליל דאיירי בדלא אצנעי אלא דבעל הדליל פטור דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים לכך משלם בעל החרנגול חציה ואידך פלגא מפסיד הניזק אלא דבאמת לק"מ דהא קי"ל כרבי נתן דס"ל כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי עיין לקמן גבי שור ושור פסולי מוקדשין וכו' ודו"ק:

שם אלא מתני' בדאדיי אדויי וכו' לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י א"ש דהא דאמרינן מעיקרא שאין שום סברא לחייב בעל התרנגול כשהזיק דרך הילוכו היינו משום דלא חשיב כגופו לכך לא מצינו לחייבו משום רגל אבל באדיי אדויי ודאי שיש לחייבו בו משום צרורות דמאי שנא מכל צרורות דעלמא דלאו מגופו הם ואפ"ה מחייב בח"נ וק"ל ועיין ברא"ש:

בפרש"י בד"ה אבל קשרו אדם וכו' ואם נתקל בו אדם חייב עכ"ל. כוונתו דלא מצינו לפרש שחייב כששיבר כלים דלא מצינו בור שחייב בו כלים לכך מפרש דאיירי כשנתקל בו אדם דאע"ג דדרשינן נמי שור ולא אדם היינו ממיתה אבל בנזקין מחייב וק"ל:

בפרש"י בד"ה אלא מתניתין לא מיתוקמא אלא באדיי אדויי וכו' והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו עכ"ל. ואף על גב דקי"ל דבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה חייב בעל התקלה וכן בסמוך אמרינן אי דלא אצנעיה פושע הוא היינו כשמהלכין כדרכן וא"כ עיקר הנזק נעשה ע"י הבור או הדליל אלא שנעשה בגרמת הבהמה ותרנגול לכך מחייב שפיר בעל התקלה אבל הכא שעיקר הנזק נעשה מכח זריקת התרנגול והתרנגול עיקר בנזק שבלתי זריקתו אין בדליל כדי להזיק וא"כ פטור הקושר וק"ל ועמ"ש בתוספות וכן נראה מלשון הראב"ד:

בתוספות בד"ה אבל קשרו אדם חייב פי' בתר דנייח וכו' עכ"ל התוס'. כ"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל דגרסי התם אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא ומפרשים התם דבדמזיק דרך הילוכו חייב בעל התקלה משום אשו וכן חייבים האדם והבהמה בחצר הניזק ע"ש באריכות וא"כ מדלא הזכיר כאן מזה כלום בסוגי' שלפנינו הוכרחו לפרש דאיירי בתר דנייחי ועמ"ש בסמוך בגמ' ודו"ק:

בד"ה וכי איתמר דרב הונא וכו' ובקונט' פי' וכו' וקשה לפירושו מ"מ ליחייב משום אשו וכו'. עכ"ל היינו ג"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל שכ"כ שם אבל לרש"י כבר כתבתי דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי א"כ נראה מדבריו דבבור המתגלגל לא שייך כלל לחלק בין הזיק דרך הילוכו לבתר דנייח דלעולם אינו דומה כלל לאשו אלא לבורו וכן משמע שם להדי' לשון הסוגיא ומכ"ש לפי מה דאוקימנא בדאדיי אדויי שיש ליישב לפי שיטת רש"י דלא דמי כלל לאש ולומר דהתרנגול הוי כמו רוח מצויה דמהיכא תיתי לומר כן דאע"ג דקי"ל צרורות אורחא לא נאמר בשביל זה שהוא כמו רוח מצויה דודאי אין זה מצויה שיגרור התרנגול הדליל מר"ה לחצר הניזק ושם יזרקנו בכח על הכלים לכך לא רמי החיוב על בעל הדליל כיון שהנזק נעשה לגמרי מכח התרנגול ומה שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן בסמוך אי דלא אצנעיה פושע הוא כבר כתבתי שיש לומר דאינו דומה התם איירי כשהזיקו התרנגול דרך הילוכו כדרכו וא"כ עיקר הנזק נעשה בדליל וא"כ יש לחייבו משום בור אבל באדיי אדויי שנעשה גוף הנזק מכחו של תרנגול שדרס בכח עד שזרק הדליל למרחוק שדבר זה חשוב כמעט כמו כיון להזיק כמ"ש התוספ' בר"פ כיצד דף י"ז נמצא שאין לחייב הקושר כלל לא מטעם בור ולא מטעם אש וכן נ"ל ליישב אליבא דרש"י ולא דמי לכלב שנטל חררה דמקשינן התם (מיחייב) נמי בעל גחלת היינו משום דעיקר הנזק נעשה ע"י הגחלת אלא שנעשה ע"י גרמת התרנגול:

דף כ עמוד א

בפרש"י בד"ה בקופצת וכו' שאין דרכה בכך וחייבת חצי נזק קאמר משום תולדה דקרן עכ"ל ואע"ג דבסמוך אמרי' כיון דאורחא למיכל אורחא נמי למיסרך היינו בברחא דוקא והכא איירי בבהמה גסה שאין דרכה בקפיצה ועיין ברא"ש וספר מלחמות להרמב"ן שפי' כל הסוגיא בע"א:

ברש"י בד"ה כגון דקיימי עמיר ברשות הניזק ובהמה בר"ה ומגלגל ואתי וכו' ובדיבור שאחריו מאי בתר אכילה אזלינן וכו' עכ"ל. נ"ל דא"א לפ' דאיירי דשקלה הבהמה והוציאה כל העמיר מרשות הניזק לר"ה דבכה"ג אין מקום להסתפק בו דהוי ליה כר"ה ופטורה כמ"ש התוספות ועוד דמ"ש מהתיזה בר"ה והזיקה ברשות היחיד דמסקינן לעיל לחיוב והיינו משום דבתר גמר הנזק אזלינן וא"כ ה"ה כאן דהא שן ורגל כחדא נפקי משדה אחר ולא בר"ה ועוד דלשון מתגלגל ואתי לא משמע כן א"ו דאיירי שלא הוציאה הבהמה כל העמיר בפעם א' אלא שהעמיר עדיין בפנים אלא שמגלגל והולך מעט מעט ע"י אכילת הבהמה שבדרך אכילתה בכל פעם מתקרב ראש העמיר אצלה ומנתקה ממנו כדי אכילה כי כן דרך הבהמות וא"כ יש להסתפק שפיר כיון שאפי' בשעת אכילתה נשאר צד השני ברשות הניזק אלא שמה שאכלת' היה בר"ה וא"כ לא דמי לכלב שנטל חררה ואכלו בגדיש דעלמא דהתם נסתלקה החררה לגמרי מרשות הניזק בשעת אכילה משא"כ הכא וכן משמע לשון מתגלגל ואתי וכ"נ להדיא מל' רש"י סוף ד"ה ואי בעית אימא וז"ל כי קא מיבעי' לן כגון שעורים דכוליה גרעין קאי בפנים וכי אכלה האי אזיל האי בתרה הרי להדיא כמה שכתבתי דעיקר הספק אי מדמינן עמיר לאספסתא לענין זה לומר שמה שבפנים נמשך אחר מה שהוציאה לחוץ ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:

בתוספות בד"ה זה אינו נהנה וזה לא חסר אפי' בחצר דקיימ' לאגרא וכו' המ"ל דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד וכו' עכ"ל. פי' דמ"ש תחילה שאינו נהנה אין מספיק לפוטרו דרוב המזיקים גם כן אינם נהנים ואפ"ה חייבים כיון שהלה מפסיד לכך כתבו דלא חשיב הפסד כ"כ כיון דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא אבל קשה דא"כ דחשבינן ליה גרמא א"כ אמאי פשוט ליה להש"ס בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דחייב דזה נהנה וזה חסר כיון דלא חשוב לחייבו ע"י שחסרו כיון דגרמא הוא וא"ל דפשיטא להש"ס לחייבו משום דנהנה דהא בזה נהנה וזה אינו חסר קא מיבעיא ליה משמע דהחיוב במה שנהנה לחוד אינו פשוט לו ודוחק לומר דכיון שנהנה זה מסייעו לחייבו בשביל כן על החסרון אף על גב שהוא גרמא מצטרפין שני הסברות לחייבו אף ע"ג דבכל חדא לא מחייב אבל הוא דוחק ועוד דכל היכא דמיפטר משום גרמא לא מצינו לחלק בין היכא דנהנה או לא כגון גבי המקבל שדה מחבירו והובירה דפטור משום גרמא אי לאו משום דדרשינן לשון הדיוט וכתב הרא"ש שמשם הוציאו התוספות כאן דין זה והתם אפשר דנהנה המקבל במה שהובירה שע"י כך עוסק במלאכה אחרת ואפ"ה פטור וכן בכמה דינים של גרמא המובאים בטור ח"מ סי' שפ"ו מצינן בהו כמה דברים שנהנה המזיק ואפ"ה פטור ועוד דמצד הסברא אדרבה יותר יש לחייב בזה חסר וזה לא נהנה מבזה נהנה וזה לא חסר דעיקר חיוב ניזקין בחסרון בלא הנאה אבל הנאה בלא חסרון מיחזי כמידת סדום. ונראה דלק"מ דסברת התוספ' היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בע"כ בחצר דלא קיימ' לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד וכן נראה מלשון הש"ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו א"ו שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום כנ"ל לפרש דעת תוספות ועיין בהרי"ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו"ק:

דף כ עמוד ב

גמרא תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם וכו' ת"ש א"ר יוסי וכו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי מעיקרא ג"כ מלתא דר"י ולומר לימא כתנאי כסוגי' הש"ס בכ"מ ונראה דלק"מ דמעיקרא לא הוי ס"ד כלל לדקדק דר"י ס"ל בעלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור דלעולם אימא לך דחייב והא דפטור הכא אם מקיף היינו משום דכופין על מדת סדום דכיון דגוף הגדר בשביל עצמו והניקף ממילא מתהני הוי מידת סדום לכך לא מייתי אלא מלתא דת"ק ומקשה מכח כ"ש דאף ע"ג שהוא מדת סדום מחייבו מכ"ש בזה נהנה וזה לא חסר דהכא דלא שייך מידת סדום כמו שכתבו התוס' בד"ה הא איתהני אבל לבתר דמשני דאיכא למימר את גרמת לי הקיפא יתירה וא"כ לפ"ז גם כאן לא שייך מידת סדום לכך מקשה שפיר מדר' יוסי:

שם בגמרא תא שמע הבית והעליה של שנים וכו' שאני התם דבית' לעליה משתעבד ת"ש רבי יהודא אומר וכו'. גם כאן יש לדקדק אמאי לא מייתי מילתא דר"י מעיקרא ולומר לימא כתנאי ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דלרבי יהודא הוי זה נהנה וזה חסר כגון שגוף החורבה קיימא לאגרא שהרבה מצויים להעלות שכר לבעל הבית אבל לבתר דמשני ביתא לעליה משתעבד א"כ ע"כ לא יוכל הבעל הבית להשכיר החורבה כיון שמשועבד לבעל עליה לכך מקשה שפיר מדרבי יהודא. ועוד דעיקר הקושיא עכשיו דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דביתא לעליה משתעבד כמ"ש תוס':

שם ת"ש ר' יהודא אומר וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. יש לדקדק לפי' רש"י בפ' הבית והעליה דטעם דר"י משום דמיחזי כריבית א"כ מאי מדקדק הש"ס כאן דהא בפ' איזהו נשך איתא להדיא אף ע"ג שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר אבל באמת בלא"ה דברי רש"י תמוהים בזה כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בעז"ה בישוב לשון רש"י ויתיישב ג"כ הסוגיא דהכא:

שיך לעיל בתוספות בד"ה את גרמת לי הקיפא יתירא פירש הקונט' וכו' וקשה דהיאך חשיב ליה אין חסר כיון שעיקר ההיקף נעשה בשביל שדה הניקף עכ"ל. נראה דקושיא זו אינו אלא לפי שיטתם דלעיל דבזה חסר וזה אינו נהנה יש לפטור וא"כ י"ל שפיר דהא דמחייבי רבנן בגדר המקיף הרביעית היינו משום דזה נהנה וזה חסר אבל כשלא גדר הרביעית אע"ג שזה חסר על ידו מ"מ פטור כיון שאינו נהנה אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף דבזה חסר וזה אינו נהנה חייב וכן דעת הרמב"ם והרא"ש א"כ אתיא סוגית הש"ס שפיר אפילו לפי' הקונט' דהא מדחזינן דפטרי רבנן בשלא גדר אלא משלשה רוחות אע"ג דחסר ממונו ע"י שדה הניקף וא"כ יש לחייבו אף ע"ג שניקף אינו נהנה א"ו דכאן אין לחייבו כלל במה שחסר חבירו כיון שהניקף לא פשע כלום וגם המקיף אינו מוכרח להקיף דסתם בקעה נהגו שלא לגדור כדפרש"י שם וא"כ שעושה ההיקף מרצונו אין לנו לחייב הניקף מחמת חסרון דחסרון ממילא הוי ואפילו כגרמא לא חשיב וא"כ אמאי מחייבי ליה רבנן כיון דלא חשיב חסרון א"ו דמשום שנהנה לחוד מחייבי ליה וא"כ מקשי שפיר דתפשוט נמי בזה נהנה וזה לא חסר דחייב במה שנהנה לחוד ומשני דודאי יש לחייבו כאן כיון שנהנה במילתא דאית לחבירו פסידא ודו"ק:

בד"ה טעמא דניקף וכו' וא"ת אי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד נמי ניקף וכו' עכ"ל. פי' וא"כ ה"ל להמקשה לאסוקי אדעת' דטעמא דר"י משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא אבל כשגדר הניקף מחוייב ליתן לפי מה שגדר הוא וק"ל:

בגמרא אמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבהו וכו' והוצרך להביא האי דשמואל דאי הוה ס"ד דאיירי שקבעו בבנין לא היה שייך לדמותו לזה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר מיקרי כיון שאין האבן בעין כמו שהיה אבל מדשמואל מייתי שפיר:

דף כא עמוד א

בגמרא תרתי הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא. לכאורה יש לדקדק לפי התוספ' לעיל דבגברא דלא עביד למיגר פטור אפילו בחצר דקיימא לאגרא א"כ ה"ל לשנויי הכא הא בגברא דעביד למיגר והא בגברא דלא עביד למיגר ואידי ואידי בחצר דקיימא לאגרא ונראה לפרש דלק"מ דלא מצינו לאוקמי הכי דבלישנא דברייתא קתני נמצא חצר של שמעון מעלה לו שכר א"כ משמע דבחדא גברא גופיה נקט שני דינים דבתחילה אינו מעלה שכר ולבסוף מעלה לשמעון אבל לפי מאי דמשני לענין החצר א"ש דבתחילה ששכרה מראובן היתה חצר דלא קיימא לאגרא כגון שראובן זה אינו רגיל להשכיר חצירות שלו אבל כשנמצאת אותו החצר גופא של שמעון אפ"ה משלם שכר לשמעון כיון ששמעון זה רגיל להשכיר חצירות שלו וא"כ הוי לגבי דידיה חצר דקיימא לאגרא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא וכו' זה מוכרח דאי בדקיימא לאגרא לא שייך לפוטרו משום ושאי' יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב שהרי אם השכירו לאחרים היה ניצול ג"כ מאלו הטעמים ואפ"ה היה נוטל שכר עליה:

שם בפרש"י בד"ה דקמשתמש בע"ה בציבי ותיבני וכו' והא דלא מפרש איפכ' משום דלשון הדר בחצר חבירו לא משמע כן אלא דירה ממש ועיין מ"ש הת"ח בזה:

בתוספות בד"ה ובמחזרת פי' בקונטרס וכו' וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דאורחיה למיכל וכו' עכ"ל. לעיל גבי סוגיא דאילפא דמשני בקופצת ופרש"י דמשונה הוא הוי מצי לאקשויי הכי א"ו דנראה לרש"י דדוקא בברחא אמרינן כיון דאורחא למיכל אורחא למיסרך אבל לא בשאר בהמות כמ"ש לעיל וא"כ ה"ה הכא נראה לרש"י שאין דרך שום בהמה להחזיר פניה כלל ולאכול בחיזור והוי משונה וק"ל:

דף כב עמוד א

בגמרא אי הכי אמאי פטורים עי' בתוס' בד"ה אדם ותרנגול. ויש לפרש עוד דהכי פירושו דודאי אגופא דברייתא דקתני פטור לא קשיא ליה דידע שפיר דאיכא לשנויי דפטור דקאמר היינו מדין רגל שהוא נ"ש אבל חייב ח"נ משום קרן כמו דקאמר בברייתא דלעיל מלמטה למעלה פטור מלמעלה למטה חייב וע"כ דלא איירי אלא מדין רגל וא"כ א"ש נמי באידך ברייתא דעיקר החידוש אתי לאשמעינן דלא שייך כלל דין רגל בכלב וגדי שדלגו וה"ק כשם שמלמטה למעלה פטור כך מלמעלה למטה אבל חיוב דקרן לא הוצרך לומר דמילתא דפשיטא אבל עכשיו דמקשה על הברייתא דקתני שניהם פטורים אמאי דהא שפיר מצינו חיוב רגל מלמעלה למטה ומשני דאפיך מיפך וא"כ לא שייך לומר עוד דכשם נקט ובא לאשמעינן דפטירי מדין רגל דמה לי מלמעלה למטה או להיפוך לענין זה ואין שום חידוש בתרווייהו דפטירי מדין רגל כיון דהוא משונה לכך מקשה שפיר אם כן אמאי פטורים והש"ס משני דאפ"ה מיתוקמא בהכי אף שהוא דוחק ניחא לאוקמי' הכי כדי שלא ליקשי הברייתות אהדדי וק"ל:

שם בגמ' ת"ר הכלב והגדי שדלגו. עיין באריכות בס' שלטי הגבורים על הרי"ף ובספר ת"ח:

בתוס' בד"ה אדם ותרנגול וכו' ומתוך כך נראה לפרש שדלגו מלמטה למעלה פטורים היינו לגמרי דחשיב אונס עכ"ל. פי' דבעל הכלב והגדי לא מחייב דחשיב אונס לפי שאינו מוטל עליו לשומרו מזה כיון דלא שכיח כלל ולא הוי אפי' תולדה דקרן דקרן ותולדותיו שכיחי לפעמים וק"ל:

בפרש"י בד"ה משום ממונו וכו' וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהזיק בגחלת שאינו שלו וכו' עכ"ל. הא דנקיט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא דהא אף לפי מסקנא קיימא האי איכא בינייהו כמו שיתבאר וכהנה רבות בל' רש"י בסוגית הש"ס ועיקר הכוונה לפרש דהמקשה בסמוך הרגיש בזו הסברא דמאן דס"ל משום ממונו פוטר בגחלת שאינו שלו ולכך מקשה דלפי' רש"י עיקר הקושיא הוא מחמת זו הסברא ומה שיש לדקדק ולפלפל בל' רש"י עי' מה שאכתוב בסמוך בתוספות:

בפרש"י בד"ה אשו השולח את הבעירה. נראה כוונתו בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל היינו במאי דפליגי לקמן בשולח את הבעירה במסר לו שלהבת דר"י לטעמיה ור"ל לטעמיה כמ"ש רש"י לקמן בהדיא:

בתוספות בד"ה אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו וכו' פי' שהתורה חייבה אותו על אשו משום שחייב לשומרו כמו שמחויב ג"כ מטעם זה על ממונו שהזיק:

בא"ד כדאשכחן בפ' הכונס וכו' היינו דסתמא דתלמודא מקשה התם גבי כופף קומתו אי מטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב:

בא"ד וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש וכו' ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ודלא כפ"ה עכ"ל. דברי תוס' צריכין עיון דהא לקמן בפ' המניח פליגי אמוראי במפקיר נזקיו אחר נפילת אונס או פשיעה וקאמר התם דר"א מחייב ליה ואם כן מאי מקשו בפשיטות לר"ל דלמא ר"ל ס"ל בהא כרבי יוחנן דמחייב במפקיר נזקיו ולכך חייב גבי גץ דע"כ ניחא ליה מעיקרא לבעל הגץ שיצאו הנצוצות כדי שלא ידליקו את ביתו וכן איתא להדיא בפ' לא יחפור אלא דלאחר שיצאו מפקיר להו וא"כ הוי ליה מפקיר נזקיו דלא מהני לפטור עצמו ומכ"ש דקושיא השלישית לא שייכא לפ"ז ועוד דלפי כוונת הבנת תוס' בדברי רש"י טפי ה"ל לאקשויי בהדיא ממתניתין פ' הכונס דאיתא התם אחד הביא את האור וא' הביא את העצים המביא את העצים חייב בא אחר וליבה המלבה חייב עכ"ל נמצא מוכח להדיא דאין החיוב תלוי דוקא בגחלת שלו וכן במה דתנן שילח ביד פיקח הפיקח חייב אף על גב שאין הגחלת שלו וזה באמת קושיא גדולה לכאורה על פרש"י אבל הנראה לפי עניות דעתי ליישב דלפרש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאה הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא ה"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוון להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מל' הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיות של תוס' דכופף קומתו של חבירו ודאי אפילו ר"ל מודה דחייב כיון שנתכוון להזיק וכן גבי גץ כיון שהנצוצות יצאו ע"י הכאתו ומכחו מחייב מטעם מזיק וראיה גדולה לדברי מצאתי מל' הרמב"ם שלא כ' האי דגץ גבי דין אש בהלכות נזקי ממון אלא בהלכות חובל ומזיק הרי להדיא כדברי דאדם המזיק מקרי ומכ"ש דקושיא שלישית של תוס' שכל אדם יפקיר גחלתו וידליק גדיש של חבירו לא שייך להקשות לפמ"ש דכיון שיתכוון להדליק ודאי שיתחייב ולפ"ז אין להקשות נמי ממשנה דהכונס דהמלבה חייב דר"ל מוקי לה בנתכוון להדליק של חבירו כנ"ל ועי' מ"ש עוד מזה בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

בתוספות בד"ה לאו ממונו דבעל הכלב הוא וכו' ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה וכו' עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלעיל דר"ל מחייב אפילו בגחלת שאינו שלו אבל לפרש"י מקשי בפשיטות לאו ממונא דבעל כלב הוא אלא דבעל חררה וא"כ אפשר דלרש"י חייבתו התורה על אש של בהמתו וכן כתבתי לעיל בסוגיא דדליל אליבא דרש"י ע"ש. מיהו יש לפרש קושיית התוס' בענין אחר דקשיא להו ולחייב משום אשו של כלבו דהיינו אמקום גחלת דה"ל חציו דכלבו אלא דג"ז דוחק דהמקשה לא ס"ד דאיירי במקום גחלת דא"כ כוליה נזק בעי שלומי ודו"ק:

בגמרא בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא וכו' יש להקשות דאיך ס"ד דמקשה דלא איירי במסכסכת דא"כ תקשי אפילו לר"י דאמר אשו משום חציו מ"מ אמאי מחייבינן ליה לבעל הגמל לשלם כל דמי הבירה דהא צרורות הוא כל מקום הבירה ואין עליו לשלם אלא ח"נ כדין צרורות דבהמתו א"ו דאיירי במסכסכת דה"ל כמקום גחלת וא"כ מאי מקשי לר"ל וא"ל דלר"י מתוקמא בלא מסכסכת ומאי חייב נמי בעל הגמל דקאמר היינו ח"נ דהא ודאי ליתא דהא קתני סיפא הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב על כרחך היינו נ"ש דהא התם הוו אשו דאדם גופא ואין דין צרורות באדם כמ"ש רש"י לעיל והוא פשוט וא"כ ע"כ דחייב דרישא נמי נ"ש קאמר ותקשי נמי לר"י ואיברא דלא קשיא ליה דאפילו חציה גופא לא לשלם כיון שהגמל עובר בר"ה א"כ הוי ליה צרורות בר"ה דפטור אלא דבאמת לק"מ דהא אסקינן לעיל דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י חייב והא נמי דכוותיה אבל הא ודאי קשיא דלא ליחייב יותר מח"נ אי לא דאיירי במסכסכת. אמנם אחר העיון יראה לי דלק"מ ונבין תחילה ואחר נדבר דראוי להבין דגוף פלוגתא דר"י ור"ל בחציו וממונו הוא זה לפי שנזק אש אינו דומה במהותו לשאר נזקין שהנזק נעשה כאחד אבל באש אינו כן אלא שהגחלת מבעיר איזה דבר ואותו דבר מבעיר דבר אחר וע"כ נתקשו בו חכמים מ"ט חייב בה כיון שאין גוף מעשה המזיק מחובר לדבר הניזק וכאילו אינו נעשה מכוחו אלא מכמה כח כחו לכך דימה אותו ר"י לחציו שמזיק ג"כ למרחוק וגם כאן חשבינן כאילו נעשה הכל מכח ראשון שהוא הגחלת שנעשה חץ דכיון שהכל נעשה מכחו חשיב כאילו גוף הגחלת הולך ומבעיר עד לבסוף ור"ל סובר דלא דמי כלל לחץ דחץ אזל מכחו ממש והאי לא אזלי אלא למקום הגחלת ומכאן ואילך כלו לו חיציו ואין לחייבו אלא משום ממונו כדפרישית לעיל שחיוב השמירה מוטל עליה כמו על שאר ממון וכשלא שימר חייב. וא"כ לפ"ז על כרחך הא דקאמרינן לעיל גבי כלב שנטל גחלת והדליק גדיש דלר' יוחנן ה"ל על מקום גדיש צרורות ולא נלמד משם על מקום אחר דהתם היינו טעמא דכיון שהגחלת אינו של בעל הכלב וא"כ אין לנו לחייב בעל הכלב משום חציו דהא לאו חציו דידיה אלא מחייבין לו משום חציו דכלב דה"ל כאילו כלב זורק חץ למרחוק שזהו ממש דין צרורות כמו שנתבאר לעיל דכל נזק שעושה הבהמה שלא במחובר לה הוי צרורות כך מחייב כאן על מקום הגחלת נ"ש כיון דאנח אנוחי והוי כמחובר דה"ל כאילו שיבר הכלי ברגליו אבל ממקום הגחלת ואילך שאין דבר הניזק מחובר לה הוי ליה צרורות. וכבר נתבאר לעיל שדין צרורות דמשלם חצי נזק היינו דוקא כשגוף הצרורות הם דבר הפקר אבל כשגוף הצרורות הם ממון בעלים חייב נזק שלם וזה מבואר היטב בסוגיא דדליל וזה לשון הרא"ש שם להדיא דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו עכ"ל. ומעתה נתיישב סוגית הש"ס על נכון דדוקא גבי כלב שנטל גחלת שאין הגחלת מיוחדת לבעל הכלב א"כ ה"ל האי גחלת ממש כצרור עפר של הפקר שזרקה כלב למרחוק דה"ל צרורות ומשלם ח"נ אבל כאן גבי גמל לא שייך כלל ח"נ שהרי תיכף כשהרבה בעל הגמל הפשתן על הגמל באופן שתוכל להזיק עליה רמיא שמירת הגמל עם הפשתן הכל על הבעלים וא"כ כשהכניס הגמל הפשתן לחנות והודלק הפשתן נעשה גוף הפשתן חץ של בעל הגמל וכשהזיק אח"כ והדליק הבירה ה"ל כחמור שהזיק במשאוי שמשלם נ"ש דהכי איתא בהדיא לעיל בריש פירקין ודבר ברור שאם נפל האוכף או המשאוי מעל החמור והזיק מרחוק שחייב נ"ש כמו שכתבתי בשם הרא"ש ונבין עוד מלתא בטעמא דלא שייך לומר כאן כיון שאין דבר הניזק במחובר לגופה ה"ל צרורות דהא ליתא דכיון דחשבינן לבהמה ומשאוי שעליה גוף א' ושמירת שניהם מוטלת על בעל הבהמה אם כן למה נאמר שלא נעשה הנזק במחובר לגופה שהרי נעשה הנזק על כל פנים מחובר למשאוי או לאוכף דחשיב כגופה ממש וא"כ הרי נעשה במחובר לכך אין עליו דין צרורות וא"כ כמו זה ממש דין הגמל שהזיקה במשאוי שעליה שהוא הפשתן שנעשה גחלת והגמל שהולך ומבעיר ה"ל כזורק חץ של בעליו למרחוק דחייב נ"ש שהרי הצרורות ג"כ הם של בעליו ושמירת שניהם מוטלת על בעל הגמל וה"ל כגוף א' דחשיב כאילו הזיקה בגופה ממש וא"כ א"ש לרבי יוחנן אף בלא מסכסכת אבל לר"ל מקשה שפיר דכיון דס"ל דאין לנו לחייבו משום חציו אלא במקום הגחלת אבל מכאן ואילך כבר כלו ליה חציו וא"כ אין לומר דחשיב כחמור במשאו דהתם נעשה כל הנזק בפעם אחד מכוחה אבל הכא דאזיל ליה כוחו ולאו מכחו קא אזלי למרחוק ואין לחייבו אלא מטעם ממונו מחייבת ליה דכיון שעיקר הנזק נעשה מכח גחלת ראשונה שהיא ממונו מחייב בכל כיון שלא שמרה כראוי וא"כ קשה האי אש לאו ממונו דבעל הגמל הוא אלא דחנווני ודוק היטב באלו הדברים שנראים לי נכונים וברורים בס"ד ונתיישב בזה הסברא כמה לשונות הפוסקים שנראה מסתימת דבריהם דלר"י מיתוקמא הסוגיא בלא מסכסכת ואין כאן מקומו להאריך. והנה אח"ז עיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שהטור בסי' תי"ח כתב באמת גבי גמל דחייב בעל הגמל ח"נ והיינו ע"כ שהרגיש במ"ש דלר"י נמי איירי דדוקא במסכסכת חייב בנזק שלם דאל"כ ה"ל צרורות אבל לפי מ"ש נתבאר שא"א לומר כן וביותר שמדברי הרא"ש שהבאתי נראה דלא שייך כאן דין צרורות כיון שגוף הצרורות מיוחדים ג"כ לבעל הגמל ובאמת לא הבנתי משום פוסק מקדמונים שפסק כדברי רבינו הטור וצ"ע. דבר זה שכתבתי צריך להתיישב עוד ויותר נראה דכיון שהפשתן של בעל הגמל נעשה גחלת הדר ה"ל אשו ממש וחייב משום חציו דאדם גופו שלא שימר גחלתו ואטו משום שנעשה ע"י הגמל שלו ניקל עליו ליתן לו דין צרורות ודו"ק:

בגמרא רבי יהודא אומר בנר חנוכה פטור. הא דמייתי הכא מלתא דר"י נראה דאי לאו דר"י היה אפשר לומר דהא דמחייב לר"ל בעל הגמל אע"ג שאין האש שלו היינו טעמא דאיירי שבעל הגמל עצמו מנהיגו דרך החנות וא"כ הוי פשיעה גמורה שיש לו למונעו מלילך שם ואדם מועד לעולם והא דמחייב בסיפא החנווני היינו מחצה דשניהם פשעו לכך מייתי הא דר"י דאמר פטור ולא קאמר פטור החנווני ובעל גמל חייב א"ו שאין שום חוב על בעל הגמל משום פשיעתו:

שם בגמרא ואי במסכסכת אמאי חייב. מסתימת לשון רש"י נראה דכוונת המקשה דבמסכסכת ראוי שבעל גמל ישלם הכל והחנווני פטור לגמרי כדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא בסמוך אי בשעמדה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב והא דאמר לקמן גבי כלב שנטל חררה וליחייב נמי בעל גחלת נראה דאין זה ראיה אליבא דרש"י שפירש שם דעיקר הקושיא היה שלא יפסיד הניזק דכיון שהדין הוא דבעל כלב אינו משלם רק חצי דמי הגדיש משום צרורות לר"י ולר"ל פטור בעל הכלב לגמרי על הגדיש לכך מקשה שפיר וליחייב בעל גחלת והיינו כל מה דליכא לאשתלומי מבעל הכלב לישתלם מיניה כדפירש רש"י התם להדיא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר שישלם בעל הגמל הכל והטעם נלע"ד נכון אליבא דרש"י שכתב לעיל בסוגיא דדליל בדאדיי אדויי שאפילו אם קשרו אדם פטור הקושר לגמרי וע"כ הטעם כמ"ש לעיל דכיון שנעשה היזק ע"י כח התרנגול ממש שזרקו א"כ אין לנו לחייב כלל להקושר כיון דלא אפשר בדליל כדי להזיק בלתי כח התרנגול וא"כ ה"ה נמי כאן כיון דאיירי במסכסכת שהגמל הולך ומבעיר בידים כל הבירה א"כ נראה כל הנזק ממעשה הגמל ממש לכך יש לו לחייבו בכל הנזק ולפטור את החנוני דנראה שאין בניצוצות שלו כדי להדליק כל הבירה לולי מעשה הגמל ומשאוי שעליו והגמל עושה עיקר הנזקין בידים משא"כ לקמן בכלב שנטל גחלת דמקשה התם על מקום הגדיש ושם לא עשה הכלב אלא מעשה הינוח אבל עיקר הנזק נעשה ע"י גוף הגחלת דלאחר שנסתלק מעשה הכלב שהניחו גוף הגחלת הולך ומבעיר והו"ל כבור המתגלגל ברגלי בהמה דהיינו מי שהניח איזה דבר תקלה בר"ה וגלגלה הבהמה התקלה למקום אחר והזיקה לבתר דנייח דאמרינן לעיל דהחיוב על בעל התקלה הראשון וה"נ דכוותי' אלא דלר"י מחייב בעל הכלב בח"נ משום חיציו דצרורו' ולר"ל פטור לגמרי רק על מקום גחלת לכך מקשה שפיר דלמה יפסיד הניזק אלא דליחייב בעל הגחלת בכל מאי דליכא לאשתלומי מבעל כלב כנ"ל לפ' הסוגיא אליבא דרש"י והמעיין היטב בל' רש"י בסוגיא דשמעתי' ולקמן בדף כ"ג ולעיל בסוגיא דדליל וכן בכמה מקומות הנוגעים לדינים אלו יראה לעין שדברים אלו נכונים וברורים בס"ד. אבל למאי דמסקינן דאיירי שעמדה להטיל מימיה א"כ אין נראה הנזק ממעשה הגמל בידים שהגמל אינו עושה אלא מניעת ההליכה משם וגם בזה הוא אונס. ולפי מה שפירשתי לא שייך להקשות חנווני אמאי חייב אלא דוקא לבתר דמוקמינן לה במסכסכת אבל מעיקרא דהוי ס"ד דלא איירי במסכסכת לא שייך להקשות כן שהרי אם לא סכסכה הוי לגמרי דומיא דכלב שלא עשה אלא מעשה הינוח ומחייבי שניהם וא"כ הוי ניחא ליה דהא דקאמר חנווני חייב היינו בשותפות עם בעל הגמל דקאמר לעיל מיניה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ואי במסכסכת אמאי חייב חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב וכו' כל זה הדיבור נמשך לפי שיטתם לקמן גבי וליחייב בעל גחלת וכן במה שכתבו לעיל בסוגיא דדליל דאף באדיי אדויי מחייב הקושר מחצה דלדידהו בכל מילי שנעשה הנזק בשנים שניהם משלמין ואין חילוק אף אם אחד מהם עיקר בגוף הנזק וכן מוכח מדבריהם בכמה מקומות ועיין מה שכתבתי בסמוך דלרש"י אינו כן ודו"ק ועמ"ש לעיל בסוגיא דשלמים שהזיקה:

בא"ד אמאי חייב חנווני הכל וכו' הא דלא ניחא ליה לפרש באמת הא דנקט חנווני חייב קאי אדלעיל מיניה והיינו שחייב עם בעל הגמל דאפשר דלישנא לא משמע הכי ועוד מדנקט ר"י פוטר ולא קאמר ר"י אומר בנר חנוכה החנווני פטור ובעל גמל חייב א"ו דבעל הגמל כ"ש דפטור אפילו בלא נ"ח דת"ק נמי פטר ליה וא"כ מקשה למה באמת פטרינן לבעל הגמל כיון דאיירי במסכסכת ואפשר דמשום הכי מייתי מלתיה דר"י מעיקרא משום דבעי לאקשויי בסוף ממילתיה וק"ל:

דף כב עמוד ב

בגמרא ת"ש המדליק את הגדיש וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דגבי אדם המבעיר בידים בשל חבירו אפילו ר"ל מודה דאין החיוב משום ממונו אלא משום אדם המזיק וא"כ יש להקשות לכאורה מה מקשה רבא לר"ל אבל באמת לק"מ דהא דנקט כאן המדליק את הגדיש אין הכוונה שנתכוון להדליק הגדיש של חבירו אלא במדליק בתוך שלו והדליקה הגדיש של חבירו איירי התם וכן איתא שם להדיא דפליגי תרי אמוראי בפי' המשנה דהא דמייתי הכא המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו אין זה לשון המשנה אלא רישא דמתני' הוא המדליק את הגדיש ר"י אומ' משלם כל מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חיטים וכו' ואח"כ אמרו בבא אחריתי היה גדי כפות לו וכו' אלא שהש"ס קיצר בלשונו ופליגי אמוראי שם אי פליגי ר"י ורבנן דוקא במדליק בתוך שלו או אפילו בתוך של חבירו פליגי נמצא משמע דעכ"פ כ"ע מודו דעיקר מילתא דמתניתין איירי במדליק בתוך שלו ועליה קאי היה גדי כפות לו שהרי נקט אח"כ ומודים חכמים לר"י וכו' וא"כ מקשי שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה רישא בעל גמל חייב אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי עכ"ל. לפמ"ש לעיל אליבא דרש"י נתבאר דלא הוי הכי טעמא דסיפא מעיקרא:

בד"ה היה גדי כפות לו תימא דלתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי עכ"ל. קצת יש לדקדק דאמאי פשיטא להו דבהכי הוי רבותא טפי דהא איכא למימר נמי איפכא דבגדי שאינו כפות ונשרף א"כ חזינן להדיא שהגדי נשרף מפשיעת השריפה בלבד ולא מיפטר מחמת שהיה לו לברוח כיון דחזינן שאין בו דעת אבל בגדי כפות הוי ס"ד דלפטור כיון שאין הנזק בא לו מחמת פשיעת השריפה לבד אלא הכפיתה גרם לו דאפשר שאילו לא היה כפות הוי עריק ואזיל ליה ויש לסברא זו ראיה בש"ס ואחד מהם בפרק הפרה דאמרינן הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור דפטרינהו רבנן מטעם שיכול לומר אי לאו אבנא דידך לא הוי נפיל לבור והדבר פשוט דאי לאו אבן הוי חייב בעל הבור דלא אמרינן איבעי לעיונא וליזיל כיון שאין בו דאי דעת ואפ"ה פטור היכא דאיכא אבן ולא אמרינן בלא אבן היה נופל לבור א"ו דכל היכא שיש במה לתלות תלינן וה"ה הכא ואף שיש ליישב ולחלק דהתם עיקר הפטור כיון דבעל האבן חייב שהוא ג"כ בור כדפרש"י התם מ"מ גוף הסברא במקומה עומדת דכל היכא שיש ריעותא אחרת שגורם לנזק יש סברא לפטור המזיק האחרון והוצרך התנא לאשמעינן דחייב אפילו בגדי כפות ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בפרש"י בד"ה עבד כפות לו וכו' פטור אגדי וגדיש דקלב"מ שההורג עבד נהרג עכ"ל. ואע"ג דלפי מאי דס"ד השתא דלא איירי בהצית בגופו של עבד זימנין דמשכחת שאינו חייב מיתה על העבד כגון שלא ידע שיש שם עבד והו"ל שוגג עליו מ"מ פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין שוגג למזיד לענין פטור ממון וכן פי' רש"י להדיא פ' הכונס:

בגמרא א"ה מאי למימרא. ואע"ג דאף למ"ד אשו משום חציו אין לפרש פטורא דסיפא אלא משום קלב"ם מ"מ לא שייך להקשות מאי למימרא דקמ"ל שפיר דאע"ג שאינו חייב מיתה ממש כמ"ש בסמוך אפ"ה פטור מתשלומין מטעם דלא חלקת אבל עכשיו דמוקים לה במיתה ממש קשה מאי למימרא וא"ל דקמ"ל דאע"ג שלא התרו בו פטור כפרש"י שם דפשטא דלישנא לא משמע כן דא"כ הו"ל לפרש בהדיא כן ועי"ל דלמ"ד אשו משום חציו היא גופא קמ"ל שחייב מיתה אף כשלא הצית בגופו והיינו משום חציו וק"ל:

בתוס' בד"ה אילו קטיל תורא עבד וכו' ונראה לר"י וכו' והא בדבר שממונו עושה לא שייך קלב"ם עכ"ל. אין הכוונה שמצד הסברא הוא כן אלא מדחזינן שהתורה חייבה בשור שהזיק עבד שלשים שקלים ולזה כיון רש"י ג"כ ונתיישב ג"כ קושית מהרש"א ע"ש:

בד"ה בגדי דחד ועבד דחד וכו' ותי' הריב"א דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד וכו' עכ"ל. פירוש דלפ"ז מתרצים ג"כ הסוגיא דהכא דלמאי דאוקמינן שהצית בגופו של עבד האי נמי רודף הוא ובחנם נדחק מהר"ם לפרש דלא מתרצים אלא האי דסנהדרין:

בפרש"י בד"ה ור"י אמר אפילו שלהבת וכו' והכא חציו דחרש הן עכ"ל. מה שהקשו בתוס' דהא מסקינן דר"י אית ליה נמי משום ממונו וא"כ איך כתב רש"י דר"י לטעמיה נראה דלק"מ לרש"י שהרי דקדק רש"י בלשונו ואמר אלא חציו דחרש הם וא"כ הכוונה מבואר דאף שממונו דבעל שלהבת היא אפ"ה פטור כיון שהחרש עושה ההיזק בידים דחציו הם וכה"ג אפילו בשור פטור דלא מחייב התם בעל השור אלא כיון שהשור עצמו עושה ההיזק והחרש אין עושה אלא מניעת השמירה וכן בשלהבת לר"ל דס"ל דלאו חציו דחרש הוא דלאו מכחו קא אזלי אלא משום ממונו חייב בעל השלהבת שלא שמרו כראוי שהחרש אינו עושה כלום אלא מניעת השמירה אבל כל היכא שהחרש עושה היזק בידים ע"י ממונו של חבירו לא נוכל לחייב בעל הממון כלל וכ"כ התו' עצמן לעיל גבי בור המתגלגל דכל היכא שנעשה היזק ע"י אחר בכוונת היזק פטור בעל הממון וא"כ לר"י דס"ל אשו משום חציו הו"ל כאילו היזק החרש בכוונה דאף שאין בו דעת לשמור שייך בו כוונת היזק כדי לפטור בעל הממון וכן מ"ש התוס' עוד דבפ"ק משמע דטעמא דר"י משום דשלהבת לא ברי היזקא עכ"ל ג"ז ליתא לפרש"י דשם לא אמרו בש"ס אלא בזה הלשון התם צבתא דחרש קא גרים ופרש"י שם אחיזתו של החרש הזיק אבל בשור ובור הנזק נעשה ע"י השור ובור ולא ע"י החרש וזה ממש כמ"ש דכיון דס"ל לר"י אשו משום חציו נמצא שהחרש עצמו עושה היזק ודוק כי נכון הוא:

בתוס' בד"ה חציו דחרש הן וכו' מידי דהוי אמסר שורו קשור כראוי לחרש עכ"ל. וזהו לפי שיטתם דלקמן דף ל"ט ע"ב אבל לפרש"י שם ליתא אלא בקשרו כראוי פטור כמ"ש לעיל ע"ש אבל מ"מ רש"י גופא ס"ל כתירוץ ר"י דהכא ויתבאר בסמוך גבי וליחייב בעל הגחלת:

בא"ד אלא משום דקסבר שלהבת לא ברי היזקא עכ"ל. גם זה לפי שיטתם ופירושם שם בפרק קמא אבל לפירש"י ליתא כמו שכתבתי שם ע"ש ועמ"ש בסמוך:

דף כג עמוד א

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' עד סוף הדיבור. יש לתמוה למה השמיטו תו' לומר דאיכא בינייהו האי דגמל דלר' יוחנן מחייב אפי' בלא מסכסכת ולר"ל דוקא במסכסכת ונראה ליישב דהתו' לא נקטי אלא כל הני דמשמע להדיא מסוגיא דשמעתין שמשתנה פי' משניות וברייתא בין ר"י לר"ל אבל הא דשני לעיל מתני' דגמל במסכסכת סברי התו' דאף לר"י מתוקמא הכי משום דלא קתני חייב ח"נ וכמ"ש לעיל ולא נחתו לאותן חלוקים שכתבתי שם ואף דלענין דינא ודאי דנ"מ ג"כ בגמל לא חש להאריך:

בפרש"י בד"ה ה"ג וליחייב נמי בעל גחלת דהא בין למר ומר משום ממונו אית להו עכ"ל. משמע מפירושו דלפי מאי דס"ד מעיקרא דר"י לית ליה משום ממונו אלא משום חציו לחוד לא שייך להקשות וליחייב נמי בעל גחלת וע"כ היינו טעמא דלא מחייב משום חציו כל היכא שהנזק נעשה ע"י דבר אחר הגורם וקשה דא"כ אמאי לא מקשי לעיל לר"י מהא דקתני שאם הדליק החנווני נרו מבחוץ שהחנוני חייב ואמאי חייב כיון שהנזק נעשה ע"י גרמת הגמל שאינו שלו אבל באמת לא קשה מידי לפי דרש"י נחית כאן לסברת התוס' דלעיל דלטעמא דאשו משום חציו לא מחייב אלא ברוח מצויה גמור אבל לטעמא דמשום ממונו לא בעינן רוח מצויה כולי האי וא"כ א"ש דבשלמא החנווני שפיר מחייב אפילו משום חציו לחוד דכיון שהניחה בחוץ לר"ה הוי רוח מצויה גמור שהרי הרבה עוברים ושבים עם בהמתם ומשאם טעונים עליהם בר"ה ונוח לידלק ומוטל על החנווני לשומרו מזה אבל כאן גבי כלב דאיירי ע"כ שהחררה עם הגחלת היא ברשות הניזק מדמחייב על החררה משום שן וא"כ לא חשיב רוח מצויה כל כך דאינו מצויה שיכנס הכלב לרשות הניזק דמאי בעי ברשותיה לכך לא שייך לחייב בעל הגחלת משום חציו כיון דלא הוי רוח מצויה כל כך לכך פירש רש"י דעיקר הקושיא כיון דבין למר ומר משום ממונו אית להו וא"כ יש לחייבו שפיר אף ברוח שאינה מצויה כל כך כיון שעכ"פ מצויה קצת וכמ"ש תוס' לעיל:

בא"ד וקס"ד דגחלת דחד וגדיש דחד עכ"ל. כוונתם ליישב הל' וליחייב בעל גחלת משמע שהגדיש אינו שלו וק"ל:

בתוס' בד"ה וליחייב בעל הגחלת פי' גם בעל הגחלת וכו' ועוד אי כשלא שימר וכו'. עי' מ"ש לעיל בדף הסמוך גבי חנווני אמאי חייב ועי' ג"כ מ"ש בסוגיא דדליל:

בד"ה וליחייב בעל הגחלת האי לישנא לאו דווקא וכו' וא"ת ואמאי לא פריך ולפטור בעל הכלב מן החררה וכו' עכ"ל. כוונתם להקשות שיפטור בעל הכלב לגמרי ולא ישלם אפילו ח"נ דכיון דקס"ד דמקשה דאיירי שלא שימר הגחלת א"כ גם החררה היא במקום שאינו משתמר אלא במקום גלוי והפקר לכך אין לנו לחייבו כלל משום שן וכן משמע לקמן בסוגיא דשמעתין דחיוב שן אינו אלא כשהפירות מונחים במקום המשתמר וע"ז תירצו דלענין חררה ודאי הוי מקום המשתמר ולפי שרבים נדחקו לפ' דכוונת התוס' ישלם ח"נ ולכך הוצרכתי לפרש כן וק"ל:

דף כג עמוד ב

בגמרא ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה ע"כ לשון הש"ס בכאן. תמוה מאד כמו שכתבו התוס' ואף לפירושם הל' דחוק מאד כמ"ש הם בעצמם אבל הנראה מזה דפשיטא ליה להש"ס דכל היכא שהבהמה לוקחת ואוכלת מיד לית דינא ולית דיינא דבתר אכילה אזלינן א"נ אע"ג דלא אכלה מיד כיון שבנתינתה לפיה אינו ראוי עוד לאכילה קרינן ביה שפיר וביער בשדה אחר אלא דוקא כאן גבי כלב שנטל חררה כיון שהכלב הולך עם החררה למקום א' והיא שלימה בפיו א"כ לא נראה לחייבו אשעת לקיחה כיון שהחררה היתה בעין ואפשר להצילה אלא עיקר החיוב חל כיון שהניחה בגדיש ולקחה אח"כ ואכלה לכך מקשי הש"ס לעיל שפיר דאכלה היכא כיון שאין לנו לחייבו אלא משעת אכילה ומוקי לה משום הכי דאכלה בגדיש דבעל חררה פי' וא"כ יש לנו לחייבו שפיר על לקיחה ואכילה אחרונה וע"ז דייק הש"ס שפיר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי פי' כיון דעל לקיחה ראשונה לא מחייבינן ליה כיון שלא נעשה בו שום היזק אלא על לקיחה אחרונה שלקחה מפיו של עצמו ואכלה מחייבינן ליה מוכח דפי פרה כחצר הניזק דמי ותפשוט דאיבעיא להו ועיקר האיבעיא באמת הוא כמ"ש התוס' דנפקא מינה אם הושיטה אחר וכו' ולכך לא מצי למיפשט ממתני' דשן מועדת לאכול הראוי לה דהתם מיירי שאוכלת תיכף וא"כ נעשה הביעור תיכף בנתינתה לפיה בשעת הלקיחה והא דקאמר הש"ס שן דחייבה רחמנא היכי משכחת לה היינו ג"כ כמו שכתבו התוספות דאלישנא דקרא פריך דכתיב ובער בשדה אחר משמע שהביעור גופיה נעשה בחצר הניזק ובזה נתיישב ג"כ דלא תיקשי לעיל לפירוש רש"י גבי איבעיא להו דמתגלגל בדף כ' ודו"ק:

בגמרא מ"ט דרבי יהודא כו' אמר אביי תמול חד מתמול תרי כו'. והא דכתיב תרי זימני מתמול שלשום נראה לכאורה דחדא לענין שנעשה מועד לנזק שלם ואידך לענין כופר אלא דלפ"ז תקשה דהר"ל למיכתב ג"כ והועד בבעליו תרי זימני ויש ליישב אמנם יותר נ"ל דאידך קרא דאו נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום היינו לענין חזרה דמהכא יליף רבי יהודא דבעיא נמי ג' ימים דהכי פירושא דקרא דאם נודע שכבר היה מועד גמור מתמול שלשום דוקא אע"ג דבתמול שלשום תרי זימני לא נגח אפ"ה לא הוה הפסק משא"כ היכא שהיה השור נגח קודם תמול שלשום והפסיק תלת זימני חזר לתמותו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בלשון האיבעיא דלייעודי גברא והיינו לאביי כדאית ליה שחדא מהנגיחות הוא עכ"פ בתמול או שלשום ולרבא כפשטא ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה איזהו מועד אור"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו וכו' עכ"ל. צ"ע דלפי פירושם בסמוך בד"ה ולא ישמרנו דרבא לא מחייבו ג"כ אלא בנגיחה רביעית והיינו שהתוס' הוכיח כן מסוגית הש"ס וברייתא אבל לישנא דקרא ודאי משמע יותר דבנגיחה השלישית חייב וא"כ קשה דלמא רבי ור"ש ב"ג פליגי ג"כ לענין מועד דלרבי דס"ל בעלמא תרי זימני הוי חזקה מוקי לקרא דולא ישמרנו דחייב האידנא בנגיחה שלישית ולרשב"ג דס"ל תלת זימני הוי חזקה מוקי מסברא קרא דולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית נעשה מועד ואח"כ ישלם בנגיחה רביעית ומצאתי במהר"ם בדבור הסמוך המתחיל ולא ישמרנו שהביא שם איזה גליון מתוס' בענין זה ע"ש דלפ"ז דברי התוס' כאן תמוהים ועיין מה שאכתוב בסמוך ויתיישב על נכון:

בד"ה ולא ישמרנו האידנא חייב פי' בקונטרס וכו' וא"כ אפי' למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחילה ולא ישלם נזק שלם עד נגיחה ד' עכ"ל. התוס' הוכיחו כן מסוגית הש"ס אבל מה שאמר רבא ולא ישמרנו האידנא חייב משמע דיליף הכי מקרא לא נתיישב לפ"ז דנגיחה שלישית לא רמיזא בקרא דוהועד בבעליו לאו לשון מועד הוא אלא לשון עדות וצ"ל דרבא יליף מדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו ובא ללמד שאין השור נעשה מועד שישלמו הבעלים נ"ש עד שיעידו בפני הבעלים ובפני הב"ד וע"כ דאיירי כאן מנגיחה שלישית וא"כ אם נאמר דבנגיחה זו משלם תיכף נ"ש א"כ קרא ל"ל דמילתא דפשיטא היא שאין חבין לאדם אלא בפניו עיין מ"ש בזה פ' הגוזל בתרא דף קי"ב גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד א"ו דלא מחייב נ"ש אלא בנגיחה ד' וא"כ והועד בבעליו בא ללמד שבנגיחה ג' צריך להעיד בפניו ובפני ב"ד דוקא ואז נעשה מועד לשלם בנגיחה ד' אבל כשלא העידו עליו בנגיחה ג' בפניו אינו משלם בנגיחה ד' אף אם העידו בו באותו נגיחה וזהו חידוש גדול ומה שאמר האידנא חייב אף שנעשה בר חיובא לשלם נ"ש להבא ויותר נראה דלרבא נמי דאמר מתמול שלשום תרי אפ"ה כתיבי שפיר שלשה נגיחות בקרא מקמי והועד בבעליו דקרא אדלעיל מיניה קאי דכתיב נגיחה ראשונה דתמות ועלה קאמר קרא דאם שור נגח הוא מתמול שלשום לבר מנגיחה דהשתא נעשה מועד וכן פרש"י ז"ל להדיא בחומש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטה אחרונה דרש"י דרבא מחייב בנגיחה שלישית כדקאמר ולא ישמרנו האידנא ומה שהוכרח לרבא לפ' כן היינו דוקא אליבא דר"י והיינו למאי דפרישית דר' יהודא לענין חזרה מאידך קרא נפקא דקאמר קרא ואם נודע כי שור נגח הוא משמע שנודע השתא בשעת נגיחה זו דכתיב ברישא דקרא שכבר היה מועד גמור קודם לכן מתמול שלשום וא"כ בהדי נגיחה דהשתא ה"ל נגיחה רביעית ועל כרחך דולא ישמרנו דכתיב בתר הכי היינו בנגיחה דהאידנא דאל"כ הו"ל חמש נגיחות א"כ ולא ישמרנו דרישא נמי איירי דכוותיה ולפ"ז הך סוגיא דפ' חזקת הבתים לא תיקשי דהתם בלא"ה לא מתוקמא אליבא דרבי יהודה דאיהו אית ליה טעמא אחרינא בחזקה דג' שנים כר"י שיודיעו שנה וילך שנה כו' אע"כ דכרבי יוסי איירי דלית ליה חזרה דג' ימים או כר' מאיר כדמסיק התם להדיא מאן הולכי אושא ר' ישמעאל וס"ל. כרבי מאיר ודוק היטב. ובזה נתיישב מה שהקשיתי בסמוך דע"כ ר' מודה בהא דמדכתיב והועד בבעליו בתר שני נגיחות משמע דאיירי בנגיחה שלישית מדאיצטריך לאשמועינן דבעיא בפניו ע"כ דלא משלם נ"ש בנגיחה זו אלא מכאן ולהבא וק"ל:

דף כד עמוד א

בא"ד הנ"ל וקשה דאמרינן לקמן וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה וכו' לפי מה שפירשתי אפילו אי תורא נמי לא א"ש עכ"ל. פי' דאפילו אמרינן לייעודי תורא לא יכול לבוא לעולם לידי נגיחה ד' כיון דנעשה מועד בפני ב"ד בנגיחה ג' קטלינן ליה מיד ואין לומר דאיירי שהוזמו ג"כ עידי נגיחה ג' ובשעת נגיחה ד' הוזמו כל הזוממין דא"כ וא"ל הדרא קושיא לדוכתא שהרי לא נעשה מועד ולא חייב בנגיחה ד' שיכול לומר הזוממין הטעוני ולא חששתי לשומרו כן הוא סברת התוס' לפי המובן אבל קשיא לי טובא על דבריהם דנראה לענ"ד דאדרבא מסוגיא זו נראה סיוע לדברי תוס' ראשונים דלא מחייב בנגיחה ד' אא"כ נעשה מועד בפני ב"ד מקודם דאלת"ה תקשי היכי אמרו שם הניחא אי לייעודי תורא שפיר ותיפוק ליה דליעודי תורא א"ש אפילו בלא עידי זוממין דלא שייך להקשות כלל מועד היכי משכחת לה דהא משכחת שפיר דאיירי דאתי תלתא כתות סהדי בחד יומא והעידו על נגיחה של ג' ימים א"נ דאייתי כת א' על שלשה נגיחות של ג' ימים דמהני למ"ד לייעודי תורא א"ו דעיקר הקושיא דמועד היכי משכחת לה היא בנגיחה ד' דכיון דלא מחייב בנגיחה ד' אם לא שנעשה מועד בב"ד תחילה וא"כ הא קטלינן ליה תיכף כשנעשה מועד בב"ד וע"ז משני התם כגון שהוזמו וכו' ואיירי כגון שבאו עידי שלשה נגיחות וא"כ נעשה מועד בב"ד ואח"כ הוזמו ובנגיחה ד' באו הזוממין להזים ג"כ עידי נגיחה ד' והוזמו הזוממין על כל ההזמות וא"כ איגלי מלתא למפרע דהזמה קמייתא לאו מלתא היא וההעדאה קמייתא במקומה עומדת וקרינן ביה והועד בבעליו כמו שיתבאר וא"כ מחייב שפיר אנגיחה ד' כופר וקטלינן ליה וע"ז מסיק התם הניחא אי לייעודי תורא א"ש כיון שהועד השור בב"ד תחילה אע"ג שהוזמו אח"כ קרינן ביה שפיר והועד בבעליו לענין זה שאם הוזמו הזוממין הוי מועד למפרע ואייעד תורא ואי משום שיכול לומר לא חששתי לשומרו לא איכפת לן בזה דלמ"ד דלייעודי תורא בעינן ג' ימים ע"כ שאין הטעם בזה משום שמירת הבעלים דהא א"נ אייתי ג' כתות סהדי בחד יומא נמי נעשה מועד א"ו שכל זה הוא מגזירת הכתוב וא"כ לענין דבעינן שהועד בפני בעלים הוא נמי מגזירת הכתוב ולא משום שמירה ומכ"ש דא"ש אליבא דרבא דאמר ולא ישמרנו אתי לנגיחה ג' קודם שנעשה מועד בב"ד א"כ א"א לומר שהטעם דבעינן הועד בפני בעלים הוא משום ולא ישמרנו דמה דהוי הוי א"ו דוהועד בבעליו לא קאי אולא ישמרנו ואין זה נתינת טעם אלא גזירת הכתוב הוא דבעינן והועד בבעליו וא"כ ודאי דבהוזמו זוממי זוממין הוי מועד גמור אלא למ"ד ליעודי גברא בעינן מימר אמר לא הוי ידענא פי' דהא למ"ד לייעודי גברא בעינן ג' ימים היינו משום שידעו הבעלים לשמרו וא"כ מכ"ש דבנגיחה ג' בעינן שיעידו בפני בעלים היינו משום שמירה דולא ישמרנו קאי על כל ג' נגיחות דבכולהו בעינן והועד בבעליו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהוזמו הזוממין לא הוי מועד למפרע שיכול לומר לא חששתי לשומרו ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דלכתחילה לקחו הבעלים וכו' ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה ד' וכו' עכ"ל. גם בכאן קשה מה תירצו דמ"מ תקשה א"ה אמאי איצטריך לאוקמי שהוזמו הזוממין ואמאי לא מוקי למ"ד ליעודי תורא דאיירי דאתו עדות שלש נגיחות בחד יומא ולא הספיקו לגמור הדין עד שנגח נגיחה ד' ונראה ליישב דסברת התוספות היא דהא דלא מוקי בדאייתי ג' כיתות בחד יומא היינו משום דמלתא דלא שכיחא היא דכיון דאיירי התם שהמית אדם בכל הנגיחות א"כ אורחא דמלתא שעדים באים תיכף לב"ד באותו היום לגמור דינו ולסלקו כדי להסיר התקלה אלא דאכתי מצי לאוקמי בפשיטות שכת אחת מעידה על כל הנגיחות מיהו אפשר דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי פשטא דקרא דכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו משמע שהועד בבעליו מתמול שלשום:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' מ"מ כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש בד' וכו' עכ"ל. וקשה דהא קי"ל אין עדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין על פיהם ועוד דא"כ שנים שמעידין באחד שהוא גדול והביא שתי שערות וכי נאמר שאם הוזמו חייבין מיתה שרצו לעשותו בר עונשין וה"נ דכוותה וא"ל דשאני הכא בשור המועד שהוחזק נגחן חשבינן ליה כאילו נגח דהא ליתא שהרי העדים יודעין שהאמת שאינו נגחן וא"כ לא רצו להפסידו כלום וצ"ע:

שם בגמרא אמר להם הרי אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות וזבה בימים וכו' עד מסתברא קאי בראיות. ונראה פירוש הסוגיא דר"מ ור"י לא פליגי אי ילפינן ק"ו או לא אלא בגוף הסברא פליגי דר"מ סבר דבקירוב הזמן ביום אחד הוי יותר חזקה מבריחוק הזמן וא"כ יש כאן ק"ו גמור ור"י סובר שאין כאן ק"ו כלל דנראין הדברים להיפך דכיון שהוחזק בג' ימים הוי יותר חזקה מבג' פעמים ביום אחד וע"ז הביא ראיה מזבה ולכך השיב לו ר"מ הרי אומר וזאת פי' דאדרבה משם ראיה לדברי שיש ק"ו לחייב בראיות בקירוב הזמן יותר מבימים לכך איצטריך וזאת למעוטי משא"כ אם נאמר שאין כאן ק"ו א"כ אמאי איצטריך וזאת למעוטי קירוב הראיות כיון דגלי קרא בהדיא גבי זבה ימים רבים משמע להדיא דבימים תליא מילתא א"ו דאיצטריך וזאת לאפוקי מק"ו ונראה שלזה כיון רש"י בלשונו בד"ה הרי הוא אומר ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק"ו והיינו כמו שכתב דאיצטריך קרא לאפוקי מק"ו ובזה נתיישב קושיות התוספות דודאי אין זה התוכיח כמו כל התוכיח שנזכר בש"ס דבכל דוכתא פי' היוכיח דנהי שהק"ו הוא אמת מ"מ מוכח שאין זה החומר גורם הדין משא"כ כאן א"א לפרש כן אלא שהיוכיח בא לעקור הק"ו מעיקרא ולומר שאין כאן חומרא כלל וע"ז השיב ר"מ שפיר כמ"ש:

שם ודלמא למעוטי זב מימים. סובב ג"כ על מה שכתבתי דמקשה על דברי ר"מ שהביא ראיה מדאיצטריך וזאת אלמא דאיכא ק"ו בקירוב יותר מבריחוק ע"ז מקשי מנא לך הא דלעולם אימא לן שאין כאן ק"ו כלל ואיצטריך וזאת למעוטי זב מימים שלפי הסברא אדרבא ריחוק מיקרי יותר מוחזק מבקירוב ועוד דקרא סתמא כתיב גבי זב דבג' ראיות הוא טמא והוי אמינא דל"ש בקירוב (וקאי) בריחוק לכך איצטריך וזאת וק"ל ובכך נכונה הסוגיא מכל מה שדקדקו המפרשים בזה:

שם ומה ראית מסתברא עמ"ש בתוספות:

בתוס' בד"ה הרי הוא אומר וא"ת וכו' וי"ל דהתם גלי קרא שאין הטעם משום דהוחזקה רואה. פירוש מדחזינן דבזב שניהם שווין א"ו גזירת הכתוב הוא כך:

בד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר וכו' א"נ המקשה סמיך אהקישא וכדפריך בסמוך מה ראית עכ"ל. כל המפרשים מקשים פה אחד דלפ"ז קשה באמת מאי פריך מה ראית תיפוק ליה דמוכח דאתי למעוטי זב מראיות דאילו למעוטי הזב מימים קשה לא נכתוב ההיקש ולא איצטריך לכתוב ג"כ וזאת ע"ש ונכנסו בדוחקים כל זה מחמת שחושבין לסברא פשוטה שהק"ו הוא ק"ו גמור אף לסברת המקשה וא"כ לא איצטריך למעוטי זב מימים דמהיכי תיתי לא מוקי הקרא במלתא דמסתברא אבל לדעתי דברי התוספות עולין יפה כשנדקדק עוד למה הוצרכו לשני פירושים ולא סגי בפירוש ראשון לכך נ"ל דכך פירושו דודאי פשטא דלישנא דתלמודא מאי דקאמר ממאי דלמעוטי זבה מראייה אימא למעוטי זב מימים זה הל' משמע שרוצה לומר אבל לא זבה מראייה לכך הוצרך התוספות לכתוב בתחילת דבריהם דליתא להאי פירושא והיינו שאם נפרש כוונת המקשה דאתי למעוטי חדא דווקא דהיינו זב מימים וקשה באמת אמאי לא מקשי דקרא אתא למעוטי תרווייהו דהכי שפיר טפי לישנא דקרא וע"כ מוכרח אתה לומר דהא דלא מקשי דאתי למעוטי תרוייהו היינו משום שהמקשה מחזיק ג"כ סברת הק"ו לק"ו גמור וא"כ לא שייך לומר דבאמת וזאת אתי למעוטי זבה מראייה ולאפוקי מק"ו דמהיכא תיתי לומר כן כיון דאפשר לקיים הק"ו ונוקי קרא דוזאת למעוטי זב מימים ע"ז כתבו התוספות דא"כ לשתוק מוזאת כוונת דבריהם כיון שלפ"ז המקשה אינו סותר ק"ו א"כ מאי מקשה אימא למעוטי זב מימים דא"כ מיעוט ל"ל דכיון דבקירוב איקרי יותר מוחזק מהיכא תיתי לרבות אריחוק דאיצטריך קרא למעוטי א"ו שאין לפרש כן כוונת המקשה אלא דפריך דאתי למעוטי תרווייהו וע"ז כתבו אח"כ א"נ המקשה סמיך אהקישא וכו' כוונתם בזה דלעולם נוכל לפרש כוונת המקשה כפשטא דלישנא דפריך אבל לא זבה מראייה ואין להקשות א"כ לשתוק מוזאת שאנו אומרים דהמקשה פריך מעיקרא דדינא דמנ"ל דאיכא ק"ו כלל דלמא כר"י שאין כאן ק"ו כלל ואי משום דאיצטריך וזאת היינו למעוטי זב מימים לחוד והכל כדפרישית בגמרא אלא דלפ"ז תקשי אמאי לא מקשה באמת דאתי למעוטי תרווייהו כיון שסותר הק"ו ע"ז כתבו התוספות דהמקשה סמיך אהקישא ולכך לא הקשה דאתי למעוטי תרווייהו דא"א ודוק היטב כי נכון הוא. וכענין זה מצאתי אח"כ בס' קיקיון דיונה:

בד"ה מסתברא קאי בראיי' תימא אדרבא קאי בזב וכו' כדדרשינן בפ"ק וכו'. קצת קשה דיכול לומר דלא דמיא דהא דשייך הכא טפי לומר דקאי בזב ואתי למעוטי זבה היינו משום שכבר הוקשו בהקישא וא"כ מדגלי ראיות בזב ה"א דה"ה בזבה לכך קאמר וזאת פי' זאת האמור בענין היינו בזב דוקא משא"כ בכהנים ולוים דליכא הקישא לא שייך למעט כהנים מדין לוים ויש ליישב וק"ל:

בד"ה השתא הוא דקמסהדי ביה תימא לר"י דמ"מ קנס לא הוי וכו' עכ"ל. ולכאורה גברא רבא חזינן ותיובתא לא חזינן דמאי לנו בכך שאינו קנס ומאי קשיא ונ"ל דכך פירושו דקשה דליפשוט האי בעיא דליעודי תורא דהא קי"ל הלכתא כמ"ד פלגא נזקא קנסא וא"כ א"א ליעודי גברא קשה דלא לישתמט שום תנא או אמורא ולימא דזימנין דמשכחת פלגא נזקא שהוא ממונא כגון דאתיא תלת כיתות סהדי בחד יומא א"ו ליעודי תורא וע"ז תירץ דאין ח"נ חלוק וק"ל. ואח"כ מצאתי במהר"ם ע"ש אלא דאכתי אף ליעודי תורא נמי משכחת ביה פ"נ כגון שהבעלים מודים שהוא מועד:

דף כד עמוד ב

בתוס' בד"ה ולימרו הנך בתראי מקמאי לא מצי למיפרך דמוכחא מלתא דליעודי קאתי מדהמתינו עד נגיחה ג' עכ"ל. לא ניחא להו לתוס' לפרש כפירש"י דאיירי שבעל נזק שלישי הביאם דהתו' אזלי לשיטתייהו דלא מחייב בנגיחה ג' נ"ש עד נגיחה הד' וליכא לאוקמי נמי כשהביאן בעל נגיחה ד' לכל הכתות דהא בעינן שנעשה מועד קודם שנגח נגיחה ד':

בד"ה אלא דקמרמזי רמיזי וכו' כל הני שינויי בתראי אתי נמי ליעודי גברא עכ"ל. פי' דמאי דמשני כשבאו רצופין היינו שבאו כל השלש כיתות בכל ג' ימים וכן הוא במהר"ם וכ"מ בכסף משנה בפרק כ"א מהלכות עדות:

בגמרא מאי לאו פטור משסה וחייב בעל כלב וכו' נראה דקא ס"ד מדנקט שיסה בו את הכלב ולא נקט שיסה בו כלבו דהוי משמע רבותא גדולה דאע"ג שהכלב הוא שלו אפ"ה פטור א"ו דבכה"ג הוי חייב והתרצן דחה סברא זו וק"ל:

דף כה עמוד א

בתוס' בד"ה אני לא אדון וכו' לדבריהם קאמר וכו' וא"ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי וכו' עכ"ל. עיין פי' כל הדיבור זה באריכות במהר"ם אמנם מה שהקשה מהר"ם דקושית תו' הוי שייכא יותר ברישא דמתני' דשם תחילת הדין הוא משן ורגל ע"ש באריכות ול"נ דלק"מ דקושית התוס' נמשכת דוקא אחר תחילת דבריהם שכ' דלדבריהם קאמר שהרי עיקר קושית התוס' אינו אלא למ"ד פלגא נזקא קנסא וא"כ לא שייך להקשות על דברי ר"ט דר"ט ודאי סובר פלגא נזקא ממונא לפי המובן מדמשלם נ"ש ברשות הניזק ומ"ד פ"נ קנסא היינו אליבא דרבנן אבל עכשיו שכ' דר"ט לדבריהם דרבנן קאמר דלדידי לית לי דיו אלא לדבריכם דאמריתו דיו מ"מ אודי מיהת דנילף קרן משן ורגל וא"כ מקשו שפיר למ"ד פ"נ קנסא מאי קאמר ר"ט לרבנן דלילפו ק"ו דהא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי ודו"ק:

בא"ד וא"ל מרשות לרשות גמרינן וכו' דמ"מ שייך למפרך שפיר כדמסיק לקמן וכו' ופריך מה לנזקי רגל שכן ישנן באש עכ"ל. ביאור דבריהם עיין במהר"ם ואני לא יכולתי להבין בדברי התוס' דלכאורה לא שייכא כלל האי פירכא אי ילפינן רשות מרשות דהא כל סוגית הפירכא ק"ו כך הוא מה ראית זה קל וזה חמור כיון דמצינו לומר נמי להיפך שהלמד קל יותר מן המלמד וזה דוקא אם נאמר דילפינן קרן משן ורגל והיינו ע"כ שהקל הוא שן ורגל שאינן משלמין דוקא בר"ה והחמור הוא קרן שמשלמת בר"ה ובכה"ג ודאי שייך למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וא"כ מה ראית לומר שקרן חמור משן ורגל אדרבא רגל חמור שהזיקה מצוי אבל אי ילפינן רשות מרשות והיינו שהקל הוא ר"ה שכן אין שן ורגל חייבין בה והחמור הוא רשות הניזק ששן ורגל חייבין בה א"כ לא שייך האי פירכא דמה לשן ורגל כלל ומה שהביאו תוספות ראיה מסוגיא דלקמן דבעי למילף כופר שלם בתם מנזקין דרגל ופריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש וכו' נראה שאין זו ראיה דהתם באמת עיקר הילפותא הוא כופר דקרן מנזקין דרגל והקל הוא נזקין דרגל שאינה משלמת בר"ה והחמור הוא כופר דקרן וע"ז מקשי שפיר מה ראית דכופר דקרן חמור אדרבא נזקין דרגל חמירי שכן ישנן באש וכן פרש"י שם להדיא. ואם נפרש דקושית התוס' היא דהיא גופיה תקשי מ"ל למקשה דהילפותא היא כופר מנזקין דלמא הילפותא היא רשות מרשות כמו הכא א"ו דאפילו בכה"ג שייכא האי פרכא ובאמת נ"ל דא"א לפרש שם הילפותא רשות מרשות שהרי הסוגיא פשוטה בכל הש"ס שדין ק"ו נסתר בא' משני פנים או מצד הפירכא שעושין על גוף הק"ו כמ"ש שהוא כמו מה ראית ר"ל מה ראית שהלמד קל אדרבא הלמד חמור מן המלמד ועוד מצינו שהק"ו נסתר מכח פירכת יוכיח והיינו שמקשין על סוף הדין שאתה אומר כיון שיש ללמד זו החומרא יש לנו ליתן ג"כ זו החומרא דבר פלוני יוכיח שיש לה ג"כ זו החומרא של הלמד ואפ"ה אין לה החומרא שאתה רוצה ליתן ללמד א"ו שאין זו חומרא גורם. וא"כ אתיא הסוגיא דלקמן שפיר דמקשי מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש וכן הא דפריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן ברגל והיינו דפריך על הילפותא דיליף כופר דקרן מנזקין דרגל ואם נאמר דהילפותא היא מרשות והיינו כופר דרשות הניזק מנזקין דר"ה והיינו שאנו אומרים מה ר"ה שהוא קל לענין נזקי שן ורגל אפ"ה חייב בחצי כופר רשות הניזק שהוא חמור ומה החומר שלה שמשלמת נ"ש אינו דין שיתחייב בה קרן בכופר שלם א"כ מכ"ש דאיכא למפרך שפיר אש יוכיח פי' היאך אתה אומר שכיון שיש לרשות הניזק חומרא דמשלמת נ"ש אתה רוצה ליתן לה עוד חומרא שהקרן ישלם כופר שלם אש יוכיח שמשלם ג"כ נ"ש ואפ"ה אינו משלם כופר וכן איכא למימר שן ורגל גופייהו יוכיחו שיש להם חומרא שמשלמין נ"ש ואפ"ה אין משלמין כופר והיינו כדפריך ר' אחא מדיפתי לקמן והא דלא פריך באמת בל' יוכיח היינו לפי דבאמת הילפותא היא כופר דקרן מנזקין דרגל והכופר דקרן הוא החמור שכן משלם חצי כופר ברשות הרבים והדין הוא שמחמת זו החומרא יש לנו ליתן ג"כ עוד חומרא שמשלם ברשות הניזק כופר שלם ואם כן איך שייך לומר אש יוכיח או שן ורגל יוכיחו שהרי לא מצינו באש ושן ורגל שיש להם חומרא דחצי כופר כדמצינו בקרן לכך לא מקשי בלשון יוכיח אלא בלשון פירכא וכמו שהקשה דמה ראית שכופר דקרן חמיר אדרבא נזקין דרגל חמירי אבל על הילפותא דרשות מרשות לא חש להקשות דשם הפרכא פשוטה בל' יוכיח כל זה בסוגיא דלקמן אבל בסוגיא דהכא דלא שייך כלל לשון יוכיח א"כ מאי מקשי תו' דלעולם אימא לך דמרשות לרשות גמרינן לכך לא שייך למיפרך מה לשן ורגל וכו' וצ"ע ודוק היטב ועמ"ש עוד בסוגיא דלקמן בענין זה אי"ה:

לעיל בתוס' בד"ה ת"ש שיסה בו את הכלב ותו דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרי'. פי' דלמאי דס"ד עכשיו דמתני' דהתם לא איירי אלא לענין מיתה וא"כ הא דייקינן הכא דחייב בעל הכלב היינו כופר אבל למאי דמסקי התוס' דמשמע ליה רישא בין לענין קטלא ובין לענין נזקין א"כ הא דדייקא הכא חייב בעל כלב היינו אם הזיק אדם אבל אם המית לעולם פטור בעל הכלב מכופר דלענין קטלא לא אמרינן:

בא"ד אני לא אדון וי"ל דלאו פירכא הוא וכו' ובפ"ק דזבחים וכו'. ביאור דבריהם עי' במהר"ם אבל קצת קשה אמאי מייתי מפ"ק דזבחים דהא בהאי גוונא גופא הוי מצי להקשות מסוגיא דלקמן גבי כופר שלם בקרן דפריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש אע"ג שאין חומרא זו מועלת לחייבו בר"ה ומוכח מכאן דשאני התם שהיא חומרא הכתובה בתורה להדיא וא"כ אמאי הוצרכו לאתויי ההיא דזבחים כלל ויש ליישב לפמ"ש בסמוך דהתם שייך הפירכא בל' יוכיח ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו כו' ק"ו כך היא וכו'. היינו דוקא לפמ"ש בסמוך דלא שייך פירכת מה לשן ורגל וא"כ יש ללמוד הק"ו קרן משן ורגל ממש והקל הוא שן ורגל א"כ מקשי התוס' שפיר דכל ק"ו כך היא שיש ליתן בחמור כל החומרות שבקל אבל לפי מאי דס"ד מעיקרא שסבר' האין לומר דהילפות' היא רשות מרשות והקל הוא ר"ה א"כ קאמרי רבנן שפיר דיו שהרי אף אם ניתן לחמור כל החומרות שבקל אינו אלא ח"נ וק"ל:

גמרא ור"ט לית ליה דיו וכו' ק"ו לשכינה י"ד ימים אלא דיו לבא מן הדין וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא מאי ענין האי דיו לסוגיא דשמעת' דבשלמא התם גבי שכינה לא מצינו חומרת הי"ד בשום מקום לא גבי שכינה ולא גבי אדם אלא ז' ימים לבד מצינו אלא שאנו רוצים להחמיר מסברא לפי שהשכינה חמורה במעלתה נחמיר ג"כ לחייב דין חדש ע"ז שייך שפיר דיו אבל הכא דמצינו להדיא חיוב נזק שלם גבי שן ורגל שהוא הקל שפטורים בר"ה א"כ למה לא ניחייב בקרן החמור נזק שלם ומנ"ל דדרשינן בכה"ג דיו כיון דלא דמי כלל ונ"ל ליישב בפשיטות דמאי דילפינן דיו משבעה דשכינה אין זה מצד המעשה ממה שלא הסגירה למרים י"ד ימים ע"פ הק"ו דמהיכי תיתי הוי להחמיר חומרא חדשה שלא מצינו כלל לא בקל ולא בחמור אלא עיקר הלימוד דדרשינן דיו היינו מיתורא דקרא דכתיב תסגר ז' ימים שהוא מיותר כדאיתא בסמוך א"ו דהמשך ל' הכתוב כך הוא ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים וא"כ ק"ו לשכינה שראוי ונכון באמת להחמיר עד י"ד ימים ולא מטעם ק"ו אלא מטעם החומרא בעצמה אלא דיו לבא מן הדין פי' כאילו הכתוב בעצמו אומר כן שא"א להחמיר עד י"ד כיון שעיקר הדברים לא נלמד אלא בק"ו א"כ לא מצינו להחמיר בלמד יותר מן המלמד בשום ענין שזהו מדה בתורה דיו לבא מן הדין להיות כנדון נמצא שאילו לא היה הלימוד בתחילה דרך ק"ו היה הכתוב מחמיר בה באמת עד י"ד ימים אלא לפי שנלמדה תחילה בק"ו אין להחמיר בה עוד יותר שזו היא המדה וא"כ מכאן אתה למד לכל הק"ו שבתורה שאין להחמיר בלמד יותר מן המלמד וזה שייך בין בתחילת הדין בין בסוף הדין דשניהם נקראו מלמדים כיון שהק"ו נבנה משניהם שהרי א"א לחייב נ"ש מקרן ברשות הניזק אלא משן ורגל ומקרן בר"ה וא"כ דיו לקרן ברשות הניזק שהוא הלמד להיות כמלמד שהוא קרן בר"ה וזהו כוונת הש"ס בסמוך במאי שאמרו האי תסגר דדרשינן בעלמא דיו. אחר כתבי זאת עיינתי בברייתא די"ג מדות ששם מקום הברייתא דק"ו כיצד והיא כלשון שהובא כאן בש"ס אלא שהוסיף בה בזה"ל אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון תסגר שבעת ימים ואחר תאסף עכ"ל הרי ממש כדברי וכן בס' מדות אהרן האריך מאד בפי' הברייתא ובכלל דבריו דברי והנאני הדבר מאד בעזה"י. ועי"ל דלפר"ת שפירש די"ד דשכינה היינו משום שהקב"ה נותן באדם שני חלקים כאביו ואמו א"כ א"ש שאין זה דין חדש כיון שע"פ הסברא נכונה יחוייב י"ד ימים דהיינו על כל חלק ז' אלא שא"א מטעם דיו ודו"ק:

דף כה עמוד ב

בפרש"י בד"ה זובו של זב וכו' הנך מפרש בפרק דם הנדה דמטמאו במשא עכ"ל. נ"ל דכוונתו בזה ליישב הסוגיא דשמעתין לפי דבאמת לא מצינו טומאת משא מפורש בתורה בכל ה"מ דזב אלא ברוק לחוד דכתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע מה שביד טהור טמאתי לך והיינו משא אבל בזובו של זב לא מצינו אלא זובו טמא ולפי פשוטו יש לפרשו במגע לחוד אלא דיליף בפ' דם הנדה דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז א"ו למשא לכך הוצרך רש"י כאן לרמוז לנו עכ"ז דבלא"ה ע"כ היינו אומרים דהא דזובו של זב מטמא במשא היינו משום דאתיא בק"ו מרוקו דטהור בטהור וכו' וכ"ש טמא בטהור שהרי זובו עכ"פ טמא בטהור במגע וא"כ הדין שיהא טמא אף במשא ולפ"ז יחויב לומר דהאי תנא לא דריש דיו היכא דמיפרך ק"ו וא"כ תקשה מאי מקשה הש"ס ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה והכוונה להקשות דבלא צחצוחי זיבה לא מטמא במשא מכח ק"ו והיינו ע"כ משום דדריש דיו ואיך יהיה זה כיון שכבר הוכחנו דהאי תנא גופא לא דריש דיו ועוד דהאי דמשני הש"ס אלא משום דאתי מרוקו לא הוי א"ש כיון דזובו גופא לא ילפינן אלא מרוקו לכך הוצרך רש"י לפ' דזובו וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה דקדק בלשונו הצח דזובו אתיא לחוד וכל הנך לחוד והיינו דזובו אתיא באם אין ענין כמ"ש לעיל ואם תקשה למה לא ילפינן באמת זובו מרוקו לפי המסקנא דהאי תנא לא דריש דיו לא ק"מ דזובו דהכא היינו הטיפה של ראיה שניה עצמה וא"כ לא שייך ללמוד מק"ו דטהור בטהור וכו' אינו דין שיהיה טמא בטמא שהרי עדיין לא מיקרי טמא עד לאחר אותה הראיה ובלא"ה צ"ל כן דאלת"ה תקשי ל"ל קרא דזובו טמא אף לענין משא דה"א לא גרע מש"ז א"ו לא דמי דש"ז אינו טמא עד לאחר שכבר ראה שני ראיות וכאן איירי מראייה שניה גופא וכן פי' תוספות להדי' בפ' דם הנדה ע"ש ודו"ק:

בגמרא מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת עכ"ל. מהרש"א הקשה כאן אמאי לא נימא משכב ומושב יוכיח ועי' במהרש"א במס' שבת דף פ"ד ישוב נכון ואין רצוני להאריך ושם אאריך אי"ה במקומו:

בתוספות בד"ה שטהורין בזב תימא מנ"ל שלא יטמאו במעיינות הזב וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך שמעינות הזב טמאין בפכי' קטנים דמ"מ עבדינן שפיר ק"ו ממגע הזב עצמו ונראה באמת שזהו נמשך על מה שפי' קודם לזה בסוף דיבור הסמוך דלכך פריך מפכים קטנים ולא מפכי' גדולים לפי דקטנים טהורות מכל טומאות זב לכך מקשו דהא אף בקטנים מצינו טומאה במעיינות הזב ועיקר הקושיא אינו על הק"ו אלא על הלשון כהנ"ל וכן משמע מפירושם במסכת שבת וק"ל:

בד"ה אמר קרא וכבסתם וכו' וא"ת ונילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל וכו' ואף על גב דשרץ גופא מק"ו אתיא ככתוב בהדיא חשיב ליה עכ"ל לכאורה יפלא הדבר שדבר הנלמד בג"ש הבאה מכח ק"ו יוחשב יותר ככתוב בהדיא מק"ו לחוד ובודאי אילו לא נאמר הג"ש אלא בשביל זה לחוד הוי א"ש אבל האמת דג"ש זו איצטריך לכמה מילי כמ"ש התוס' בסמוך וא"כ איך שייך לומר כן ונ"ל ליישב בטוב טעם עפ"י מ"ש לעיל דגזירת דיו סותרת הק"ו לגמרי והוא המדה בתורה שא"א להחמיר בשום ענין בעולם בלמד יותר מן המלמד כמו שמצינו גבי י"ד דשכינה שמהראוי היה שהתורה יחמיר עליה עד י"ד אלא שהכתוב גופא אינו רוצה להחמיר כיון שנלמדה תחילתה בק"ו וא"כ א"ש דאי הוי ילפינן מפץ בק"ו לטומאת ערב מזב לא היה אפשר לומר דקרא וכבסתם קאי ג"כ אמפץ ליתן בה טומאת ז' דכיון דטומאת ערב גופא לא כתיב בהדיא אלא מק"ו מזב א"כ איך תחמיר בלמד יותר מהמלמד אדרבא מסתבר להיפך דקרא וכבסתם דוחה לגמרי הק"ו דמפץ אפילו מטומאת ערב כיון שכל טומאת המת אינו אלא של ז' וזו א"א ליתן לה ז' ע"כ דליתא בטומאת המת כלל לכך ילפינן לה שפיר לטומאת ערב בג"ש משרץ דאתיא בק"ו מזב ואח"כ מרבינן מוכבסתם לטומאת ז' ואי משום דמחמרינן במת יותר מבשרץ אין זה דוחה הג"ש דהא דאמרינן כאן דון מינה ואוקי באתרה היינו אף דמצד הג"ש אין אנו יכולין להחזירה למקומה אבל התורה ודאי יכולה להחמיר בה ממקום אחר כנ"ל ברור:

דף כו עמוד א

ברש"י ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתי' בר קטלא ולאו בר גלות עכ"ל. וקשה מה בכן דלא אתרו ביה מ"מ לפטור מדתנא דבי חזקיה דלא חלקת בין מתכוון לשאין מתכוון וכו' וכן בין מותרה לשאינו מותרה כמו שפרש"י גופא לעיל דף י' ד"ה משא"כ באש וכו' ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקלב"מ כדאי' פ' הכונס עכ"ל ובפ' הכונס פי' להדיא בד"ה היה גדי כפות וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו נהרג הא קי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורים עכ"ל נמצא מוכח דפשיטא ליה לרש"י דכיון דבמזיד ודאי פטור מתשלומין דילפינן מקרא דלא יהיה אסון דלא מחייב מיתה וממון א"כ ה"ה לא אתרו ביה נמי פטור מדתנא דבי חזקיה וא"כ אמאי איצטריך הכא קרא לפטור אדם מכופר ונ"ל דסבר רש"י דחיובא דכופר לא שייך למילף מדתנא דבי חזקיה דכיון דקי"ל כופרא כפרה סד"א דחייב אדם כופר נהי דבמזיד ואתרו ביה או בשוגג גמור לא אצטריך קרא שהרי יש לו כפרה במיתה או בגלות אבל במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא ולאו בר גלות סד"א שיתחייב כופר כי היכי דתיהוי ליה כפרה לכך איצטריך עליו ולא על האדם וכיון דגלי קרא דאפי' בכופר שייך תנא דבי חזקיה למד רש"י מכאן דה"ה לענין אש שהמית אדם שייך לומר כן ועי' מ"ש פ' שור שנגח דף מ"ג ודו"ק:

בתוספות בד"ה ויהא אדם חייב בכופר וכו' ומדתנא דבי חזקיה לא נפקא אלא לפטור בשוגג בלא מתכוון וכו'. עי' לעיל בתוס' דף ד' בד"ה כראי אדם שכ' שם דהא דתנא דבי חזקיה היינו דוקא בממון שהזיק בשעת חיוב מיתה וכן קלב"מ היינו דוקא בממון אחר ולכך לא מקשו כאן מקלב"מ וק"ל:

בד"ה עליו ולא על האדם וכו' דלא נשקול ממונא ונקטליה וכו' עכ"ל. היינו כתחילת הסוגיא דפ' החובל אבל לפי המסקנא הא דלא עבדינן תרתי היינו מטעם קלב"מ דאתי מכדי רשעתו וכופר ולא תקחו לנפש רוצח היינו דלא נשקול ממונא ונפטריה:

בד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת מה לאדם שכן מועד מתחילתו עכ"ל. לפי מה דפשטינן לקמן בסמוך דאיכא כופר ברגל מצינו למימר שפיר דברגל קאמר שיתחייב בד' דברים מק"ו דליכא למיפרך שכן מועד מתחילתו אלא דא"כ תקשי באמת מאי קמיבעיא ליה בסמוך ותפשוט מדאצטריך איש בעמיתו למעט שור מד' דברים דלא נילף לחיובא מק"ו דכופר אלמא דאיכא כופר ברגל לכך הוצרכו לתרץ בע"א:

בא"ד וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף. פי' דהכי יליף מה חיוב דכופר שאינו באדם המזיק אפ"ה איכא באדם הניזק ע"י שור מכ"ש חיוב דד' דברים שחייב באדם המזיק אינו דין שיתחייב בשור דאזיק אדם אבל קשה דהא כתבו התוספות לעיל בדף כ"ה בד"ה אני לא אדון וכו' דאפי' בכה"ג שייך למיפרך שפיר א"כ מה הועילו התוס' בתירוצם ומהרש"א הרגיש בזה וכתב שיש לחלק סתם הדברים ואנחנו לא ידענו ולולי שהתוספות הביאו ראיה לעיל מהא דאמרינן בסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנו באש הייתי מחלק ביניהם בטוב טעם אבל אחר הראיה שלהם ודאי תקשי ובאמת הנראה מסוגית הש"ס ומדברי התוס' עצמם בכמה מקומות עצמו מספר דכה"ג לא שייך למיפרך וא"כ קשיא הא דלעיל והנלע"ד בענין זה הוא כך דודאי סוגיית הש"ס במדת הק"ו נראה שאין להקשות פירכא אלא בתחילת הדין ולא בסוף הדין והטעם בזה נראה לפי שעיקר הק"ו נבנה מתחילת הדין וסופו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דרך משל בנדון שלפנינו שעיקר הדין נוכל ללמוד בקיצור מנזקין כופר הקל חייב בשור דאזיק אדם מכ"ש נזקי ד' דברים החמור אינו דין שיתחייב זהו עיקר הק"ו אלא שלא היינו יודעים באמת למה נקרא לכופר קל ולד' דברים חמור לכך נצטרך לומר שקולו של כופר הוא שאינו חייב באדם המזיק משא"כ בד' דברים שחייב באדם המזיק ע"כ הוא חמור וא"כ ק"ו שיתחייב בהם שור המזיק אדם נמצא שזו הקולא וחומרא אינו אלא גילוי הק"ו למי שאינו יודע אבל היודע יכול להעלימו וא"כ אין שייך להקשות מה לאדם כיון שאין זה עיקר הדין. ודאי דשייך להקשות אסיפא דדינא פרכת יוכיח שפירושו שהגילוי מלתא שאתה אומר יש לו סתירה דאיך תאמר שזה גורם החומרא דבר פלוני יוכיח אבל פרכת מה לאדם וכיוצא בה לא שייכא כלל כמו שכתבתי אבל לעיל בתוס' שכ' וא"ל מרשות לרשות גמרינן וכו' ע"כ א"א לפרש הק"ו בקיצור ולומר מה ר"ה הקל חייב בה הקרן ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב בנ"ש דאיך יתכן לומר כן דאע"ג דאליבא דר"ט קיימינן דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו היינו כשהק"ו דרך כלל כגון מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת נמצא שעיקר הק"ו הוא רק שיטמא במת ממילא שמעינן שטמא טומאת ז' כמו שאר טומאות מת אבל לומר להחמיר בחמור חומרא חדשה זו לא שמענו דאל"כ וכי נאמר שיחייב ר"ט באדם המזיק שור תשלומי כפל שיאמר מה שור דאזיק שור חייב נ"ש אדם דאזיק שור שהוא חמור אינו דין שיתחייב תשלומי כפל אלא ודאי שא"א לומר כן וכהנה רבות בש"ס וכמ"ש לעיל בסוגיא לק"ו לשכינה י"ד ימים. נמצא דלפ"ז א"א לפ' כלל הק"ו דמרשות לרשות בדרך קצרה מה ר"ה הקל חייב ח"נ רשות הניזק החמור לא כ"ש שיתחייב נ"ש דזה לא יתכן א"ו פי' הק"ו דמרשות לרשות הוא ק"ו מורכב וצריכין להזכיר בו בפי' ענין שן ורגל ונאמר כך מה ר"ה שהיקל בו בשן ורגל אפ"ה החמיר בקרן והיינו ע"כ דקרן חמור משן ורגל א"כ רשות הניזק שחייב בשן ורגל נ"ש אינו דין שחייב בקרן נ"ש ובכה"ג ודאי לית ליה לר"ט דיו כיון דאמרינן דקרן ברשות הניזק יהיה כמו שן ורגל ברשות הניזק הדין הוא ממילא שיתחייב נ"ש דסתם נזקי רשות הניזק היינו נ"ש נמצא שעיקר הדין הוא משן ורגל בפי' וא"א להעלימם לכך כ' התוספ' שפי' דאפילו בכה"ג שייך למיפרך מה לשן ורגל ופי' כדפרכי בכל סוגית הש"ס היאך אתה אומר שהקרן ידמה בנזקין לשן ורגל דמה לשן ורגל שההיזק מצוי אבל כאן אין אנו צריכים לומר שידמה השור בנזקי אדם לנזקי אדם דאזיק אדם כדי שנוכל להקשות מה לאדם שכן מועד מתחילתו אלא אנו אומרים בקיצור שידמה נזקי ד' דברים במהותו כמו נזקי כופר במהותו דאם כופר הקל חייב בשור מכ"ש ד' דברים החמור ומה שאנו אומרים ד' דברים שחייב באדם אין זה אלא גילוי החומרא בלבד ועל דרך זה תמצא רוב ק"ו שבש"ס ובתוספ' ומה שהביאו התוס' מההיא דבסמוך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש יתבאר בסמוך ג"כ על דרך הנזכר דלפירוש התוספות דומה ממש למה שכתבנו בפי' דמרשות לרשות ודו"ק:

בד"ה רגל שדרסה ה"ה דהוי מצי למיבעי' בשן דחיה עכ"ל. דבשן דבהמה א"א להמית אדם אלא בנשיכה דלאו אורחא והוי תולדה דקרן אבל בחיה אורחא הוא וק"ל:

בגמרא מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אין זה מדין ק"ו דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש ועוד דתקשי קושית התוספות אלא נראה דעיקר הבעי' אלישנא דקרא דכתיב עליו ודרשינן ולא על האדם והכי משמע מלישנא דקרא וא"כ משמע דבשור בכל גווני חייב או דלמא דלא אמרינן אלא בקרן דוקא ועוד דהא דחייב בשן ורגל היינו משום דכופר זה אינו דין חדש אלא שינוי השם לבד שהרי לא מצינו בשור שהמית אדם שום תשלומין אלא כופר לחוד א"כ לפ"ז אדרבא הסברא נראה לחייב דאם נפטר אותו א"כ נחמיר בשור שהמית שור יותר משור שהמית אדם וק"ל:

בתוספות בד"ה או דלמא קרן וכו' תימא מאי מספקא ליה וכו'. ונראה מדבריהם שהתמי' קיימת על המסקנא דאיכא כופר ברגל וקשה מהיכא תיתי כיון דליכא ק"ו אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש ועי' בהרא"ש שבכלל דבריו דברי וק"ל:

בגמרא תנא מנזקין דרגל מייתי ליה ופי' רש"י מה רגל שבר"ה פטור מנזקין ברשות הניזק נ"ש קרן שבר"ה חצי כופר אינו דין שברשות הניזק כופר שלם עכ"ל. וזה תימא לפי מ"ש לעיל דאפי' ר"ט דלית ליה דיו מודה שלא נוכל להחמיר חומרא חדשה דליתא לא בלמד ולא במלמד וא"כ מהיכא תיתי לחייב כופר שלם כיון דברגל שהוא המלמד ליכא כופר כלל ובקרן שהוא הלמד ליכא אלא חצי כופר א"כ כופר שלם הוא חומרא חדשה ונימא דיו ונ"ל ליישב דהכי גמרינן ק"ו בדרך כלל מה רגל שבר"ה אינו חייב אפילו כדין תם החמרת עליו ברשות הניזק שנעשה מועד מתחילתו קרן שבר"ה משלם חצי כופר כדין תם אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק שיעשה מועד מתחילתו וא"כ כשנעשה מועד מתחילתו ממילא חייב בכופר שלם כמו שאר מועד דקרן כנ"ל נכון עפ"י סוגית הש"ס בכ"מ ועפ"ז תבין דברי התוספות לעיל במשנה בד"ה אני לא אדון וכו' שכ' דמוכח מכאן דאיכא למיפרך אפי' אסוף הדין מדפריך תלמודא הכא מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש ולא יפרש הק"ו דמרשות לרשות ילפינן עד כאן תורף כוונתם ולכאור' הדבר תמוה איך נלמד הק"ו מרשות לרשות ולומר מה ר"ה הקל חייב חצי כופר רשות הניזק החמור אינו דין שישלם כופר שלם שזה א"א בשום ענין כמו שהארכתי לעיל אבל לפי מ"ש בסמוך א"ש דנלמד מרשות לרשות אפילו לענין נזקין וכופר ונאמר מה ר"ה שהקלת בו לענין נזקי הרגל ואפילו בתם החמרת בו לענין כופר והיינו ע"כ דכופר חמור מנזקי רגל וא"כ ק"ו לרשות הניזק שהחמרת בו לענין נזקי רגל שנעשה מועד מתחילתו אינו דין שנחמיר לענין כופר שיעשה מועד מתחילתו וא"כ א"א לקצר הק"ו ולומר מה ר"ה הקל חייב ק"ו לרשות הניזק ולדמות הרשויות להדדי שהרי ר"ה גופיה חצי כופר וכן אין לדמות קרן לשן ורגל שהרי שן ורגל עצמם פטורים מכופר אלא ע"כ שנעשה הק"ו מורכב ועיקר הענין שראוי לדמות הכופר במהותו כמו נזקי רגל במהותן דכמו דשם נעשה ברשות הניזק מועד מתחילתו כמו כך בכופר וע"ז כ' תוס' שפיר דאיכא למיפרך מה לנזקי רגל לכך הוא מועד מתחילתו שכן ישנן באש משא"כ בכופר ומה ראית דכופר חמור כן נ"ל בדברי תוס' לעיל אבל כבר כתבתי שם באריכות דא"א ללמוד רשות מרשות משום שיש להקשות בל' יוכיח דאש יוכיח וכן שן ורגל גופיה יוכיח שהחמרת בהם לענין נזקין ואפ"ה הקלת לענין כופר אבל מ"מ יש ליישב לפמ"ש עכשיו דלא שייך לשון יוכיח שכיון שעיקר הלימוד אינו אלא שיעשה מועד מתחילתו כמו בסופו משא"כ באש ורגל דליתא לכופר כלל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה לאו משום דס"ל כר' יוסי הגלילי וא"ת אפילו בלא ר"י וכו' ומה שן ורגל דפטורים בר"ה וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאדם יוכיח שחייב בר"ה ואפ"ה פטור מכופר עכ"ל והניחו בצ"ע ולענ"ד דלק"מ דמה לאדם שאינו בתורת כופר כלל אפילו לכמה פעמים משא"כ בקרן כמ"ש בסמוך דהכי דיינינן ק"ו ומה שן ורגל שפטורים לגמרי בר"ה אפ"ה ברשות הניזק נעשו מועדים מתחילתם קרן דבר"ה הוי תם לשלם ח"נ אינו דין שיעשה מועד מתחילתו וע"ז לא שייך לומר אדם יוכיח וכיון דילפינן מק"ו דקרן ברשות הניזק נעשה מועד מתחילתו ממילא אתרבו לכופר שלם כמו כל המועדים דשור משא"כ באדם שאפי' אם נעשה מועד מתחילתו אינו בתורת כופר כן נ"ל נכון:

דף כו עמוד ב

בגמרא מנה"מ. נראה דעיקר הקושיא אינו אלא על מה שדקדק בסמוך דפטור בשוגג מד' דברים ואפ"ה חייב בנזק ע"ז מקשה מנה"מ לחלק בכך אבל אגופה דמתני' לא קשיא ליה אמאי חייב אדם בשוגג דמהיכא תיתי לחלק בין שוגג למזיד כיון דאדם חייב אפי' על נזקי ממונו ואין לך שוגג גדול מזה אלא עיקר הקושיא כדפרישית וק"ל:

שם אמר חזקיה וכו' אמר קרא פצע תחת פצע וכו'. מהכא משמע נמי דדוקא נזק מחייב בשוגג ולא ד' דברים דאלת"ה נכתוב להאי קרא גבי ד' דברים אלא דוקא בנזק מחייב דאיתא אפילו בנזקי ממונו משא"כ בד' דברים:

בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה וכו' וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפי' וכו' עד סוף הדבור. כל זה הדיבור אין כאן מקומו אלא לקמן פ' החובל ונראה שכוונתו ליישב הסוגיא דהכא דלפי פשוטו יש לפרש דהא דדרשינן מפצע ליתן צער במקום נזק לאו דוקא צער אלא על כל הד' דברים קאי אבל לפ"ז יקשה הסוגיא דהכא דלמאי דמסקינן דתרתי שמעת מיניה א"כ אי ס"ד דאיירי כאן מכל הד' דברים למה לא נאמר ג"כ דבכולהו יתחייב השוגג כמזיד א"ו דלא איירי קרא דתחת פצע אלא מצער אלא דאח"כ ילפינן כולהו מצער וא"כ לא שייך להקשות דלמא בכולהו דהא קרא לא איירי אלא מצער ואי איתא דבכולהו חייב נכתוב להאי קרא גבי כל הד' דברים וא"ל נמי דבצער לחוד נחייב עכ"פ השוגג דמאי שנא צער מכולהו אלא מוקמינן קרא לנזק לחוד דהכי מסתברא כיון דאיתא בנזקי ממונו וכן משמע מל' התוס' בדיבור הסמוך:

בא"ד וא"ת דהכא משמע וכו' נמשך ג"כ למ"ש בסמוך דקרא איירי מצער לחוד דבלא"ה הוי אמרינן דעיקר הקרא אתי לשאר הנזקין וק"ל:

בפרש"י בד"ה זרק בעל הכלי כלי מראש הגג עכ"ל. נראה דקשיא ליה מדקאמר רבא סתמא פטור ולא אמר פטור המשבר והוי משמע דהזורק חייב שכן הוא האמת לכך פירש שבעל הכלי זרקו אבל בסמוך דקאמר נמי לשון פטור משום דבאמת שניהם פטורין:

דף כז עמוד א

בגמרא בא שור וקיבלו בקרניו פלוגתא דר"י ורבנן וכו' נראה דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה בן בתירא דבסמוך אבל אליבא דרבנן דריב"ב אפילו למ"ד בדמזיק שיימינן פטור מכופר שהרי השור ודאי פטור ממיתה וכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדאיתא לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' א"ו דאליבא דריב"ב קיימינן דלדידיה שור בסקילה שהוא אחרון ודוק וכ"נ מל' התוס' פ' שור שנגח ד' וה':

בתוספות בד"ה קרע כסותי חייב תימא היכי מייתי ראיה וכו' תדע מדנקט על בגדו מכלל דעל בשרו פטור וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא אמאי לא מייתי ראיה מעל לבו ומת שהוא פטור והיינו ע"כ מטעם שהיה לו להסיר ועי' במהרש"א אלא שדבריו אינם מובנים לי שאף לפי פירושו היה יכול לאתויי הכל מרישא ונ"ל דהא דלא מייתי מהא דקתני על לבו פטור דהתם איירי שפטור ממיתה ואין לדמות נזקין למיתה לענין זה שהרי נזקין חייב אף באונס משא"כ במיתה לכך מייתי מעל בשרו דמשמע שפטור אפילו בנזקין גרידא ועי"ל דדוקא בעל לבו ומת שייך לומר היה לו להסיר הגחלת דאין לך אדם שימית את עצמו כדי לחייב חבירו אבל בעל בגדו ונשרף דאיכא למימר דמה שלא הסיר היינו משום שסומך על התשלומין של חבירו לכך מייתי מעל בשרו ונשרף דאיכא למימר נמי דניחא ליה בתשלומי ד' דברים ואפ"ה חייב ממילא ה"ה הכא והראשון נ"ל יותר:

הדרן עלך כיצד הרגל