פרשיה שלמה בספר במדבר עוסקת בדרך לתקן ולכפר על חשדות בין איש לאשתו:

במדַּבֵּר ה11-12 : "וידַּבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל..."

הפרשה עוסקת באישה הסוטה מדרכי הצניעות ונוהגת באופן לא צנוע עם גברים זרים, כגון מתייחדת עמם או נוגעת בהם, וכך גורמת לבן זוגה לחשוד בה בניאוף.

הכפילות במילה "איש" רומזת, שהניאוף מהוה בגידה כפולה - בגידה בבן הזוג ובגידה בה': "ללמדך שמועלת בשתים: ב"איש מלחמה" של מעלה, ואישה מלמטה" (רש"י) .

שטיה = סטיה מהדרך, וגם שטות ושיגעון .

1. על-פי הפשט, הכוונה שהאישה סוטה מדרך ההתנהגות הרגילה של נשים צנועות, כגון מתייחדת או נוגעת בגברים זרים, וכתוצאה מכך לבעלה יש סיבה מבוססת לחשוד בה: "תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו" ( רש"י ), "יש ב' עדים ולא התרו בה, נבעלה בפני עד אחד, ספק נבעלה ספק לא נבעלה" ( ספרי ), "שפעל שטה נרדף עם נטה, רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד" ( מלבי"ם ) .

2. ועל-פי הדרש, הפסוק מתאר גם את הגורם הפנימי לחטא הניאוף, שהוא רוח השטות והשיגעון:

• השיגעון שקשור באופן ספציפי ליצר הניאוף: "אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות" (רש"י) ,
• או השיגעון שקשור באופן כללי לכל חטא: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (ריש לקיש, סוסה ג. ) , "כל סטיה מוסרית היא גם סטיה הגיונית; אמת מוסרית ואמת הגיונית כרוכות זו בזו; ואין אדם חוטא, אלא אם כן חדל לראות נכוחה" (רש"ר הירש) ; ראו גם שטיה = סטיה ושטות .

הכתוב משתמש בשורש שטה גם ביחס לגבר נואף:

• (משלי ז כה): "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ, אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ"- החכם מלמד את תלמידו שלא לסטות מדרכו אל דרכה של האישה הנואפת, ולא להיכנע לשטות ולשיגעון שבניאוף.

מעילה = שימוש בדבר קודש למטרת חול .

1. השימוש בפועל " מעל " מלמד, שהתורה מייחסת קדושה ליחסים שבין איש לאשתו, וכל פגיעה בהם, על-ידי התנהגות לא צנועה, נחשבת גם למעילה בה': "יחסי האישות שבין איש לאשתו הם קדושים לה'. משום כך נאמר בפסוק הסמוך והיא נטמאה , שכן אישה שאיננה ראויה להמשיך את נישואיה קרויה טמאה. כי הנישואים הם קודש; ונאמנות בנישואים - תוך התנהגות מוסרית הולמת - קרויה טהרה (פסוק כח). והניגוד לכך קרוי טומאה; ואם נאסרה האישה על בעלה, נאמר עליה שהיא נטמאה ; הטומאה מוציאה את האישה מנישואיה, כדרך שהטומאה מוציאה תמיד מן המקדש ומקדשיו" (רש"ר הירש) .

הכתוב משתמש בשורש מעל גם לגבי גברים, ובפרט, בן ישראל השוכב עם אישה נכריה:

• (במדבר לא טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"
• (עזרא י י): "וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל'"
• (נחמיה יג כז): "וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאֵת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת?!"

הנישואין נחשבים מקודשים לה' רק כאשר הם נישואין כשרים: "כי תשטה אשתו - בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן-גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט" (ספרי) , "שם אשתו בדרך הדיוק הוא אשה הראויה לו... אם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה..." (מלבי"ם) .

2. הפועל מעל נזכר גם בפרשיה הקודמת, ביחס לפגיעה ברכוש הזולת:

• (במדבר ה ו): "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאֶת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בה' , וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא... וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו' וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ."

גם ה"מעילה" בפסוקנו עלולה להגיע לפגיעה ברכוש: אם האישה הנואפת תיכנס להריון מהניאוף ותלד בן, ובעלה יחשוב שזה הבן שלו, הוא ישקיע זמן וכסף בגידולו, וגם יוריש לו חלק מרכושו, למרות שהוא אינו זכאי לכך כי אינו בנו האמיתי.

אולם, ע"פ חז"ל המעילה כאן אינה עניין ממוני: "ומעלה בו מעל - על דבר ערווה או על דבר ממון? כשהוא אומר "ושכב איש אותה שכבת זרע" הרי מעילה על דבר ערוה, לא על דבר ממון" (ספרי) , כלומר, "אם מעלה בו בעניני ממון וכדומה, אינו יכול להשקותה" (מלבי"ם) .

בפסוק שלנו, האיש נזכר ראשון: "איש איש כי תשטה אשתו"; אבל בסוף הפרשה, האשה נזכרת ראשונה: (במדבר ה כט): "זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה". חז"ל למדו מכאן "לעשות אשה כאיש, דברי רבי עקיבא" (ספרי) , "לאקושי איש לאשה ואשה לאיש. למדין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה. וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד, שממה שתפס בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר, בא ללמד ששניהם שוים ונלמדין זה מזה" (מלבי"ם) .

השוויון בין האיש לאשה מתבטא גם בכך, שהאיש צריך להיות טהור מעבירות בתחום המיני: "ונקה האיש מעוון - יש מפרשים, שאם בעל הבעל בעילה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו, ויש מפרשים שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה... בזמן שאין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו..." (מלבי"ם, רמב"ן, רש"ר הירש) .