ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שסה
להביא האישה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. וענין הסוטה מפורש הוא בכתוב, שהיא האישה שקינא לה בעלה. וכבר פירשו זכרונם לברכה (שבת קד:) מאי לשון סוטה? כלומר סטת מן בעלה, כי רוב הקנאות יבואו בסיבת פריצות האישה ולכן תקרא סוטה מבעלה, מכיון שקינא בה. והכתוב המורה על מצוה זו הוא: "איש איש כי תשטה אשתו וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה', י"ב-ט"ו).
שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן. ועליהן נאמר "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ) כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה (הושע ד, יד). ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדושה ונתן לנו האל מופת לדעת עניין זה הנעלם משאר העמים ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי עניינים אלה והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם העניין נס באומתנו וכבוד גדול להם, פסק משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מז.) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'" (הושע שם). ופירוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ריש סוטה) שעניין הקנוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים "אל תיסתרי עם פלוני", ואפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף, והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה – הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים וייבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תיאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה. אבל אמר לה "אל תדברי עם איש פלוני" אין זה קנוי, ולא תיאסר עליו בקנוי זה אף על פי שנסתרה עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקנא לה, הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקנא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה, יוציא ויתן כתובה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף כד.) גם כן שיש נשים שבית דין מקנאין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים, ולא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה. וזה העניין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננין אחריה מאדם אחר, שקוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן, בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו (דף יח:) שאם שתתה מי המרים פעם אחת על איש אחר וניקתה מהם, וחזר וקנא לה עליו ונסתרה עמו, אינה שותה על ידו בעבורו פעם אחרת לעולם, אלא תיאסר על בעלה ותצא בלא כתובה. אבל אם קנא לה באנשים חלוקים, אפילו מאה פעמים, היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות, בין שאמרה "נטמאתי" או שאמרה "איני טמאה ואיני שותה", אלא תצא בלא כתובה ותיאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר "איני רוצה להשקותה", תצא ותיטול כתובה.
ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: אנוסה ושומרת יבם, דכתיב "תחת אישה" (במדבר ה, כט) ואלו עדיין אינן תחת איש. וקטנה אשת גדול, דכתיב "אשר תשטה אשה" (שם) וזו אינה אשה עדיין. וגדולה אשת קטן, דכתיב "תחת אישה" (שם) וזה עדיין אינו איש. ואשת אנדרוגינוס, דכתיב "אישה" וזה אינו איש גמור. ואשת סומא, דכתיב "ונעלם מעיני אישה" (שם, יג) וזה אין לו עיניים. והחיגרת, דכתיב "והעמיד הכהן את האשה" (שם, יח) וזו אינה יכולה לעמוד. ומי שאין לה כף יד, דכתיב "ונתן על כפיה" (שם) וזו אין לה כף. וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה ליקח כי אם ביד אחת לבד, אינה שותה, דכתיב "כפיה". והאילמת, דכתיב "ואמרה האשה" (שם, כב). ומי שאינה שומעת, דכתיב "ואמר אל האשה" (שם, יט). וכן הוא שהיה חיגר או קטוע או אילם או חרש, וכן היא שהייתה סומא, דכתיב "אשה תחת אישה" (שם, כט), עד שתהיה היא שלמה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה, וסדר השקאת הסוטה, ובאיזה צד בודקין המים אותה ובאיזה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדוק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך. ודווקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קיבלנו (סוטה ז:) שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש. והעובר על זה וקינא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה, ביטל עשה זה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/365