פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

כיצד הרגל מועדת. לשבר בדרך הילוכה והיינו אם דרסה על הכלי ושברתו והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היינו תולדה כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה מושכת בקרון והוליכה הקרון על הכלים ונשברו או דליל שנקשר ברגל תרנגול ושיבר בו את הכלים דרך הלוכו הוי רגל ומשלם נזק שלם אבל אם דבר המזיק אין מחובר לגוף הבהמה בשעה שמזיק הוא הנקרא צרורות בין שיהיה בו ממש בדבר המזיק כגון שדרך הילוכה נתזו אבנים מתחת רגליה ושברו את הכלים או שאין בו ממש כגון תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים ברוח שבכנפיהם או שהושיט ראשו לכלי זכוכית שיש בו זרעונים כדי לאכלן ותקע בו ושברו וסוס שצנף וחמור שניער ושברו את הכלים אף על גב דכחו כגופו דמי דהלכה למשה מסיני שאין משלם אלא חצי נזק ומיבעיא ליה לרבא אם דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו מי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן כשדרסה עליו וכאילו נשבר באותה שעה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן והוי צרורות וקאמר גמרא ותפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר אלמא בתר מעיקרא אזלינן וחזינן כאילו שבר ובסוף פירקין פסק רב אלפס ז"ל כרבה ואע"ג דרבא מספקא ליה כיון דלרבה פשיטא ליה ודאי דרבה מוציא מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה הוא הלכך בבעיא דרבא אזלינן בתר מעיקרא ומשלם נזק שלם והא דמוקי רב ביבי בר אביי ההיא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי בדאזיל מיניה לאוקמי בעיא דרבא הוא דמשני הכי. לא אליבא דהלכתא דהא קי"ל בתר מעיקרא אזלינן ובעל המאור תמה על רב אלפס ז"ל שפסק כרבה בסוף פירקין ובההיא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כתב והוא דקאזיל מיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן והראב"ד ז"ל כתב אפשר שסובר הרב מה שתירץ רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה לא מוקי לה במאוסי בלישה אלא אפילו בלא מאוסי בלישה על שבירת כלי משלם נזק שלם כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי ואף על גב דלגבי חבל משונה הוא ומשלם חצי נזק לגבי שבירת הכלי מיהא אורחיה הוא ומשלם נזק שלם והשתא ודאי אי לא אזיל מיניה אף על גב דבתר מעיקרא אזלינן לא הוה משלם נזק שלם שהרי על ידי חטיטת החבל נשבר ומשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיניה והוא רוצה לשתות מן הדלי אפילו על החבל נמי משלם נזק שלם שהיה כוונתו לשתות מים מן הדלי ורוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה למישתי מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל כדאמרינן גבי נהמא וסלא לקמן דף יט::

סימן בעריכה

בעי רבא צרורות מגופו משלם וכו' לא איפשוט הך בעיא. ובריש מכילתין כתבתי דהלכה כרב פפא דפשיטא ליה דמעלייה משלם בעי רבא יש העדאה לצרורות וכו' תימה שרב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דרבא ואפשר משום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא דאמרינן לקמן בפרק החובל דף פד: דאין העדאה בבבל מיהו תימה למה לא הביא הך דרב אשי דף יט. אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט דהוה משונה וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה חצי נזק. מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה כיון דלא איפשיט הבעיא אוקי ממונא בחזקת מריה ושלא כדין תפס ודמיא לההיא דפ"ק דבבא מציעא דף ו: גבי ספק בכור דאם תקפו כהן מוציאין מידו כיון דאין לו אלא טענת ספק לא מהניא תפיסה וכן נוטה דעת רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל בפ"ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפילו אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה: תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. והוא דחזי ביה בזרוני אבל לא חזי ביה בזרוני משונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם. אמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שניער ושברו את הכלים משלם חצי נזק כל זה כתב רב אלפס ז"ל בהלכותיו וכתב עליו בעל המאור ז"ל ולא היא בין דהוו ביה בזרוני ובין דלא הוו ביה בזרוני לא משלם אלא חצי נזק דהא אוקימנא כסומכוס ולית הלכתא כוותיה וצ"ל שלא עמד בעל המאור ז"ל על דעתו של רב אלפס ז"ל כי גם רב אלפס ז"ל מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא היה לו להביא דברי רב יוסף אאמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דבכל כה"ג חשיב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן נ"א ואי אית ביה בזרוני משלם חצי נזק מהעלייה ואי לית ביה בזרוני משלם רביע נזק ומגופו את"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק: בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי וכו' רב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ולי נראה דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע ולרבנן משלם על כח כחו חצי נזק כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכתא דצרורות לכח כחו לחצי נזק כמו לרבנן כחו או דלמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נזק שלם אבל הא לא מיבעיא ליה אי גמר הלכתא ומוקי לה בכח כחו ולחייב חצי נזק ואע"ג דמן הדין פטור דכח כחו לאו כגופו דמי דבהא ליכא לאיסתפיקי דפשיטא דהלכתא לגרועי תשלומין אתא ולא לחייב במקום שראוי לפטור ומשום הכי לא קאמר לעיל דף יז:: לא דכ"ע כחו לאו כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה דמשלם חצי נזק משום דפשיטא ליה דהלכתא לגרועי אתא כדאמרינן גבי סוכה אתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקימתא אטפח סוכה דף ו: וקרוב לענין זה מצאתי בפי' הר"ז הלוי ז"ל ובשמעתין דכלב שנטל חררה לקמן דף כא: לא פי' התוס' כן: היתה מהלכת במקום שא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והתיזה מהו כיון דלא אפשר לה אורחה הוא והוה לה צרורות כי אורחייהו ופטור ברה"ר או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי והויא לה קרן ומשלם חצי נזק אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה הכא נמי אי תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואע"ג דיש ספק ספיקא לחצי נזק דדלמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי דלמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק. ולמאי דפרישית דכל תיקו אי תפס מפקינן מיניה אין נפקותא בבעיא זו אם התיזה ברה"ר. אבל אם התיזה בחצר הניזק אי תפס מגבינן ליה רביע נזק ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברשות היחיד חייב. ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק: כשכשה בזנבה מהו. כשכוש יתירא קמיבעיא ליה אי הוה אורחיה ופטור ברה"ר כרגל או שמא כשכוש יתירא הוי שינוי ומשלם חצי נזק וא"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה הוא כמו רגל שאין מחוייב לילך אחר בהמתו ולשמרה שלא תזיק דרך הילוכה ברה"ר אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרנה וילך ואפ"ה חייב והא נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמורגל והכי הלכתא. כשכשה באמתה מהו מיבעיא ליה אי חשיב שינוי דלאו אורחיה בכך אלא לפעמים תוקפו או דלמא כיון דאין כוונתו להזיק לא דמי לקרן הלכך הוי כרגל דכיון דאין כוונתו להזיק א"כ למה תעשה כשכוש זה אלא דאורחיה בכך ועלתה בתיקו ולרבותי האומרים דכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה בחצר הניזק אי תפס מגבינן ליה נזק שלם. וברה"ר אי תפס הבהמה מגבינן ליה חצי נזקו ולמאי דפרישית דבתיקו אי תפס מפקינן מינה בחצר הניזק אי תפס גוף הבהמה מגבינן ליה חצי נזק ממה נפשך וברה"ר פטור לגמרי:

מתני' היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם חצי נזק. ומוקי לה בגמרא בנקשר מאליו ובאדייה אדויי דהוה ליה צרורות ובדליל של הפקר או בדליל של בעל התרנגול ואצנעיה דאי לא אצנעיה אף על גב דאדייה אדויי הוא משלם נזק שלם דהא דצרורות משלם חצי נזק היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון הבעלים משלם נזק שלם דצרורות אורחיה הוא והוה כאבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיק התרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נזק שלם דדבר המחובר לגופו כגופו דמי כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגול דאמר קרא כי יכרה איש בור ולא שור בור ודליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה ונקשר ברגל תרנגול דהפקר בעל הדליל חייב ובתרנגול דאית ליה בעלים והזיק דרך הילוכו משלם בעל הדליל חצי ובעל התרנגול חצי ואי אדייה אדויי משלם בעל התרנגול רביע דאית ליה שותפות ובעל הדליל ג' חלקים כר' נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ודליל של הפקר וקשרו אדם ברגל תרנגול חייב הקושר אפילו לא נתכוין לזכות בו משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפילו לא אצנעיה בעלים וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור מידי דהוה אהופך את הגלל דאפילו לא לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה משלשה או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאיסתליקו ליה מעשה ראשון וזה כורה בור חדש והאי דקאמר רב הונא דליל של הפקר משום דבעי למימר נקשר מאילו פטור ואי בדליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה חייב בעל הדליל:

סימן געריכה

אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. קשיא לי אמאי לא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ושונרא דאכלה תרנגולי דהוי רבותא טפי דאף על גב דאכילה גמורה היא ויש הנאה להזיקה אין משלם אלא חצי נזק ועוד לעיל בפ"ק דף טו. קתני הבהמה אין מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט ואמאי לא קתני ששה תמין וליתני אין מועדת לאכול בהמה מה שאין דרכה לאכול הלכך נראה לי לפרש הא דאמרינן לעיל האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל אפחת שפחתה המיתה קאמר דלא מגבינן בבבל אבל דמי הנבילה משלם אם אכל בחצר הניזק ואם ברה"ר מה שנהנה דאכילה לא הוי שינוי דדרכם לאכול כל נבילות אפילו של בהמות גדולות. והאי דקאמר האי כלבא דאכל לפי שאין דרכו להמית אלא לצורך אכילה ואע"ג דתחלת ההיזק היה שינוי מיחייב על האכילה דהוי אורחיה והא דאמר בפרקין לקמן דף כג. זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב ופרש"י דאי לא היו סתם דלתות חתורות הוי משונה ולא משלם אלא חצי נזק אחררה אף על גב דאין שינוי באכילה אלא שתחלת המעשה היה בשינוי מצי לפרש אי לא היו סתם דלתות חתורות אצל הכלב הוי אנוס ופטור לגמרי כההיא דריש הכונס דף נה. נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור והכא נמי כיון דאין דרך כלב לחתור אין לך אונס גדול מזה: מסקינן דבהמה שאכלה דברים שאין דרכה לאכול אלא ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינים וכלב שלקק השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר ושונרא שאכלה תמרים וחמור שאבל דגים משלם נזק שלם ולחם שהיה מונח בסל ושברה בהמה לאכול לחם משלם נזק שלם אף על הסל שכן דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אבל אם אכלה תחלה הלחם ואח"כ שברה הסל משלם על הסל חצי נזק דלאו אורחיה הוא כיון שכבר אכלה הלחם וכן נמי אם ראתה בהמה אוכלים על החבית ועלתה עליה לאכלן ושברה החבית משלם אף על החבית נזק שלם דאורחה בכך:

סימן דעריכה

אמר אילפא בהמה ברשות הרבים פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייב. מאי טעמא על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דאתמר א"ר אושעיא בהמה ברה"ר הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואמר מאי שנא הלכה ואכלה דאורחה הוא עמדה ואכלה נמי אורחה הוא בקופצת כך כתב רב אלפס ז"ל וכתב בעל המאור ז"ל מה שפסק הרב לא מסתבר אלא כל על גבי חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא וברשות הרבים בלא על גבי חבירתה חייבת חצי נזק בקופצת והיינו דרבי אושעיא ולא פליגי אהדדי. לכאורה משמע כדברי בעל המאור ז"ל דהא דאילפא איירי בלא קפיצה מדפריש טעמא על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי וגמרא בעי לאיתויי סייעתא לאילפא מהיתה קופתו מופשלת ודחי לה דאיירי בקופצת כההיא דרבי אושעיא דמוקי לה בקופצת והוי שינוי מדקאמר גמרא מ"ש הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת משמע דקופצת לא הוי אורחה הלכך חייבת ברשות הרבים וליכא סייעתא מינה. דאילפא איירי בלא קפיצה ומשום דהוי כחצר הניזק. ומיהו כי מעיינת ביה שפיר דברי רב אלפס ז"ל עיקר דבהמה שקופצת למקום גבוה ואוכלת לאו שינוי הוא דאמר לעיל כיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא הך דאילפא ודר' אושעיא וברייתא דהיתה קופתו מופשלת טעם אחד להם דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רשות הרבים ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק. ומעיקרא כדאמר אילפא למילתיה ופירש טעם לדבריו משום דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי הוה סלקא דעתך דכל על גבי חבירתה כחצר הניזק דמי ואפילו אכלה כדרכה ואהא בעי לאתויי ראיה וקאמר גמרא כדמפרש רבא ההיא דרבי אושעיא בקופצת הכי נמי איירי ברייתא בקופצת ומלתא דאילפא בקופצת דבענין אחר לא מיקרי חצר הניזק. והיינו דקאמר מ"ש הלכה דאורחה הוא כיון שאכלה כי אורחה דרך הילוכה אין לו רשות להניח פירותיו שם עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת. וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה לאו אורחה הוא ויש לו רשות להניח שם פירותיו וכמו מחזרת לרב ושבקה לרחבה לשמואל. וכן מוכח לקמן דף כא: דקאמר דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו ורבי יוסי ורבי אלעזר אמרי אין דרכה לאכול אלא להלך וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה קרינא ביה שדה אחר כי יש לו רשות להניח שם פירותיו:

סימן העריכה

מתגלגל מהו פירש רש"י אם גלגלתו בהמה מרה"י לרה"ר ואכלתו שם ור"י פירש עמיר שהיה מתגלגל מחצר הניזק לרה"ר ועכבתו בהמה ואכלתו בחצר הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברה"ר. ולא איפשיטא ואזלינן לקולא: שמואל אמר לא שנו אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת והלכה כשמואל בדיני וגם רבי יוחנן סבר כוותיה. וכמה רבה אמר דמי עמיר. רבא אמר דמי שעורין בזול. כתב רב אלפס ז"ל איכא מאן דפסיק כרבה דהוי רביה דרבא ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוי בתרא והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבא דברייתא דתניא כותיה דרבים היא:

סימן ועריכה

אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר הוא. פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכ"נ . אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר אלא אפילו טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר: והוו יהבי ליתמי דבר מועט כי לא היה שם דירה ממש אלא אהלים לסחורה היו נוטים שם והלך זה ובנה בית על חורבות היתומים ולא היה להם כדי לפרוע דמי בנינו וא"ל רב נחמן שיפייס היתומים במידי דאפייסו ולא חש לדבריו ואגביה לאפדניה עד שנתן ליתומים שכר הראוי ליתן מחורבה אחת לבנות עליו בית והוא יותר ממה שהיו נותנים להן קדמנאי כיון שהיו חסרים בו דבר מועט צריך הנהנה לפרוע כל הנאתו וכן הדר בבית חדש דכיון דמחסרו שחרתא דאשיתא צריך לפרוע כל הנאתו:

סימן זעריכה

אמר רב במחזרת ושמואל אמר אף במחזרת נמי פטור דכיון דיכולה לאכול ע"י חיזור אין לו רשות לשטוח שם פירות וחשיב כרה"ר. והלכתא כשמואל בדיני ואע"ג דאיכא דאמר במחזרת כ"ע ל"פ דחייבת. הלכה כלישנא קמא מדקאמר סתמא דגמרא בתר הכי לא דכ"ע מחזרת אי כרב אי כשמואל. וכיון דלישנא קמא עיקר נראה לי דמקצה מקום מרשותו לרה"ר פטור דלישנא קמא לית ליה להך פלוגתא דמקצה מקום שהרי מקצה מקום יותר ראוי לפטור ממחזרת. דהא רב מחייב מחזרת ופוטר במקצה מקום ללישנא בתרא ושמואל אמר דמקצה מקום חייב כמו מחזרת. אבל ללישנא קמא דשמואל פטר במחזרת כ"ש במקצה מקום וראיתי מן הגדולים שפסקו הלכה כשמואל במקצה מקום. והנראה בעיני כתבתי וכן משמע מתוך רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו פלוגתא דמקצה מקום:

מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם:

גמ' ואם נפלו פטורים היכא דמקרבי כלים לגבי כותל דהוי תחלתו וסופו באונס שלא היו ראויים לשבר בקפיצה. ואם הכלי ארוך וראשו אחד רחוק מן הכותל וראשו אחד קרוב לכותל ונפל ושברוהו בקרוב לכותל חייבין. דהוי תחלתו בפשיעה לישבר ברחוק בקפיצה וסופו באונס בנפילה וחייב. ואם היה הכותל צר אפילו נפלו חייבין דגם לענין נפילה פשע. ואם דלגו מלמטה למעלה פטורים לגמרי דהוה ליה אונס שאין דרכו בכך כלל. ואם הפכו שיטתן שהכלב דילג בזקירה וגדיא בסריכא מלמטה למעלה פטורין דאונס הוי. מלמעלה למטה משלמים חצי נזק דמשונין נינהו. ואדם ותרנגול בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה משלמים נזק שלם. ונ"מ דמי שמסר ביתו לחבירו לשומרו ויש בו חש"ו צריך לשומרו שלא ידלגו מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ורב אלפס ז"ל כתב דאם דלגו מלמטה למעלה משלמים חצי נזק. ואני כתבתי כדברי ר"י וכ"נ דאי לאו אונס מאי איצטריך למימר גבי אדם דחייב. דמחמת שינוי אין ראוי לפטור באדם:

סימן חעריכה

איתמר אשו רבי יוחנן אמר משום חציו. ואפילו הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו והלך ודלק בתוך של חבירו חשבי' ליה כאילו ירה חץ בידים והזיק. ואם נשרפה יד חבירו חייב ד' דברים. ואם נשרף אדם חייב עליו כאילו הרגו בידים. ור"ל אמר משום ממונו פירוש התורה חייבתו אם לא שמר גחלתו כאילו ממונו מזיק ואפילו הדליק בגחלת שאין שלו ומסקינן לקמן דף כג. דרבי יוחנן אית ליה נמי משום ממונו היכא דכלו ליה חציו כגון שנפלה דליקה באותה חצר ונפל גדר שלא מחמת הדליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת והתם הוא דפטור לרבי יוחנן טמון. דכל זמן שלא כלו חציו לא פטרה תורה טמון. והלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל ועוד דהא קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"י: גדי כפות לו ועבד סמוך לו פירש רש"י דאיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט נמי בגדי כפות וסמוך. דגדי אפילו סמוך נמי חייב דלא אמרינן בגדי היה לו לברוח כדאמרינן בסוף פירקין דשורו כממונו. והקשה עליו רשב"ם ז"ל דא"כ ליתני ברישא גדי ועבד סמוך ובסיפא גדי ועבד כפות דהוי רבותא טפי ופי' דרישא דוקא גדי כפות ועבד סמוך דחייב. דאם לא היה הגדי כפות היה לו לברוח. וסיפא הכי מיפרשא עבד כפות לו או גדי סמוך לו פירוש עבד כפות וגדי כדאמר ברישא שהוא כמו כן כפות פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה. או גדי סמוך לו ועבד כדאמר ברישא שהוא כמו כן סמוך פטור משום דהיה לו לברוח. וההיא דשילהי פירקין דף כז. דעבדו כגופו ושורו כממונו מיירי בעבד ושור כפות והאדון עומד אצלם. ואם הניח גחלת על לב עבדו פטור המניח שמחשב בדעתו שיסירנה האדון ולא יסמוך על תשלומי של זה אבל כשמניח על לב שורו אין חושש האדון להסירה לפי שישלם לו זה שורו ומסתבר כפירוש זה:

סימן טעריכה

דאכלה היכא. אילימא דאכלהבגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה. מהכא שמעינן דאף על גב דנטלתו בהמה מחצר הניזק. בעינן שתהא גם האכילה בחצר הניזק. וש"מ נמי דפי פרה כחצר הניזק. ונ"מ אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר הניזק דמי והמושיט היה חרש או שוטה או קטן או פיקח ואין לו לשלם:

סימן יעריכה

הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדו ליה לרב יוסף. א"ל לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו א"ל למאי איזיל דאי אזלי' אמרי לי לגדר מר גדרה לארעיה כתבו התוספות אישתמוטי הוה משתמט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולא אמרינן שהיה לו לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס ז"ל דליתא לדאביי. ומצאתי כתוב בשם ר"ח ז"ל דפסק הלכה כאביי. ומודה אביי דבעיר אם נכנסה לחצר הניזק ואכלה שחייבת שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום. והרועה יש לו לשמור הבהמה כשמוליכה דרך העיר שלא תיכנס לבית ותזיק אבל כשמתפשטים בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרים הלכך צריך אדם לגדור שדהו. והא דפריך שן דחייב היכי משכחת לה פי' שן דכתיב בקרא ובער בשדה אחר היכי משכחת לה:

סימן יאעריכה

הנהו עיזי דשוקא כיון דבלאו הכי עומדים לישחט ביום השוק אי מזקי אפי' ברה"ר מתרי' במרייהו. אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה אי אפסידו משלמין. כדאשכחן גבי עיזי דתרבו דא"ל זיל צנעינהו ולא אמר זיל שחטינהו :

סימן יבעריכה

[1]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן יגעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סימן ידעריכה

איבעי' להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור אבל בעל כלב מאי. מי מצי א"ל מאי עבדי לך או דלמא א"ל כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומישתסי לא איבעי לך לשהויי. ואסיק רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה וחייב בעל כלב. שסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. הא דקאמר רבא את"ל משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב חשיב ליה רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא דכיון דבעיא דשסהו בעצמו לא שייכא למיבעי אי לאו דאמר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב משמע דסברת רבא נוטה לומר כן אלא שלא היה רוצה לומר כן בפירוש דפשיטא שלא היה שואל בעיא אחרת אי הוה מסתבר למימר דאף משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור. א"ל אנא בההוא חיובי מחייבנא. דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי. לבעוטי בי לית לך רשותא. וכן הלכה כרבא דבתראה הוא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל לעיל אכלה כסות וכלים חייבת דלאו משנה הוא דעביד איניש דמנח גלימיה ברה"ר ומיתפח. דמשמע הא אי הוה משנה פטור אף אם בעטה בהן. דמה לי שינוי ביעוט מה לי שינוי נשיכה תרוייהו תולדות קרן נינהו. ולא אמר לית לך רשותא לבעוטי בהן כדאמר גבי פרה. כי יש חלוק בין בעלי חיים לדבר אחר. דכלים עשויין לידרס ברגלי אדם וברגלי בהמה הלכך אי הוה משנה פטורה:

סימן טועריכה

איבעיא להו רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שישלם כופר. עיקר טעם הבעיא אי דרשינן עליו דוקא על הקרן דכתיב ביה ולא על השן ורגל או דלמא עליו על השור קאמר ובכל חיובי שור. ואסקי' דיש כופר ברגל דמסתבר למימר דעליו אכל חיובי דשור קאי וה"ה נמי ארגל:

מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן. ירושלמי אמר רבי יצחק מתני' כשהיו שניהם ישינים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא השני וישן אצלו זה שישן אצלו הוא המועד. והא דאמרי' אדם מועד לעולם היינו דוקא לענין נזק דילפינן מפצע תחת פצע לחייב על השוגג במזיד ועל האונס כרצון ועיקר ההוא קרא בנזק איירי. אבל בשאר ד' דברים לא מחייב אלא במזיד או בשוגג קרוב למזיד. הלכך היתה אבן מונחת לו בחיקו בין לא הכיר בה מעולם בין הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה מחיקו לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין שבת פטור. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. לענין גלות אם לא הכיר בה מעולם פטור דכמה פעמים כתב בשגגה גבי גלות הלכך דרשינן מיתורא דקראי דבעי ידיעה מתחלה. אבל אם הכיר בה ושכחה חייב דהא הויא ליה ידיעה. וכן אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה או נתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור. ולענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע או נתכוין לזרוק ד' וזרק ח'. ופירש רש"י בלשון אחד פרט לזורק וכו' דפטור מגלות דלא הוי בכלל ושמתי לך מקום אלא בכלל וכי יזיד איש. ובלשון אחר פירש דחייב בגלות דכתיב ואשר לא צדה ושמתי לך מקום פרט למתכוין לזרוק וכו' שאינו בתורת כי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום. ולענין שבת לענין לזרוק ב' וזרק ד' פטור ואפילו אמר בכל מקום שתרצה תנוח פטור כיון שלא נתכוין למלאכה. אבל לזרוק ד' וזרק ח' אם אמר בכל מקום שתרצה תנוח חייב. וכן אם נפל מן הגג ברוח שאין מצויה חייב בנזק ופטור מד' דברים ואי ברוח מצויה נפל חייב בארבעה דברים דהוי קרוב למזיד דלא היה לו לעלות לגג בלא מעקה כיון דיכול ליפול ממנו ברוח מצויה. ופטור מן הבושת כיון דלא כוון לביישה. ואם נתהפך דרך נפילתו כדי ליפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת. דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל החזיקה כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לביישו וזה שנתכוין להנאתו אע"פ שלא נתכוין להזיק כיון דאי אפשר שלא יזיקנו אם יפול עליו הוי כמכוין להזיק:

סימן טזעריכה

אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר. דכיון דבודאי ישבר חשיב כשבור משעת זריקה וחייב הזורקו והמשבר פטור. ורש"י פי' שזרקו בעל הכלי. לפי שהיה קשה לו למה לא פירש רבה דין הזורק. ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא דפטור המשבר דאבידה מדעת היא. ועוד היכי פשיט לעיל דף יז: מהכא דבתר מעיקרא אזלינן אפילו אי אזלינן בתר בסוף פטור דאבידה מדעת היא והוי וכאילו הפקירוהו בעלים. הלכך בזרקו אחר מיירי וכיון דמפרש רבה טעמא משום דמנא תבירא תבר ממילא ידענא דהזורק חייב כיון דבודאי היה עומד לישבר: אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן או שבא אחר וסילקן פטור. דבעידנא דשדא פסוקי מיפסקו גיריה. כתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלית הלכתא כרבה בהא. דרבה לטעמיה דאית ליה לקמן בפ' הגוזל קמא דף צח. השורף שטרותיו של חבירו פטור דלא דאין דינא דגרמי וקי"ל דלית הלכתא הכי. ור"י פיר' דגרמא בנזקין הוי כיון שלא עשה מעשה בגוף דבר הנזוק. והכי מסתברא:

סימן יזעריכה

אמר רבה הניח גחלת על לבו של חבירו ומת פטור. ואפילו אם התרוהו וקבל עליו התראה דלפי סברת העולם היה לו לסלק ולא להניח לעצמו למות כדי שיהרג חבירו. על בגדו ונשרף חייב דאין חושש לסלק כיון דחבירו חייב. ומסיק דעבדו כגופו ושורו כממונו שאם היה העבד כפות והאדון עומד אצלו והניח גחלת על לב העבד ונשרף פטור כיון דהעבד ב"ח חייב במצות סמך על זה שלא יניחנו לישרף כדי שישלם לו זה עבדו. אבל שורו כממונו וחייבה:


הדרן עלך כיצד
  1. ^ מתוך לוח הסימנים של פסקי הרא"ש מוכח שקיים כאן חסר בטקסט. אמור להיות כאן בסימן יב דין הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות ובסימן הבא דין מתי שור מועד. - ויקיעורך