ביאור:רות א יב
רות א יב: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות א יב.
יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים
עריכהכִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ
עריכהנעמי יכולה למצוא בעל ולחיות איתו, אבל היא מודה שהיא כבר זקנה מדי ללדת ילד לבעל החדש. זה קשה להודות אבל האמת היא ברורה ואי אפשר לסטור את חוקי הטבע.
כִּי אָמַרְתִּי
עריכהלמעשה היה צריך להיות 'כי אמרתן' - כאילו שהכלות אומרות זאת, אבל נעמי לוקחת את האמירה על עצמה, אפילו אם היא היתה אומרת זאת ...
יָלַדְתִּי בָנִים
עריכהבָנִים - ברבים. נעמי מודעת שהכלות לא כל כך אוהבות אחת את השניה, כפי שנראה בפרדתם, לכן היא מסבירה שהיא תצטרך ללדת יותר מבן אחד, חתן לכל כלה. אם היא תלד רק בן אחד שתי הכלות יתחרו על אהבת התינוק, ואחר כך תיהיינה נשואות ביחד לבן הזה, וחייהן יהיו גיהינום. כך יקרה גם אם שתי הכלות ישובו ליהודה, וימצאו גואל אחד שישא את שתיהן. יש כאן רמז שאחת חייבת לוותר ולנטוש אותה ואת התקווה לגאולה. ייתכן שנעמי ידעה שיש רק גואל אחד אפשרי שאינו נשוי, וגם הוא מאוד קפדן ובררן.
ייתכן שנעמי רומזת לתמר שילדה תאומים (ביאור:בראשית לח כז), וכך בלידה אחת זכה יהודה לייבום לער ואונן בניו. כך אלוהים הביא תאומים לרבקה (ביאור:בראשית כה כד), כדי לפתור את הניגוד בין יצחק שרצה לגדל עובד אדמה, לרבקה שרצתה לגדל רועה צאן (ביאור:בראשית כה כח).
יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים
עריכהייתכן שנעמי סיפרה להן את סיפור הלידה המופלאה של שרה, ושל רבקה אחרי עשרים שנות נשואין.
ייתכן שהכלות שמעו איך לוט אביהן יבם בנים מבנותיו, ויהודה מכלתו.
הם ידעו שמלאך אלוהים אמר: "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (ביאור:בראשית יח יד), ואכן ליוסף היו פלאים רבים, ובמצרים אלוהים הראה אותות ומופתים.
אולם אפילו אם יקרה לי נס, אומרת נעמי, ובן תינוק יוולד ולא בת, גם אז היא ממשיכה: "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ" (ביאור:רות א יג), כלומר, גם אז אתם תצטרכו להשאר עגונות בלי בעל עד שהתינוק יגדל, בתקווה שהמחזור שלכן לא יגמר לפני שהתינוק יתבגר. את כל חייכן תבזבזו על התקווה הקלושה הזאת.
יבום וגאולה בעזרת שפחה
עריכהנעמי היתה אשת אבימלך. ניתן להבין שאלימלך היה ממשפחה מיוחסת לשבט יהודה, למשפחת פרץ וחצרון. צאצאי בעלה היו בעלי זכות לקבל חזרה אדמות בבית לחם יהודה בשנת היובל. מכאן שנעמי היתה בעלת זכות להביא גואל לאדמות בעלה, ורק היתה צריכה להביא בן לגואל במסגרת חוק היבום.
הסיפור מזכיר את סיפור שרה והגר, ורחל ובלהה, שבגלל בעיה בריאותית התקשו להביא בן לבעליהן.
לפי חוקי חמורבי (144-146) אישה יכולה לתת את אמתה לבעלה כדי להביא לו בן. שרה השתמשה בחוק ואמרה לאברם: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (ביאור:בראשית טז ב), ורחל אומרת ליעקב: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (ביאור:בראשית ל ג). נעמי היתה רשאית לתת את שפחתה לגואל כדי לבצע את הייבום. כל שפחה שהיא תבחר מתאימה, ואין הגבלה לדת או לאום, כפי שרואים ששרה השתמשה בשפחה מצרית.
כיוון שהשפחה יולדת עבור בעלה של האישה, והבן יורש את זכויות אביו, כך ניתן להרחיב את הגאולה גם ליבום למען שמו של הבעל המת.
לנעמי היתה כלה מואבית, שהיו לה את זכויותיו של בעלה. (לפי סדר השמות ייתכן שהוא היה הבן השני כליון בן אבימלך, או שהוא היה הבן הבכור שנשא אותה לאחר שאחיו הצעיר נשא את ערפה.)
נעמי היתה יכולה להציג את רות ככלתה או כשפחתה, וכך להשתמש בה להביא בן לגואל כדי ליבם בן לבעלה המת. נראה שבתור שפחה, ייתכן שרות לא היתה נחשבת למואבית, וכך היא לא היתה כפופה לחוק של משה הקובע: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי" (ביאור:דברים כג ד), אולם נראה שנעמי לא רצתה להקל על פלוני אלמוני לייבם את רות.
ואכן כאשר נעמי שבה עם רות, היא לא מגדירה את מעמדה החוקי של רות, ומחכה לארגן את היבום עם בועז ולא עם פלוני אלמוני, שהיתה לו זכות קודמת לבועז (ביאור:רות ד ד), וגם בסוף הסיפור השכנות מתיחסות לעובד בן בועז כאילו שהוא בנה של נעמי אשת אבימלך, ככתוב: "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (ביאור:רות ד יז). כך זכה עובד לקבל את אדמות בועז ואבימלך.