קטגוריה:רות א ו

נעמי, בהיותה בשדה מואב, שמעה שהרעב נגמר ביהודה, ואלוהים מביא להם לחם.
קשה להאמין שהיתה בצורת ורעב ביהודה במשך עשר שנים, זמן שהותם במואב (ביאור:רות א ד). אם זה היה נכון, אז כל שבט יהודה היה עובר דירה לעבר הירדן המזרחית.
סביר שעכשו, שבעלה ובניה מתו, לא היה לה מקור הכנסה, והיא התחילה להיות רעבה בשדה מואב.
לפני כן היא התבישה לחזור ריקה, עכשו היא מרוקנת לגמרי ואין לה אפשרות להתביש. הרעב דחף אותה חזרה.

היחס בין נעמי לאלמנות בניה נראה טוב. היא קוראת להם כלות והן מתיחסות אליה בכבוד, אהבה ומסירות.
לא נאמר שהיא הסבירה להם שהרעב נגמר ביהודה. נאמר שהיא קמה, ואז הם קמו איתה.

לא נאמר שהם היו צריכות למכור רכוש, או לשכור עגלות, גמלים או חמורים. הם פשוט קמו והלכו. סביר שלא היה להם דבר מלבד פרטים מעטים.

נראה כאילו שמואב היא גן ירק, שדה, והם חיו בשפע.
אחוזת מואב היתה ממזרחה של יהודה, בעברו השני של ים המלח, במרכז בין אדום בדרום ועמון בצפון. לא נראה שמואב היא שדה מעולה, ובכל מקרה הם לא קנו שם אדמה.

בכל אופן ניתן הרושם שהם חיו סביב שדות, וידעו את עבודת השדה. כך בהמשך נראה שרות היא אישה חזקה וחרוצה היודעת לעבוד בשדה ולאסוף חיטה בכמויות גדולות.

לא ברור אם נעמי רצתה שהכלות תבואנה איתה ליהודה.
לא נאמר שנעמי הסבירה להן שיש גואל לשמו של אלימלך ולאדמותיו. גם בהמשך רות, ולא נעמי, היא זאת שמציעה: "אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (ביאור:רות ב ב). רות במקרה הלכה לשדה של בועז, ככתוב: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" (ביאור:רות ב ג), כלומר בלי כוונה למצוא את הגואל. ואפילו שרות אומרת: "אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו", אין הכוונה שהיא ידעה על בועז, או שהיא התכוונה למצוא את הגואל. רות אומרת שהיא תמצא חן בעייני בעל השדה או בנו (בתקווה שהוא לא נשוי). במידה מסוימת היא עושה כתמר שפיתתה את יהודה לבוא אליה.

בנוסף לא ברור שנעמי ידעה או הבינה שאחת הכלות יכולה לקבל יבום מקרוב, כי היא לא הסבירה להן שיש אפשרות נוספת לזאת שהיא תלד בן נוסף עבורן. הכלות לא תיקנו את דבריה, לכן ייתכן שגם הן לא ידעו זאת.

ייתכן שנעמי עשתה נסיון לוודא את תגובת הכלות - מי מהן תרצה ללכת איתה בכל מחיר.

את הנסיון הראשון הזה שתי הכלות עברו בהצלחה והן הלכו עימה.

היחסים בין נעמי (חמות) וערפה ורות (כלות) הם טובים ביותר.

לפחות בהתחלה, נעמי לא הציעה להן לבוא איתה, וגם לא ניסתה לשכנע אותן לשוב לביתן. נעמי קמה והלכה.

היא השאירה את זכות הבחירה לכלות, ללא כל אכיפה או לחץ ממנה.

ניתן להבין שהתכונה הטובה הזאת גרמה שהכלות שלה יאהבו אותה, את חמתן.