ביאור:רות א כב
רות א כב: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות א כב.
וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים
עריכהוַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ
עריכהמשחק מילים, ותשב - השבה. נעמי ורות שבו לבית לחם יהודה ומצאו מקום לשבת ולגור.
לפי המשך הסיפור אנו רואים שהם גרו בתוך העיר, ככתוב: "וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר" (ביאור:רות ב יח). סביר שהיתה להם דירה קטנה או חדר.
קְצִיר שְׂעֹרִים
עריכהלרוב שעורה אוכלים כמו אורז, וזה יותר אוכל של עניים.
- האם נעמי ורות היו רעבות לאוכל?
- בהמשך רות יוצאת לאסוף שיבולים אחרי הקוצרים ביחד עם העניים (למרות שבסיפור לא הוזכרו עניים), אבל לא ברור אם הן צריכות אוכל או שהיא רוצה למצוא חן בעייני בעל השדה (ביאור:רות ב ב).
- רות מביאה לנעמי (ביאור:רות ב יח) מעט מאכל קלוי שהיא הותירה לאחר שהיא שבעה, ממה שהיא קיבלה מבועז (ביאור:רות ב יד). לא ברור אם היא הביאה את זה לנעמי כי נעמי היתה רעבה, או שזה היתה ההוכחה שהיא מצאה חן בעייני בועז והוא נתן לה מעל ומעבר למצופה, כשם שהוא נתן לה "שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים ... כִּי אָמַר: אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ" (ביאור:רות ג יז).
- בנוסף רות עובדת כל היום ואוספת כמות גדולה מאוד של תבואה, "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" (ביאור:רות ב יז) (שק בגודל 39.3 ליטרים). גם במקרה הזה לא ברור אם היא רצתה להראות את כוחה וחריצותה, או שהן היו זקוקות לאוכל.
וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה ... מִשְּׂדֵי מוֹאָב
עריכההעורך כתב את הסיפור, שסופר במשך שנים לפני שנכתב. המספר מזכיר למאזינים שרות היא מואביה ואפילו מדגיש שהם שבו משדי מואב, כדי שהמאזינים לא ישכחו שהיא אישה מתועבת ממלכת מואב, וזה כדי להגדיל את המתח בסיפור. המאזינים מתפלאים איך מואביה התחבאה בעיר והיתה בקהל בני ישראל. אולם אנשי העיר לא ידעו שהיא מואביה. נעמי לא סיפרה מאין הם שבו.
רות היתה יכולה להיות מואביה אפילו שמחלון התחתן איתה בארץ אחרת. ולהפך, רות היתה יכולה להיות מעם אחר, ומחלון התחתן איתה במואב. העורך מדגיש ומזהיר אותנו שלא יהיה ספק: היא מואביה שגדלה בתרבות מואב.
שְׂעֹרִים
עריכהערך השעורה הוא חצי מערך החיטה, ככתוב: "סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל" (מלכים ב ז א), אולם מאמץ עבודת השדה הוא כמעט זהה. את השעורה מבשלים כמו אורז. תכולת הקמח בשעורה נמוכה יותר מחיטה, ולכן השעורה לא כל כך תופחת ולא מתאימה לאפית לחם. בהרבה מקרים משתמשים בגרעיני השעורה ליצור בירה (מאלט), ולמקנה כמספוא, ככתוב: "ְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ" (מלכים א ה ח). ניתן להבין שבועז העדיף לגדל שעורה כי האזור היה צחיח וחם, שפחות מתאים לחיטה, הזקוקה ליותר מים וקרירות. לבועז היו גם שדות של חיטה, ככתוב: "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים" (ביאור:רות ב כג). סביר שלבועז היו שדות שעורה במזרחה של בית לחם, ושדות חיטה במערבה של בית לחם.
נראה שבועז היה שמח בחלקו, והשתמש באדמתו בהתאם ליכולתה. גם כך, בועז היה עשיר ומכובד בבית לחם, ככתוב על בועז: "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (ביאור:רות ב א). כאשר הוא הורה לגואל הקרוב לעצור בשער העיר, הגואל נשמע לו, ככתוב: "סוּרָה, שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי, וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב" (ביאור:רות ד א). וכאשר הוא פקד על עשרה נכבדים לבוא להיות עדים לתהליך החליצה והגאולה הם צייתו לו, ככתוב: "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, וַיֹּאמֶר: שְׁבוּ פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ" (ביאור:רות ד ב).
וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים
עריכהישנם הרבה מקרים טובים לסיפור של נעמי. הם שבו בסוף האביב בתחילת הקיץ בזמן קציר השעורים, רות במקרה הלכה לשדה של בועז, בועז במקרה הוא גואל של רות, בועז במקרה ראה אותה והיא מצאה חן בעייניו.
סביר שכל זה לא היה במקרה. נעמי ידעה שבועז מגדל שעורה בשדותיו הפונים למדבר יהודה. נעמי התכוונה להציג את רות לבועז שהיה בוגר, תקיף, יודע חוק, עצמאי, עשיר, ורווק. היא בכוונה יצאה באביב, לפני חום הקיץ, כדי להקל על העליה במדבר יהודה ולהגיע לקציר השעורים בבית לחם. היא רצתה להפגיש את בועז עם רות בשדה, לתת להם זמן להכיר אחד את השני כדי לגלות את תכונותיהם הטובות. היא ידעה שבועז נוהג לישון בשדה, לאחר המשתה לכבוד השלמת הקציר, ולהנות מקרירות הלילה לאחר חום היום. היא ידעה שבועז, המרוצה מעצמו, ישתה יין במשתה. היא התכוונה לארגן לרות לישון ליד בועז, שיהיה שתוי במקצט ולא יסרב מגע, כשם שבנות לוט עשו לאביהן (ביאור:בראשית יט לג). כך גם תמר חיכתה ליהודה לזמן המתאים, כאשר יהודה יצא מביתו "וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ" (ביאור:בראשית לח יב) לאחר שהוא ניחם ממות אשתו (ביאור:בראשית לח יב).