בבא קמא כג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים:
על החררה משלם כו':
מאן חייב בעל כלב וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר אמר רב מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן (שמות כב, ד) וביער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה תפשוט דפי פרה
רש"י
עריכהבנזקי ממונו - דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה:
בנזקי גופו - דקרי ליה מבעיר:
היכי משכחת לה - אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי:
וניחא ליה - ומשני לה הכי:
ונפלה גדר - של חצר:
שלא מחמת דליקה - דאי מחמת דליקה חציו הם:
דכלו לו חציו - שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת:
אית ליה נמי משום ממונו - והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו:
וכגון שהיה לו לגודרה - בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה:
ולא גדרה - דאע"ג דליכא לחיוביה אהבער ראשון מתחייב על שם סופו שלא שימר גחלתו לגדור בפניה:
שורו הוא ולא טפח באפיה - הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק: וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו. היכא דגחלת שלו היתה מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייב ליה משום תרתי לר"ל דלא מחייב ליה אלא משום חדא דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי דהא אמרן לעיל לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו בשלמא עד השתא דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו חציו דלמ"ד משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי בינייהו:
לחייבו בד' דברים - למ"ד משום חציו נמי מחייבינן ליה אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת אבל בבושת לא דאמרינן בשילהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשילהי פירקין נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת למ"ד משום ממונו פטור והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל כלב וגמל דלמ"ד משום חציו חייב דהא ממונו אע"ג דלאו חציו וחציו אע"ג דלאו ממונו אית ליה ולמאן דלית ליה חציו פטור אא"כ מסכסכת כדאוקימנא לעיל והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם ועוד דמילתא דשכיח היא מפי המורה שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי:
מאן חייב בעל הכלב - אמתניתין מהדר דקתני על הגדיש משלם חצי נזק:
ה"ג וליחייב נמי בעל הגחלת - דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד:
בששימר גחלתו - שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא:
זאת אומרת - מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת:
דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב - ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם:
בגדיש דעלמא - אמאי משלם חררה הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא:
תפשוט - דמדקא משלם חררה:
דפי פרתו - של מזיק האוכלת בחצר הניזק:
תוספות
עריכהטמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פי' בשלמא למ"ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע"ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו:
מאי בינייהו. הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל כלב שנטל חררה ואנחי אנוחי בגדיש דלרבי יוחנן משלם על שאר הגדיש חצי נזק ולר"ל על שאר הגדיש פטור ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה וטמון היכא שלא כלו חציו חייב לרבי יוחנן:
וליחייב בעל הגחלת . פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר בעל הכלב לגמרי כדפ"ל (דף כב. ד"ה ואי) גבי חנוני אמאי חייב ועוד אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל הכלב אמאי קאמר (לעיל יט:) מתני' באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני' קשרו אדם חייב הקושר נ"ש ובעל התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו חייב נמי בעל הכלב ולכך לא מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן:
ולחייב בעל הגחלת. האי לישנא לאו דוקא דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע וא"ת ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב אע"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו וכן משמע בהמניח (לקמן דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו:
בששימר גחלתו. וא"ת ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב וי"ל כיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי:
בשחתר. ואם תאמר ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע ויש לומר דאין זה רגילות דבעל הכלב ידע ובעל הגחלת לא ידע ולקמן גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים:
סתם דלתות חתורות הן. תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו בפשיעה משום פתיחה ויש לומר דא"כ לא מיחייב בחתירה כ"א רביע כי היכי דהוה מתחייב בפתיחה שהיה בעל הגחלת מתחייב מחצה אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחלתו בפשיעה בבתים פתוחים וסופו באונס בנעולים כיון דגבי נעולים לא הוי שום פשיעה כדאמרינן בהפרה (לקמן דף נב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח כו' ומגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים דלא דמי דהתם ודאי לא אמרינן מגו משום דלגבי פקח או לגבי שוורים הניזקין לא פשעי כלל אבל הכא פושע הוא בכלב זה לענין זה הגדיש להיות ניזוק בגחלתו בפשיעה היכא שלא שמר גחלתו לכך יש להתחייב אפילו נזוקין באונס למאן דמחייב תחילתו בפשיעה וסופו באונס:
תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי. תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתני' דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב שנטל חררה דדייק מינה השתא ועוד מאי קאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון שהכלב לקחה ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים [או בחצר המזיק] חייב דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה אכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר [הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא דאי כחצר המזיק דמיא ומצי אמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי ה"נ מצי א"ל מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי
ראשונים נוספים
אמר רבא קשיא ליה לר' אמי לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטרי חכמים שחולקין על ר' יהודה היכי משכחת לה ובאנו לומר כגון שהצית אש בחצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה האש והזיקה בחצר אחרת דכלו חציו בחצר ראשונה ואילו לא נפלה הגדר לא היתה האש עוברת באותה החצר.
ומקשי' אי הכי אפי' בגלוי פטור הוא דכלו חציו וכל שכן על הטמון. ופרקי' מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגדור בפניה שלא תעבור ולא גדר.
ואקשי' וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו בגלוי דכיון דהוה ליה לשמור ולגדור שלא תעבור הדליקה כמו שחייב לשמור בהמתו שלא תצא ותזיק ואם יצאה והזיקה חייב באשו שהוא כממונו. ואמרי' אי הכי מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים צער ריפוי שבת ובושת. ר' יוחנן דאמר אשו משום חציו אע"ג דאית ליה נמי אשו משום ממונו חייב בד' דברים הללו וכל שכן בנזק אבל ריש לקיש דאמר אשו משום ממונו אמר לך כשם שאינו חייב בנזקי שורו אלא בנזק בלבד כדבעינן למימר לקמן. כך אינו חייב באשו אלא נזק בלבד. בתר דאקשי' על ריש לקיש הני כולהו תיובתא ושנינהו ואוקימ' דר' יוחנן נמי אית ליה משום ממונו והלכה כר' יוחנן הדרינן לשמעתין ואמרי' תנינן במתני' על החררה משלם נזק שלם. מאן משלם בעל הכלב או בעל הגחלת ופשיטא לן דבעל הכלב [משלם] מפני שבעל הגחלת שימר גחלתו והכלב חתר והוציאה אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי חייב בעל הגחלת ואוקי' דאכלה בגדיש דבעל חררה.
למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא באשא היכי משכחת. איכא למידק מאי קשיא ליה דלמא גזרת הכתוב הוא כדפטר כלים בבור י"ל דה"ק למ"ד משום ממונו שפי' דבנזקי ממונו אשכחן דחלק אבל בנזקי גופו בחציו לא אשכחן ורש"י פירשה בענין אחר.
הכי גרסינן: מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו ד' דברים. וה"ה דכל הנך דלעיל איכא בינייהו כגון שכלב שנטל את החררה וגמל טעון פשתן וכולה סוגיא דלעיל אלא דניחא ליה למימר דאף זו איכא בינייהו דלמ"ד משום חציו חייב בד' דברים כאלו חבל בו ידיו ממש ואיכא ספרים דגרסי א"ה מאי איכא בינייהו וא"א להולמה.
ולחייב נמי בעל גחלת. לאו דוקא נקט האי לישנא דהא גחלת של בעל חררה הוא ואוקי' דאכלה על גדיש של בעל חררה דאי לא הא בעינן ובער בשדה אחר וא"כ בעל הגחלת שהוא בעל הגדיש מאי משלם אלא ה"ק כל שלא שמר גחלתו ונטלה כלב והדליק בה גדישו של חברו פושע הוא וחייב לשלם ח"נ א"כ הכא לפטור לבעל הכלב מרביע הנזק כנגד מה שהיה חייב בעל הגחלת בעלמא ולומר דפושע חשבינן ליה אבל הראב"ד ז"ל פירש משנתינו כגון שהגחלת אינה של בעל החררה והכלב לא נטל את החררה מרשות בעל החררה ובדוקא נקט שישלם עמו בעל הגחלת.
זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב. ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו תמיהא לי נעילת דלת מאי מהני' דהא לגבי כלים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחוה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מורידה לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולה שמעתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקא ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקא ברוח שאינה מצויה למ"ד מיהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה דלא אמרה רוח מצויה ורוח שאינו מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויין שם ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשמור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אע"ג דנעל בעל הגחלת מאי הוי פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וארעיה ונפלו שוורים דאמרינן כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפילו לגבי שוורים הכא נמי מאי שנא.
וכתב הרב ז"ל ולאו מלתא היא דהתם בור ברשות הרבים היא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל התם אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו אלו דברי הרב ז"ל.
ועדיין לא נתיישב בעיני דאם משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלא בפני גחלתו ומדמחייב בעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דלמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרין אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד.
מהדורא תליתאה:
לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה. מיכן מוכיח שסתם התלמודא סובר דבתר אכילה אזלינן ולא בתר עקירה וכך מוכיח נמי מבעיא דפי פרה בחצר הניזק:
טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה: איכא למידק מאי קשיא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא כמו למאן דאמר אשו משום ממונו. ורש"י פירש הא כתיב פצע תחת פצע ומרבינן שוגג ואנוס משמע שר"ל שטמון פטור משום שאין אדם מכיר בו וחשבינן ליה כשוגג ואונס ואי אפשר לומר כן דהא בכל נזק ממון כגון קרן ושן ורגל חייבין בטמון אף על גב דלא כתיב בהו פצע תחת פצע. ושמא רצה לומר דלמאן דאמר משום חציו אין לפטור טמון מידי דהוה אזורק חץ והזיק בטמון שחייב מדכתיב פצע תחת פצע. ועוד יש לומר דאי משום ממונו אין תימה דפטר בו טמון שמצד שהקל הכתוב בנזקי ממונו קרן לחצי נזק ושן ורגל להלכותיהן אבל אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש הרשב"א ז"ל ותוספות שאנץ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פירש רש"י ז"ל הא כתיב פצע תחת פצע וכו' משמע אבל ממונו דלא מחייב על השוגג כמזיד לא מחייב בטמון. וקשה דהא שן ורגל וקרן חייבין בטמון וצריך לפרש טמון דחייב רחמנא היכי משכחת לה דבשלמא אי משום ממונו הוא אשכחנא דחלק רחמנא באש להלכותיהן דשן ורגל פטורין ברשות הרבים ובור פטור מכלים הכי נמי יש לומר דאש פטור מטמון אלא למאן דאמר משום חציו הרי באדם לא מצאנו שום פיטור שהרי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ע"כ.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל בשלמא למאן דאמר אשו משום ממונו היינו דפטר ביה רחמנא טמון דאשכחן פלוגתא בנזקי ממונו כדאשכחן בבור דפטר ביה אדם וכלים ופסולי המוקדשין והוא הדין הכא נמי פטור טמון באש אלא למאן דאמר משום חציו היכן מצינו פטור בנזקי אדם והלא אף ישן חייב דהוה ליה כטמון. ע"כ.
מאי בינייהו: כלומר קא סלקא דעתיה דבין לקולא בין לחומרא קאמר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו אם כן מאי בינייהו ושני לה דיהבינן ליה חומרי חציו וחומרי ממונו ומאי איכא לחייבו בארבעה דברים ואיכא נמי טמון באותה חצר וכל הנך דשנינן לריש לקיש אלא שבא להוסיף על מה שאמרנו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל אם תשאל הרי בינייהו חילוק גדול לענין טמון דלמאן דאמר משום ממונו מיפטר על הטמון לעולם ולמאן דאמר משום חציו אינו פטור אלא היכא דנפלה דליקה וכו'. וכן נמי לא שייך למימר מאי בינייהו היכא דליכא טמון דהא איכא בינייהו היכא דאדליק בגחלת של חבירו. תשובתך האי דשאיל הכי מאי בינייהו כאלו כך אומר אנו צריכין שיהא הפרש ביניהם בכל צד שיש בו היזק מן האש ומצינו ביניהם הפרש לענין טמון וכן נמי היכא דליכא טמון והיא גחלת של חבירו אבל היכא דליכא טמון והיא גחלת שלו מאי בינייהו. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובותיו וששאלת היכי אמרינן מאי בינייהו והא קא חזינן דאיכא בינייהו טובא דמאן דאית ליה משום חציו טמון באש באותה חצר חייב בחצר אחרת ולמאן דאמר משום ממונו אפילו באותה חצר נמי פטור ואם היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו למאן דאמר משום חציו פטור דקם ליה בדרבה מיניה למאן דאמר משום ממונו חייב ושאר הנך דאמרינן לענין כלב וגמל. תשובה. הכין חזינא דהא מילתא ליכא לאקשויי דהא בכמה דוכתי בתלמוד איכא כהאי גוונא דאמרינן מאי בינייהו ואף על גב דחזינן דאיכא בינייהו אנפי טובא וטעמא דמילתא דכיון דאיכא נמי אנפי אחריני דאיתא בינייהו מוסף אהנך אנפי אחריני אתא דהא חזינן מגמרא דאיתנהו בינייהו קאמר בדרך שאלה מאי בינייהו כי היכי דליהדר בתשובה איכא בינייהו כך וכך ופירש כלומר איכא בינייהו נמי כך וכך. ועוד כד מעיינת להו להנהו אנפי דמתחזיאן מגמרא דאיתנהו בינייהו משכחת דכלהו לאו בעיקר דין חיוב האש נינהו ומשכחת להו בכלהו נמי היזק אש אלא מילי דמייתי לדון ממעשה ההיזק כהאי גוונא נינהו דלא משכחת לה אלא היכא דהוי ההיזק כהאי גוונא בלחוד ואלו הוה בגוונא אחרינא לא הוה משכחת בה הפרש בדין בין משום חציו בין משום ממונו הלכך בעי לאהדורי אמילתא דאיכא בה הפרש בינייהו בעיקר דין חיוב האש דמשכחת לה בכלהו גווני היזק אש. ע"כ לשונו ז"ל.
והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל מאי בינייהו. הוה מצי למימר כוליה סוגיין דלעיל איכא בינייהו דגבי כלב שנטל חררה למאן דאמר אשו משום ממונו צריך לאוקמיה בדאדייה אדויי ואי לא לא מחייב כלל אגדיש ולרבי יוחנן אפילו אנחה אנוחי מחייב אמקום חררה ואמקום גחלת נזק שלם ואגדיש חצי נזק וכן בגמל לריש לקיש צריך לאוקמי במסכסכת ולרבי יוחנן בלא מסכסכת נמי מחייב בעל הגמל וכן ההיא דגדי צריך לאוקמי לריש לקיש בהצית בגופו ועוד איכא בינייהו טמון. ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר דמפרש מאי בינייהו משום דמשמע ליה דפליגי אף באש שהוא שלו מדקאמר תלמודא אשו משום מאי מחייב רבי יוחנן וכו' והיינו דבעי היכא שהוא שלו מאי בינייהו. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן יש מפרשים אשו משום חציו דהיינו אש דומה לחציו ולהכי נקט אשו אבל מאחר דמחייב דבר שאינו חציו אם כן לא לימא אשו. תלמידי הר"י ז"ל.
ועוד פירוש אחר מאן דאית ליה חציו אית ליה משום ממונו דבעי רבי יוחנן תרתי דלא מחייב משום חציו אם לא יהא ממונו והשתא ליכא בינייהו כל הני אבל מאן דאית ליה משום ממונו מחייב משום ממונו לחודיה. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון הגליון מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו פירש רש"י דהא על כרחך בגחלת שלו נמי פליגי. נראה למורי הרב שבכאן מסתלק הסלקא דעתיה שפירש רש"י ז"ל לעיל דלעיל פירש איכא בינייהו גחלת שאינה שלו והכא פירש דבגחלת שלו נמי פליגי. הילכך נראה שכך דעתו דמעיקרא סלקא דעתיה דליכא בינייהו אלא בגחלת שאינה שלו אבל בגחלת שלו לרבי יוחנן נמי היה חייב משום ממונו ולא משום חציו והשתא אמרינן דבגחלת שלו נמי פליגי לרבי יוחנן דמחייב משום חציו חייב בארבעה דברים ולריש לקיש פטור מארבעה דברים ואינו חייב אלא דוקא נזק נמצא לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל.
ויש פירושים של רש"י שכתוב בהם למאן דאמר משום חציו אית ליה נמי משום ממונו משמע דאינו חייב לרבי יוחנן אם לא שיהא חציו וממונו הילכך קודם שכלו לו חציו שיש בו חציו וממונו חייב בין על הגלוי ובין על הטמון ולאחר שכלו חציו חייב על הגלוי ופטור על הטמון. וקשה כיון דכלו לו חציו למה יתחייב על הגלוי והרי לרבי יוחנן אינו חייב אם לא שיהיה בו חציו וממונו והכא כבר כלו חציו ולא נשאר אלא משום ממונו. וי"ל כיון שהתחיל על ידי חציו אף על פי שכלו לו חציו הוה ליה כאלו השלים בחציו וממונו וחייב על הגלוי וגם לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל. ע"כ לשונו.
וכן פירשו תלמידי ר"י ז"ל דעכשיו רצה לומר שצריך תרווייהו אי משום חץ לבד לא היה חייב אם לא שיהיה ממונו וגם משום ממונו לא היה חייב אם לא שהיה חץ שברי בהיזק כמו חץ משום דפתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו ומכל מקום פטור טמון ואינו כמו ארבעה דברים שחייב כי נימא שחיוב ממונו בא להחמיר ולא להקל.
ולפירוש האחר שפירש רבינו ישעיה ז"ל דמשום חציו לחודיה לא מחייב עד דאיכא בהדיה ממונו אבל משום ממונו לחודיה מחייב איכא לאקשויי למה צריך תרתי מאחר דמשום ממונו לחודיה מחייב. ואפשר לתרץ דסבירא ליה לרבי יוחנן כטעמא דריש לקיש דחציו מכחו אזלי והאי לאו מכחו קא אזיל כיון שאני רואה דאפילו דלית ליה ממשא מחייב רבי יוחנן כגון היכא דכלו חציו אם כן סברא הוא דמשום ממונו לחודיה יתחייב אבל לא משום חציו לחודיה. אבל קשה נימא דלעולם לא סבירא ליה כטעמא דריש לקיש ולא מחייב היכא דכלו חציו אלא משום דהיה מזיק קודם משום הכי חייב משום ממונו וכו' כמו שכתוב בגליון דלעיל. ע"כ.
לחייבו בארבעה דברים: פירש רבינו חננאל ז"ל דהיינו צער רפוי שבת ובושת דלרבי יוחנן אף על גב דאית ליה נמי אשו משום ממונו חייב בארבעה דברים הללו וכל שכן בנזק אבל לריש לקיש דאמר משום ממונו כשם שאינו חייב בנזקי שורו אלא בנזק לבד הכי נמי באש. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
ח"מ תק"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חיוב אשו לא משום חציו הוא לבד אלא אף מצד ממונו ובמקום דליכא חציו יתחייב משום ממונו כגון היכא דכלו חציו ובזו הוא שפטרו טמון הא כל שחייב בו משום חציו חייב הוא על הכלים כמזיק בידים וכשאין חייב משום ממונו והוא לדעת רש"י ז"ל כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו ושלא ברשותו שלא נעשית הגחלת שלו מצד רשותו חייב משום חציו. וכן אף על פי שבנזקי ממונו אין אדם מתחייב אלא בגוף הנזק באשו חייב בנזק וצער ושבת וריפוי כל שנשרף איזה אבר של חבירו באשו ולא היה יכול לברוח ומכל מקום בבושת יהא פטור עד שיתכוון לו. וארבעה דברים אלו שנתחייב בהם יש אומרים דוקא בכפות הא כשאינו כפות פטור מכל וכל שהיה לו לברוח.
ויש אומרים שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב. וכן יש מפרשים שכל זמן שאין חייב משום ממונו כגון נכסי הקדש ומטעם רעהו חייב משום חציו ואדם אין בו ספק שחייב בנכסי הקדש כבנכסי הדיוט. ויש אומרים שאף משום ממונו חייב בנכסי הקדש לא נתמעט מרעהו אלא נזקי השור ואין זה נראה. שמא ממה שכתבנו אתה למד שלדעת האומרים אשו משום ממונו לבד לא יהא חייב אלא במדליק בגחלת שלו או שמדליק בשלו שנעשית שלו מצד רשותו. ואף גדולי הרבנים וראשוני הגאונים ז"ל כתבוה כן. אלא שבתוספות כתבו שאף מדליק באש של אחרים ואף בשלו חייב אלא פירושו שחייב בו נזקי שורו ושאר ממונו ואף באש של אחרים ושהוא מדליק בשלו ממונו הוא שאם הוא מדליק בגדיש של אחרים אין צריך בו לממונו שנזקי גופו הם. ולדעתם קשה למצוא צד שלא יהא נאמר על זו חיוב ממונו. ולענין פסק אין לנו שהרי הלכה שחיובו משום חציו וכן שאין שם חציו חייב משום ממונו. ע"כ לשונו.
וליחייב נמי בעל הגחלת: פירש רש"י ז"ל דהא בין למר ובין למר משום ממונו אית להו. ולא ידעתי מה דחקו לפרש כן דאפילו אי הוי אשו משום חציו שייך לאקשויי הכי דהולכת הכלב הוי כרוח מצויה וקרוב לודאי כמו חציו כי דרכו ליטול חררה עם הגחלים. ועוד פירש רש"י ז"ל הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר ומשמע דניחא ליה דבעל הכלב משלם חצי הגדיש. ונראה לי דאין לו לשלם אלא רביע נזק דהא אית ליה שותפא ובעל הגחלת משלם שלשה רביעים לרבי נתן דאית ליה היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולרבנן משלם בעל הכלב ריבעא ובעל הגחלת פלגא ואידך ריבעא מפסיד. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מאן חייב בעל הכלב וליחייב בעל הגחלת. נראה לי לריש לקיש הוא מקשה דאמר על שאר גדיש כוליה פטור והכי מקשינן לחייב נמי בעל הגחלת בשאר הגדיש דממונו הוא. וי"ל דאפילו לרבי יוחנן מקשה דכל אשו בפשיעה חציו הן כדכתיב כי תצא אש מעצמה וקרי ליה מבעיר הילכך שניהם פשעו בגחלת זו וחיצי שניהם הן. ע"כ.
ועוד פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתיה דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד. ולשון ולחייב דחקו לפרש כן דאם הגחלת היא של בעל הגדיש מה שייך לשון וליחייב בעל הגחלת ולמי יתחייב והלא הכל שלו והיה לו לומר וליפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת. על כן הוצרך לומר שהגחלת היא של אחר דאז שייך לשון וליחייב כי מה שאמרו התוספות דלשון וליחייב לאו דוקא וכו' הוא דוחק. גליון.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר מאי פריך וליחייב בעל גחלת והלא הוא שלו. פירש רש"י ז"ל דמיירי כשהגחלת לא הויא דבעל חררה אלא החררה של בעל הבית שעשאה בבית האופה ונטלה הכלב בבית האופה. ע"כ. אי נמי על כן פירש רש"י ז"ל קא סלקא דעתיה דגחלת דחד לפי שהתוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל לעיל שפירש דמספקא ליה אי אזלינן בתר מקום אכילה או בתר מקום לקיחה והביאו ראיה מדפריך הכא והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא לפי שדעת התוספות שהגחלת היא של בעל הגדיש על כן מקשים עליו מאי פריך והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא והא הלקיחה היתה בחצר הניזק ומכח זה סותרים פירוש רש"י לעיל אבל רש"י דעתו שהגחלת היא לאחר כמו שפירש הכא הילכך הלקיחה לא היתה בחצר הניזק וגם לא האכילה אי אכלה בגדיש דעלמא. על כן מקשה התלמוד והא בעינן ובער בשדה אחר דלא לקיחה ולא אכילה היתה בחצר הניזק ומשני לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה שהאכילה היתה בחצר הניזק. גליון.
וזה לשון הראב"ד ז"ל הוה מצי לתרוצי אין הכי נמי אלא הכא כגון דחררה וגחלת וגדיש דחד נינהו אלא דאתא לאשמועינן דשימור יתירה בעי במקום שנזקי כלב מצויים שם דלא סגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדסגי ליה בשן דעלמא כדאיתא בפרק הכונס מפני שהכלב רעב ודרכו לחתור ולחפש אחר מאכלו. ע"כ.
וליחייב בעל הגחלת: פירוש גם בעל הגחלת וכו' כדפ"ל גבי חנוני וכו' וכן כתבו תוספות. וקשה דלעיל הביאו ראיה מזה והכא הביאו ראיה מלעיל ומנין יש להם דהכי פריך נימא דפריך שיפטר בעל הכלב לגמרי וגם לעיל פריך שיפטר בעל חנוני לגמרי. וי"ל דלכך אמרו הכא ועוד דאם לא כן יאמר רב הונא דבריו אמתניתין וכו'. ועוד יש לומר דבעל הגחלת וחנוני הם שוים שהתחילו בהיזק ובעל הכלב ובעל הגמל הם שוים שעשו סוף ההיזק על כן אומרים התוספות שאין לומר שיפטר לגמרי בעל הכלב שהרי למעלה הקשה התלמוד שגם בעל הגמל יתחייב שהוא שוה לבעל הכלב גם לעיל הביאו ראיה מכאן שאין לפרש דבעל גמל יתחייב הכל שהרי בכאן פריך שיתחייב בעל הגחלת שהוא שותף לחנוני שהתחלת הנזק היה ממנו. גליון.
ועוד אומר ר"י דמצינן למימר דליחייב בעל הגחלת הכל הואיל ופשע בתחילת הדבר דלא דמי לההיא דלעיל דפריך דלחייב בעל גמל שפשע ואף על פי שלא היה לו בדעתו להעלות שיניח חנוני נרו מבחוץ מכל מקום מיד כשראה האש היה לו להרחיק בהמתו מן הבירה שרגיל הוא כל שעה להלך עם גמלו ויש לו לשמרה אבל הכא אין בעל הכלב רגיל להלך עם כלבו לשמרו שלא יזיק כשיהא אש בידו.
ולפי טעם זה מצינו לפרש שפיר לעיל עמדה וסכסכה כל שכן דחנוני פטור לגמרי לפי שעמדה ולא היה לו ליזהר וחשוב לגביה כאונס מה שעמדה וסכסכה. הא דמשני כגון שעמדה להטיל מימיה דמשמע הא לא עמדה להטיל מימיה לא אמאי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דמתחילה פשע חנוני דאיבעי לאסוקי אדעתיה שלא יניח נרו מבחוץ שמא תעבור גמל טעון פשתן ותעמוד להטיל מימיה ותסכסך. וי"ל כיון דבעל הגמל פושע גמור שדין חיובא עליה אף על גב דתחילתו דחנוני בפשיעה כיון דסופו באונס. ולפי מה שפירשתי לעיל דרבי שמעון דחנוני פטור לאו לגמרי קאמר אלא מן החצי אתי שפיר בלאו הכי. תוספות שאנץ. עיין לעיל גבי ואי במסכסכת וכו'.
וליחייב בעל הגחלת: אף על גב דגבי שולח את הבערה לא מחייב עד דמסר ליה שלהבת לריש לקיש ולרבי יוחנן עד דמסר ליה גווזא פעמים שיש גחלים לוחשות מרובין בחררה דהוו אפילו כמסר לו גווזא לרבי יוחנן. וכי תימא מנא לן דאיירי בהכי משום דאי לאו הכי לא מחייב בעל הכלב. תוספות שאנץ.
והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל אפילו לרבי יוחנן דלא מחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא. יש לומר דחררה מסייעת בביעור האש כמו סילתא וגווזא ולריש לקיש דבעי שלהבת יוכל לומר בלא חררה נמי דמיירי שהגחלת לוחשת ואית בה שלהבת. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל קשיא לי בעל הגחלת אמאי חייב והא אמרינן שאם מסר גחלתו לחרש שוטה וקטן פטור. ונראה מכאן שלא פטרו בגחלת ליד חרש שוטה וקטן אלא היכא דאיכא צוותא דחרש שוטה וקטן אבל היכא דליכא צוותא אחרינא וגחלת דידהו בלחוד עביד היזקא חייב ומשום הכי אקשי ליה וליחייב נמי בעל גחלת. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה. וקשה לפי מאי דקא סלקא דעתך השתא שיש לו לאדם לשמור עצמו שלא יוזק אם כן שן ורגל דחייביה רחמנא היכי משכחת לה והלא כל אדם יש לו לשמור עצמו שלא יוזק. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהבהמה בשדה והיה גדר בפני הבהמה ונפל וידע בעל הבהמה ובעל השדה לא ידע כי דוקא בבית אין רגילות אבל בשדה רגילות הוא שזה ידע וזה לא ידע כמו שאומרים התוספות בסמוך.
עוד כתבו ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק. וקשה אמאי יפטר בעל הכלב מחלקו של בעל גחלת בענין גדיש והלא הגדיש והגחלת של אחד ואין לו לשמור גדישו שלא תלך הגחלת ותדליק הגדיש כי אין לו לשמור עצמו שלא יוזק כמו שאמרנו שאין לו לשמור חררתו מן הכלב. ויש לומר דבשלמא גבי חררה שייך לומר שאין לו לשמור חררתו מן הכלב לפי שמן החררה לא יבא היזק לחררות אחרים אבל הגדיש יש לו לשמור גדישו שלא ידלקו גדישות אחרים. גליון.
וכן כתבו תלמידי הר"י וזה לשונם אבל בגדיש דיכול להזיק לאחרים חייב. וצריכין לחלק דלשם גבי נתקל פושע אף על גב דשני מזיק לשלישי אם כן יזהר שלא יוזק ונפטר הראשון מכל מקום שאני לשם דגם יכול ליזהר שלא יזיק לשלישי אם יעמוד. ע"כ.
וכן כתוב בגליון אחר וז"ל אף על גב דאף כאן הגדיש שלו מכל מקום דבר שיכול להזיק לאחרים יזהר. וכן מייתי ראיה התוספות ואינו פושע לענין הראשון בנזקים כי האדם אם נופל מזהיר אחרים ולא יבא לזה שאחרים נתקלים בו. ע"כ.
וזה לשון הר"י ז"ל הא דלא פריך ליפטר מהיזק של החררה שפשע בעל החררה שלא שמר חררתו משום דלענין שלא יזיקוהו אחרים אין לו לשמור חררתו שהחררה אינה עשויה להזיק שום דבר אבל בגדיש פריך שפיר דכיון שהיה לו לשמור גחלתו שלא תזיק אחרים ולא שמרה אם נטלה כלב והלך והדליק גדישו אין לחייב בעל הכלב אלא בעל הגחלת הוא יביא את פשיעתו. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל וליחייב בעל הגחלת כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת דאף על פי שאין לו לשמור עצמו מלהיות ניזוק הני מילי בדבר שאינו יכול לגרום אותו היזק לאחרים אבל הכא שעל ידי שפשע בגחלתו נדלק גדישו וכמו כן יכול להדליק בגדיש דעלמא אין לו לבעל הכלב לשלם רק כמו שהיה משלם אם הדליק בגדיש דעלמא שאז לא היה משלם רק החצי ובעל הגחלת חציו השני. ע"כ. וזה התירוץ הוא יותר נכון מתירוץ הגליון.
והקשה הר"מ על מה שכתבו התוספות דיותר יש לאדם להזהר עצמו שלא יזיק וכו'. דלעיל פריך להיפך גבי מקצה מקום לרב בעלמא בור ברשותו פטור אם הזיק דלא הוה ליה לניזק להתקרב כל כך מכל מקום כי הזיק הוא לפירות פטור ולא אמרינן הכי אלמא כשהוא מזיק לא אמרינן לא היה לו לקרב בורו לרשות הרבים וכשהוא ניזוק אמרינן. ותירץ דגבי בהמה הוא להיפך מאדם דאדם מחוייב במצוות ובן דעת וישמור עצמו שלא יזיק אבל אינו שומר עצמו מהיזק כסבור שכל אדם שומר עצמו שלא יזיק את חבירו וגם אם יזיקוהו ישלמו לו אבל בהמה שומרת עצמה מהיזק ולא מלהזיק לאחרים. הרא"ש ז"ל.
בשחתר: וא"ת ולישני כגון דנפל גודא בליליא וכו' ככתוב בתוספות. יש לומר שאין זה רגילות שידע בעל הכלב ובעל הגחלת הדר שם לא ידע. אף על גב דלקמן משני לה בסוף שמעתין התם גבי שדה דבני כפרים סמוכים לשדה ויודעים כשנפל ובעל השדה דר בעיר ואינו יודע. לשון ה"ר ישעיה ז"ל.
סתם דלתות חתורות: הקשו בתוספות דילמא משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכו'. ותירץ הרא"ש ז"ל דמאב לאב לא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו' כדשנינן לעיל גבי כלב וגדי ופתוחות הוי שן וחתורות הוי קרן שהוא משונה.
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל שנראה שדעת הקונטרס כן דפירש ולא תימא משונה הוא רצה לומר דתחילתו בפשיעה לגבי אורחיה פירוש אם פתוח אז הוי שן וסופו באונס לגבי קרן משונה ולא אמרינן כדפירשתי לעיל. ולהכי פירש הקונטרס זאת אומרת סתם דלתות וכו' אחררה ולא אגדיש כי הוה אמינא דחצי נזק הוי משום דמשונה הוא. אבל התוספות קשה להו על האי תירוצא דממה נפשך אינו משונה דאי סתם דלתות חתורות פשיטא דאינו משונה ואי אינם חתורות אז הוא אונס ולא מיקרי משונה.
ותלמיד הרב ר' פרץ ז"ל תירץ הקושיא בדרך אחרת דאי הוה חיובא משום דהוי תחילתו בפשיעה לא היה לו להתחייב בעל הכלב רק חצי ההיזק מידי דהוה אדלתות פתוחות שאז לא היה משלם על הגדיש רק מחצה ובעל הגחלת מחצה כיון ששניהם פשעו דהא מאן דמחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס עביד ליה כאלו היה סופו באותו סגנון דהוי אפשיעתו כדפירשתי לעיל גבי תרנגולים שדלגו וכו'. וכן תירצו התוספות ומשמע מדבריהם דקאמרי דאם כן לא מחייב בחתירה כי אם רביע וכו' דהא דקאמר זאת אומרת וכו' קאי אגדיש והכי דייק מדמשלם חצי נזק על הגדיש זאת אומרת סתם דלתות וכו' דאי לאו הכי הוה ליה למיפטר בעל הכלב לגמרי וסבירי להו דלא קאי דיוקא דזאת אומרת אחררה משום דהסוגיא איירי בגדיש וכדמשני הגמרא בשחתר משני אגדיש. והר"י אומר דעל חררה לא מצי למידק כי נוכל להעמיד שהבית היה פתוח ונכנס הכלב וסגר הדלת ולא ידע בעל הגחלת שהכלב היה בתוכו וחתר הכלב ונכנס בגדיש ועל כן מחררה אינו קשה אף אם נאמר סתם דלתות אינם חתורות כי הכלב נכנס בשעה שהיה הבית פתוח וסתם דלתות חתורות דאמרינן אינו מדקדק על זה.
וקשה לי על זה אם כן איך מדקדק סתם דלתות חתורות על הגדיש דילמא הגדיש היה בתוכו ואם תשיב אם כן ליפטר מחלקו הא סגר בעל הגחלת ולא היה לו לחשוב שכלב חבירו היה בתוכו. וקשה לשיטת התוספות דקאי זאת אומרת אגדיש מנא לן דסתם דלתות חתורות דילמא הא דאמרינן על הגדיש משלם חצי נזק רצה לומר חצי נזק לחלקו משום דסובר כרבי טרפון דאמר משונה בחצר הניזק נזק שלם משלם ולהכי חייב בעל הכלב חצי משום דהוי תחילתו בפשיעה וכו' וכי היכי דאם היה פתוח משלם בעל הגחלת עוד חצי הכי נמי כשחתר לא משלם אלא חצי. אי נמי איירי בדאנחיה כי אורחיה ואם כן יגיע לחלקו חצי. וי"ל שדעת התוספות הוא דאם כן לא מיירי מתניתין בכי אורחיה מדתני עלה מגופו משלם וגם מדתניא רבי אלעזר אומר נזק שלם מכלל דרבנן דוקא חצי נזק. וגם קשה לרבי אלעזר דקאמר נזק שלם אם לא היה סתם דלתות חתורות ליפטר מחלקו. תלמידי הר"י ז"ל.
וכן תירצו בגליונות דליכא לאוקמה מתניתין בדאנחה אנוחי כי אורחיה משום דאם כן אמאי יתחייב מגופו. ובאנחה על ידי שנוי וכרבי טרפון וישלם זה חצי וזה חצי מגופו ליכא לאוקמיה דאם כן אמאי חייב נזק שלם לרבי אלעזר דמשמע האחד לבד. ע"כ.
עוד הקשה הר"י ז"ל דילמא איירי נמי כגון דאית ליה לבעל הכלב עוד חררה וגחלים ואם כן אם בפתוחות היה חייב חצי בשביל גחלתו. וי"ל מכל מקום כיון שההיזק לא בא מאותה גחלת אם כן אם לא שמר בעל הגחלת לא היה חייב בלתי רביע. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
ולעיקר קושיית התוספות שהקשו דדילמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וכו'. כתב ה"ר שלמה בשם ה"ר יונה דמסתמא התנא איירי שגם בעל הכלב הוו ליה דלתות נעולות כמו בעל גחלת דמאי פסקא דנקט תנא טפי שזה שמר וזה לא שמר אלא ודאי דלתות שניהם נעולות איירי ואפילו הכי חייב בעל הכלב ולהכי על כרחיה איכא למידק דסתם דלתות חתורות דאי לאו הכי אמאי חייב הא לא פשע לענין שום בית שהרי נעל ביתו כראוי.
אך לפי הנראה היה לו ליפטר לבעל הכלב אם דלתות נעולות אף על גב דחתורות הן אצל כלב כיון דנטר כדנטרי אינשי כי היכי דפטר בעל גחלת ואיכא למימר דאינו דומה לגחלת דבשלמא גבי גחלת כיון שסגר הדלת בפני הגחלת דיו אבל גבי כלב היה צריך שלשלאות. והשתא ניחא לפירוש זה דאין להקשות דנוקי שנפל גודא דבעל הכלב והוא ידע ובעל הגחלת לא ידע דקשיא מאי פסקא.
אבל קשה לשיטת התוספות דלא דייקא מאי פסקא נוקי כגון דבעל הכלב היה לו דלת משום הכי לא פשע בעל הגחלת ונפל ובעל הכלב ידע ולא בעל הגחלת וזה בטוב רגילות כיון שאינו ביתו. וי"ל לעולם הוא פשיעה לבעל הגחלת אם לא נעל ביתו כי מה ידע אם בעל הכלב יסגור ביתו ואינו קרוי סופו באונס כי הגחלת יש לו לשמור כי הכלב אינו מזיק אך הוא מוליך המזיק אבל אם שניהם נועלין אז כדנטרי אינשי שייך אגחלת ולא שייך אכלב כי כלבו יקשור בשלשלת.
עוד תירצו לקושיית התוספות דאין לומר דחיובא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דאם כן אמאי משלם על חררה דאין לומר מיגו דפשע לענין חררות שבפתוחות פשע בחררות שבנעולות דהא מיגו לא אמרינן. ופירשו האחרונים האי סברא הכי דבשלמא לענין גדיש יש לו לשמור הגדיש שלו שלא ידלק שממנו ידליק גדישים אחרים ואם כן משכחת לה שפיר תחילתו בפשיעה וסופו באונס אבל החררה כבר סגר עליה ואין כאן פשיעה. מה תאמר יש לו לשמור החררה שלו זה אינו כי אין לו לשמור החררה שלו שלא יוזקו בה חררות אחרים ואם כן לא משכחת לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס ואם כן אמאי משלם על החררה נזק שלם.
וקשה אכתי איכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכגון שהגדיש אינו מונח בבית שמונח שם החררה כדמשמע בתוספות אחרונות וז"ל אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס בבתים פתוחים וכו' ככתוב בתוספות אבל הכא פושע הוא אצל זה הגדיש להיות פושע בגחלת הפושעים ואם כן נימא שהיה הכלב בביתו ביום כי אינו צריך ליזהר שלא יוזק וסגר הדלת בלילה ולא ידע שהיה בתוכו וחתר לגדיש דה"ל תחילתו בפשיעה לענין פתוח דחייב על החררה נזק שלם וסופו באונס לענין גדיש. אי נמי משכחת לה שפיר תחילתו בפשיעה כגון שהיה חלון והחררה יכול הכלב לאכלה כשיקפוץ מן החלון מלמעלה למטה דהוי פשיעה אבל הגדיש אינו יכול לשרוף אם לא שיקפוץ ממטה למעלה וזהו אונס דבעל הכלב והוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. תלמידי הר"י וגליונות.
זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב: ולפיכך בעל הכלב חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל הדלת בפני גחלתו. תמיהא לי נעילת דלת מאי אהניא דהא לגבי כלבים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחיה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מוריד לגבי חתירת כלבים.
עוד קשיא לי דהא בכולה מכילתין לא מחייבים באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקת ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקת ברוח שאינה מצויה למאן דאמר מיהא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פשיעה היא אצל כלבים. ונראה דלא אמרו רוח מצויה ורוח שאינה מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויים שם.
ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשימור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר.
ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אף על גב דנעל בעל גחלת מאי הוה פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו' כיון דשכיחי גמלים פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים הכי נמי מאי שנא. וכתב הרב ז"ל ולאו מילתא היא דהתם בור ברשות הרבים הוא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל הכא אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו. אלו דברי הרב ז"ל.
ועדיין לא נתיישב בעיני דאי משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלת בפני גחלתו מדמחייב בעל הכלב מאי נפקא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דילמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרים אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל זאת אומרת סתם דלתות נעולות ולגבי שימור גחלת סגי ליה בדלת יכולה לעמוד ברוח מצויה דהתורה מיעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר אבל לגבי שן דכלב לא סגי ליה בהאי שימור דאי הוה סגי ליה בעל כלב נמי אמאי חייב דלמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב פטור האי אף על פי שלא שמר כלבו מכל מקום חתירת דלתו של זה אונס הוא ולמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הא מכל מקום משונה בחתירתו וחצי נזק בעי שלומי אלא שמע מינה סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב ואורחיה הוא. ע"כ.
שמעתא דפי פרה: תפשוט דפי פרה. כתוב בתוספות ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למיפשט וכו'. וקשה והא אמרינן במה דברים אמורים בחצר הניזק אבל ברשות הרבים וכו'. וי"ל זהו אלקיחה ומכל מקום נקט אכילה משום דדרך לאכול שם. תלמידי הר"י ז"ל.
ובגליונות הקשו על קושיית התוספות דנימא דמשום הכי לא פשיט משאר בבי דמתניתין משום דקא מיבעיא ליה כגון שלקחה פירות מרשות הרבים ואכלתן בחצר הניזק וקא מיבעיא ליה פי פרה בחצר הניזק וכו'. ומשום הכי לא היה יכול לפשוט משאר בבי דמתניתין דכל הנהו איירי שהפירות בחצר הניזק. ומה שפושט מסוגיא דשמעתין היינו אכילה בחצר הניזק אף על פי שהלקיחה היתה ברשות הרבים. וכי תימא אם כן ישאל אי אזלינן בתר מקום אכילה או בתר מקום לקיחה השתא בפירוש בתוספות נמי ישאל אי אזלינן בתר מקום אכילה נמי עם הלקיחה ולא תירצו.
וזה לשון תלמידי הר"י וקשה לי נוקי כגון שהלקיחה היתה ברשות הרבים ואכילה ברשות הניזק וקאמר תפשוט מדקאמר על חררה וגדיש משמע שאינו חושש היכא שלקח אם כן תפשוט. ועתה לא קשה מידי דמכל הני מתנייתא ליכא למיפשט דדילמא הלקיחה היתה ברשות הניזק וריפתך מאי בעי לא קשיא כיון דלקחם ברשות הרבים. ואומר הר"י שאין סברא לחייב כיון שהלקיחה היתה ברשות הרבים. ועוד לא יאמר פי פרה אלא יאמר בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן. ולי נראה דלא היה קשה שן היכי משכחת לה כי אשכחן היכא דשניהם לקיחה ואכילה ברשות הניזק. אבל עכשיו לפירוש התוספות אם פי פרה ברשות המזיק היכא דתחב לתוך פיו אם כן שם ביעור היכי משכחת לה וכמו שפירשו התוספות. ע"כ.
עוד הקשו על מה שכתבו בתוספות וקא מיבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חרש שוטה וקטן דלאו בר תשלומין דלמה לא פירש שהושיט בן דעת דהא לקמן בעי למפשט משיסה בו הכלב ופירשו התוספות לקמן דשיסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב והתם איירי בבן דעת ואפילו הכי בעי למפשט מיניה פי פרה. עוד הקשו על מה שכתבו בתוספות וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה דלמה לא פירשו דאיירי אפילו יכולה ליקח וכשלא לקחה. ותלמידי הר"י ז"ל תירצו וזה לשונם וצריך לומר דלא רצו לומר בבן דעת דאם כן היה פושע גמור ולא דמי לנחש דבסמוך דלשם נשיכת יד קרוי גרמא וגם הוצרכו לפרש במקום שאינו יכול ליקח דאם לא כן היה תחילתו בפשיעה. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב וכו'. עד ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה. ועוד אומר ר"י דמשמע ליה דלאו גזירת הכתוב הוא בלא טעם וסתמא כיון שהקפידה תורה אאכילה דברשות אחרים היינו טעמא משום דהתם ליכא למימר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי ואי אמרת כחצר המזיק דמי בין הכא בין הכא לא הויא חררה בחצר הניזק אלא בחצר המזיק ואם כן נימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי. תוספות שאנץ.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל תפשוט דפי פרה כחצר הניזק וכו'. תימה אמאי לא פשיט מכל בבי דמתניתין דתנן אכלה פירות וירקות וכו' אכלה מתוך הרחבה וכו'. ותירץ רבינו תם דכל אותם המשניות נקט שן דאכילה לסימנא בעלמא אבל לא מיקרי שן אלא נתחככה בכותל או טנפה פירות. והקשה ריב"א אמאי לא פשיט מעובדא דרב יהודה דחייביה אנהמא נזק שלם. ואומר ה"ר יעקב דאין לתרץ דבעיין דהכא קדמה לעובדא דרב יהודה. ומכל מקום קשה אמאי לא פשטוה בימי ר"י מעובדיה דהא לא איפשטא. ועוד קשה אמאי לא פשטוה מברייתא דלעיל דקאמר פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין דעל כרחך אכילה ממש קאמר מדקרי לה אכילה על ידי הדחק.
ונראה לפרש דבני הישיבה דבעו בעיא דפי פרה הוו סברי דשן דחייב רחמנא על אכילתה כדכתיב שדה או כרם היינו בלקיחתה דחצר הניזק לחודה דסברא היא דכיון דבחצר הניזק לקחה אין לחוש באיזה מקום יאכלנה וקרא דובער בשדה אחר דמשמע שיהא הכילוי בחצר הניזק משכחת לה בשף צולמי או פסעה פסועי ומכל מקום קרי להו בפרק קמא תולדות משום דפשטיה דקרא שן דאכילה משמע דשדה או כרם כתיב ולכך מיבעי להו אכילה בלא לקיחה בחצר הניזק מהו ומשכחת לה כגון שהיה לו לראובן פירות בחצרו ונכנסה לשם פרתו של שמעון ובא לוי ותחבן לתוך פיה ואכלתן שם ונפקא מינה אי פי פרה כחצר הניזק דמיא שיגבה ראובן מאיזה שירצה או מלוי או משמעון. אי נמי אם התוחב נכרי או חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו והכי קא מיבעיא ליה אי פי פרה כחצר הניזק דמיא וחייבת דאמר ליה מאי בעי פרתך ברשותי או כחצר המזיק דמיא דאמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דפרתי. והשתא לא מצי למיפשט מכל בבי דמתניתין איירי כשלקחן בחצר הניזק וכן מהא דכלב שנטל לא מצי למיפשט מהאי טעמא. והאי תפשוט קאי אמה שתירצו הקדמונים לא צריכא דאכלה בגדיש דעלמא דאף אי סברי הקדמונים דמתניתין בשלקחה בחצר הניזק ואפילו הכי אוקמוה בגדיש דבעל חררה משום דסברי דבעינן לקיחה ואכילה בחצר הניזק מכל מקום שמעינן ממילתיה דפי כלב כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק מאי מהני אם אכלה בגדיש דבעל חררה סוף סוף כחצר המזיק הוא.
ומינה תפשוט בעיא דבני הישיבה בשתחבה נכרי לפיה דחייבת לדידהו דלא בעי לקיחה ואכילה דמחייבת דהא אכילה כחצר הניזק דמיא דהיינו בפי פרה וכל שכן אם נאמר שהקדמונים הוו סברי דמתניתין בשלא לקחה בחצר הניזק ומשום הכי אוקמוה שאכלה בגדיש דבעל החררה וסברי כי היכי דמחייבת בלקיחה בחצר הניזק בלא אכילה כך מחייבת באכילה בלא לקיחה דתפשוט דהיינו ממש בעיין ובעי אי כחצר המזיק דמיא שן דחייב רחמנא דכתיב ובער דמשמע שיהא הכילוי בחצר הניזק היכי משכחת לה אי בלקחה בחצר הניזק הא לא בעינן שיאכלנה בחצר הניזק. ומשני בנתחככה וכו'. ואין דוחק אי בעי למיפשט מסוגיא דשמעתין דכהאי גוונא איכא בריש מסכת שבת דמסיק מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי רב ביבי. ואי קשיא מאי פריך משיסה בו את הכלב והלא הכלב לקחה והוה ליה לקיחה בחצר הניזק ותו אין להקפיד באכילה. יש לומר דמשתמע ליה בכלל השיסוי הוי אפילו לקח ידו והכניסה לפי הכלב מדפליגי לקמן בהשיך דהיינו שתחב היד בפי הנחש ודחק שיני הנחש על הבשר משמע אבל אם לא דחק אף על פי שתחב הוי בכלל שיסוי ובהא לא פליגי. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל פירש ר"י דמכל הני דלעיל לא מצי פשיט משום דאיכא למימר דלא בעינן רק נטילה בשדה אחר אבל אכילה לא בעינן ולכך מחייב כיון שנטלתו בחצר הניזק אף על פי שאכלתו בחצר המזיק הילכך אפילו הויא פיו כחצר המזיק מחייב לשלם אבל הכא פשיט שפיר משום דמוקי מתניתין בדאכלה בגדיש דבעל חררה אלמא משום דבעי נטילה ובער בשדה אחר וטעמא איכא משום דכתיב ובער בשדה אחר דהיינו אכילה כמו כאשר יבער הגלל ונטילה נמי בעי משום דכתיב כי יבער איש וכו'. והיינו תחילת ההיזק ששולח שם בהמתו ונוטלת הפירות ועל זה קאי בשדה אחר ולהכי פשיט דעל כרחך כחצר הניזק דמיא למיפשט בעיא דבסמוך כמו שאפרש בסמוך דאי כחצר המזיק דמי לענין בעיא דבסמוך אם כן הכא נמי כחצר המזיק דמיא ואם כן ליכא נטילה וביעור דהאכילה הויא בחצר המזיק. וכי שייך לומר תפשוט ממשא ומתן שבתלמוד בלא שמעתתא דאמוראי. יש לומר דאין הכי נמי כדאשכחן בשבת וכו'. דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק וכו'. צריך לומר דהכי פירושו כחצר הניזק דמיא ומחייב או כחצר המזיק דמיא ומיפטר. ואין לפרש דקא בעי להך מילתא דלעיל אי בעינן בער בשדה אחר או לא דאם כן לא אתו שפיר כל הני תא שמע דאתו למיפשט הך בעיא.
וא"ת היכי מצי למימר כחצר המזיק דמיא ומיפטר והא חזינן דמחייב במתניתין מצידי רחבה דלעיל פירשנו דממתניתין לא מצי למיפשט הכא. יש לומר דאיכא למימר דלהכי חייבת על האכילה במתניתין משום דאיכא נטילה בחצר הניזק כגון שנטלתם הבהמה מעצמה ואכלתן דאף על גב דליכא בער בשדה אחר דפי פרה כחצר המזיק דמיא מכל מקום כיון דאיכא נטילה בשדה אחר די בכך כדפירשתי לעיל דקא סלקא דעתך הכי מקמי הך שמעתא. והא דקא בעי הכא דשמא כחצר המזיק דמיא ומיפטר היינו היכא דליכא לחיובו לבעל הבהמה בשביל הנטילה כגון שנטלן אדם לאותם פירות ונתנתן בפי פרה וקא בעי.
וא"ת מאי קא בעי הא ודאי דבכל ענין מיפטרה הפרה והאדם חייב דהוא פשע. יש לומר דמיירי כגון דליכא לחיובי האדם על שאינו בר דעת כגון חרש שוטה וקטן. וא"ת מכל מקום יתחייב בעל הפרה משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס שנתונה במקום שהפרה יכולה ליקח אותם וסופו באונס שהחרש נתן אותם לתוך פיה. וי"ל דמיירי שנתן אותם במקום שלא היתה משגת הפרה ליקח אותם אם לא עם סיוע אדם. ואם תאמר אם כן מאי פריך משיסה בו את הכלב שאני התם דאיכא נטילה שנטל הכלב בידו ונשכה. וי"ל דמשמע ליה דשיסה בו היינו שהושיט יד חבירו בפי הכלב ומכל מקום אין זה כמו השיך דסיפא דהתם מיירי שהדביק שיני הנחש על יד חבירו והכא נתן יד חבירו באויר פיו. ע"כ תלמיד הר"פ ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש הסוגיא בדרך אחרת וזה לשונו דאכלה בגדיש דבעל חררה וכו'. נמצא אף על פי שהוציאה ממקום פטור שהרי אמרנו שהחררה לא היתה בבית בעליה כיון שאכלה במקום חיוב חייב ועל זה אמרנו תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמיא כלומר אף על פי שהוציאה ממקום פטור והוליכה בפיו עד מקום החיוב נחשוב את פיו כאילו היא בחצר הניזק עוד. והא דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמיא או לא בכי הא בלחוד הוא דאיבעיא להו. והאי דקאמרינן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה דעת המקשה בלבד היה שהיה רוצה לדמות גם אכילת פרה לזו מפני שכשהיא נוטלת האוכל מחצר הניזק עדיין אינה חייבת מפני שלא הפסידתו וגם לא נהנית ממנו עד שתלעוס אותו ואם כן הרי הוא כמי שנטלתו ממקום חיוב והוליכתו למקום פטור ואכלתו שם.
ומה שתירץ בעל הגמרא כגון שנתחככה בכותל להנאתה וכו' לא לענין דעת השאלה הראשונה השיב כי הבעיא לא היתה בענין זה כאשר פירשתי כי הנוטלת אוכל מחצר הניזק ואוכלת שם פשיטא לן דפי פרה כחצר הניזק היא כי מיד היא נהנית בנטילתה ומיד ההפסד מתחיל במאכל אלא שהמתרץ לדברי המקשה השיבו כלומר לדבריך שאתה מדמה כל נטילת פי פרה לנטילת חררה וקשיא לן אי בחצר המזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל וכו' מיהו אנן בנטילת חררה לא מספקא לן ולא מידי וכל הנך תא שמע דמייתי בשמעתא כעין הבעיא נינהו שאינן אכילה כי האכילה בחצר הניזק כבר ביארנו דפשיטא לן דכחצר הניזק דמיא מפני שהנאתה בהפסד האוכל מתחיל מיד ולפיכך לא הביאו ראיה מן שן השנויה במשנה ובתוספתא אלא מן השן הנושכת ואינה נהנית גם הנזק אינו מתחיל מיד. השיך בו הנחש כגון שנטל את יד חבירו והכניסה לתוך פיו של נחש. ע"כ לשונו.
וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל הראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא ליה כלבאי לאו מרשותך שקיל ופומיה רשותי היא. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכו'. יש לומר דאין הכי נמי ורב מרי דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטעותיה קא מהדר ליה ואינך תא שמע דשיסה בו את הכלב והשיך בו את הנחש כלהו בנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשיסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין נזיקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצא לומר פי פרה כחצר המזיק ומכל מקום מהא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי. ע"כ.
ורש"י ז"ל נשמר מפירוש התוספות והראב"ד ז"ל וכתב דפי פרתו של מזיק האוכלת בחצר הניזק. ע"כ. מדקא אמר בחצר הניזק נשמר מפירוש הראב"ד ז"ל ומדקאמר האוכלת נשמר מפירוש התוספות דמשמע היא אוכלת מעצמה ולא שהאכילה חרש שוטה וקטן.
ואם כן קשה ליה קושיות התוספות. ותו קשיא לי עלה דהאי בעיא חדא דמאי שייכא הכא בתר שקלא וטריא דרבי יוחנן וריש לקיש דהא ברישא תנן על החררה נזק שלם והדר תנן ועל הגדיש חצי נזק ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש הוי על הגדיש אם כן לעיל הוי ליה לתלמודא למימר על החררה נזק שלם דאכלה היכא וכו'. ותו תפשוט ליה מסברא דאי אמרת בשלמא פי פרה כחצר הניזק דמי היינו שיש לו לאדם רשות להניח פירותיו ברשותו ולא יצטרך לישב ולשמרם שאם תכנס הבהמה ותאכלם ישלם לו דמי נזקו אלא אי אמרת כחצר המזיק ולעולם פטור לא שבקת חיי לכל בריה שאפילו ינעול ביתו יצטרך לעמוד ולשמרם שלא יאכלו אותם ואם כן תפשוט ליה מסברא.
ותו כד מקשה תלמודא ואי כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא וכו' ליקשי ואי כחצר הניזק דמי שן דפטר רחמנא היכי משכחת לה דכתיב וביער בשדה אחר הא בשדה שלו פטור ואי כחצר הניזק דמי בכל מקום חייב אלא מאי אית לך למימר דפי פרה בזמן שהיא ברשות הניזק הוי ברשותו וחייב ובזמן שהיא ברשות הרבים למר או ברשות הניזק למר הוי ברשותו ופטור ובהא איכא למימר דאין הכי נמי ועדיפא מינה קא פריך שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה וכשתירץ משכחת לה וכו' איתרצו תרווייהו. ותו כשתירץ משכחת לה בנתחככה בכותל אבל בשן ממש דאכילה לא משכחת לה והרי קרא בשן דאכילה ממש איירי דכתיב וביער בשדה אחר ואמרינן לעיל זה השן דכתיב כאשר יבער הגלל וכו' משמע דבשן דאכילה מיירי ואם כן שן דאכילה דחייב רחמנא היכי משכחת לה.
ותו דנתחככה בכותל וכו' היינו תולדה דשן ואי משן דהוא אב לא משכחת לה היכי משכחת לה תולדה דאם אין אב אין תולדה ואי משכחת לה תולדה על כרחך אב נמי משכחת לה ומאי ניהו. וכי תימא דהני אב קרי להו ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו תולדה קושטא דמילתא קאמר אבל תלמודא דקאמר משכחת לה כגון וכו' אב הוו קרי להני הא ליתא ודאי דאי הני הוו אבות מאי ניהו תולדות. ותו דבשור נאמרו שלושה אבות ושן חד מינייהו ובכולהו תנויין נמי לשן הוא דקרי ליה אב ולא להני. ותו דבמסקנא דחקינן קרא ומוקמינן ליה בשף צלמי או בפסע פסועי ואין לזה רמז בכתוב.
ונראה לי ליישב הסוגיא לפי שיטת רש"י ז"ל דהכי קא בעי לה פשיטא לי היכא דנעל ביתו ונטר כדנטרי אינשי ונפל גודא בליליא או פתח הדלת מי שאינו בר חיוב ונכנסה הבהמה ואכלה דחייב דקרא כתיב ובער בשדה אחר ופשיטא לי נמי דאם פשע בחררה פשיעה גמורה ונכנסה הבהמה ואכלה דפטור כיון שהניח ביתו פתוח דקא סלקא דעתיה דכמו שיש לו לאדם להזהר שלא יזיק את אחרים כך יש לו להזהר שלא יוזק ובהני גווני לא שייך למימר פי פרה כחצר הניזק או כחצר המזיק שאם לא פשע הוי כחצר הניזק ואם פשע הוי כחצר המזיק כי קא מיבעיא לי כגון ששמר שמירה פחותה ולא נעל ביתו כראוי ונכנסה הבהמה ואכלה מאי כיון דאכיל להו ברשות הניזק פי פרה כרשות הניזק דמי או דילמא מצי אמר ליה כיון שלא שמרת כראוי והנחת הפירות בדוכתא דמצי בהמתאי למיכלינהו מאי בעי פירותיך בפומא דפרתי דפי פרתי כרשותי דמי כיון דלא נטרת כדנטרי אינשי והיינו לישנא דקאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי אף על גב דאיהו נטלה דע"כ לא איבעיא ליה אלא משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דפשע בעל הבית קצת ותו שהבהמה נטלתה בפיה ואכלתן אבל אם הזיקתן במקומן לא מיבעיא לי וליכא טעמא דפי פרתי רשותי הוא והשתא לא מצי למיפשט מהנך מתנייתא דאיכא לאוקמי דנטר פירותיו כדנטרי אינשי.
ומההיא דצידי הרחבה נמי ליכא למיפשט אף על גב דפשטא משמע דלא נטר כדנטרי אינשי משום דאיכא למימר מאי משלמת מה שהזיקה חצי נזק ומתורת קרן דמשונה היא וכדפירש רש"י ז"ל לעיל גבי מחזרת שהבהמה דרכה לילך ואין דרכה שתכנס לצידי הרחבה או לתוך החנות ותאכל והיינו נמי דמתניתין דכלב שנטל חררה לא הוה מצי למיפשט מקמי שקלא וטריא דרבי יוחנן וריש לקיש דהוה מוקמינן לה בנטר כדנטרי אינשי ובהא פשיטא לי כדאמרן אבל בתר דשקלינן בדרבי יוחנן וריש לקיש ומסקינן אמר רב מרי זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב משמע דלא נטר חררתו כדחזי דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא יחתור הכלב והוי ליה פושע כל דהו ואפילו הכי מחייב ליה מתניתין אחררה נזק שלם אם כן תפשוט דפי פרה היכא דפשע בעל הפירות כל דהו דכחצר הניזק דמי. בלא רב מרי לא נפשטה בעיין דעל החררה משלם נזק שלם משום דשמר חררתו שמירה מעולה ופריך תלמודא נהי דמשכחת לה שן דחייב היכא דנטר כדנטרי אינשי אבל שן דחייב רחמנא דמשמע שלא שמר יפה כדכתיב וביער בשדה אחר וסתם שדה אין לו דלתים ובריח היכי משכחת לה דלא מסתבר לאוקמי קרא בדוקא היכא דאית ליה דלתים ובריח. אמר רב מרי משכחת לה נמי כגון שנתחככה וכו' שהזיקה הפירות במקומן ולא נטלתן בפיה דלא שייך למימר פי פרתי רשותי היא דלא מיבעיא ליה אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כדאמרן והשתא קרא איירי בכל גווני שן דכתיב בהדיא ובער דהוי אב איירי כגון שנטר כדנטרי אינשי ובכהאי גוונא מודינא דכחצר הניזק דמי ואיירי נמי קרא אפילו שלא שמר כראוי כסתם שדה וכגון שהזיקו במקומן ובכהאי גוונא נמי לא מיבעיא לי ושן דכתיב בקרא בהדיא הוי אב הנך דלא כתיבן קרי תולדה.
אבל אכתי בעיין לא איפשיטא היכא דנטלתן בפיה ולא נטר כדנטרי אינשי אי לאו מתניתין דחררה עם מה שאמר רב מרי זאת אומרת סתם דלתות וכו' והשתא מסיק רב אשי דשף צלמי כיון דאיירי קרא בסתם שן האוכלת אף על גב דאיירי נמי בהא אין זה דוחק. וקאמר תלמודא תא שמע שיסה בו את הכלב וכו' משמע דלא מצית למיפשטה אלא ממה שאמר רב מרי זאת אומרת וכו' בלא הך דרב מרי מצית למיפשטה משיסה בו את הכלב דמכל מקום קא מיבעיא לך כיון דפשע בעל הפירות כל דהו לא משוינן לבעל הבהמה שאכלתן פושע גמור והא מתניתין דשיסה בו את הכלב לא הוי בעל הכלב פושע לגמרי שהרי האחר שיסה אותו שהרי המשסה פשע גם כן ואפילו הכי חייב בעל הכלב דקא סלקא דעתיה שלקח הכלב ידו של חבירו לתוך פיו והוי כבעיין ממש. ומשני אימא פטור אף המשסה אפילו לפום מאי דקא סלקא דעתך. אי נמי הכא במאי עסקינן שלא הכניס ידו לתוך פיו אלא דאפקיה לניביה וכו'. כן נראה לי. והפוך בזה דנסתלקו כל הקושיות והגמגומים במה שכתבתי. ע"כ לשון מורינו ורבינו כמה"ר דוד ן' אבי זמרה נר"ו בתשובת שאלה.
עוד יש לפרש דבני הישיבה פשיטא להו דבשלחה שלוחי ולקחה בחצר הניזק מחייב אפילו אכלה בחצר המזיק וכי קא מיבעיא להו באזלא ממילא דאז בעינן לקיחה ואכילה בחצר הניזק ולא דמצי למיפשט ממתניתין דאיכא לאוקמי בשלחה שלוחי והיינו דקאמרה תפשוט מדברי הקדמונים מדלא משני דמתניתין חררה מיירי בשלחה שלוחי ואוקמוה דאכלה בגדיש דבעל חררה שמע מינה דבעי לתרוצי למתניתין אף באזלא ממילא ומינה מיפשטא בעיין דפי פרה בחצר הניזק. ומסיק ואי פי פרה וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה באזלא ממילא דהא מובער מפקינן לעיל אזלא ממילא וגבי וביער כתיב בשדה אחר. ומשני אשכחן בשן המתגלגלת להנאתה וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה דוחק דשן האוכלת יהא קל משן דאינה אוכלת דאלו אינה אוכלת אפילו אזלא ממילא ושן האוכלת אי אמרינן כחצר הניזק דוקא בשלחה שלוחי. ויש מיישבים דבשואל ומשאיל יעמיד כל המשניות והבעיא על כל אדם ומכח דהקשה אי בגדיש דעלמא והא בעינן וביער בשדה אחר וכו' צריך להיות בלא שואל דאי בשואל וקבל שמירת נזקיו אז חייב בכל מקום. ודו"ק.
ועוד נראה ליישב לפירוש הקונטרס לעיל גבי מתגלגל שאכילה לבדה בחצר הניזק ועל זה שונה פי פרה ומיושב מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כי ברשות הרבים רשות להניח פירותיו מיהו אין סברא שיסיק שתהא אכילה לבדה תתחייב ברשות הניזק. ודו"ק.
ועוד נראה לפרש דבעי פי פרה בחצר הניזק בשדה אם שייך כמו כן בחצר הניזק להתחייב אם לא גדר והמשניות הייתי מעמיד בעיר משום דמשמע דומיא דצידי רחבה וסתם גדיש הוא בשדה. תלמידי הר"י ז"ל.
דשף צלמי: פירוש כגון שהיו צורות מצויירים בכותל ונתחככה בהם ושפשפה מלשון ושפיתיה בשופינא ובערם מן הכותל לגמרי כדגרסינן בענין שכבת זרע שיבש על בשרו (ואי מבערב) ישפשף כלומר יחכך בבשרו עד שיבערהו לגמרי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה