תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק ב

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא תליתאה

דף יט עמוד א

רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי פי' רב אשי דייק מפשטא דסיפא דתני דרסה על הכלי אלמא ראשון הוי רגל ושני צרורות. וק"ל דמתני' רבנן היא כדכתבית במה"ת ולא אבעי ליה לבעיא כדבעינן אנן אי מתניתין סומכוס אי רבנן. דקים ליה דרבנן הוא אלא בעי לה הכי צרורות דרישא מחמת ביעוט הוי או כי אורחייהו:

ומה דק"ל במהד"ת דאי רישא מיירי בצרורות כי אורחייהו תרי כי אורחייהו למה לי. יש לומר דלהכי תני רישא משנה יתירא לדיוקא דוקא או שהיו צרורות מינתזין תחת רגליה דהוי כי אורחייהו משלם חצי נזק הא מחמת ביעוט רביע נזק ומש"ה מיבעיא ליה:

דף יט עמוד ב

אלא מתניתין דאדייה אדויה וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר. פי' חצי נזק לא מתוקם אלא אבעל התרנגול ובדאדייה אדויה וכיון דהכי הוא אין לומר בו קשרו אדם אחר חייב כדפרישית במה"ק דכיון דשני עביד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון אלא בעלמא איתמר דליל הפקר אמר ר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם אחר חייב פי' כגון שעשה מעשה בור שנתקלו בו ונפלו. והאי קשרו אדם אחר לאו דוקא קשרו אלא אם פשע בו והשליכו בחוץ חייב משום בור המתגלגל אע"פ שלא קשרו ודליל הפקר נמי זה פירושו כגון דאצנעי' אבל אי לא אצנעי' חייב דבור ברה"ר לית ליה בעלים ומאי בעל הבור בעל התקלה. והאי דאצנעי' לית ליה בעלים ומאליו נקשר ופטורין שניהן:

דף כא עמוד א

והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דקייימא לאגרא דאי לאו קיימא לאגרא אע"פ ששכר מראובן כיון שהבית נמצא של שמעון ושמעון לא עביד לאגורי פטור שהרי גברא דעביד למיגר אי חצר לא קיימא לאגרא פטור. וה"נ אע"ג דאוגר מראובן כיון דלאו דיליה הוות כמאן דליתיה להאי אוגרא דמי וכיון דשמעון מריה דביתא לא עביד לאוגרי פטור:

דף כב עמוד ב

(כלב שנטל חררה) ולא מיחייב עד דמסר ליה סילתא גיזא ושרגא: פירש המורה דהא ודאי פושע הוא ומשמע מתוך פירושו שהחרש הוליכם למקום אחר והבעירם ואחריהן נשרף הגדיש ואנו מחייבין את הפקח מפני שפשע ומסר בידו הכל מתוקן ואינו נראה לי דכיון דקסבר דאשו המהלכת היא משום חציו א"כ מעש' חרש הן. ואע"ג דראשון פשע אין לנו ללכת אחר פשיעתו של ראשון אלא אחר מעשה חרש כדאוכחית במהדורא קמא מש"ה אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שהפקי' שם אותם בארץ והיתה ראוי' הדליקה ללכת לגדיש וחיציו הן אלא שמוסרה לחרש לשומרה שלא תלך ומש"ה לא מיפטר שאלו היה מוסרה לבן דעת היה פטור:

דף כג עמוד א

לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה. מיכן מוכיח שסתם התלמודא סובר דבתר אכילה אזלינן ולא בתר עקירה וכך מוכיח נמי מבעיא דפי פרה בחצר הניזק:

דף כג עמוד ב

ולימא ליה מה בעי ידך בפומא דחיואי הנה ודאי יש להקשות מה שהקשיתי במהדורא תניניא אבל במאי בעי ריפתך (בפומא) דכלבאי אין להקשות דכיון דלגבי שן בתר אכילה אזלינן אילו לקח הכלב מבית הניזק והביא בחצר המזיק ואכיל מי לא מיפטר ה"נ כשלקח והביא לתוך פי' אי כחצר המזיק דמי ליפטר. אבל נשיכת הנחש דהוי תולדה דקרן ליכא למימר הכי שאלו לקחה בהמתו כלי מחצר הניזק והביאתו ברשות המזיק ושיברתו מי לא מחייב וה"נ לחייב:

פיסקא (איזהו תם) אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו. מה דקשיא לי במה"ק נ"ל לתרוצי הכי בודאי אי הוה יליף שור המועד ממקום אחר הוה אמר ליה זבה תוכיח וכל יוכיח דעלמא ממידי דכתוב באורייתא פרכינן אלא הכא מיניה וביה יליף מסברא דסבר למימר שיותר יש להחמיר בקירוב הנגיחות מריחוק הנגיחות ואמרו לו זבה תוכיח שהחמירה תורה בריחוק ראיותיה ולא ילפינן ק"ו לקירוב ראיותיה דאלמא יותר יש להחמיר בריחוק מן הקירוב וה"נ בשור המועד לא תילוף הקירוב מן הריחוק בק"ו. אמר להם לעולם יותר יש להחמיר בקירוב מן הריחוק והתם בזבה דלא דרשי' ק"ו משום דקרא מעטיה לקירוב אבל הכא דלא מעטיה אני יכול לדרוש ק"ו אם בריחוק חייב רחמנא ק"ו בקיורב:

דף כד עמוד ב

איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו אי קשיא ותפשוט ליה מבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. דקאמר פשע ואם השני עבד מעשה בגופו כגון דבהדי דקא אזלי מזקי השני חייב והראשון פטור. אבל אם הוזקו בו לאחר מיכן חייב בראשון שמפני גרמתו של שני לא נפטר גרמתו של ראשון עד שיעשה השני מעשה כדפי' במה"ק. גבי בור וגבי אש שמסרה לחש"ו. וה"נ מפני גרמת המשסה לא נפטר בעל הכלב שפשע ולא שמר כלבו. תש בה ודאי גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דאדם מגלגל ליה שלא מדעתו וכן אשו ביד חרש דחרש דממעטי ליה לאו בר דעת הוא. לא פטרינן ליה לראשון מפני גרמתו של שני אבל אם שם ראובן אבנו ברה"ר והלך שמעון מדעת וסילקה משם והניחה במקום אחר והזיקה לא נסתלקו מעשי ראשון וחייב השני:

וגם לגבי אש נמי אלו מסרה לבן דעת לא נסתלקו מעשה ראשון וה"נ המשסה בן דעת הוא הילכך יש לנו לפטור הראשון בעל הכלב ואע"פ שהמשסה פטור:

פיסקא שור המזיק ברשות הניזק. אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר קשיא לי דמאי איצטרכינן לגזרה שוה ולאדחוקי כולי האי כיון דילפינן מת משכבת זרע בהיקישא לבגד ועור נילף נמי למפץ דכי היכי דמפץ טמא בשכבת זרע ה"נ טמא במת ובשכבת שרע נילפי' בק"ו מפכין קטנים מזב כי היכי דיליף שרץ מזב דהא טיפת ש"ז ראויה ליכנס בפי פכים קטנים ובתר דילפא איהו בק"ו תיהדר ותילוף למת בהיקשא כדאמרינן בפרק איזהו מקומן של זבחים דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש:

דף כו עמוד א

פיסקא אדם מועד לעולם:

ואמר רבה נפל מן הגג ונתקע כו' מה שהקשיתי על המורה במה"ק. דמפרש שנפל ברוח מצויה ופרישי' התם דהיה ישן בראש הגג גרסינן אינו כלום. דאי ישן גרסינן מאי אריא בראש הגג אפילו בביתו נמי לא קנה כדאמרינן בריש פרק הבא על יבמתו. אמר רב יהודא ישן לא קנה ביבמתו ומקשי ליה ממאי דתניא בין ער בין ישן ומוקי לה רב אשי כגון נים ולא נים תיר ולא תיר. ותו דהתם מוכח בפירוש דל"ג ישן דאמרינן התם אונס דמתניתין היכי דמי אילימא שאנסוהו גוים והאמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא מדעת ואלא בישן והאמר רב ישן לא קנה בימתו ואלא בנתקע והאמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים וביבמתו לא קנה. הא לך בפירוש דל"ג במילתיה דרבה ישן. והאי דהדר אמר נפל מן הגג בין ברוח מצויה בין ברוח שאינה מצויה דברישא פירש דין היבמה והדר פי' דין הניזק וד' דברים והבשת כשנתהפך: