רמב"ם על פסחים ח

<< · רמב"ם · על פסחים · ח · >>

פסחים פרק ח

• ראו גם: נוסח המשנה פסחים ח רמבם

משנה א

רגל ראשון - פירוש הרגל הראשון מזמן נשואיה.

ואמרו לא יאכל משל שניהן - כשיש ביניהם קפידא על זה השעור, אבל כשהן מתרצין זה לזה, רצה משל זה אוכל רצה משל זה אוכל.

ואמרו לא יאכל משל רבו - וכמו כן לא יאכל משל עצמו, לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד, ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין.

ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו, שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו, זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין.

וזה הדין כולו בנוי על העיקר שבא אצלנו, והוא מאמר הברייתא שוחט אדם על יד בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן ובין שלא מדעתן:

משנה ב

כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם, אף על פי שיהיה מנהג העולם טלה ושחט לו גדי, או גדי ושחט לו טלה, הרי זה יאכל, וזהו מה שרצה להשמיענו שלא נחוש למנהג.

והעיקר אצלנו "אין נמנין על שני פסחים". וזה שהתרנו בכאן ואמרנו יאכל מן הראשון, הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים, וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות, אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני.

וזה הדין שזכר באמרו שכח מה שאמר לו רבו - אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו "קח טלה וגדי ושחוט אותם, כדי שתתכוין דעת רבך, ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהיה לרבך רשות בו". אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר, כי העיקר אצלנו "מה שקנה עבד קנה רבו", אם כן אמרו שלי לא יתקיים אלא על הדרך שביארנו.

ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם, לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה, אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:

משנה ג

אמר להם על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים - כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים, אבל לעניין הפסח כבר נמנו עמו בלי ספק, ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו, לפי שהן מנויין על הפסח כולן.

רבי שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט, ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרק הדם.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ד

זה מבואר:

משנה ה

זו המשנה היא צריכה לעיקרים אני אבארם לך.

והם כי כשראה הזב שתי ראיות נטמא, וסופר שבעה ימים בלא ראיה, וטובל בשביעי, ומביא קרבן בשמיני ואחר יאכל בקדשים, לפי שהוא מחוסר כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים. אמר השם יתברך "כי יהיה זב מבשרו זובו טמא"(ויקרא טו, ב), הוא זכר בכאן מלת זיבות שתי פעמים ואמר "טמא", ואמר "עוד זאת תהיה טומאתו בזובו"(ויקרא טו, ג), וזכר מלת זיבות שלוש פעמים ואמר "טומאתו", ובאה הקבלה "מנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלוש וקראו טמא, הא כיצד? שתים לראיה ושלש לקרבן", ופירוש דיני הראיה יתבארו במקומו ואין לנו צורך בכאן להאריך בם.

וכמו כן האשה כשראתה דם בלא עת נדתה שלושה ימים רצופים הרי היא זבה, וסופרת שבעה ימים בלא ראיה, ותביא קרבן בשמיני כמו הזב ואחר תאכל בקדשים לערב. ואמר השם יתברך "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה"(ויקרא טו, כה) וגו', ובקבלה "ימים שנים, רבים שלשה". וכשתראה יום אחד תמתין עד למחרת, אם לא ראתה דבר טובלת בשלישי ואוכלת בקדשים לערב, ואם ראתה בשלישי הרי היא זבה גמורה, והיא תקרא באלו הימים השלשה שומרת יום כנגד יום.

ואחר שתדע אלו העיקרים, תדע זאת ההלכה כולה.

וזה הדין הולך על העיקר שהזכרתיך בפרק שלפני זה, והוא כי מי שאינו ראוי לאכילת הפסח יום ארבעה עשר אבל יהיה ראוי לערב, שוחטים עליו ובתנאי אם טבל כבר שלא יהיה מחוסר אלא הערב שמש, ויהיה גם כן כשנתן קרבנותיו לבית דין אם היה מחוסר כפורים, ואז ישחט עליו ואף על פי שאותו היום אינו ראוי אלא בטומאת מת בלבד, כאשר בארתי לך שם:

משנה ו

אונן - אינו אוכל בקדשים שנאמר "ולא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד). והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה, נקרא אונן מדאורייתא, וכל זמן שהמת על פני האדמה רוצה לומר שלא נקבר נקרא אונן. וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן, ולא נחוש לאנינות דרבנן לעניין פסח. וכן אמרו "אין אנינות אלא יום המיתה בלבד", וזה לעניין אכילת פסח.

ומפקח בגל - הוא החופר בגל ומחפש שם מת להוציאו, אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו, כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח ששחטו עליו בני חבורתו שיאכלנו, ואולי שלא ימצא שם מת ויאכל.

ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים - בשני תנאין:

• האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם "אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר"(תהלים קמד, ח), אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו, "שארית ישראל לא יעשו עולה"(צפניה ג, יג).
• והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה, אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם.

ודע כי האונן הותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן. ומה שאמר אין שוחטין עליו, לכתחילה, נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו, ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף.

ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן, רוצה לומר כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננים או חולים או זקנים או מפקחין את הגל. ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח, אינו כן כי ראויין הם, אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול והם לא יאכלוהו ויבא לידי שריפה, וכן המפקח בגל שמא ימצא מת אחר שחיטת הפסח ויטמא וישרף.

וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר, לפיכך אם אירע בהם פסול - רוצה לומר אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם, ואף על פי שלכתחילה אין ראוי לשחוט עליהם, ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה, פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח, אלא מפקח בגל בלבד, לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל, צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל. וזה בתנאי שיהיה הגל עגול, כשנמצא מת תחתיו נדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על גבי המת, אבל כשיהיה המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת, הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו נאמר טהור היה בשעת שחיטה, ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון. וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד, כזו הצורה:

משנה ז

זה מבואר.

ורוצה באומרו נשים ועבדים - משום תפלות, וקטנים ועבדים - משום פריצותא, אבל כל מין ומין לעצמו הרי הוא מותר נשים לעצמן עבדים לעצמן.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ח

מה שחייב שנתיר לו אכילת הפסח לבדו ולא שאר קדשים, לפי שאנינות לילה מדרבנן, לשון התורה ביום המות בלבד הוא והוא מה שאמר אהרן ביום מות נדב ואביהוא "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'"(ויקרא י, יט). ולפי שאכילת פסח בכרת התרנו אכילתו בעת אנינות דרבנן, אבל אכילת קדשים שהיא מצות עשה בלבד לא התירוהו.

וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבילותו. וזה הוא ראוי כשמת לו מת אחר חצות יום ארבעה עשר שהוא מחויב קרבן פסח ונתחייב בו קודם שיחול האנינות, אבל אם מת לו מת קודם חצות שהוא אונן קודם שיחול שעת חיוב הקרבן, ידחה לפסח שני ואין מקריבין עליו והוא אונן לפי שאינו ראוי מפני אנינותו.

והמלקט עצמות - עניינו כשמלקטין אותם לו אחרים לפי שהוא מין אנינות.

ולא חלקו בית שמאי ובית הלל אלא בגר בלבד, לפי שנאמר שמא לשנה הבאה יהיה טמא נפש, ויאמר כמו שטהרתי בשנה שעברה ואכלתי פסח לערב, כמו כן עכשיו אטבול ואוכל פסחי, אבל ערל ישראל טובל ואוכל פסחו לערב:

משנה פסחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב