רמב"ם על אבות ד

<< · רמב"ם · על אבות · ד · >>

אבות פרק דעריכה

משנה אעריכה

זה מבואר, וכבר זכרנו עניינו בפרקים הקודמים:

משנה בעריכה

כבר בארנו פירוש זה המאמר בפרק עשירי מסנהדרין.

וכבר העירו חכמים עליהם השלום על חידוש נפלא בתורה, יש בו זירוז על מעשה המצוות, והוא אמרו "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן"(דברים ד, מה) וגו'. וידוע שאינן מועילות, שלא יהיה בהן דין ערי מקלט עד שיובדלו השלוש האחרות שבארץ ישראל. אמרו, יודע היה משה רבינו עליו השלום, שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו השלש שבארץ ישראל, שנאמר "שש ערי מקלט תהיינה"(במדבר לה, יג). ואמנם הבדיל אלו, מפני שאמר הואיל ובאה מצווה לידי אקיימנה.

ואם כיוצא בזה במשה רבינו עליו השלום, משיג האמיתות שלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו, אין צריך לומר שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזקה צרעתה וקדמה:

משנה געריכה

ואמר, שאי אפשר שלא יהיה לכל אדם עת שיוכל להזיק בו או להועיל, ואפילו בדבר מועט:

משנה דעריכה

כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענווה היא ממעלות המידות, והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר, רק ענווה. ולגאווה יש שמות רבים בלשון עברי: גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוה, וגסות הרוח, ומתגאה. וכנגדן: שפלות הרוח.

וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, אבל המידה הזאת לבדה בין שאר המידות, רצה לומר בגאווה, לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים ודעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאווה כלל.

והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.

ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענווה וגנות הגאווה, ומפני זה צווה זה להתקרב אל השפלות, יאמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענווה לבדה, כל שכן שיהיה אצלו מעט מן הגאווה, אחר שהוא קרובה אליה, מפני שהענווה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענווה, "מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענווה עקב לסוליתה", פירוש - למנעלתה, דכתיב "ראשית חכמה יראת השם"(תהלים קיא, י), זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר "עקב ענווה יראת השם"(משלי כב, ד), כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה, אם כן הענווה גדולה מן החכמה הרבה.

ואמרו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה "האל הגדול"(דברים י, יז) וגו', וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה"(דברים י, יח). ושנוי בנביאים, דכתיב "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון"(ישעיה נז, טו), וסמיך ליה "ואת דכא ושפל רוח"(ישעיה נז, טו). ומשולש בכתובים, דכתיב "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו"(תהלים סח, יז), וכתיב בתריה "אבי יתומים, ודיין אלמנות"(תהלים סח, יח).

ויש לך ללמוד ממשה רבינו עליו השלום אשר נשלמו בו מעלות השכליות, ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה, אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה ואמר "והאיש משה, עניו מאד מכל האדם"(במדבר יב, ג), ואמרו "מאד" מופת לרוב עונותנותו והטותו לצד הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר "ונחנו מה"(שמות טז, ז). וכן בדוד משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, ושיעדו השם יתברך לנו על ידי משה רבינו עליו השלום, והוא ה"כוכב אשר דרך מיעקב"(במדבר כד, יז) כמו שבארו רבותינו ז"ל, והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר "יושב בשבת תחכמוני"(שמואל א כג, א), ועם כל זה אמר "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה"(תהלים נא, יט). והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענווה.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל בגאווה, אמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה", כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך"(דברים ז, כו), ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה'"(דברים ח, יד). ואמרו שחטא הגאווה כמי שבא על העריות, אמר "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), ואמר "כי את כל התועבות האל"(ויקרא יח, כז), ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל השם יתברך כעבודה זרה עצמה. והביאו ראיה מאומרו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו"(ישעיה ב, כב), כלומר גבה רוח, כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי ליהרג, באמרם "כל מי שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה", כתיב הכא "ורמי הקומה גדועים"(ישעיה י, לג), וכתיב התם "ואשריהם תגדעון"(דברים ז, ה). ואמרו שהשם יתברך לא יחיה המתגאים בתחיית המתים, באמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער", שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר"(ישעיה כו, יט), מי שנעשה עפר בחייו, רוצה לומר הענווים, הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו "כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו", שנאמר "וגבוה ממרחק יידע"(תהלים קלח, ו). והרבה מדבריהם, באמרם שהצרעת עונש המתגאים, אמרו "לשאת ולספחת ולבהרת"(ויקרא יט, כב) ואין שאת אלא גובה, שנאמר "הגבעות הנשאות"(ישעיה ב, יד) כאילו אמר למתגאה הספחת.

וסוף מה שאמרו, "בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה", רוצה לומר שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות. ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, רוצה לומר כשנשים הגאווה בקצה אחד ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם רוחב ארבעה וששים חלקים, שיהיה האדם עומד בחלק ששים ושלושה. ואינו רוצה במיצוע בזאת המידה לבדה לברוח מן הגאווה, שאם יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאווה יותר, יכנס תחת השמתא. וזה היה דעת רבא בענווה. אבל רב נחמן פסק ואמר, שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה, רוצה לומר מן הגאווה, לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט. חטא שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו, אמר בזה העניין "רב נחמן בר יצחק אמר, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב "כי תועבת ה', כל גבה לב"(משלי טז, ה)". ולחוזק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה, רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה, בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה.

תחילת משנה בנוסח הרמבםעריכה

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא, ומפני זה צריך כפרה בקרבן, והשם יתברך אמר בו "ונסלח לו, מחטאתו אשר חטא"(ויקרא ה, י). אבל אינו כמזיד חלילה, ליושר דרכי השם יתברך להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים.

אבל כוונתו הנה שחלול השם, אם יהיה במזיד או בשוגג, נפרעין ממנו בגלוי. אם היה מזיד עונש מזיד, ואם היה שוגג עונש שוגג, אבל שני העונשים בגלוי:

משנה העריכה

אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.

דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם, פירוש מחיי העולם הבא.

והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשוטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם, וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכל טעות, ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגלים שישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל, לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות, ולא לראשי גליות, לא לדייניהם, ולא למרביצי התורה, ולא לאחד מהגדולים, ולא לשאר בני אדם מן העם.

אבל נמצא בכל דורי הדורות, ודור בכל קהילותיו, שיש בהן עני בתכלית עניות, ועשיר גדול בתכלית העושר. וחלילה לי שאומר על הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה. כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה.

וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה כעני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהם, לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ורבי חנינא בן דוסא, שיצאת בת קול ואמרה "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דיין בארץ ישראל והוא הוה דלי דולא, וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר "תנו לי מי שידלה במקומי, או תנו לי כדי בטלתי, ואדון לכם". ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים, ולא בלתי גומלי חסדים.

ולא מצאנו חכם מן החכמים, שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם. אבל הם בעצמם היו חסידים מאמיני האמת לעצמם, והיו מאמינים בהשם יתברך ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העולם הבא. ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה "דבר השם בזה"(במדבר טו, יא).

ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת, ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם, מהמעשים אשר ימצאו בתלמוד מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים, ואם לא מה יעשו הימותו?, זה לא צוותה התורה.

ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ראיה ממנו, באמרם "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה"(משלי לא, יד), בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם היכולת, לא המציא אליו התורה דרך. ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום, והיה אומר "גדולה מלאכה שמחממת בעליה", רוצה לומר עם טורח אבריו, כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה נהנה במה שחלק לו השם יתברך מה שאצלו במעלות ההסתפקות.

ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיה שהביאו, באמרם "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי", וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל. אבל זה אצלי הטעאה גדולה מהביא ראיה ממנו, מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה האדם בו. שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם. אמנם היה מקבל כבוד לבד, כשהיה מאכסן אותו אדם בעוברו עליו להיות בבית אצלו, והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא והיה שב לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית אדם, ולא היה אוכל משום אדם. וכיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל, שתלמיד חכם כשירצה להידמות בזה עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו, ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעוברו עליו לצורך הוצאת הדרך הרשות בידו, מפני שכבר הזהירו מלאכול אצל כל אדם שלא לצורך ואמרו "תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום" וכו', ואמרו "כל סעודה שאינה של מצווה, אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה".

ולמה אאריך בזה העניין. ואמנם אזכיר המעשה אשר התבאר בתלמוד והוא שאדם אחד שהיה לו כרם והיו נכנסים בו הגנבים, וכל פעם אשר היה רואה אותו בכל יום היה מוצא פירותיו מתמעטין והולכין, ולא היה ספק בו שאחד מן הגנבים נתן עיניו בו. והיה מצטער מזה כל ימי הבציר, עד שבצר ממנו מה שבצר, וצימקם עד שיבשו, ואסף הצמוקים. ודרך בני אדם כשיאספו הצימוקים שיפלו מהם גרגרים מן התאנים ומן הענבים, ומותר לאכלן מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעלים למיעוטם למוצאיהם. ובא רבי טרפון במקרה יום אחד לכרם ההוא, וישב ולקט הצימוקים שנפלו והיה אוכל אותם. ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל השנה, ולא היה מכיר אותו אבל שמע עליו. ולקחו מיד והתחזק עליו, ושם אותו בשק אחד, ושם אותו על גבו להשליכו בנהר. וכשראה רבי טרפון כך, צעק ואמר "אוי לו לטרפון, שזה הרגו". וכששמע בעל הכרם הניחו וברח, לדעתו שחטא חטא גדול. והיה רבי טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו, ומתאבל על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר גדול והיה יכול לומר "הניחני ואני אתן לך כך וכך זהובים" והיה נותנם לו, ולא היה צריך להודיע שהוא רבי טרפון, והיה מציל את עצמו בממונו ולא בתורה. ואמרו "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, ואמר אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא, ונעקר מן העולם", ואמרו בזה "משום דרבי טרפון עשיר גדול היה, והווה ליה לפיוסיה בדמים".

וכן פתח רבינו הקדוש עליו השלום אוצרות בשנת רעבון ואמר "כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבוא ויתפרנס, ובלבד שיהיה תלמיד חכמים". ובא רבי יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא לא היה מכיר אותו. אמר לו "רבי פרנסני", אמר לו "קרית", "לא", "שנית", "לא", "אלא במה אפרנסך", אמר לו "פרנסני ככלב וכעורב", רוצה לומר אף על פי שאין בי חכמה, כמו שיפרנס השם יתברך חיה טמאה ועוף טמא, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו, ואחר כך נתחרט באשר פיתהו בדבריו, ואמר "אוי לי, שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו השומעים מה שאירע לו, אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה כשיוכל להשמר מזה, ואפילו בתחבולה. וחקר ומצא העניין כן.

ושני המעשים האלה ישתיקו כל חולק בזה העניין.

ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול עליו, וזהו "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". ושתמכר סחורתם לפני כל סחורה, ושיקנו להם בתחילת השוק. אלה הם חוקים שקבע להם השם יתברך כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד, ואף על פי שאין שם חכמה, וכדאי הוא תלמיד חכמים להיות כעם הארץ נכבד. וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות מן הארנוניות, ואכסניות החיל, וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים "כסף גולגולתם", יפרעו בעבורם הקהל, וכן בנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה התלמיד חכמים בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה.

וכבר הורה רבינו יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד, שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים, ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה תלמיד חכמים, ואף על פי שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל. וזהו דין תורה, כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכוהנים כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה:

משנה ועריכה

כבוד התורה הוא בהוראת הזריזות בעשייתה, ויכבד החכמים המעמידים אותה, והספרים אשר חיברו בה.

וכן חלול התורה הפך השלושה:

משנה זעריכה

גס לבו - להתגבר להורות מבלי יראה ופחד:

משנה חעריכה

התורה התירה לאיש מומחה לרבים לדון יחידי, כמו שבארנו בסנהדרין. אבל זהו דבר תורה, והזהיר הנה ממנו קצת על צד המוסר, ולא על צד האיסור.

ואמר, כשיחלוקו עליך חבריך בדעת מן הדעות, לא תכריחם לקבל סברתך, מפני שהם מכירים אם יש להם לקבלה, ואינו ברשותך להכריחם לקבל את דעתך:

משנה טעריכה

אמר, כי העוסק בתורה והוא עני ודל, ועם כל זה יצער נפשו לעסוק בה, לסוף יעסוק בה מעושר, ומאשר לא יהיה לו מה שיטרידהו מן הקריאה.

ומי שלא יעסוק בתורה מפני רוב הממון, להתעסקו במאכל ובמשתה ובמנוחה, לסוף יתרושש ויצר לו הזמן, עד שיהיה סיבת ביטולו בקריאה טרדתו בלחם למאכלו:

משנה יעריכה

אמר, הוי ממעט בסחורה והתמד על התורה.

והוי שפל רוח בפני כל אדם - רוצה לומר שלא תהא שפל רוח בפני הגדולים לבד, אמנם בפני כל אדם, עד שכשתשב עם איזה אדם שיהיה יהא סיפורך עמו כאלו הוא גדול במעלה יותר ממך. וזה כולו לברוח מן הגאווה כמו שבארנו.

ועניין בטלים הרבה כנגדך - הוא שיש דברים הרבה המבטלים ויצטרכו למי שיתעסק בהן, וכשלא תתעסק בתורה יטרידך הזמן באחד מן הדברים ההם:

משנה יאעריכה

פרקליט - הוא האיש המליץ טוב על האדם למלך.

קטיגור - הוא הפך זה, והוא המלשין האדם למלך ומשתדל להמיתו.

ואמר, שהתשובה אחר המעשים הרעים, או המעשים הטובים בתחילת העניין, כל אחד משני העניינים האלה מונעים מבא המכות והחולאים באדם:

משנה יבעריכה

*הערה 1:

משנה יגעריכה

אלו השלוש מעלות טובות ניתנו לאומה זו בתחילת נתינת התורה, והן הכהונה, והמלכות, והתורה:

  • כהונה - זכה בו אהרן.
  • מלכות - זכה בו דוד.
  • וכתר תורה - מונח לכל מי שירצה להתעטר בו.

ואמרו רז"ל, ושמא תאמר שזה הכתר פחות הוא משנים האחרים, אינו כן אבל גדול הוא משניהם, ובו יהיו השנים שנאמר "בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק"(משלי ח, טו), ואמר "בי שרים ישורו"(משלי ח, טז) וגו'. אבל כתר שם טוב מגיע מאת התורה, רוצה לומר ידיעתה, והמעשה בה, כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי:

משנה ידעריכה

אמר בקש מקום הקריאה והלימוד, כי עם זולתך יתכן לך הקריאה ותתקיים, ולא תשען על תבונתך ותאמר שאינך צריך לחברים ולתלמידים שיעוררוך:

משנה טועריכה

אמר שבהיות האדם תלמיד למי שהוא חכם ממנו, יותר טוב לו ויותר ראוי מהיותו רב לפחות ממנו, כי בעניין הראשון יוסיף ובעניין השני יחסר.

ואתה תבין ממה שבארנו בסנהדרין, שהן שמו מטעם "מעלין בקדש ולא מורידין", ראש ישיבה של עשרים ושלשה סוף של אחד ושבעים מישיבה גדולה, שראו שהם הוסיפו לו בזה מעלה:

משנה טזעריכה

טרקלין - הוא ההיכל.

ופרוזדור - הוא בית שער.

והמשל מבואר, והכוונה ידועה שבעולם הזה יקנה האדם המעלות שבהן יזכה לעולם הבא, כי זה העולם אמנם הוא דרך ומעבר לעולם הבא:

משנה יזעריכה

כבר בארנו בפרק עשירי מסנהדרין שאין אחר המוות שלמות ולא תוספת. אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעולם הזה, ואל זה רמז שלמה באמרו "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה, בשאול אשר אתה הולך שמה"(קהלת ט, י), אבל על העניין ההוא אשר ילך האדם עליו ישאר לעולם.

ולזה צריך שישתדל האדם בזה הזמן הקצר, ולא יאבד זמנו אלא בקנות המעלות לבד, מפני שהפסדו מרובה אחר שאין לו תמורה ולא תקנה. וכאשר ידעו החסידים זה, לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובתוספת המעלות, והרויחו זמנם כולו על דרך האמת, ולא פזרו ממנו בענייני הגשמיים אלא זמן קצר מאד ובדבר הצריך שאי אפשר זולתו. ואחרים הוציאו זמנם כולו בגשמיות לבד, ויצאו ממנו כאשר באו "כל עמת שבא, כן ילך"(קהלת ה, טו), והפסידוהו כולו הפסד עולמית. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו שהכת הראשונה הפסידו העולם והכת האחרונה הרויחו העולם, והעניין בהפך כמו שסיפרנו, והם שמים חושך לאור ואור לחושך, ואוי למאבדים האמת.

והעניין הזה עשה שלמה עליו השלום עיקר בקהלת, בשבחו רווחת העולם וגנותו הפסדו, ובארו שאין ריוח וקניין אחר המוות מן הדבר אשר יבצר ממנו הנה, וזה כולו אמת, וכשתבחן הספר ההוא בזאת הבחינה יתבאר האמת:

משנה יחעריכה

זה מבואר, והם שני מוסרים בתיקון חברת בני אדם, בהפיל הדבר במקומו המועיל:

משנה יטעריכה

חרון אפו לא נאמר, אלא אפו - מלמד שמוחלין לו כל עונותיו.

ואף על פי ששלמה אמר בחכמתו זאת הצוואה, אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המידה ומזהיר מזאת העבירה:

משנה כעריכה

אמר שהלימוד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו, והעניין מן הלימוד בימי הזקנה בהפך, וזה מבואר ונראה לעין.

תחילת משנה בנוסח הרמבםעריכה

אמר רבי יוסי, כי חכמת הבחורים יש בה שאלות וספקות בלתי מזוקקות, ולא נמלטו מן הקושיות כי לא ארכו להם הימים לשנות תלמודם ולהסיר הספקות.

ואמר רבי, לא תבחן היין בקנקניו, כי יש קנקן חדש ובו יין ישן, וקנקן ישן ריקם ואין דבר בו. כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא התערב בהם ספק, כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו, ויש זקנים שאין להם חכמה כלל, ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבת ומבולבלת:

משנה כאעריכה

אמר הקנאה, והתאוה, ואהבת הכבוד, מוציאין את האדם מן העולם - והוא כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות:

משנה כבעריכה

אמר לידע, להודיע, ולהוודע - רוצה בו שיודע העתידים להוולד, ואשר הם נולדים עתה וימותו, ואשר יחיו אחר המוות.

ונלמד משלש הכתות האלה שהוא היוצר, והוא הבורא.

ואמרו הוא הדיין, והוא עתיד לדון - רוצה בו שהוא שופט עתה את הכל בחיים ובמוות ובשאר ענייני העולם, והוא גם כן עתיד לדון אשר יחיו לעולם הבא בגמול ועונש.

ואמרם ולא מקח שוחד - הוא כמו שאמר גם כן בתורה "אשר לא ישא פנים, ולא יקח שחד"(דברים י, יז). ואין עניינו שלא יקח שוחד להטות הדין, כי זה מן השטות שירוחק מן השם יתברך מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך ינתן לו שוחד ומה יהיה השוחד. אבל עניינו מה שבארנו שהוא לא יקח שוחד הטובות, כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת, שלא ימחול השם יתברך העבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר, אבל יענש על זאת הרעה האחת, ויגמלהו על הטובות ההם כולם, וזהו עניין "לא יקח שוחד".

והוא כמו "לא ישא פנים", שיענש הגדול במעלות על דבר מועט, כמו שנענש משה רבינו עליו השלום על חטא הכעס כמו שבארנו בפרקים הקודמים, וגמל עשו הרשע על כבוד אב ואם, ונבוכדנצר על כבוד השם יתברך כמו שהתבאר בסנהדרין, וזהו עניין ולא משוא פנים.

ובחון מאמר שעל כרחך אתה נולד, ומה שדבק בו, שהוא זכר עניינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהן, שעליהם אמרו רבותינו ז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד, ומה שדומה לזה, שאלו כולם עניינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם, כמו שבארנו בפרק החמישי:

הערותעריכה

  • הערה 1: לא פירש הרמבם משנה זו