ברטנורא על אבות ד

משנה אבות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

בן זומא - לפי שלא האריך ימים ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו. וכן בן עזאי. ושניהם שמם שמעון:

איזהו חכם - הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו :

הלומד מכל אדם - ואע"פ שהוא קטן ממנו. שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו הוא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי - וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי, כלומר הייתי לומד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי, שכל כוונתי היתה לשמים בלבד . וכן איזהו גבור, שראוי שיתהלל בגבורתו, הכובש את יצרו:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור - הכי הוי פירושא דקרא, טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר , לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן:

איזהו עשיר - הראוי לו להתהלל בעשרו. השמח בחלקו:

איזהו מכובד - לפי ששלשה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל, שהם החכמה והגבורה והעושר, הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם, ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם, לכך חיבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים, יכבד את הבריות:

כי מכבדי אכבד - והדברים ק"ו, ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק"ו לבשר ודם:

ובוזי יקלו - למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר ובוזי אקלל, אלא יקלו מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית יב) ומקללך אאור:

(ב)

שמצוה גוררת מצוה - כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם. ועוד, ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה:

ושכר עבירה עבירה - והשכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשב לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה:

(ג)

אל תהי בז לכל אדם - לומר מה יוכל פלוני להזיק לי:

ואל תהי מפליג - מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו, אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו:

(ד)

מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

(ה)

הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד - גרסינן. והכי פירושו, הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה [ר"ה י"ח ע"א] דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים, אע"ג דאיבעי ליה לאעסוקי בגמילות חסדים, מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד, ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות, שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות ג"כ גומל חסדים, כאביי [שם] דעסק בתורה ובגמילות חסדים, מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ויש מפרשים הלומד על מנת ללמד, בשביל שיקרא רב, וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד. וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה, ועיקר:

אל תעשם עטרה להתגדל בהם - שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא:

ולא קרדום לחפור בהם - ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש. ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד, שמשמרין אותן שלא יפשעו ויזיקו, ושכר פיסוק טעמים, שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים. אבל שכר לימוד אסור ליטול, דכתיב (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם, אף אתם בחנם . וכן הדיין אסור ליקח שכר פסק הדין, אלא שכר בטלה בלבד, דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מביטול מלאכתו כדי לשמוע טענות בעלי הדין. ובלבד שיטול משניהם בשוה, ואם נוטל יותר מזה, דיניו בטלים. ומה שהתירה תורה לתלמיד חכם ליהנות מדברי תורה, הוא, שתמכר סחורתו בשוק קודם כל אדם, וגם שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות . ואפילו כסף גולגלתא חייבין הצבור ליתן עליו, ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו. ואם תלמיד חכם חולה הוא ומדוכא ביסורין ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו, מצוה עליו שיטול, ואין זה בכלל נאות מדברי תורה, הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחרת. וכן תלמיד חכם שמינו אותו הצבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור, מותר לו ליקח מהם פרס ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהיה גדול ויראוי ומאויים בעיניהם. כדאשכחן בכהן גדול דכתיב ביה הגדול מאחיו, ודרשו חכמים [יומא י"ח ע"א] גדלהו מאחיו, שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן. וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה, מדת חסידות היתה בהם, אבל לא מן הדין:

(ו)

כל המכבד את התורה - הדורש החסרות והיתרות שבתורה ומראה טעם על כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה, אין לך כבוד תורה גדול מזה. אי נמי, המכבד ספר תורה ומכבד לומדי התורה והעוסקים בה, כל אלו בכלל מכבד את התורה הן:

(ז)

החושך עצמו מן הדין - במקום שיש גדול ממנו. אי נמי, אומר לבעלי הדין שיתפשרו:

פורק ממנו איבה - שהיוצא מבית דין חייב, שונא לדיין, שאומר בלבו לא היפך בזכותי:

וגזל - שמא יחייב הזכאי ונמצא שגזל בא על ידו:

ושבועת שוא - שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה ונמצא מביא לידי שבועת שוא. אי נמי, קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא, כגון האומר לא לויתי ולוה, דבשעת שבועה יצאה מפיו לשוא:

והגס לבו בהוראה - בלא עיון ובלא המתנה:

(ח)

אל תהי דן יחידי - אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון, מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי. ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין, אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם, דן יחידי ואפילו מדרך חסידות :

שאין דן יחידי אלא אחד - הקב"ה שהוא יחיד בעולמו:

ואל תאמר - לחבריך החולקים עליו. קבלו דעתי. שאני מומחה] ובלא הצירוף שלכם הייתי יכול לדון:

שהן רשאין ולא אתה - הואיל וצירפת אותם עמך ראוי שיפסק הדין על פי הרבים:

(ט)

המקיים את התורה מעוני - שהוא דחוק למזונות ומתבטל ממלאכתו כדי לעסוק בתורה:

המבטל את התורה מעושר - מחמת רוב הממון צריך ליתן לבו פעם לכאן ופעם לכאן ואין לו פנאי לעסוק בתורה:

(י)

הוי ממעט בעסק - המעט בעסק סחורתך ומלאכתך, ויהיה עיקר עסקך בתורה:

והוי שפל רוח בפני כל אדם - ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה :

יש לך בטלים הרבה כנגדך - שיסייעו לבטלך. פירוש אחר, יש בעולם כמה בטלים שהם הרשעים וחיות רעות שהם בטלים, ועל ידם הקב"ה יביא עליך פורענות:

ואם עסקת בתורה - הוא עצמו ישלם שכרך ולא על ידי שליח. ובזה יתירה מדה טובה על מדת פורענות:

(יא)

פרקליט - מלאך מליץ טוב:

קטיגור - מליץ רע. ולשון קטיגור, קורא תגר. וסניגור שהוא הפך קטיגור, פירושו שונא תגר:

(יב)

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך - שבן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו בחר לנו אנשים, (שמות יז) עשאו שוה לו:

וכבוד חברך כמורא רבך - דא"ל אהרן למשה בי אדוני, (במדבר יב) ואחיו גדול ממנו בשנים היה וקרי ליה אדוני:

ומורא רבך כמורא שמים - דכתיב (שם יא) אדוני משה כלאם, כלם מן העולם, כיון שמרדו בך כאילו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה:

(יג)

הוי זהיר בתלמוד - שיהא תלמודך בדקדוק וכהלכה:

ששגגת תלמוד עולה זדון - אם תטעה בהוראה מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבוא להתיר את האסור, הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית מזיד:

שלשה כתרים הם - הכתובים בתורה, שחייבה התורה לנהוג בהם כבוד:

כתר תורה - כתיב ביה (ויקרא יט) והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה:

כתר כהונה - כתיב ביה (שם כא) וקדשתו קדוש יהיה לך:

כתר מלכות - כתיב ביה (דברים יז) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך:

וכתר שם טוב - מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד, והוא עולה על גבי כולן, שכל השלשה כתיים צריכים לו. שאם תלמיד חכם הוא וסני שומעניה שרי לבזוייה. ואם כהן גדול הוא, אמרינן ביומא (דף עא:) ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי אהרן, ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי אהרן. ואם מלך הוא, כתיב (שמות כב) ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך:

(יד)

הוי גולה למקום תורה - אם אין תלמידי חכמים במקומך:

ואל תאמר שהיא תבוא אחריך - תלמידי חכמים יבואו לכאן:

שחבריך יקיימוה בידך - ואל תסמוך שחבריך כשיבואו מבית הרב יקיימו התורה בידך, שתלמוד מהם מה שלמדו הם מן הרב. אלא הוי גולה אתה בעצמך למקום הרב, שאינו דומה שומע מפי תלמיד לשומע מפי הרב. פירוש אחר, שחבריך יקיימוה בידך, מפני מה אני אומר לך הוי גולה למקום תורה, שחבריך יקיימוה בידך, שאפילו אתה חריף ומפולפל ביותר לא תתקיים התורה בך אלא על ידי חבריך שתשא ותתן עמהם, והיינו דמסיים ואל בינתך אל תשען:

(טו)

אין בידינו - כמו לא הוה בידיה [יבמות ק"ה ע"א]. כלומר אין הדבר הזה ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורין . פירוש אחר, אין לנו בזמן הגלות לא משלוה והשקט שרגיל הקב"ה לתת לרשעים כדי לטרדן מן העוה"ב, ואף לא מן היסורים המיוחדים לצדיקים שהן יסורים של אהבה שאין בהן בטול תורה. כלומר יצאנו מכלל רשעים שאין לנו השלוה שיש לרשעים, ולכלל צדיקים לא הגענו, שהיסורים שלנו אינן של אהבה כיסורי הצדיקים:

הוי מקדים שלום לכל אדם - ואפילו לנכרי בשוק:

והוי זנב לאריות - לגדולים ממך :

ולא ראש לשועלים - לקטנים ממך:

(טז)

בפרוזדור - בית שער. תרגום אולם, פרוזדורא:

טרקלין - מקום מושב המלך. כך אתה התקן עצמך בעוה"ז בדי שתזכה לעולם הבא:

(יז)

יפה שעה אחת בתשובה - לצורך תשובה ומעשים טובים:

מכל חיי העולם הבא - לפי שבאותו זמן אין התשובה ומעשים טובים מהנים לאדם, שאין העולם הבא אלא לקבל שכר על מה שקיים בעולם הזה:

(יח)

אל תרצה את חברך בשעת כעסו - דכתיב (שמות לג) פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם [ברכית ז' ע"א]:

ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו - שבשעת החורבן כביכול היה הקב"ה מתאבל, בקשו מלאכי השרת לנחמו, ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני:

ואל תשאל לו בשעת נדרו - למצוא פתחים להתיר לו את נדרו. מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי, ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח"כ התחיל להתחנן:

בשעת קלקלתו - כשנתקלקל בחטא. לפי שהוא מתבייש מכל אדם. וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקב"ה עד שעשו חגורות, דכתיב (בראשית ג) ויעשו להם חגורות, ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים:

(יט)

בנפול אויבד אל תשמח - פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן היה ו. גיל להוכיח בני אדם במדה זו:

פן יראה ה' ורע בעיניו - שעשיתו בלבבך כאילו הוא שלוחך למלאות תאותך:

והשיב מעליו אפו - מדלא כתיב ושב אלא והשיב, משמע יסירהו מעל אויביך וישיבהו עליך:

(כ)

על נייר חדש - שהוא מתקיים. כך גירסת הילדות אינה משתכחת:

ענבים קהות - שלא נתבשלו כל צרכן ומקהות את השינים. כך חכמת הילד לא נתישבה כל צרכה ואין דבריו מתקבלים ומתישבים על הלב :

יין מגתו - ששמריו מעורבים בתוכו. כך חכמת הילד תערובת ספיקות יש בה :

רבי אומר אל תסתכל בקנקן - רבי פליג אדרבי יוסי בר' יהודה, ואמר כי כמו שיש קנקן חדש מלא יין ישן כך יש ילד שטעמו כטעם זקנים, ויש זקנים פחותים במעלת החכמה מן הילדים:

(כא)

והתאוה - המבקש למלאות תאותו באכילה ושתיה ובעילה וכיוצא בהן:

והכבוד - שיכבדוהו בני אדם:

(כב)

הילודים למות - מי שנולד כבר עתיד הוא למות:

והמתים - עתידים לחיות ולעמוד ליום הדין, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם:

וחיים לדון - עומדין להיות נדונים ליום הדין:

לידע - מאחרים:

ולהודיע - לאחרים:

ולהודע - להבין מעצמו:

הוא היוצר - שכל העולם הוא בידו כחומר ביד היוצר. ומה טעם, לפי שהוא הבורא שברא את כל העולם כולו מאין, לפיכך יכול לעשות בו כרצונו:

הוא המבין הוא הדיין - אחר שהבין כל מעשיהם מביאן בדין לפניו:

הוא בעל דין - שהוא תובע את החוטאים:

והוא עתיד לדון - לעולם הבא:

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד - שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאת לידו. ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה . אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. כך פירש הרמב"ם:

ודע שהכל בא לפי חשבון - פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול:

שעל כרחך אתה נוצר - שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שהנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אשה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה:

ועל כרחך אתה נולד - בשעת הלידה אינו רוצה לצאת , ומלאך מוציאו בעל כרחו:

ועל כרחך אתה חי - יש אדם מדוכא ביסורים ורוצה למות ואינו יכול: