קטגוריה:משלי טו ב

הפסוק מציג שני ניגודים בין החכמים (= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד) לבין הכסילים (= השונאים ללמוד).

ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי דעת, והכסילים אומרים דברי איוולת. אך יש ניגוד נוסף:

• החכמים מיטיבים את דברי הדעת שלהם,
• והכסילים מביעים את דברי האיוולת שלהם.

1. היטיב = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב(מלכים ב ט ל): "וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ...": "כי החכמים - לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמור 'זה דרך הדעת לכו בה', אכן, לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים, ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם" (ר' יונה). המסר כאן מכוון למורה, שיאמר את דבריו באופן יפה ונעים, כי "כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. היטיב = הסיר את הפסולת, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת": החכמים מסירים מדבריהם את המילים המיותרות, ומעבירים את דעתם בקיצור נמרץ. ולעומתם, הכסילים מביעים - שופכים כמו מעיין נובע - את דברי האיוולת שלהם. מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים (מצודות). המסר כאן מכוון למורה: "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". וכמו הפתגם השוודי: "Talk less, say more".

3. היטיב = הפיק דבר טוב: לשון החכמים מפיקה תמיד דברי-דעת טובים. אם מקשיבים לחכמים, שמים לב לסגנון הדיבור שלהם ולמילים המדוייקות שהם משתמשים בהן, אפשר תמיד ללמוד מהם דברים טובים (ע"פ פרופ' אד גרינשטיין). המסר כאן מכוון לתלמיד, להקשיב היטב לחכם, כי "אפילו שיחת-חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד".

4. ועל-דרך הסוד, היטיב = האיר, כמו ב(שמות ל ז): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת". החכמים, בכל דיבור שלהם, מרבים אור בעולם. והמסר כאן הוא לכל אדם: "פתח פיך - ויאירו דבריך": "יאירו דבריך בדעת העליון, ויהיו מסלקים ממנו את החושך של הקליפה" (רמ"ד ואלי פירוש אחרון).

מתי צריך לקצר בדברים ומתי עדיף להאריך?

כשמותחים ביקורת על הזולת, צריך לקצר כדי להקטין למינימום את התנגדות השומע, (משלי י יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"*.

כשאומרים דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, עדיף להאריך, (משלי כז ט): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ"*.