(ויקרא כ יז): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ - חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲוֹנוֹ יִשָּׂא".

איך אפשר להשתמש במילה " חסד " לתיאור המעשה המתועב של גילוי עריות?! כמה פירושים:

1. המילה חסד כאן משמעה חרפה, "כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה. והוא כלשון ארמית, שתרגם אונקלוס "כי חרפה היא לנו" (בראשית לד יד) - "ארי חסודא היא", ויונתן תרגם "ושמתיה חרפה" (שמואל א יא ב) - "חיסודא ", ובלשון חכמים (רות רבה ז יא) "מפני שחיסדו ברבים". וכן", (משלי כה י): "פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ"( פירוט ) - "יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר" ( רמב"ן על דעת המפרשים) .

ומדוע השורש חסד מציין חרפה? אולי המשמעות המקורית של השורש חסד היא לובן. מכאן חסידה = ציפור לבנה , ומכאן גם חיסודא = הלבנת פנים, ביוש. והצדיק נקרא חסיד "כי החסיד צריך לסבול בושת כדי לקיים את התורה" ( אורחות צדיקים, מידת הבושת ) .

2. המילה חסד רומזת לדורות הראשונים, שאז היה מותר לאדם לקחת את אחותו כדי שיוכלו להתרבות: "אם תאמר: קין נשא אחותו - חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר (תהלים פט) עולם חסד יבנה" ( רש"י כאן) ; "תא שמע: מפני מה לא נשא אדם את בתו? - כדי שישא קין את אחותו, שנאמר (תהלים פט ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה" ( בבלי סנהדרין נח ) ; "תחילתו של עולם נבנה בחסד: שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו, ואסרהּ לו והתירהּ לקין כדי שיבנה העולם; והיינו דכתיב (ויקרא כ יז) 'את אחותו בת אביו חסד הוא': מה שהתרתי לקין - חסד גמלתי עמו" (רש"י שם) .

תרגום יונתן לפסוקנו שילב את שני הפירושים 1 ו-2: "וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אַחֲתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִימֵיהּ, וְיִבְזֵי יַת עֶרְיְיתָהּ וְהִיא תִבְזֵי יַת עֶרְיְיתֵיהּ, גְנַיי הוּא, אֲרוּם חִסְדָא עֲבָדִית עִם קַדְמָאֵי מִן בִּגְלַל דְיִתְמְלֵי עַלְמָא מִנְהוֹן עַד לָא אִיתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא; וּמִן דְאִתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא, כָּל דְיֶעֱבַד כְּדֵין וְיִשְׁתֵּיצוּן בְּמוֹתָנָא, וְחָמְיַין בְּבִישְׁתְּהוֹן בְּנֵי עַמְהוֹן מְטוֹל דְעֶרְיַית אַחְתֵיהּ בְּזֵי חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל"

3. המילה חסד כאן משמעה הסרה וביטול של החסד (כמו עוד פעלים במשמעות הפוכה ): " "והנכון בעיני במלת חסד שהוא כמשמעו, וכן דעת רבותינו ז"ל (ת"כ כאן וסנהדרין נח). יאמר כי שאר האחים חסד הוא, ואין ראויין לגלוי ערוה. כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר, ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם...  יאמר: ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה - איש חסד הוא... היה ראוי להיותו "גומל נפשו איש חסד", והוא "עוכר שארו אכזרי"; כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל, והוא פוגם ועוכר אותה.   והכתוב יתלה הסרחון בזכר, כמו "ערות אחיו גלה ערירים יהיו" (פסוק כא).   וכן על דעתי "פן יחסדך שומע" (משלי כה י), יסיר ממך כל חסד, שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו, כמלת לדשנו (שמות כז ג) ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) וכיוצא בהן; כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה, והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד.   אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת, וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם: זה מתורגם (תיוב"ע) חסדא, וזה מתורגם חיסודא."

"וכתב רבינו חננאל כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד) לשון חרפה, ולפי דעתי גם זה לשון תהפוכות, כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא, והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא), אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיהו ט כג). אבל פשט הכתוב על דעתי: צדקה תרומם גוי - כאשר יעשה, וחסד לאמים חטאת - כאשר לא יעשוהו; יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם. או יאמר: צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה, ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו. ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע, שפירושו תודע שאינה בקרבם, כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה; והם שניהם בשלילות הענין" " ( רמב"ן לפי דעתו) .

4. המילה חסד היא כפשוטה - היא רומזת להתגברות של מידת החסד מעבר לגבול: "שזה בא מבחינת חסד עליון, אך בהשתלשלות למטה הוא אהבה נפולה בתאוות ניאוף" (בעל שם טוב על התורה, פרשת קדושים סימן כז; בשם ה"שפת אמת" פרשת וישב) ; "הנה, מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא הוא מחמת אהבה שבו, הלא האהבה היא חסד, המידה שבבורא יתברך שמו, ועתה עושה בזה רעה, ומוריד האהבה כביכול במקום מטונף... האהבה המלובשת בעריות הוא בחינת נובלות מן האהבה העליונה, בכדי שעל ידי זה יוכלו לבוא לאהבת ה'... ואיש אשר ייקח את אחותו, ונמשך למטה עם אותה המידה, איך לא נתן דעתו להבין כי חסד הוא, פירוש, שהוא נובלות ממידת החסד העליונה, בכדי שעל-ידי-זה יהיה לו בנקל לבוא לאהבת הבורא ברוך הוא, ואדרבא על-ידי זה נמשך למטה ומכריח כביכול רצון וכוונת הבורא ברוך הוא לשנותו וד"ל, ואין לך פגם גדול יותר מזה ח"ו" (ר' נחום מטשרנוביל, פרשת שלח) .

כל מעשה, גם המעשה הרע והמתועב ביותר, נובע בשורשו מאחת המידות הטובות שה' ברא בעולם. הרע שבמעשה זה נובע מכך שהאדם משתמש באותה מידה הטובה במקום ובזמן הלא נכונים, ובניגוד לכוונת ה'. "והתיקון הוא, להעלות האהבה הנפולה הזו אל שורשה למעלה, לבחינת שורש חסד עליון, ממקום שבאה" (הבעש"ט שם) .