קטגוריה:שמואל א יז כח

• לדף התרגום על כל הפרק •

אליאב, אחיו הגדול של דוד, כעס על דוד ודבריו:

• דוד מוכיח את החיילים הבוגרים שהם פחדנים: "כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז כו).
• דוד מתחיל לנהל את המלחמה וחושב שהוא מפקד הצבא, אחראי לעם ישראל, ושומר על כבוד אלוהים.

דוד לא סיפר לאחיו שהוא בא בפקודת אביו, והביא להם קלי ולחם.
אליאב מאשים את דוד בהאשמת שווא, הן המלחמה היתה כבר נמשכה 40 יום, ודוד הגיע רק עכשו.

אליאב גם כעס על דוד, כי לדעתו, דוד סיכן את מעט הרכוש של המשפחה ונטש את מעט הצאן. זה שהיו עוד 3 אחים בבית לא מנע מאליאב לכעוס על דוד. כנראה הוא פחד לגלות לחילים מסביב שיש עוד אחים בוגרים מדוד, שלא התיצבו למלחמה. אבל גם דוד עצמו לא חשב לתת לאחיו בבית את הצאן ונתן אותו לשומר (שמואל א יז כ).

עלבון גדול אמר אליאב לדוד: "זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ". אין ספק שנערים צעירים ירצו לראות את המלחמה ממרחק מה ולרוץ לספר את התוצאות. ואפילו אם דוד התקרב למחנה זה היה הגיוני. אבל דוד באמת הגזים כאשר הוא נעמד במערך ושמע בעצמו את גוליית מדבר.

ניתן להבין שאליאב לא אהב את דוד, ולא כעס עליו מדאגה לו.
לא ברור מי לימד את דוד לנגן בכינור, לקרוא ולכתוב, לחבר שירים וקינות. רואים שדוד היה בעל אוצר מילים יפות, וידע את תולדות העם. לבטח זה לא היה אליאב שלימד אותו.
אליאב היה יפה, ושמואל רצה להמליכו כאשר הוא ראה אותו אולם אלוהים אמר לו: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ" (שמואל א טז ז), ואחר כך דוד נמשח בשמן. סביר שאליאב קינא בדוד וכעס עליו.

בהמשך לא נאמר שדוד נעזר באחיו או העניק להם תפקידים. בזמן ששאול רדף אחרי דוד, דוד העביר את אביו ואימו למלך מואב במצודה שבמצפה מואב (שמואל א כב ג), הן עובד, סבו של דוד, היה בנה של רות המואביה (ביאור:רות ד כב). לא נאמר שדוד הפקיד גם את אחיו אצל מלך מואב, אולם סביר שכך הוא עשה. נאמר שמשפחת דוד היתה במצודה כל תקופת דוד במצודה (שמואל א כב ד), כך שייתכן שכשדוד עזב, הם עזבו למקום בטוח אחר. בהמשך דוד מכה את מואב בצורה קשה ביותר, ככתוב: "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה, וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית, וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת" (שמואל ב ח ב), וחוקרים מוציאים מזה שמלך מואב גרם למותם של בני משפחת דוד.

אולם נאמר: "וַיִּקַּח לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת מָחֲלַת (בן) [בַּת] יְרִימוֹת בֶּן דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת אֱלִיאָב בֶּן יִשָׁי" (דברי הימים ב יא יח), ורואים מכאן שאליאב בן ישי נתן לבתו שם "דָּוִיד אֲבִיהַיִל", לכבוד אחיו, דוד מלך ישראל, כך שניתן להבין שמשפחת אליאב שרדה, וחייתה בכבוד בירושלים בירת בית דוד, והתחתנה בבית דוד.

"מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא דָּבָר הוּא" - מה עשיתי עכשו, מה אתה רוצה ממני, הלוא זה דבר חשוב.
אחרי דבריו דוד התרחק מאחיו בבוז, והמשיך בחקירה בלי שאחיו יביישו אותו.
דוד לא עשה מאמץ להביא לאחיו את הלחם והקלי ולשר האלף את הגבינה. דוד התעלם מתפקידו ומאחיו.
אנשים אחרים לא נעלבו מדוד וענו לו, ומיד התחיל להפרסם במחנה שיש מתנדב שמוכן להחזיר לאלוהים את כבודו ולנסות להכות בגוליית.

אליאב משער "זדון" של דוד אחיו. כאן הדבר מוביל לכעס, אך הוא יכול להוביל גם לאלימות:

בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 248, מספרים על תכונת אישיות אחת –

"שנמצאה מנבאת הנהגות תוקפנית, היא הנטייה לראות בהתנהגותם של אחרים כוונות זדון גם כאשר אין כאלה. נטייה זו כונתה הטיית ייחוס כוונות זדון" וכן הוכח בניסוי.