רמב"ם על פסחים ז

<< · רמב"ם · על פסחים · ז · >>

פסחים פרק ז

• ראו גם: נוסח המשנה פסחים ז רמבם

משנה א

מה שבחרו עץ של רימון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם, כדי שלא יהא "בשל מבושל במים"(שמות יב, ט).

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ב

אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר, ואנו צריכים לצלותו בחמימות האש בלי אמצעות, כמו שאמר השם יתברך "צלי אש"(שמות יב, ט) ולא צלי דבר אחר. 

ולזאת המשנה שעור והוא כך "ולא באסכלא, ואם אסכלא מנוקבת היא כשירה, אמר רבי צדוק" וכו'.

וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר, יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמו, אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק.

והלכה כרבי צדוק:

משנה ג

כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות.

וההלכה כולה מפורשת:

משנה ד

אמר השם "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם"(במדבר ט, ו), ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני, והקבלה כי זה הוא לפי שהן מועטין, אבל אם היו הקהל כולם טמאין או רובם יקריבו הפסח והם טמאים. וכן אמרו "יחידים נדחים לפסח שני, ואין צבור נדחה לפסח שני". וכמו כן כל קרבנות צבור כולם מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח לכולן, כי אמר השם יתברך בפסח "במועדו"(במדבר ט, ב), ואמר בקרבנות צבור כולם "אלה תעשו לה' במועדיכם"(במדבר כט, לט), ונתן לכולם מועד, וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יבא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר.

ואלו החמשה שמנה הם מדברים הנאכלים מקרבנות צבור, והנותר ישרף.

וכמו כן שעירי מועדים דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד, לפי שהם כולם חטאת הצבור.

ואמרו חמשה, ולא אמר אלו הדברים באין בטומאה, למעוטי חגיגת חמשה עשר שעניינה נפרשנו עוד, כי אף על פי שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קרבה בשבת כמו שבארנו, כך אינה קרבה בטומאה:

משנה ה

כבר ידעת כי קרבן פסח לא בא אלא לאכילה, ולפיכך אם נטמא הבשר אינו זורק את הדם, כי לא נסמוך אלא על אכילת בשר:

משנה ו

דע זה העיקר וזכרהו והבינהו, כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה, וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפילו היה יום שביעי שלו יום ארבעה עשר ידחו תמימים.

וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו, לפי שבא שביעי שלהם יום ארבעה עשר, אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראוין לאכילה, יזרק הדם עלינו היום ולאיזה דבר נמנע, והוא אמרם "למה נגרע"(במדבר ט, ז) כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים, והכתוב רמז לזה באומרו "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא"(במדבר ט, ו), באותו היום בלבד היו נמנעים.

וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העיקר, אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפילו יחיד, ולערב כשיטהר יאכל פסחו בטהרה. ונתבאר זה העיקר בפרק השני מתלמוד מסכת זבחים:

משנה ז

ואחר כך נודע שהוא טמא - רוצה לומר הדם שנטמא, ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה.

וטומאת הגוף - שיטמא הכהן המקריב אותו.

וטומאת התהום - הוא טומאת מת נסתר, ולא יוודע לעולם כאלו היה בתהום, ולפיכך הציץ היה מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם, כי אין בעולם אדם שיודע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר, אם כן כל קרבן שיקרב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו. והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה, אמר השם יתברך "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים"(שמות כח, לח) וגו', ואמרו בברייתא בטומאת התהום "איזה היא טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אינה טומאת התהום".

ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום, לפי שהעיקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:

משנה ח

המחלוקת הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבואו לידי טומאה.

וצוו אותם לשורפם מעצי המערכה כדי שלא לבייש מי שאין לו:

משנה ט

אמר שיצא - עניינו שיצא מן הבית שנאכל בו.

ותעבור צורתו - הוא שישאר עד שיתעפש ויפסד, כי העיקר אצלנו "כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם, ובבעלים תעבור צורתו ותשרף".

ולא חלק רבי יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם, לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו.

ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא:

משנה י

גידין - הן הגידין שהם אסורים באכילה, ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו"(שמות יב, י).

ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון, וזו מצות עשה, והעיקר אצלנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ומאמר השם "עד בקר" רוצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף, רוצה לומר מחרת יום טוב:

משנה יא

ראשי כנפים - הם אותם הגידים הקשין שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף, ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין.

והסחוסים - מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף.

וטעם לוקה, ואינו לוקה - עוד יתבאר בסוף מכות:

משנה יב

קדשי הקדשים אינן נאכלין אלא בעזרה בלבד, וקדשים קלים בכל העיר, והפסח בחבורתו בלבד, כי השם צוה "בבית אחד יאכל, לא תוציא מן הבית"(שמות יב, מו).

ואלו הגדרים שנתן מקצתן כלפנים ומקצתן כלחוץ, כוללים השלשה פרקים, רוצה לומר העזרה והמדינה וחבורת פסח.

והשם אמר "ובשר בשדה טרפה"(שמות כב, ל) וקבלנו כי עניין זה הכתוב שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהיא בשדה והיא טרפה, וכאילו אמר ובשר שיצא לשדה טרפה היא, ולפיכך כשיוציא אדם מבשר קדשי הקדשים חוץ לעזרה, או כלום מבשר קדשים קלים חוץ לירושלים, או כלום מבשר הפסח חוץ לבית, נאסר אותו הבשר שיצא והוא אסור באכילה.

וכשיצא מקצת האבר מן הפסח, אי אפשר לחתוך העצם ממקום היוצא, מפני שמנענו הכתוב "ועצם לא תשברו בו"(שמות יב, מו), ומפני זה חותכין הבשר היוצא מזה העצם, וקולף הנשאר מן הבשר הפנימי ואוכלו, ומגלה הפרק ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ. אבל בקדשים כשיצא קצת האבר חותכין אותו כל מה שיצא מן הבשר והעצם.

וקופיץ - הוא סכין גדול.

ואגף - מקום הדלתות, כשסוגרין אותן הדלתות נבדל החיצון מן הפנימי:

משנה יג

הכלה מתביישת מן החבורה, ולפיכך התירו לה להחזיר פניה מן החבורה ותאכל, מה שלא התירו לשמש לעשות כן:

משנה פסחים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב