חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה. אמרינן בגמרא איידי דסליק מרגל פתח ברגל ואיכא למידק אי אשור דקתני ברישא דמתניתין (דפ"ק) [דפרק קמא קאי] ליתני קרן ברישא ואי אסיפא דפרקא ליתני האדם, בשלמא לשמואל דקמפרש תנא שור (לרגל) ומבעה (לשן) שפיר (דמי) דקאי אמאי דפתח תנא דפ"ק אלא לרב דאמר תנא שיר וכל מילי דשור קשיא ואפשר לומר דאמאי דסליק בפרקא קמא במילי דשור קאי דקתני השן מועדת לאכול והרגל מועדת לשבר.
גירסת הספרים: והבהמה מועדת בוי"ו. ומתניתין תרתי קתני, ופירושו הרגל ששנינו שהיא מועדת להלך כדרכה ולשבר ומיהו אין המשנה מתיישבת בכך דא"כ מה חדש ומה ביאר כאן ברגל יותר ממה ששנינו בפ"ק דהתם נמי כי הא תניא בלא גרוע (בתוספות) הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה ועל כן (פירוש) [פירשו] בתוס' דלא גרסינן והבהמה אלא הבהמה גרסינן וחדא תניא כלומר הרגל ששנינו שהיא מועדת כיצד הבהמה מועדת להלך ולשבר דרך הלוכה דהיינו תולדתו ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן בגמרא דתנא רגל לאבות והבהמה לתולדות ואם איתא לא תנא הכא אלא תולדות ולא מפרשא מידי דאבות ומסתבר דרישא אע"ג דלא חדשה מידי אורחי' דתנא הוא למפתח (בחד') [בחדא] דפשיטא כדי לסדר בתר' מאי דאצטריך למיפשט ודכותה בגמרא דבני מערבא בריש פ"ק (ב"ק פ"א ה"א) גבי תולדות דקרן בגמרא התם תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיחה נגיפה עיקר ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות וכן כאן התחיל במה שכבר נתפרש כדי לסדר ולפרש התולדות.
היתה מבעטת. תימה מאי קא הדר תני ליה הכא הא תנן לה בפ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ועוד קשיא לי דמבעטת תולדה דקרן ומאי תנא ועריב ליה בין מילי דרגל. ואפשר דמשים (דתקל' דיצא') מרגל תנא ליה בין מילי דרגל ובתוס' אמרו דאגב דתנא צרורות ובעיטה שוה בתשלומין לצרורות ותרווייהו חצי נזק תנא להו בהדדי וא"נ למסתמה דלא כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והכא ע"כ בחצר הניזק היא דהא צרורות פטורה ברשות הרבים וכל זה איננו שוה דאמאי תנא במילי דרגל ליתנייהו באפי נפשיה בתר מילי דרגל גבי אכלה (כשות) [כסות אוכלים] (יט, ב) שאף אלו תולדות הקרן (דמאן) [למאן] דמפרש בגמרא היתה מבעטת והזיקה בבעיטה או צרורות מחמת ביעוט חצי נזק אתי שפיר דמשום צרורות נקט ליה ולומר דצרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק הוא צרורות כאורחייהו נזק שלם וכסומכוס אבל למאן דמפרש לה כרבנן קשיא לי ושמא אי כרבנן אתי לאשמועינן דאפילו צרורות הבאות מחמת הביעוט חצי נזק ואין שינוי (וא"צ) [וא"כ] לאשמועינן בהפך ויש שינוי וכבעיא דר' אשי כו'.
דרסה על הכלי ושברתו. כתוב בתוס' דאצטריך [לאשמועינן] דלא תימא כל שדרס כל כך בחוזק כונתה היתה להזיק וה"ז כקרן קמ"ל (ול"נ) [ולי נראה] דהכא משום צרורות נקטה ומני ואזיל כלהו גווני דצרורות.
סד"א ושלח את בעירה כתיב וכו'. ואע"ג דהא שמעינן לה מרישא דקתני בהדיא התרנגולים מועדין להלך אפ"ה ניחא ליה לאשמועינן בתרוייהו בשן וברגל קמ"ל דחיה בכלל בהמה ופירש"י ז"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתרי' איל וצבי ויחמור ואיכא למידק אם כן תרנגולין מאין אלא בין חיה בין עופות בכלל בהמה דילפינן בהמתך מבהמתך דשבת כדדרשינן בשלהי פרק שור שנגח את הפרה (נד, ב) דבעירה היינו בהמתו כדמתרגמינ' בהמה בעירא.
בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה. בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הלוכה באינך לא איצטריך ותנא הני וה"ה בקרנא דרך הלוכה וכן תני לה בתוספתא (ב"ק פ"א מ"ד).
וחמור במשאו. אע"ג דהיינו כשליף דתנא ליה אצטריך לפי שאין משאו של חמור מהודק עליו כשליף שעל הבהמה וסד"א דכל כי האי לאו כגופו דמי קמ"ל.
וחזיר נובר באשפה. (יכרסימנה) [יכרסמנה] חזיר מיער (תהילים פ) מתרגמינן (טבריבה) [ינובריניה].
וטנפו או נקרו. טנפו ברגליהן קאמר דהיינו רגל א"נ שטנפו שנתגלגלו בהן להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפ"ק.
הא דאמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלמין חצי נזק. כתוב בתוס' דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכה"ג אמר רב אשי בע"ז בשלהי פרק ר' ישמעאל (ס, ב) דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור (נדה מג, א) ולענין נזקין אין חילוק ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חלוק דשנוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.
ירושלמי (פ"ב שלהי ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרסה על העליונ' [ונשתברה השניה על העליונה] משלם נזק שלם ועל התחתונה משלם חצי נזק.
ועגלה המושכת משלם נזק שלם. הקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש מדלי הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא חצי נזק והוא מפרק לה דהתם אורחי' והכא לאו אורחי' ופי' דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו.
ובא אחר ושברו במקל פטור. דאמר ליה מנא תבירא תברי ודוקא בזורק בעצמו אבל בזורק אבן על הכלי לשברו וקדם אחר ושברו השני חייב שהראשון לא עשה כלום בכלי בעצמו ותדע לך דאל"כ אין לך צרורות כי אורחייהו דמכיון שהתחילו הצרורות להודס מתחת הרגל הרי הוא כאלו שבר את הכלי דבתר מעיקרא אזלינן כן כתבו בתוס'.
והא חבל משונה הוא. כלומר אי אמרת בשלמא אכלי קאי איכא לאוקומ' בחבל בלוי שדרכן לחטט בו כדי למצוץ מעט מים שבתוכו ובחטוט מעט החבל נפסק והכלי נופל ונשבר והתשלומין לא על החבל שאין לו דמים אלא על הכלי אבל אם תתרגם אחבל והוא משונה ואינו משלם נזק שלם.
א"ר ביבי בר אביי דקא אזיל דלי מיני'. הרי"ף כתב ההיא דרבא דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור דאלמא כותיה פסק דבתר מעיקרא אזלינן והוא ז"ל פסק כי הא דרב ביבי דאוקי הא דדלי דאזיל מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלינן וקשיין אהדדי ונ"ל שהרב ז"ל פירש דהא דרב ביבי לאו לדחייה בעלמא אמרינן אלא בדוקא אמרינן דאם איתא הול"ל אמר רב ביבי בר אביי לא דקאזיל מיני' ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דקתני משלם נזק שלם על כרחנו בגופו נגע בגופו של כלי והלכך בדאזיל מיניה הוא אלא דאכתי קשה למה ליה למימר דאזיל מיניה מיניה לימא דאזיל מיניה ותו לא דמיניה מיניה משמע דהוא דוחפו עד שנשבר ושמא עיקרא דמלתא דאזיל מיניה הוא ולא שמחטט בחבל בלבד ומשום דבעלמא אמרינן כי האי לישנא דאזיל מיניה מיניה וכדאמרינן התם בשלהי ר' ישמעאל דע"ז (סא, א) אמרינן נמי הכא ובספרים נמי מצאתי דלא גרסינן מיני' מיני' אלא דאזיל מיניה והיא גירסא ישרה לפי פסק הרב ז"ל.
ותסברא כר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם נזק שלם מגופו מי אשכחן. כלומר נזק שלם בכי אורחי' כצרורות מי אשכחן דאפילו ת"ל כסומכוס מן העליה משלם ולא מגופו. קשיא לי מאי קושיא דלמא בהוא גופה קא מיפלגי דלמ"ד חצי נזק משלם מגופו ולר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם מן העליה ואפשר דכי תנינן עלה בתוספתא מגופו משלם אכולהו קאמר ובתר דברי ר' אלעזר (מתנייתא) [מתניא].
ור' אלעזר כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם. וליכא לאקשוי הכא נזק שלם מגופו מי אשכחן כדאשכחן דאקשינן מעיקרא דהכא שאני דלאו אורחי' ומקרן מייתי' וכדאיתא לקמן בשמעתין (יט, א).
ולא היא מאי טעמא מוקמית לה וכו'. תמיהא לה היכי שייך למימר בכי הא ולא היא דאטו מאן דמוקי לה כר' טרפון מאן דלא סבר הכי מי דחי ליה בלא היא ומאן לימא לן דלא היא ונ"ל דהכא לישנא קייטא הוא ובטעמא דחי ליה מדר' טרפון ולא פירש ולקמן פירש טעמא כדי הדדי לאו לאוקמיה כר' טרפון דאקשינן אימר דשמעת ליה לר' טרפון נזק שלם מגופו מי שמעת ליה א"נ י"ל דכלפי שאמר ותסברא נזק שלם מגופו מי איכא ומשום דוחקא דהאי קושיא הוה מוקי לה כר' טרפון אמר ליה ולא היא כלומר האי קושיא לא היא מ"ט מוקמת לה כר' טרפון משום נזק שלם ר' אלעזר סבר לה כסומכוס.
היכי דלא מיפרך ק"ו אית ליה דיו. וא"ת אימא איפכא ק"ו לענין עליה ודיו לחצי נזק וי"ל דהכי עדיף טפי דכי אמרינן דיו לענין מגופו לא משנינן חצי נזק מכמות שהי' אלא שאנו מוסיפים עליו עוד חצי נזק אחר אבל אי אמרת דיו לשלם מן העליה חצי נזק הראשון ולשנותו לעליה ולהוציאו מדין גופו נמצאת נעקר חצי נזק לגמרי שהוציאתו מתשלומי גופו והעמידתו על תשלומי עליה ובכל צד שאנו יכולין להעמיד הדיו יש לנו להעמידו לקיימו.
אלא הא דבעיא רבא יש העדאה לצרורות וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דהא רבא לא ידע להאי ברייתא דאי ידע לה לא הוה מספקא ליה בעיא קמייתא דהא מהכא שמעינן לה דמגופא משלם, וי"ל דה"ק אי איתא להאי אוקמת' אפילו בעיא דאי יש העדאה בצרורות או אין העדאה איכא למיפשט מיהא ואי הוה שמיע' ליה ברייתא לרב' תרוייהו לא הוה פשיט מינה לא הא ולא הא.
הא דבעי רבא יש העדאה או אין העדאה בין בכדרכה בין ע"י שינוי בעי לה ותדע לך מדקא מסיק או דלמא תולדה דרגל היא משמע דבלא שינוי בעי לה דהא תולדות של רגל כאורחייהו הן וכן נמי מדמייתי לה ת"ש מהידוס והידוס כי אורחיה נסיב לה לעיל ובתר הכי מייתי ת"ש מבהמה שהטילה גללים וכי מוקי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה וכן נמי באידך דמייתי מדתני רמי בר יחזקאל ודחי לה בחדא זמנא אקשינן והא משונה ומשמע דאי הוו מוקמי לה בתלתא זמנא לא הוה קשיא מידי דאלמא בעיא דרבא בשנוי היא ולפיכך משמע דבין בהכין ובין בהכין בעי לה.
הא דאמרינן: דדחיק ליה עלמא. פרש"י ז"ל שהיתה משלשת ור"ח ז"ל פירש שהי' המקום דחוק וניתזו הגללים לתוך העיסה (כגון) [כעין] דבעינן למימר לקמן (יט, א) היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה ואינו שינוי.
ואמר רב יוסף אמרי בי רב וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי. וא"ת וכי אמרה ביה רב דהיינו רב הונא או רב המנונא היכי פליגי אברייתא וי"ל דאמרי בי רב משמיה דרב אמרי לה ורב תנא הוא ופליג.
דאית ביה ביזרוני. ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה ביזרוני ואורחיה לאו צרורות הוא אלא בשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכן נ"ל מדברי הרי"ף ז"ל שפסק כן דאי לית ביה ביזרוני חצי נזק ואי אית ביה ביזרוני נזק שלם דאלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כותיה אלא אפילו לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן כנ"ל.
ועוד צריכא תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דקשיא לי דא"כ הול"ל אלא דאית ביה ביזרוני כלומר ודלא כסומכוס אלא כרבנן וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ב הל"ב) תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נזק שלם ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם נפח בכלים ושברם משלם נזק שלם ע"כ. ומשמע דסיפא כ"ע היא דאי סומכוס ליעבדא פלוגתא כרישא.
וכי תימא מאי ראשון ראשון להתזה ושני שני להתזה כו' אלא הא דבעי רב אשי. עדיפה מינה הוה מצי לאקשויי דהא אי אפשר לאוקמה הכין מדתניא עלה לקמן בסמוך בד"א ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ואי בהתזת אי התזות ברשות הרבים אפילו על האחרון פטורה ואי שתיהן ברשות הניזק על שתיהן היא חייבת אלא דניחא ליה לאתויי הא דרב אשי ולמיפשט מינה דרב אשי כרבנן מוקי לה ואיפשיט פירושא דמתניתין ועלה קא בעי רב אשי אי יש שינוי וצרורות דמחמת ביעוט רביע נזק כנ"ל.
אלא רב אשי כרבנן מוקי לה דבעי לה הכי. כלומר ובעיא דרב אשי דבעי בכח כחו לסומכוס לא אפשר למפשטא ממתניתין ועל מתניתין אית ליה בעיא אחריתי והכי בעי.
איכא למידק דמנא להו דרב אשי בעא הכי דהא לא אשכחן דבעא הכי ולמה להו למימר הכין וי"ל דבגמרא הוא דאוסיפו בבעיא הכי מנפשייהו וכי אמרו בעיא דרב אשי לא אפשר למידק ממתניתין דאיהו מתניתין כרבנן מוקי לה אלא בעיא אחרינא אית ליה למיבעי אמתני' ועוד נ"ל דניחא להו לאוקמי מתניתין כרבנן לרב אשי ולא כסומכוס דלית הלכתא כותיה ואגב (אורחייהו) [אורחיה] אתי לאשמועינן הכי.
הא דבעא ר' אבא בר ממל היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אא"כ התיזה. י"מ ברשות הרבים וליתא דאי איתא הו"ל לפרושי בהדי' ברשות הרבים דבכל דוכתא דמיירי ברשות הרבים מפרש לה בהדיא אלא ברשות הניזק קאמר וה"ק כיון דאי אפשר לה אא"כ מנתזת ואפילו בלא ביעוט אורחיה היא והלכך אפילו בעטה והתיזה צרורות כאורחייהו חשבינן להו ומשלמת חצי נזק או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט מנתזא (וע"ז) [וע"כ] שינוי הוא ואינה משלמת אלא רביע נזק למ"ד יש שינוי בצרורות.
אמר ליה מסתברא דתולדה דרגל היא. כלומר משום דכאורחי' הוא וקרן תמה לאו אורחי' דכל השוורים בחזקת שמור קיימי והיינו דכי הדר ביה לא הדר מהא והדר ביה מאידך ואף על גב דמעיקרא הוה פשיטא ליה דעקירה אין כאן הנחה יש כאן.
וכי יאחזנה בזנבה וילך. נ"ל דה"פ אם אתה מחייבו על כשכושה א"א לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלויה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך. ואמר לי' א"כ בא ונאמר אף בקרן תמה ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחי' דבחזקת שמור קאי אע"ג דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא כי היכי דליעביד ליה נטירא יתירתא אבל דהכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואקשי' אי אורחי' הוא היינו רגל (ולפטר) [וליפטר] מאי קא מיבעיא ליה ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אע"ג דהוא אורחי' טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שינוי הוא והרי הוא כקרן ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורא (דאורח) [דאורחיה] נמי הוא דלא חשבינן ליה שינוי לחייבו (בקרן) [כקרן] ונראה שהוא תולדה דשן (כשנתחככה) [כנתחככה] בכותלו דלהנאתה הוא.
אבל קשרו אדם חייב. קשרו לאו דוקא דהא אמרינן דכל דלא אצנעיה פושע הוא וכן נמי דוקא בתר דנח משום דהו"ל בורו אבל עד שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדייה אדוייה דאלמא השתא לאו (בר אדויי) [בדאדייה] אלא לבתר דנח ומשום בורו אלא מתני' דאדייה אדויי פרש"י ז"ל דרב הונא לא קאי אמתני' דבאדיי' אדוייה הקושר הי' פטור לגמרי שהרי לא נתקל אדם בבורו.
והקשו עליו בתוס' דלפטור את הקושר לגמרי אי אפשר דמ"מ הו"ל כאשו ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ובהדי דקא אזלי מזקי דתרנגול נמי כרוח מצויה הוי מדפריך אי לא אצנעי' פושע הוא ופי' הם דלא קאי אמתניתין משום (אדם) [דאדם] דקאמר רב הונא חייב משמע חייב בכל ואי אפשר בדאדיי אדויי אלא בעל התרנגול חייב.
בדליל של הפקר. פרש"י ז"ל דכל שקשרו אדם קנאו בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, ואינו מחוור, דאפילו [לא] קנאו [חייב] משום בורו שהרי אבנו וסכינו שהפקירן לבתר דנייחי בין לרב בין לשמואל חייב עליהם משום בורו אלא אפילו לא הגביהו ולא קנאו בין בדליל שלו בין דליל של חברו שהצניעו בין דליל של הפקר בור הקושר הוא.
וחזיר שאכל חתיכה של בשר. וא"ת והלא דרכו של חזיר לאכול בשר להדיא דתנן (אבלות פי"ב מ"ז,ח) גבי מדורות העכו"ם כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלך א"צ בדיקה ותירץ ר"ת ז"ל דהתם בנפלים דרכיכי.
אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. אפילו למ"ד בפרק כלל גדול (עו, א) לא שמה אכילה ה"מ לענין הוצאה דבעינן מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא ע"י הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מ"מ אי אכליה לאו משונה הוא.
ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק. וכן ההוא ברחא דאכל ליפתא אפומא דדנא ותבריה לדנא וחייבי' רבא אלפת' ואדנ' נזק שלם אע"ג דחבלות נינהו ואין דנין דיני חבלות בבבל שאני חבלות דשכיחי דבכל מידי דשכיחי עבדי שליחותייהו ואין צריך להעמיד מעשים אלו דוקא בדתפש וא"נ באומר קבע לי זמנא בארץ ישראל כמו שפירשו קצת מן הגדולים.
גרסת רש"י ז"ל: לעולם בבהמה ובפתורא. ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראוין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שינוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא, אלמא אין השינוי במקומות אלא באוכלין. ור"ח ז"ל גריס בפתותא והיא הגירסא הנכונה והיא מלשון פתיתים והיא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול (כגון) [כמו] דמטוי לחיה.
כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. מסבתרא דלא דחי' להא דאילפא בדוק' ולא מוקמינן ההיא דהיתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה בדוקא בקופצת אלא דדחויא בעלמא היא דדחיה דאפשר דלאו סיעתי' דאילפא (מיהת) [מהא נפיק] וכיון שכן איתא נמי להא דאילפא דסתמא דברייתא דהיתה קופתו ודאי כותי' דייקא דאי דוקא בקופצת מאי פשטה צוארה דקתני.
ואילפא נזק שלם קא מחייב מאי טעמא כחצר הניזק דמיא. וההיא מאי שנא הלכה דאורחה היא עמדה נמי אורחה היא ופירש' רבא בקופצת חייב נזק שלם נמי קאמר חדא דסתם חייבת (חייב) [חיוב] גמור משמע ואפילו ת"ל דמשום דקאמר הלכה ואכלה פטורה כלומר לגמרי כשן ברשות הרבים אמר בקופצת חייבת ולא נזק שלם אלא שאינה פטורה כרישא ומשלמת חצי נזק הא ברייתא דהיתה קופתו דלא תני בה פטורה וקתני חייבת סתם ואוקי' (בקופצה) [בקופצת] ועוד דלקמן (כא, ב) אוקי' פלוגת' דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בהא דאילפא ודר' הושעיא ואינהו בנזק שלם קא מיירי מדקתני משלמת מה שהזיקה ומה (שהזיק) [שהזיקה] נזק שלם משמע דאי חצי נזק לגופו ממה שנהנית עד חצי נזק לימא חצי נזק ואין מזכירין בשום מקום אלא מה שנהנית וחצי נזק ונזק שלם אבל להזכיר חצי נזק בלשון מה שהזיק לא והדין נותן אם אינו משלם אלא חצי מה שהזיקה היאך יאמר משלם מה שהזיקה ותניא במתניתין מתוך החנות משלמת מה שהזיקה וההיא ע"כ נזק שלם קאמר אלמא כל דתניא מה שהזיקה אינו אלא נזק שלם.
וגרסינן בירושלמי (פ"ג הל"ד) שינתה ואכלה משלמת נזק שלם מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברשות הרבים ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נזק שלם ושינתה דקאמר לאו למימרא דשינתה ענינה כלומר שאין דרכה בכך דודאי דרכה לאכול כן וכן ואין חלוק המקומות שינוי אלא שינוי טבעה הוא שינוי כקרן דסתמא תמה ובחזקת שמור משהזיקה הוי שינוי וכן כשהרביץ פרתו ברשות הרבים וכיוצא בזה קרי משונה אבל פרה בין אוכלת מתוך האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי בברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא דכיון דאורח' למיכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק אלא שינתה ממה (שפטר') [שפרטה] התורה קאמר וכטעמי' (דר' אילפא) [דאילפא] דאמר שכל שאוכלת מעל גבי חברתה ומן הקופה המופשלת לאחוריו כחצר הניזק דמי ותדע שאלו באנו לומר שזה שינוי ויצא מכלל שן כל המשנה (חזר לתולה) [חוזר לתולדת] קרן תמה ואינו משלם אלא חצי נזק ואלו בירושלמי אמרו נזק שלם אלא ודאי כדאמרן ואף הראב"ד ז"ל פי' כן בקופצת שמשלם נזק שלם (ואורחה) [דאורחה] הוא וז"ל מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק והא נמי להא דמיא ע"כ.
וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופ' מופשלת לאחוריו וכן (בקופצת) [בקופה על] גבי איצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחיה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו ע"ג בהמתו (ברשות) [כרשות] הניזק היא ואע"פ שהן עומדין ברשות הרבים מפני שיש להן רשות לעבור שם עם משאן (ובאות') [ובאותה שעה] הם כחצר הניזק וכן הדין במתזת צרורות ושברה כלים שביד האדם או שעל גבי בהמה, וכדגרסינן בירושלמי בר"פ כיצד הרגל דגרסינן התם כיצד הרגל מועדת לשבר כלים דרך הלוכה ואקשו ואין דרכה להתיז צרורות כלומר בתמיהה (אמ"ר מנא א"ר אימי') [א"ר אמי] בשהי' כלי נתון ביד האדם אבל אם הי' מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור ע"כ וכן כשהיה משאו [מונח] באיצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי הוא כאלו נכנסה לרשות הניזק ואכלה ושמא מאן דפטר בחצר השותפין כר' אלעזר ור' זירא מודים בהא משום דחצר השותפין יש לכל אחד מהשותפין קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינא לה שדה אחר אבל הכא כל שמניח שם משאו הרי הוא כרשותו לענין זה שלא יבא בו שורו של חברו ויאכל כנ"ל.
מתגלגל מהו. פרש"י ז"ל מספקא ליה אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן ואינו מחוור דלעולם בתר אכילה אזלינן כדמוכח לקמן (כג, א) גבי כלב שהטיל את החררה והלך לגדיש דאמרינן דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכין ובתוס' פירש כגון דקיימי פירות ברשות הניזק וקא מתגלגל ואתו לרשות הרבים ואם לא שנטלתן הבהמה בפיה בחצר הניזק ואכלתן שם מתגלגלין היו ברשות הרבים והא קא מיבעיא ליה כיון שאלו לא נטלתן שם היה ספק לנוח ברה"ר הרי זה כאלו נטלתן ואכלתן ברשות הרבים או דלמא כיון דהשתא מיהא אכלתן ברשות הניזק חייבת ואתי למפשטה מדתני ר' חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ [אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ] פטורה מאי לאו דכל שאכלה בפנים אין אומרים כל שסופה להתגלגל ולנוח כמונח דמי אלא חייבת וסיפא דקתני בחוץ פטורה פשיטא ואגב רישא נקטיה ודחינן אימא על שבפנים חייבת כלומר על מה שראוי להשאר בפנים ושלא להתגלגל חייבת ועל מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ורישא פשיטא אלא משום סיפא נקטיה.
בפתילה דאספסתא. פרש"י ז"ל שעליו ארוכין וסד"א דניזיל בתר רוב עליו שבפנים או שבחוץ קמ"ל והראב"ד ז"ל פירש פתילה דאספסתא שהוא ארוך הלכך אם עמדה הבהמה ברשות הרבים והכניסה ראשה לפנים וגלגלה מה שבפנים ואכלה בחוץ פטורה שאפילו [לא] הכניסה ראשה לפנים היתה יכולה לגרור הראש שבחוץ והיה נגרר מה שבפנים לחוץ אבל בדבר שהוא חלוק כשעורין שמקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ומה שבפנים אינו יכול להוציא לחוץ אא"כ (הכניס) [הכניסה] ראשה לפנים בההוא מתלגל חייבת ולזה הפירוש ג"כ קשה מה (שהקשינו שאין הכל הולך אחר מקום הלקיחה אלא בתר מקום האכילה כההיא דחררה. וי"מ כגון שהתחילה לאכול מקצת בפנים וגמרה בחוץ וזו היא דאסתפקא ליה אי בעי כולה אכילה בפנים או כיון שהתחילה בפנים אע"פ שגמרה בחוץ הרי הוא כאלו אכלה כולה בפנים.
רבה אמר דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורים. ואפסיקא מלתא לענין פסק כרבה דרביה דרבא הוא וכן פסק ר"ח ז"ל ויש מי שפסק כרבא דהוא בתרא והראב"ד ז"ל כן פסק כרבא משום דבתרא הוא וברייתא דרבים קיימו כותיה.
גברא דלא עביד למיגר. (פירש) [פירש"י] שיש לו דירה לדור ואין צריך לשכור ור"ח ז"ל פירש אדם חשוב שכל א' חפץ לכבדו ולהשכיבו בביתו.
אלא חצר דקיימא למיגרא וגברא דעביד למיגר האי זה נהנה וזה חסר הוא. וא"ת מה חסרו והרי לא באו אחרים להשכירו וי"ל שכל שאחרים רואין שזה דר שם אין באין להשכירו.
אלא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עבדי למיגר. בכאן בא להזכיר שלש מדות הללו ועוד חסר מדה רביעית והוא חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והרב אלפסי ז"ל כתב שהוא חייב דהא חסריה אבל התוס' אמרי שהוא פטור דאמר ליה מאי אהני' ליה ואי משום דאמר ליה חסרתני לא אמרינן הכי אלא במקום דמצי אמר ליה אהנית לך בחסרוני ותדע לך דאי נעל דלת בפני הבעלים ולא הניחו להכנס בביתו מי מחייב כלום ונראין לי דברי התוס' דמבטל שדה חברו אינו חייב שאין הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזלה והמקבל שדה מחברו והובירה אינו חייב אלא מדדרשינן ל' הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא אעביד משלם במיטבא האי אי לא משום לשון הדיוט הי' פטור ואע"ג דבירושלמי אמרו בפרק איזהו נשך המבטל שדה חברו צריך לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחברו והובירה דומיא דנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למקצת שכר ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומתו עלה אמרו המבטל שדה חברו צריך לשפות לו והתם נמי אמרו המבטל חנותו של חברו מהו ולא פשטוה אלמא פטור ועוד נ"ל ראיה ממה ששנינו בפרק הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר ואוקמנא טעמא דהתם משום דזה נהנה וזה חסר משום דאיכא שחרוריתא דאשיתא ואלו סיפא קתני אלא עליון בונה את הבית והעליה על גביו ויורד ודר למטה כלומר דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ"מ בעל הבית חסר ביה דהא איכא שחרוריתא דאשיתא.
סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן.
המקיף את חברו משלשה רוחותיו. כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד.
שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא. שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל.
נטל אבן או קורה של הקדש לא מען. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר.
ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל.
כהדיוט מדעת דמי. פרש"י ז"ל שהרי יש דעת שכינה ואינו מחוור דשלא מדעת דהדיוט אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו אלא אפילו ידע נמי דינא הכי דהא לא חסרו ושלא מדעת אורחא דמלתא נקט אלא ה"ק כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה וכן פר"ח ז"ל וז"ל כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי.
הכי קאמר נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא בדקיימא לאגרא. ומכאן שמענו שאע"פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא שנתן כבר שכירות לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנו לשמעון דהיאך עושה סחורה בביתו של זה ואע"פ שאינו עומד לשכ' כיון שיורד לה בתורת שכירות ופר' כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר מאי חסרתיך.
אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף אמר ביתה חמותבנא מיתבא. אני תמיה דמשמע הכא דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חברו וכההיא דנטל אבן או קורה דהות דייקי' מינה לעלמא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו דחייב הא למ"ד פטור אף זה הי' פטור ור' יוחנן נמי לא אשגח ביה בר' אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרינן טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכותה אע"פ שנהנה בשוה פרוטה פטור אע"ג דבעל אבן וקורה לא מתהנו בכלום ע"י כן.
ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה עולה כנגד הפסד זה וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני ובציבי ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתיבני וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראיה והריא"ף ז"ל לא פסק בה כלום.
הא דאמרינן: אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. תמיהא לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי ההוא גברא דלא פייס להו מאי קא סבר ומאי אמר לן דההיא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנאיה ומאי צריכי נמי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט. ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואע"פ שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים א"א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפילו לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ועוד צריכא לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייב רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנין להן אותן קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעית' של קולקלתא ואם יתרצו היתומים באותו בנין הם יתחייבו לפרוע לו יציאותיו וינכה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנ' ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם כחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהן עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מן היתומים מעתה כנ"ל.
הא דקא מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. קושטא דמלתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הו"ל לחיובה משום שחרוריתא דאשיתא וכדאמרן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליג עליה ר' יהודה אלא בבית ועליה ומשום דבית משתעבד לעליה כנ"ל.
מחזרת רב אמר חייבת. כלומר אע"פ שהיא עומדת ברשות הרבים כל שחזרה ראשה ואכלה הרי היא כאלו אכלה מרשות הניזק לפי שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו בצידי הרחבה כל שאינה יכולה לאכול בלא חזור והלכך אם חזרה ראשה ואכלה משלם נזק שלם ושמואל אמר פטורה כלומר אלא מה שנהנית משום דס"ל דכל שהיא עומדת ברשות הרבים ומחזרת ואוכלת כאוכלת מתוך הרחבה ולא חשבינן צידי הרחבה כרשות הניזק אלא בשהניחה ברחבה והלכך בתוך צידי הרחבה ואכלה ורב נמי מודה שאין צידי הרחבה כרשות הניזק כשיכולה לאכול בלא חזור וזו היא ששנינו מפתח החנות משלמת מה שנהנית ואוקימנא אליבא דרב דקיימא בקרן זוית כלומר שיכולה לאכול בלא חזור שלא הי' לו להניח שם פירותיו אבל מתוך החנות שהוא רשות גמורה לניזק משלם מה שהזיקה ואע"פ שאוכלת בלא חזור וכן לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינן משלמין אלא מה שנהנו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והתנן מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדין א"ר יוסי תפתר בשהיתה חמור טעונה גדיים בשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו ופי' עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור ופי' פתח החנות כגון אלו שמניחין תריסי החנויות לפתח החנות וחוץ לחנות ומניחין פירות על התריסין ותדע לך דרבא דמחייב נזק שלם מחייב דהא במשלם מה שהזיקה קמיפלגי וללישנא קמא על מתני' קיימא פלוגתייהו ומתניתין מצידי הרחבה מה שהזיקה קתני וכבר כתבתי למעלה דכל היכא דקתני מה שהזיקה היינו נזק שלם וא"א לומר דמשלם חצי נזק ומשום דכל שאכלו מצידי הרחבה משונה הוא ותולדה דקרן תמה שכבר כתבנו למעלה שאי אפשר לומר כן דאין המקומות שינוי וכדמוכח עובדא דברחא דסליק אדנא ואכיל ליפתא וחייביה רבה נזק שלם אליפת' ואדנא משום דאורחיה למיכל ליפתא ועוד דבהדיא אמרוה בירושלמי כמו שכתבנו.
הכי אתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת דחייבת אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת. תמיהא לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתן בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא ואלו כן נאמר בבי מדרשי' משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ואי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וזה כיון שהקצה לרשות הרבים ואינו מגביהו אלא שמשוה אותו לרשות הרבים עשוי הוא לתקלה שנכשלים שם בני אדם והבהמות שמחליקין רגליהן בפירות ששם ואינו דומה לצידי הרחבה כי אותן צדדין גבוהים קצת מן הרחבה ואינן עשוין לתקלה והיינו דמדמי ליה לבור הסמוך לרשות הרבים שהפקירוהו הבעלים וא"ת אי משום דכל הקודם זכה בהם אמאי משלם מה שנהנית וי"ל דהכא בפירות שלא נתנן שם להשביחן דלא קנסו גופן משום שבחן אלא בדבר שנתנן ברשות הרבים כדי להשביח כדאיתא התם.
ומ"מ יתר ממה שנהנית אינו משלם כיון שיש תקלה בהנחתן. ובתוספת פי' דרב סבר בור ברשותו חייב כל שהוא מצומצם מר"ה דלא מצי למימר תורך בביראי מאי בעי דהא אי אפשר לעוברים לצמצם עצמן והלכך לענין אכילת פירות נמי פטור מהאי טעמא גופיה ושמואל דמחייב הכא לאכילת פירות פטר בבור דהי' להם לצמצם את עצמם בין בבור בין בפירות ודחי דבעלמא פטר רב והכא א"ל נהי דכי מתזיקנה בבורך לא משתלמת לי דאמרת לי תורך בבירא מאי בעי אבל לא כל כמינך לצמצם פירותיך לרשות הרבים כדי לחייבני ושמואל סבר להפך.
אי כרב כשמואל. אי אפשר לפרש דכולן ס"ל או כרב או כשמואל דהא ר' יוסי ור' אלעזר דאמרי אין דרכה של בהמה לאכול אלא להלך ע"כ לית ליה כשמואל דאמר מחזרת פטורה אלא דאפשר דר' מאיר סבר כרב שפי' דכל שאוכלת מצדי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לר"ה אלא שמחזרת וא"כ כולהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל וכן נמי אפשר דס"ל דר' מאיר כשמואל ומחזרת פטור. ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה וקם ואזיל בצדי הרחבה.
ומר סבר בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דר' אליעזר סבר לה דשן ורגל חייבים ברשות הרבים והא אמרינן לעיל דר' אלעזר דאמר לגבי חררה משלם נזק שלם סבר לה כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש ור"ט מק"ו דשן ורגל דפטורים ברה"ר מייתי לה וי"ל דהא דהכא לא קיימא דהא דחינן ברשות המזיק פשיטא ואוקימנא דאילפא ור' הושעי' איכא בינייהו לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ור' הושעיא לא פליגן ותרוייהו חשבי ליה כחצר הניזק ה"פ דר' מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ור' יוסי ור' אליעזר סברי דזו כחצר הניזק היא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא ונראה שכן פירשה ר"ח ז"ח.
נפלו פטורין. כלומר פטורין גמורין ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו בשקפצו משלם נזק שלם ואם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הול"ל בהדיא משלם חצי נזק ועוד דהא אוקימנא כמ"ד תחלתן בפשיעה וסופו באונס פטור וכל באונס פטור מכלום ונפילת אונס הוא דכי קפצו לבראי קפצי איכא למידק א"כ אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחלתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי הנזק דלכל הפחות אף ע"פ שאתה מוציאו מכלל אונס א"א להוציאו מכלל משונה וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה כתחלתו פושע גמור הוא שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מ"מ כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבינן ליה משונה ונזק שלם משלם כנ"ל.
אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שנפלו חייבים. כלומר לכ"ע ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה בתחלתו לגבי קפיצה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום שעשויין האריחין ליפול ע"י קפיצתן על הכותלים.
לא צריכה בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף ע"פ שהוא צר והן עשויין ליפול שאין להם מעמד על הכותל.
מלמטה למעלה פטורין. כלומר פטורין אפילו מחצי נזק דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרן שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין ואדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דאדם עשוי לכך ולכך.
גירסת הספרים: והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורין. ולפי גירסא זו רמיא לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבים ולאלתר הוה מצי למרמי' אמתניתין אלא דנטר עד דסדר ברייתא בתר מתניתין ורמי לה אתרוייהו ופרקינן תרגמוה רב פפא דאפיך מיפוך כלומר שאין דרך הכלב בזקירא ולא הגדי בסריכא ואין סריכא זו כסריכא דאמר למעלה גבי ליפת' דעל דנא דסליק ברחא ואכלו ליפתא דאמרינן כיון דאורחא למיכל ליפתא אורחה נמי למיסרך ולמיסק ואקשי' אפ"ה שאין זה אלא שינוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן.
ופריק מאי פטורין דלמעלה למטה מחצי נזק ומ"מ מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה א' פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי ובהלכות הריא"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקינן מינה דקתני פטורין כדאפיך מיפך הול"ל אפיך מיפך אפילו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואע"ג דגבי ברחא אמרינן דאורחא הוא למיסרך ולמיסק הכא בסריכה דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ ואין זה דרכו של גדי.
ר' יוחנן אמר משום חציו. ואפילו לא הדליקו הוא בעצמו אלא כ"מ שהוא פושע שלא שמר גחלתו כראוי חייב משום חציו וכדמוכח לקמן.
וריש לקיש אשו משום ממונו. פרש"י ז"ל דהך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו וכן נראה מדברי ר"ח שפי' בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגבי' החררה אלא בדרך רדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ע"כ ועל דרך זה מתפרשת כל סוגיית השמועה יותר על נכון אלא שבתוס' אמרו שאי אפשר דהא אפילו כופף קומתו של חברו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה אמרינן בריש פ' הכונס שהוא חייב וכן גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא אפקורי מפקר ליה אלא למ"ד משום חציו חייב כאלו הוא בעצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב כמזיק בגופו ור"ל דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו. ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו.
ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ל. ואע"ג דאמרינן לקמן דקרא מסייע ליה וכטעמי' משמע אפ"ה סבר היא כותיה דר"ל והו"ל למידרש קרא לדרשא אחרינא א"נ היכא דכלו להו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו דאכתי לא ידע דמ"ד משום חציו אית ליה משום ממונו.
אשו לית ביה ממשא. ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחברו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו וא"ת והא בורו למ"ד בור להבלו מאי ממשא אית ביה י"ל דאפ"ה שפיר קרו ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי ברייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור משא"כ באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה חלק ושורף ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה י"ל דלא חלקה התורה ועיקרו משום בור.
בשלמא למ"ד משום חציו. כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף ע"ג דלא נגעה בו הגחלת אלא לר"ל למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו ואוקימנא אליבא דר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל הגדיש כולו פטור דלאו ממונו הוא וה"ה בשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמי בשהניחה דא"כ אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם ור' יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחה ה"ה דהוה מצי לאוקמי בדאדיי אדויי ועל כולו גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשינן מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי אצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דדוקא באדייה אדויי כדאמר' אמר בדר' יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש באדייה אדויי. הא דאקשינן לר"ל והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא איכא למידק ומ"ש מבור דאי לאו דכתב רחמנא כי יפתח איש וכי יכרה איש דמיניה דרשינן איש בור ולא שור בורו הוה מחייב אפילו אבור שורו וא"כ ה"נ לחייב על אש שורו כאשו ותירצו בתוס' דפשוט הוא להם מאיזה מדרש שיהיה דשלשה אבות נאמרו בשור דהיינו קרן ושן ורגל ולא ארבעה ואינו מחוור בעיני דא"כ למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בורו דהא אין לשור אלא ג' אבות ואלי דאמר דמבור ילפינן מה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אש כן ובאשו חייב ולא אאש שורו.
במסכסכת כל הבירה. כלומר דהויא כולה בירה במקום גחלת. ואי במסכסכת חנוני אמאי חייב אי אפשר לפרש אמאי חייב כלל דע"כ כיון שהניח נרו בחוץ פושע הוא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יעבור שם ברה"ר גמל טעון פשתן אפילו במשוי גדול הממלא כל הרחוב וידליק נרו בו ואף ע"פ שבעל הגמל ג"כ פושע בסכסוך שמהם פשעו וכדאמרינן לקמן ולחייב נמי בעל הגחלת כלומר מפני שהיה לו לשמור גחלתו ואע"פ שהבעל הכלב נמי פשע וה"נ ה"ק ואמאי חנוני חייב בכל דבשלמא אי לאו במסכסכת שפי' רישא בעל גמל חייב כיון שהטעין את הגמל משוי גדול כל כך ה"ז פושע שהיה לו ליזהר בכך כדי שלא יכנס פשתנו בחנות וידלק בנרו של חנוני וידליק הבירה בשלהבת וחייב משום חצי נזק הגמל ומאי חייב חצי נזק וסיפא חנוני חייב בכל שהי' לו להשמר שלא יניח נרו בחוץ דמצוי הוא שידליק בפשתנו וקודם שירגיש בעל הגמל תלך שלהבתו ותתפוש בקירות הבית אבל השתא דאמרינן במסכסכת אפילו כשהניחו בחוץ הרי הוא פושע דודאי כיון שהיא מסכסכת הבירה ראה והרגיש בדליקה והיה לו להחזירה לאחור כדי שלא תסכסך את הבירה ופריק בשעמדה וקס"ד שהניחה לעמוד ואקשי' א"כ כ"ש שהוא פושע ושהי' לו להתחייב כיון שרואה שמסכסכת והעמידה ופריק בשעמדה בעל כרחו להטיל מים ואנוס הוא דלא מסיק אדעתיה שיהא נר בחוץ וכשנאחז האור בפשתן לא הי' יכול לא להחזיר הגמל לאחוריו ולא להעבירו במהרה ולפיכך החנוני חייב בכל ולעולם במסכסכת.
היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף חייב. כלומר לפי שאין מתחייב על העבד שהיה לו לברוח. לפיכך חייב בין על העבד בין על הגדי ופירש רש"י ז"ל דה"ה אם לא גדי כפות לפי שאין הגדי בן דעת לברוח אלא משום דנקט בסיפא גבי עבד כפות וגדי סמוך נקט ברישא גדי כפות ועבד סמוך ואכתי אינו מתיישב דא"כ טפי הוה שפיר אי נקיט ברישא גדי ועבד סמוך לו כלומר ושניהם אינם כפותים וסיפא עבד וגדי כפותים ורשב"ם פירש דגדי נמי כל שאינו כפות אינו חייב עליו שאף הוא היה לו לברוח מפני האש אלא רישא דוקא בגדי כפות ועבד סמוך לו שאינו כפות פטור וסיפא או עבד כפות או גדי סמוך לו קאמר דעכשיו פטור אפילו על הגדי שכשהיה שם עבד כפות משום דקים ליה בדרבה מיניה וכן אם אין שם עבד אלא גדי שאינו כפות פטור על הגדי שהיה לו לברוח ולדבריו הא דאמרינן בשלהי פרקין הניח גחלת על בגדו ונשרף חייב ובעינן שורו מאי ופשיטנא שורו כממונו. שאני התם כיון שהניח הגחלת על השור אין השור יכול לסלקה מעליו אבל עשוי הוא לברוח מפני הדליקה וק"ל דא"כ אין כאן פטור בגדי משום דקים ליה בדרבה מיניה אלא פטור מגדיש וא"כ מאי קאמר ל"צ בגדי דחד וגברא דחד ולפי פירוש' אפשר דלא גרסינן גדי דחד אלא גדיש דחד וכן נמי מצאתי הגירסא בפי' ר"ח ז"ל וכן בפי' הראב"ד ז"ל וכן נמי מאי דקאמר אלו קטל ליה תוריה עבדא וגדיא הכי נמי לאו משום עבד וגדי דברייתא נקט ליה אלא משום דגומא נקטיה א"נ יפרש בסיפא עבד כפות לו וגדי נמי סמוך לו כלומר אותו גדי שאמרנו דהיינו גדי כפות.
עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור. כלומר משום דקים ליה בדרבה מיניה קשיא לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד וכדאמרינן בגונב כיס של חברו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכדאמרינן נמי בגונב חלבו של חברו ואכלו לדבריו ר' נחוניא בן הקנה כדאיתא בפרק אלו נערות.
וי"ל דאמסקנא סמיך דאוקימנא כגון שהצית בגופו של עבד אלא דאכתי תקשי לי דההיא אוקמתא לר"ל היא אבל לר' יוחנן מינח הוה ניחא להו דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד ואפשר דהוה מצי לאקשויי וליטעמיך מי ניחא והרבה יש בתלמוד שאפשר לאקשויי ואינו מקשה ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואחר כך קרע שיראין של חברו מי לא מתחייב והכא נמי מאי שנא דלכ"ע כה"ג חייב דעד כאן לא פליגי חר"ש ורבנן אלא ביוצא ליהרג וחבל באחרים אבל כשאינו יוצא ליהרג לא פליגי וכדאיתא בברייתא בשלהי פ"ק דערכין ואפילו ביוצא ליהרג מחייבי רבנן כדתניא היוצא ליהרג שחבל באחרים חייב ואחרים שחבלו בו פטורים ר' שמעון אומר אף הוא שחבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרה עמידת ב"ד והכא שריפת העבד לא צורך שריפת הגדיש הוא ואי בעי נמי מסיק אש מעל גבי גופו של עבד למ"ד בפרק אלו נערות כי האי טעמא גבי הגונב כיס בשבת והאוכל חלבו של חברו לחייב על הגדיש ואפשר דלר' יוחנן דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך לו שאי אפשר לברוח הוי ליה משעת הצתת האש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן.
אלא דאכתי קשיא לי לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש וי"ל דנשרף הגדיש קודם שמת העבד כנ"ל.
ועדיין צריך לי תלמוד אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכדתניא בפרק בן סורר אלו שנתנו להצילן בנפשו ועברה בהם עברה אין מצילין אותו בנפשו כנ"ל.
אטו קטל תוריה עבדא וגדיא ה"נ דלא מחייב. פירש"י ז"ל הא כתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו והקשו עליו בתוס' שמתוך פירושו משמע שרוצה לומר דה"נ באשו חייב בשלשים של עבד והא בהדיא תניא בפ"ק חומר בשור מבאש שהשור משלם שלשים של עבד מה שאין כן באשו ואם רוצה לומר דה"ק כי היכי דהתם משלם שלשים של עבד ולא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה ה"נ לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה הא נמי לא אפשר דשלשים של עבד קנסא וממונא מקנסא לא ילפינן אלא הכי פירושו לר"ל דאמר אשו משום ממונו בנזיק ממונו מי אמרינן קים ליה בדרבה מיניה והא שורו שהרג את העבד וגדי עמו הכי נמי דפטור.
לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד. וקמ"ל דלא אמרינן נפשות לזה וממון לזה חייב גבי הביא האב עדים והזימו לעדי הבעל וחזר הבעל והביא עדים והזימום. ועוד קשיא דרבה אדרבה דאיהו גופיה אמר בפ' בן סורר רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ותירץ רבינו יעקב ז"ל דרבה אדר' לא קשיא דבההיא דפ"ק דסנהדרין גרסינן רבא ובההיא דפרק בן סורר גרסינן רבה ותדע דבההיא דפ"ק דסנהדרין קאי רבא אדרב יוסף דהיינו רבא דבתר רב יוסף.
ובההיא דרודף רבה כדמוכח בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא דהוה מסיק חמרי' למשרא וכו' אתא לקמיה דרבא פטריה וכו' אמר ליה אביי וכו' אמר ליה האי רודף הוא רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חברו וכו' אלמא רבה גרסינן דאיהו מלך מקמי אביי אבל אי גרסינן רבא לא הוו אתו לקמיה דרבא אלא לקמיה דאביי דאיהו מלך מקמי דרבא ובודאי אומר אני דההיא דפ"ק דסנהדרין רבא היא דאלו לרבה בעדים זוממין וכל משלמי קנס אמרינן מת ומשלם ואפילו נפשות וממון לחד דאיהו הוא דאמר בפרק אלו נערות דר"מ ס"ל דאדם מת ומשלם קנס משום דחדוש הוא שחדשה תורה ואיהו אית ליה התם כותיה כדאיתא התם.
עוד תירץ לרבינו יעקב ז"ל דבכ"מ אין אדם מת ומשלם ואפילו היכא דאיכא נפשות לזה וממון לזה חוץ מעדים זוממין דבעינן ועשית לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואפ"ה כי איכא נפשות וממון לחד אינו מת ומשלם דהא מקיים ביה קצת מכאשר זמם והראי' המדליק גדישו של חברו בשבת דפטור מן התשלומין ויש מתרצים דבכ"מ היכא דאיכא מיתה לחד ותשלומין לחד מת ומשלם כעדים זוממין וכההיא דרודף כיון דניתן לכל להצילו בנפשו הרי הוא כמיתה ותשלומין לחד וכן דעת הראב"ד ומדליק גדיש בשבת נמי כיון דחייב מיתה מחמת שעבר ועשה מלאכה בשבת הרי הוא חייב נפשות לשמים שהכל שלו והרי הוא כמחויב נפשות וממון לחד וכבר כתבתי מזה יותר בר"פ אלו נערות בס"ד.
ולר' יוחנן דאמר שלהבת נמי פטור. איכא למידק מסירת חש"ו כרוח מצויה דמי או כרוח שאינה מצויה אי כרוח מצויה מ"ט דר' יוחנן דפטר אי כרוח שאינה מצויה מ"ט דר"ל דמחייב במסר להן שלהבת ומאי קשיא להו מעיקרא לר"ל אמאי לא מחייב דהא לא דמי למסר שורו דהא לכ"ע אין חיובו של אש אלא כשיכולה לילך ולהזיק ברוח מצויה. והולכת גחלת ע"י כלב דמחייב היינו דוקא כי הויא שכיחא ברוח מצויה וי"ל דלמ"ד משום חציו לא מחייב אלא א"כ מצויה הרבה וקרוב לודאי כעין חציו והכא בשולח ע"י חרש אינו קרוב לודאי דלא חצי המשלח הן אלא חצי החרש דצבתא דחרש גרים ליה אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא שכיח כולי האי מחייב מידי דהוה אמסר שורו בקשור הראוי לחרש דאפ"ה חייב משום דדרכה לנתוקי ע"י עסקי של חרש וכמ"ש בפ"ק.
ומיהו זו סברת המקשה אבל במסקנא ליתא דהא אסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואם כן אפילו לר' יוחנן ליחייב אלא טעמיה דר' יוחנן דאפילו במסירת השלהבת לא חשיב בריא הזיקא עד דמסר ליה גוזא סלתא ושרגא ולריש לקיש חשיב ליה בריא הזיקא.
למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא באשא היכי משכחת. איכא למידק מאי קשיא ליה דלמא גזרת הכתוב הוא כדפטר כלים בבור י"ל דה"ק למ"ד משום ממונו שפי' דבנזקי ממונו אשכחן דחלק אבל בנזקי גופו בחציו לא אשכחן ורש"י פירשה בענין אחר.
הכי גרסינן: מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו ד' דברים. וה"ה דכל הנך דלעיל איכא בינייהו כגון שכלב שנטל את החררה וגמל טעון פשתן וכולה סוגיא דלעיל אלא דניחא ליה למימר דאף זו איכא בינייהו דלמ"ד משום חציו חייב בד' דברים כאלו חבל בו ידיו ממש ואיכא ספרים דגרסי א"ה מאי איכא בינייהו וא"א להולמה.
ולחייב נמי בעל גחלת. לאו דוקא נקט האי לישנא דהא גחלת של בעל חררה הוא ואוקי' דאכלה על גדיש של בעל חררה דאי לא הא בעינן ובער בשדה אחר וא"כ בעל הגחלת שהוא בעל הגדיש מאי משלם אלא ה"ק כל שלא שמר גחלתו ונטלה כלב והדליק בה גדישו של חברו פושע הוא וחייב לשלם ח"נ א"כ הכא לפטור לבעל הכלב מרביע הנזק כנגד מה שהיה חייב בעל הגחלת בעלמא ולומר דפושע חשבינן ליה אבל הראב"ד ז"ל פירש משנתינו כגון שהגחלת אינה של בעל החררה והכלב לא נטל את החררה מרשות בעל החררה ובדוקא נקט שישלם עמו בעל הגחלת.
זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו תמיהא לי נעילת דלת מאי מהני' דהא לגבי כלים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחוה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מורידה לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולה שמעתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקא ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקא ברוח שאינה מצויה למ"ד מיהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה דלא אמרה רוח מצויה ורוח שאינו מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויין שם ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשמור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אע"ג דנעל בעל הגחלת מאי הוי פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וארעיה ונפלו שוורים דאמרינן כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפילו לגבי שוורים הכא נמי מאי שנא.
וכתב הרב ז"ל ולאו מלתא היא דהתם בור ברשות הרבים היא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל התם אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו אלו דברי הרב ז"ל.
ועדיין לא נתיישב בעיני דאם משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלא בפני גחלתו ומדמחייב בעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דלמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרין אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד.
דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ' דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי' רשותי' הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה.
ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י"ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי.
הא דאקשינן: והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ"ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ"ל דה"ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם.
שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב יוסף וליתי' לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר"ח ז"ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי' ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז"ל.
הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני. פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ"מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי.
והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא' ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו"ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו.
אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים. תמיהה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עלה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח וי"ל דהיא גופא קא מהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא אלא גזירת הכתוב היא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייב' התורה משום דטבעי' להזיק וצריך שמירה כנ"ל.
קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים. בתמיהא, ואיכא למידק אדרבה נימא קאי בזב ממעט מילי דזב קאי בזב ממעט מילי דזבה דה"נ דרשינן בפ"ק דחולין וזאת אשר ללוים שנים פוסלין בלוים ואין מומין פוסלין בלוים דכתיב וזאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים וי"ל דהתם נמי דרשינן וזאת ללוים ולא זאת לכהנים ולומר שאין שנים פוסלין בכהנים אלא דדרשינן ליה מדכתיב ללוים דמשמע ולא לכהנים ולפיכך ההוא וזאת דרשינן למעוטי מילי דלוים.
אמר ליה אנא כרב יוסף סבירא לי. ואם תאמר כיון דכולה מתניתין כר' יוסי למה ליה למימר הלכה כפלוני והלכה כפלוני לימא הלכה כר' יוסי י"ל דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין.
כל שהתינוקות ממשמשין בו. כלומר בין קרניו והכא תנא בתוספתא תם שיהיו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו.
הא דאמרינן: נפקא מינה דאתי שלשה כתי עדים ביומא חדא. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים.
הרי כאן שלשה כתי עדיות. ולומר שאם נמצא באחת מן הכתות קרוב או פסול אין כל העדות בטלה וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה.
לימרו הנך קמאי אנן מי הוה ידעינן דאתו אחריני ואסהידו ביה. א"נ י"ל דקמאי אפשר להו למימר דלא ידעי דליתו כת ב' ואחריני אבל בתראי כיון דאתרו ביה מכבר הא תלתא יומי אחריני סתמא דמלתא מידע הוו ידעי דכל דאתו לבי דינא קלא אית ליה למלתא.
לימרו הנך קמאי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא דאסהודי בתורא אתא. והא דקאמר דכל דקאי בבי דינא לרבותא נקטיה לומר דאפילו איתינהו לכלהו בבי דינא אפילו הכי אפשר לומר להו הכי וכ"ש אי אסהידו כל כת וכת בפני עצמן.
ה"ג רש"י ז"ל אלא דמרמזי כלומר אלא אפילו תמצא לומר דליעודי תורא לא מיתוקמא ברייתא אלא בידעי הני בהני וכגון דמרמזי רמוזי ובהכין אפילו תימא ליעודי גברא וכגון דמרמזי רמוזי בפירוקי' דרב אשי מפרקא ברייתא בין ליעודי תורא בין ליעודי גברא וכן בדרבינ' והכא משמע דרמיזא מלתא היא וכן נמי בפרק אלו נערות דאמרינן התם ונתרינהו מעיקרא ומרמזי רמוזי ואיכא למידק דהא אמרינן בסנהדרין בפרק הנחנקים דרמיזא לאו מלתא היא וי"ל דהתם רמיזא גרועה בעלמא והכא ברמיזה הידוע ונכרת וכן פירש ר"ח ז"ל כלומר זאת הכת אומרת לכת האחרת הגישו נא והעידו והנה אנחנו עוד מעידים אחריכם ע"כ.
וההיא דפרק אלו נערות נמי שאני כיון דאתרי בהו מעיקרא די להו ברמיזה בעלמא אי נמי י"ל דלגבי נפשות כי ההיא דפרק הנחנקים לא חשבינן ליה לרמיזה לכלום אבל לגבי ממונא מלתא היא.
הוא פטור והן פטורין. כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה נמצא כת שלשה זוממת כולן חייבת כלומר אפילו במועד. וא"ת אמאי משלמה דאכתי לא נגח נגיחה רביעית וא"כ לימרו מנ' ידעי דנגח נגיחה רביעית י"ל דכיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דא' הן מ"ה העידוהו דאי לא למה אתו שלשתן עכשו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגחי נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופים ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדים גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר דפטורין ממיתה לחזקיה ואע"פ שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצו למימר להלקותו באנו אבל הכא ע"כ לא באו אלא ליעדו ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית כמו שאמרנו ומכל מקום אינן משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מאי ישלמו דמאין אנו יודעין אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו נגח איזה שור נגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה.
במכירין בעל השור ולא מכירין השור. דלא מצו למימר לחיוביה גברא פלגא נזקא אתיא דאין התם משלם אלא מגופו וא"ת והא אכתי מצו למימר לחיוב פלגא נזקא מקטן שבשוריו אתינן כדתנן בפרק המניח את הכד גבי זה אומר קטן הזיק וי"ל דשאני התם ששניהם לפנינו אבל הכא שמא נאבד אחד מהם והוא אותו שנגח ואפילו הודו הבעלים שלא נאבד אחד מהם אינו חייב דמודה בקנס הוא ופטור וא"ת עוד כיון שאינן מכירין את השור מה ישלמו דלמא אותו שנגח את הראשונה לא זהו שנגח את השניה וכן אותו שנגח בשניה ובשלישית לא זהו נגח ברביעית פר"ח ז"ל שלאחר שהעידה כל כת וכת נזדמן להם שור אחד משוריו והכירוהו שזהו וזה לשון הרב ז"ל רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין השור והעידו שנים כי ראינו שור שפירש מן השוורים של פ' ונגח שורו של ראובן מזהירין אותו בב"ד לשמור כל בקרו והעידן אחרים אחר כן כי ביום הב' ראינו שפירש שור מבקרו של פלו' ונגח ביום השני שורו של שמעון והעידו אחרים אח"כ כי פירש שור מן השוורים של פ' ונגח ביום השלישי שורו של לוי ונזדמן להם לאלו שלש כתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליהן כי ודאי בכלל בקרו שור שנגח ואמרו כת הראשונה שזהו השור שהעדנו על בעליו ביום הראשון והעידה השניה כמוה והשלישית כמוה נמצאו שלשה כתות בעדות אחד לגבי בעליו ובעדות אחר לגבי השור וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין ליעודי תורא הכי נמי איכא למימר ליעודי גברא ובעיא לא אפשיטא ע"כ.
מאי לאו פטור משסה. כלומר משסה לבד מדלא קתני פטורין ומשני לא פטור אף משסה כלומר דלא אצטריך למיתני פטורים דפשיטא ליה דבעל הכלב מצי למימר מאי עבדית אלא אמשסה קאי ולומר דאף המשסה פטור שאינה אלא גרמא.
ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו וכו'. קשיא מ"מ מהכא משמע דדרשינן דיו ואפילו היכא דמפריך ק"ו דהא הכא מפריך ק"ו דהא כתיב לשכינה שבעה כדאמר ליה וממקום שבאת נלמד אפילו היכא דמפריך ק"ו וליתא דשפיר קאמר להו ר' טרפון דלגבי קרן דכתיב בעלמא דמשלם חצי נזק אי דרשינן דיו מאי אהני לן ק"ו הא מיכתב כתב אבל הכא לא אשמועינן בדוכתא אחרינא לשכינה שבעה וכאן הוא שלמדנו דין ק"ו ודיו מדכתב לאביה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וכתיב בתריה תסגר ז' ימים דמיניה שמעינן אף לשכינה שבעה.
רבי יהושע אומר אף מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה הא לאו הכי לאו. וא"ת מ"מ לרבי יהושע מטמא הוא לעולם משום צחצוחי זיבה דאית בה מיהא לכן פר"ח ז"ל דאפילו רבי יהושע לא אמר אלא בימים שרואה בהם זוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל בימי סיפרו דליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא. ולדידי קשיא דהא אמרינן בנדה ר"פ המפלת דקרי של זב סותר יומו משום דאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה אלא מדסתר בימי ספירה הוא שרא ומינה דאפילו בימי סיפרו חיישינן לצחצוחי זיבה.
והראב"ד ז"ל כתב דלמ"ד משום צחצוחי זיבה סותר יום אחד ולמאן דמייתי ליה מק"ו לא סתר כלום דהא מרוקה מייתו ליה מה רוקו לא סתר אף קרויו לא סתר ומסתברא לי דמאן דמייתי ליה בק"ו וכן נמי ר' אליעזר דלא מטמא ליה במשא סבירא להו דאפשר ליה לקרי בלא צחצוחי זיבה ואפ"ה למאן דאייתי ליה מרוקו מטמא במשא ולר' אליעזר לא מטמא במשא ורבי יהושע מודה לרבי אליעזר דלא מייתי ליה מרוקו והלכך אי לאו דאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה לא הוה מטמא במשא ולמאן דאית ליה דאפשר בלא צחצוחי זיבה לא הו"ל לטמויי במשא דלא מייתי מרוקו.
מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת. פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שאי אפשר להכניס באוירן אפילו אצבע קטנה ולפיכך טהורין מכל טומאתו של זב דמאוירן אי מטמאין שאין יכול להכניס אפילו אצבע קטנה ואע"פ ששערו מטמא הנוגע בבשר המת כתיב וכל שאינו ראוי למגע בשרו אין שערו מטמא ומגבו נמי אינו מטמא דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכן אינן מטמאין במדרס הזב שאין ראוין למדרס שהוציא הכתוב הסטו בלשון מגע דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולי הוי אומר זה הסטו ולומר לך שכל שראוי למגע בשרו טמא בהסיטו וכדדרשינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא זו דרכו של רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו אפילו בפכין קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לק"ו ולומר שהפכין אינן ראוין למדרס וכדדרשינן בתורת כהנים יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן יהיו טמאין ת"ל וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצאו אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן ראוין בכך.
מפץ שמטמא באהל המת אינו דין שמטמא במת. והוא הדין לפשוטי כלי עץ אף על פי שאין להם תוך כל שעשוי לישיבה וראוי ליטמא במדרס הזב מטמא באהל המת ואלו הן שאמרו שהן טמאין באהל המת ולכל טומאותיו של מת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה שאלו למפץ של גמי ושל שיפה לא שייך למימר בהו טומאת שבעה שהם אין להם טהרה במקוה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"ע אלא אהני לפשוטי כלי עץ.
כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחות משבעה. וטהרתם קא דריש דהוא יתירא ואיכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא קאי כלומר דלא אצטריכי לאתויי משרץ אלא מק"ו דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם.
ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזרה שוה דכל דאתינן בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמיא והלכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא בק"ו אינו ככתוב בתורה ובכי הא לא אמרינן כל טומאות שאתם מטמאים. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ כשרץ מק"ו אתי ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזרה שוה אתו לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הלכך על כרחין כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם.
אמר קרא וחצו את כספו כספו של זה ולא כספו של אחר. קשיא לי לידרוש ק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו לשלם מגופו ולא מן העליה דקרא להכי הוא דאתא וחצו את כספו ולא מן העליה. וי"ל דאם איתא דמייתי שן ורגל לחצי נזק ברשות הרבים מק"ו דקרן לא ליכתוב רחמנא כספו דלמעוטי תשלומין מן העליה לא אצטריך דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
יהא אדם חייב בכופר מקל וחומר. יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור ויש מי שפירש אם המית שלא בכונה ולפי תירוץ זה בעיא זו אליבא דר' יוחנן דאמר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה דשור שנגח בלא כונה משלם את הכופר ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכונה והדין שהרג בעדות מיוחדת וא"נ בעדים בלא התראה. ואכתי קשיא לי לידרוש מק"ו לשלם חצי נזק ברשות הרבים וחצו את כספו של זה דהיינו מגופו ולא מכספו של אחר אלא מן העליה ואיכא למידק נימא ליה מדחזקיה נפקא דאמר מה מכה בהמה לא חלקת בה כו' לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון ונ"ל דאי דחי ליה הכי אכתי הוה מקשה ליה הניחא לחזקיה אלא לרבי ולרבנן דלא סבירא להו כחזקיה כדאיתא בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין מאי איכא למימר. א"נ לכשתמצי לומר דאדם משלם כופר מק"ו אף נדרוש הקישא דמכה נפש בהמה ומכה אדם להקישן לגמרי להיות זה כזה כלומר מה מכה בהמה לא חלקת לפוטרו אלא לחייבו אף מכה אדם לא תחלקו בו לפוטרו אלא לחייבו. ואי משום כדי רשעתו מוקמינן ליה למלקות וממון כנ"ל.
לאו משום דסבר לה כר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר. תימה למה תלה ר"ט בר"י הגלילי דאף לר"י הגלילי לא אשכחן ליה בהדיא דאמר הכין אלא מכלל מה שאמר ובעל השור נקי נקי מדמי ולדות ולא אמר נקי מכופר והיא גופא לאו הוכחה גמורה היא וכמו שכתבנו בפ"ק גבי פלוגתא דחצי נזק קנסא או ממונא וכיון שכן דאשכחן לר' טרפון דאמר בהדיא דהתם משלם כופר ולא אשכחן לר' יוסי דאית ליה כופר בתם כלל למה תלה מי שאמרה בהדיא במי שלא אמרה בהדיא והול"ל כופר שלם ברשות הניזק למה ליה לאו משום דסבר ליה תם משלם חצי כופר וכו' וצ"ע.
אלמא איכא כופר ברגל ש"מ. ואיכא למידק דהא פליגי בה אביי ורבא בפרק שור שנגח ד' וה' גבי שור האיצטדין גבי נוגח משלם את הכופר ופליגי בפירוש ההיא ברייתא אביי ורבא ואמרי במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי התינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר ואביי ורבא קי"ל כרבא לבר מיע"ל קג"ם וי"ל דהתם לא פליגי אלא אליבא דההיא ברייתא אבל תרוייהו ס"ל דיש כופר ברגל מהא דר' טרפון וכמסקנא דהכא.
אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ירושלמי מתניתין כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה ישן א' ובא חברו וישן אצלו זה שבא לו לישן אצלו הוא המועד דכתיב פצע תחת פצע כלומר דמיותר הוא דאי לשלם את הנזק במתכוין להזיק הא כתיב כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו ואיכא למידק כיון דמהאי קרא דרשינן לשלם את השוגג כמזיד ומינה נמי דרשינן לשלם צער במקום נזק היאך אפשר לומר דבשוגג אינו משלם את הצער דא"כ אין השוגג כמזיד תירצו בתוס' דכל כמה דאפשר למפטר את השוגג פטרינן ומוקמינן שוגג דמרבינן מהאי קרא בנזק דוקא דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער. והראב"ד ז"ל תירץ דכיון דשאר דברים של חובל דהיינו שבת ורפוי בעי' או צד פשיעה גמורה או מתכוין מהאי דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים צער נמי לא מפלגי מנייהו ואין תירוצו מחוור כל הצורך בעיני דהא ע"כ כולהו ד' דברים ליתנייהו בחד גוונא דהא בושת לא מתחייב אלא במתכוין דוקא לבייש כדדרשינן לקמן מוהחזיקה במבושיו והתירוץ הראשון נראה עיקר.
כתב הראב"ד ז"ל למה הוצרך הכתוב כל הני עין תחת עין שן תחת שן וכו' וכו' כויה תחת כויה ודי היה לכתוב האחד וממנו היינו למדין שיש נזק וארבעה דברים במקום נזק ותירץ דכל אחד לגופיה אצטריך כדי לשום הנזק לפי מה שהוא שאם לא כ' אלא האחד היינו שמין כל הניזקין בו בין גדולים בין קטנים ולכך נכתבו כל אלו שיש בהם גדולים וקטנים ובינונים כדי שישומו אותם לפי מה שהם.
מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה לענין נזקין חייב שהרי רבתה תורה מפצע תחת פצע שוגג כמזיד. לענין ארבעה דברים בעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ור"ח ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכונה אף אבן בכונה לענין גלות פטור דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן א"נ כדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדיה ובשגגה. הכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב דאפילו לא הכיר בה חייב כ"ש שהכיר ולענין ד' דברים פטור כדאמרן דבעינן מתכוין או שיהא פושע גמור כישן בראש הכותל ועשוי ליפול ברוח מצויה כדאיתא לקמן לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה אף ע"פ שהכיר בה מתחלה עכשיו שכחה ואינו מחשב להוציאה וא"ת א"כ מפני מה שנינו לא יצא החייט במחטו בערב שבת שמא ישכח ויצא והלא אפילו יצא בשבת כיון דשכחה פטור י"ל דשמא ישכח שהוא שבת קאמר אבל לא שכח את המחט ומלאכת מחשבת היא. לענין גלות חייב דאמר קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה מעיקרא היא ואע"ג דלענין שבת קרי ליה שגגה גמורה לענין גלות חשבינן ליה ידיעה כדאמרן דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת בשעה עשיית מלאכה. והא דאמרינן בשגגה דהו"ל ידיעה לאו למימרא דכל שוגג לא יתחייב לעולם באסורין של תורה עד שיהא לו ידיעה מעיקרא דאוכל חלב בשגגה וכן כל שאר האסורין אע"פ שלא היתה לו ידיעה כלל וכאן טעמא משום דכתיב ביה שגגות הרבה כמו שכתבנו ולפיכך אין שגגה שנכתב' כאן כשאר שגגות שנאמרו בתורה ומשום כך אמרו במכות בשגגה פרט לאומר מותר ואלו לגבי שבת ולגבי ע"ז אמרינן אומר מותר חייב כשאר שוגגים הגמורין. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרבנן יצא לחירות ואפילו מתכוין לרפאתו ולרשב"ג עד שיתכוין לשחתה ואפילו באומר לו כחול לי עיני וסמאה וחתור לי שיני והפילה ואיכא למידק ולרבנן מ"ש ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעי' דאמרי רבנן דלא יצא לחירות מדכתיב ושחתה כדאיתא בפ"ק דקדושין י"ל דשאני התם דאינו מתכוין לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו.
והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום דאינו מתכוין לשחתה הוא אלא משום דבעי עין רואה וזה בא לשחתה יצא זה שסימא עין סומי' שהרי העובר שבמעי שפחתו עיניו כסמויות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל.
נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לענין שבת מלאכת מחשבת. אסרה תורה ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח דמ"מ עיקר מחשבתו למלאכה היתה ואינו דומה למתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה דהתם עיקר מחשבתו למלאכה היתה דהיינו ארבע וא"ת ואפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה הא אמר אביי בפרק כלל גדול שהוא חייב י"ל דהתם במתכוין שהם ב' ונמצאו ארבע קאמר שהרי יש כאן מלאכת מחשבת שהרי זרק למקום שהיתה כונתו לזרוק שם ונמצא שיש בו ארבע חייב.
לענין גלות ואשר לא צדה אמר רחמנא פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. פירש רש"י ז"ל דלענין גלות חייב כלומר ונתכפר לו שנאמר ואשר לא צדה וכו' ושמתי לך מקום כלומר אינו בכלל וכי יזיד איש אלא בכלל ושמתי לך מקום ור"ת ז"ל פירש דאי אפשר לומר כן דהא כי יזיד בתר ואשר לא צדה כתיב אלא אינו בכלל ואיש כי יכה כל נפש אדם דכתיב למעלה מיניה אלא בכלל ושמתי לך מקום.
ולשון אחר פרש"י לענין גלות ומתכפר לו אבל מי שנתכוין לזרוק אפילו שתים וזרק ארבע קרוב למזיד הוא שהיה לו ליזהר שלא יכה את חברו הלכך אינו בר כפרה וכן פר"ח ז"ל קרוב למזיד הוא ולא מתכפר הוא בגלות ויש לתמוה א"כ הא דפליגי רבי ורבנן בר"פ אלו הן הגולין בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי מחייב בחד מינייהו דמ"ש מנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאף זה נתכוון לחתוך עצים שלפניו והלך העץ או הברזל למרחוק.
ומסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונכשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער.
ואמר רבא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור. כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכל שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר והכין משמע בריש פרקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא ברגלה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן ואמרינן ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור. ופרקינן לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא משמע לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחייב הראשון כאלו הוא גופיה תבר וכענין שהיינו מחייבין בדרסה על הכלי לכשתמצי לומר דבתר מעיקרא אזלינן אבל הראב"ד ז"ל פירוש ששניהם פטורין שהראשון פטור שאף על פי שאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבירא תבר. ולפי פירוש כי פשטי' לעיל גבי בעיא דרבא מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאע"ג דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב בנזק שלם.
וקדם וסלק פטור. כתב הרי"ף ז"ל דרבה דפטר שני זה אזיל לטעמי' דלית ליה דינא דגרמי בריש פרק הגוזל קמא וליתא לדרבה דאנן קי"ל כמאן דאית ליה דינא דגרמי. אבל רש"י והראב"ד ורבותינו בעלי התוספת כולם הסכימו שאין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ונראין דבריהם ז"ל שכל שאינו עושה דבר בגופו כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה אין זה דינא דגרמי.
בין בזה אחר זה ומת פטורין. ומפרשינן טעמא בפרק ארבע מיתות בית דין משום דבעינן כל נפש אדם ודוקא גוסס בידי אדם אבל גוסס בידי שמים לכ"ע חייב.
ורבי יהודה סבר האחרון חייב שהוא קירב את מיתה. ואיכא לימר דלכ"ע מיהא הראשון פטור ואם אי' אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכוהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות ואפ"ה פטרה ליה. תירצו בתוס' שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חביש' דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקירב את מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון.
ולדידי קשיא לי דכיון דכל שאחר בא וקירב את מיתתו הראשון פטור א"כ בטלה פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בבית' דשישא אם פרכס אומרים הוא קרב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים ורוב שנים פטור ואם כן לא משכחת לה אלא כשהרגו בבית' דשישא ולא פרכס ומת מיד וכההוא דאסיקנא בפרק מי שאחזו וכי תימא אין הכי נמי אם כן אמדוהו למיתה ומת שהוא חייב היכי משכחת לה ונראה לי דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכגון שהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכס וקירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה אי בחצר הניזק או בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד הוא שאמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכס ואפילו רוח וא"ת א"כ בהכוהו עשרה בני אדם במזיד מפני מה אנו אומרים שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד כנ"ל.
ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק. פירש"י ז"ל דלרבנן פטור דאין דמים לניזק דגברא קטילא הוא ור"ח ז"ל פירש בהפך דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פירש המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עליה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו כה"ג לא היו מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה בן בתירא פטרי ליה וכ"ש שורו.
נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים. פירוש כשנפל ברוח מצויה דכפושע גמור חשבינן ליה וחייב דדומיא דכי יתן מום הוי ואף ע"פ שלא נתכוון שאלו נתכוון חייב ואפילו בבושת אבל זה שלא נתכוון אע"פ שפשע חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת ומסתברא לי דדוקא כשהיו למטה האש' ומי שניזוק שאם דאז הוי פושע הא לאו הכי פטור.
נפל ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק ופטור מארבעה דברים. תימה האיך חייב אפילו על הנזק והא אנוס גמור הוא ואנוס רחמנא פטרי וכן נמי שנינו ולקמן בפרק המניח את הכד נתקל בה ושברה פטור ואוקימנא כשהלך באפלה או בקרן זוית דאנוס הוא וי"ל דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור וההיא דפרק המניח משמע אונס גמור לקמן בפרק המניח נאריך בה יותר.
הא דבעי רבה עבדו כגופו דמי או לא. רש"י ז"ל פירש בעבד שאינו כפות ולענין ניזקין כלומר כיון שהעבד הוא בן דעת ויכול לסלק את הגחלת מעליו ולא עשה ולא כלום שעל העבד הי' לסלק' וכשלא סלקא הוא פשע בעצמו או דלמא כממונו דמי וחייב ואסיקנא דעבדו כגופו ושורו כממונו מפני שאין השור יכול לסלקה מעליו וכן פירש ר"ח ז"ל אבל הראב"ד וכן בתוס' ז"ל פירשו בעבד כפות ובנותן עליו בפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת כדי שלא ישרף בגחלת או לא ולפי פירושם בעיא דרבה בין לחיוב רבא בין לניזקין היא וכן שורו כפות בפני הבעלים והקשה הראב"ד ז"ל מאי קא מיבעיא ליה בשורו וכי שורו חביב עליו מראשי אבריו דאמרינן סימא את עינו קטע את ידו אפילו ע"מ לפטור חייב ול"א הו"ל להציל א"ע דדלמא התם כגון שתקפו מיד וסמאו עד שלא היה יכול להציל א"ע ואיב"ל לרבא כאן בשהיה יכול להציל.