מ"ג במדבר ה יב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְּבַר גְּבַר אֲרֵי תִסְטֵי אִתְּתֵיהּ וּתְשַׁקַּר בֵּיהּ שְׁקַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרוּם תִסְטֵי אִנְתְּתֵיהּ וּתְשַׁקֵר בֵּיהּ שְׁקָר: |
רש"י
"איש איש" - ללמדך שמועלת בשתים באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה
"כי תשטה אשתו" - שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות דכתיב כי תשטה וכתיב בו (משלי ז) נואף אשה חסר לב ופשוטו של מקרא כי תשטה תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו (שם ד) שטה מעליו ועבור (שם ז) אל ישט אל דרכיה לבך
"ומעלה בו מעל" - ומהו המעל
[י] תצטרך להביא לו הסוטה. ונראה לי דלאו דוקא סוטה, הוא הדין שיהיה צריך לכהן שיהיה זב או מצורע, שכולם צריכים לכהנים, דאם לא כן, מאי שנא סוטה. ואפשר לומר דשאני מצורע וזב - אם הוא רוצה להיות רשע ושלא יביא הכפרה - מי יודע, ולא יצטרך לכהן. אבל להביא הסוטה, אפילו רשע נמי אינו רוצה שתזנה אשתו, והוא שנאוי לו כמנהגו של עולם, שהרי כתיב (פסוק יד) "וקנא את אשתו", וכיון שהוא מקנא - בודאי יביא:
וכאשר תבין עוד דבר זה על אמתתו, יש לך לדעת שהוא מדה כנגד מדה, לפי שהוא אינו רוצה ליתן המתנות לכהן, מפני שאומר למה יתן ממון שלו לכהן, לפיכך אמר הכתוב חייך שתצטרך לו, שתדע מעלת הכהן, שהכהן הוא האמצעי בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל לעשות שלום ביניהם על ידי הקורבנות, כי ישראל נקראים אשה להקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שיה"ש א, ח) "אם לא תדעי לך היפה בנשים", ובהרבה מקומות נקראים אשה, לפיכך צריך לכהן להביא אליו הסוטה שיעשה גם כן שלום בינו ובין אשתו, שהיא שטה הדרך מאתו, והכהן עושה שלום ביניהם. וזהו בודאי דומה לגמרי מה שהכהן עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ומשרה שכינה בארץ, כמו שפירש רש"י בפרשת מסעי (להלן לה, כה), שהשם יתברך שנקרא איש ובעל לישראל - הוא אצלם, והוא אינו רוצה להכיר מעלת הכהן - צריך להביא אליו הסוטה לעשות שלום בינו ובין האשה:
[יא] תט מדרכי הצניעות. כלומר, מה שהוא אומר "תשטה" מלשון נטה, ולשון נטייה לא יפול רק על מי שהוא נוטה מן הדרך, ואם נפרש שהיא נוטה מן הדרך שנצטווה - שזנתה, [יקשה] דלא מצינו לשון "תשטה" על שאר עבירות, כי אם בסוטה (פסוקים יט, כ, כט), אלא פירושו 'תט מדרכי הצניעות ותחשד', ומפני כי דרך ארץ של כל הנשים להיות כל אשה צנועה, וזאת היא נוטה מדרכי הצניעות, שייך בזה 'תט מן הדרך והמנהג':
אבל לפי דעתי אין צריך, כי כל אשה יש לה חבור בבעלה ולא בבעל אחר, ואם נסתרה עם אחר הרי היא שטה מן החבור, שאם לא נטתה מן החבור לא היתה מתקרבת אל אחר להיות נסתרה עמו:
[יב] ומהו המעל וכו'. כלומר, שאין "ומעלה בו מעל" מילתא בפני עצמו היא, דאם כן מהו המעל הזה שאמר הכתוב "ומעלה בו מעל", אלא הכתוב מפרש בעצמו 'ומהו המעל "ושכב איש אותה"' (פסוק יג), ומילתא חדא היא. ואין הפירוש שודאי שכב אותה, שהרי פירש (רש"י) שנטתה מדרכי הצניעות ותחשד, ולא שודאי שכב אותה, אלא "ומעלה בו מעל" קאי על "תשטה", כלומר שהיא נוטה מדרכי הצניעות, והיא חשודה בעיניו כי מעלה בו מעל ושכב איש אותה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אִישׁ אִישׁ – לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹעֶלֶת בִּשְׁנַיִם: בְּ"אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו,ג) שֶׁלְּמַעְלָה, וְאִישָׁהּ מִלְּמַטָּה (תנחומא ה).
כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ – שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין הַמְּנָאֲפִין נוֹאֲפִין עַד שֶׁתִּכָּנֵס בָּהֶן רוּחַ שְׁטוּת, דִּכְתִיב: כִּי תִשְׂטֶה, וְכָתוּב בּוֹ: "נוֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו,לב; תנחומא שם). וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כִּי תִשְׂטֶה, תֵּט מִדַּרְכֵי צְנִיעוּת וְתֵחָשֵׁד בְּעֵינָיו, כְּמוֹ: "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר" (משלי ד,טו); "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (שם ז,כה).
וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל – וּמַהוּ הַמַּעַל? וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ (ספרי ז).
רשב"ם
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ולדעת רז"ל (סוטה ב, א) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם כמ"ש (הושע ד, יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. ומדסמכן להדדי ש"מ שהיין מרגיל לערוה לכך נאמר ביואל (יואל ד, יח) יטפו ההרים עסיס וגו', וסמיך ליה ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. לפי שארז"ל (במ"ר כ, כב) שמעין של שטים מגדל נואפים שנאמר (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מאחר שאמר יטפו ההרים עסיס דהיינו רבוי יין הוצרך להבטיחם על שלא יזיק להם ריבוי היין ולא יביאם לידי הרגל עבירה לפי שמעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. כי בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ע"כ יצא המעין ממקום קדוש וירפא את נחל השטים שלא יביאם לידי הרגל עבירה הוא ושותפו דהיינו היין, כי נחל השטים מקורו של סמאל והוא שותף לאותיות ענבם באלפ"א בית"א.
ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת וכן פירש"י סוף פר' מקץ (מד טז) בפסוק ומה נצטדק. שטי"ת זו במקום תי"ו וכן לשון תועה. בכל המקרא בתי"ו, ובלשון רז"ל טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמ"ש (ויקרא י', ט'-י') יין ושכר על תשת וגו'. ולהבדיל וגו'. וכמ"ש (משלי לא, ה) פן ישתה וישכח מחקק. היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר וכדרך שאמרו (עירובין סה, א) נכנס יין יצא סוד, כך נכנס חמר יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכל אחד נדחה מפני חבירו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין לכך נאמר כי תשטה. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו (כתובות סה, א).אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לו. איש איש לעשות אשה כאיש דרבי עקיבא.
[לו] כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכ“ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכדברי עקביא בן מהללאל אף משוחררת ואשת הגר. אמרו לו והרי כרכמית שפחה משוחררת היתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון כלשון הזה אמר להם דוגמה השקוה, ונדוהו ומת בנדויו וסקלו
בית דין את ארונו.
לז. ומעלה בו מעל על דבר ערווה או על דבר ממון כשהוא אומר ושכב איש אותה שכבת זרע הרי מעילה על דבר ערוה לא על דבר ממון.
ומעלה בו מעל אין מעילה בכל מקום אלא שיקור וכן הוא אומר וימעלו באלהי אבותיהם (דה"א ה') ואומר וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז) ואומר וימת שאול במעלו אשר מעל (דברי הימים א' י) וכן הוא אומר בעזריה מלך יהודה צא מן המקדש כי מעלת (דה “ב כו) (ואומר ומעלה בו מעל) הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.
מלבי"ם - התורה והמצוה
לה. איש איש כי תשטה אשתו וכו', לפי הפשט מדבר על הספק שידמה לבעל שאשתו מעלה בו מעל וששכב איש אותה שכבת זרע. הגם שנעלם מעיניו על ידי שנסתרה נדמה לו שהיא נטמאה, הגם שעד אין בה נדמה לו כן על ידי שעבר עליו כבר רוח קנאה וקנא אותה על ידי כן נדמה לו והיא נטמאה. ובככל זאת יוכל להיות שהגם שעבר עליו רוח קנאה בכל זאת לא נטמאה. ובזה מלמדנו שאסורה עליו עד שתשתה מים המרים. זה הוא התכת הכתוב לפי דרך המפרשים כפי הפשט. וכן מבואר בספרי (לקמן נשא מה ) שהכל מדבר על צד הספק.
ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה, רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד. וזהו שאמר בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה. אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פירוש בדרך הדרוש.
שלפי דרך הדרוש הפי' כן הוא, אם שכב איש אותה שכבת זרע ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה, רצונו לומר שלא נמצא שני עדים רק ע"א המעיד על הטומאה ושלא נתפסה באונס רק שנטמאה ברצון, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא אותה, או הגם שאין על הטומאה שני עדים גמורים שהתרו בה, בכ“ז והיא נטמאה ואסורה לבעלה.
ואמר עוד או עבר עליו רוח קנאה וכו' רצונו לומר ואם עבר עליו רוח קשה וכו' והיא לא נטמאה רצונו לומר ושאין עד מעיד על הטומאה אז תשתה מים המרים. ויתבאר עוד ( נשא מא) כי חז“ל פירשו הכתובים האלה בשני פנים, ובזה נכון גי' הגר"א שגריס אבל יש ב' עדים ולא התרו בה, נבעלה בפני ע“א. כי גם צד זה שמענו מהכתובים האלה שבזה היא נטמאה ואסורה לבעלה. ואם ספק נבעלה ספק לא נבעלה שעל זה אמר או עבר עליו רוח שאה והיא לא נטמאה אז שותה מים המרים לבדקה.
לו. איש איש כי תשטה אשתו בכאן תפס הלשון בהאיש, ובסוף הפרשה תפס הלשון בהאשה אשר תשטה אשה תחת אישה, וחז“ל למדו בסוטה (דף כ"ד ע“ב ודף כ“ז) ממה שאמר אשר תשטה אשה תחת אישה לאקושי איש לאשה ואשה לאיש. למדין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה. וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד שממה שתפס בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר, בא ללמד ששיהם שוים ונלמדין זה מזה.
[לו] כי תשטה אשתו שם אשתו בדרר הדיוק הוא אשה הראויה לו. אולם הרמב“ם (פ"ב מה' סוטה ה"ח) כתב שאם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון. וכ"כ בפי' המשניות ר“פ ארוסה. והרמב“ן בפי' כתב על הא דונקה האיש מעון שיש מפרשים שאם בעל הבעל בעילה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו. ויש מפרשים שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה. וכן רש“י ז“ל בכל מקום שמובא ברייתא זו שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו, פי' שלא בא עליה משנאסרה עליו (כמה שאמר בסוטה דף כ“ח ודף מ"ו שבועות ה' יבמות נ"ח קדושין כ“ז) וכמה שאמר המ“ל (פ“ב דסוטה ה“ח). וע"כ לשטתו במה שאמר בריש פ' ארוסה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה וכו' לא שותות פירוש משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר, שהוא בשטת הספרי.
ונראה דיש פלוגתא בזה דסתם ספרי ר' שמעון, ור“ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין, דהא אמר בסוטה (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, ואם איתא דכל שבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקים אותה, עדיין אתה מוציא שם רע, שיאמרו שטמאות הן אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור, וכמה שאמר המ"ל שם. ובהכרח סבירא ליה שרק אם בא עליה אחר שנסתרה, וזה לא שכיח. וכמה שאמר כה"ג בסוטה (דף ו') לר"ש.
והרמב“ם סמך על הסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף ס“ז) שמשם מבואר שבכל עון ואפילו עון דבניו ובנותיו אין המים בודקין .
ומה שאמר וכדברי עקביא וכו' כ“ה בעדיות (פ"ה מ"ו) דבני ישראל אמור בפרשה כמו שפרש"י ברכות (דף י"ט). וחכ"א משקין, משום דואמרת רבויא הוא כמה שאמר בסוטה (דף כ"ו), ובארתיו בפי' הספרא (מצורע קיט) ועיין במ“ל (פ“ב דסוטה ה“ז) שהאריך בזה ולא עיין שמבואר בספרי דפלוגתיהו בין בגיורת בין באשת גר, ואכמ"ל בזה
לז. ומעלה בו מעל , כבר בארתי ( ויקרא שמו) ההבדל בין מעילה ובין בגידה, שמעילה מורה השיקור הגלוי והוא יותר מן בגד. ובכ"ז כולל השיקור בכל דבר כמו שמביא מכמה מקומות וכמו שבארתי זה למעלה ( נשא טו), שאמר גם כן כלשון דפה. וכולל גם השיקור בדבר ממון כמה שאמר גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון לשון מעל על עניני ממון. ולכן פירש שהמעל דפה הוא בעניני אישות כמה שאמר ושכב איש אותה והוי"ו הוא וי"ו הבאור. אבל אם מעלה בו בעניני ממון ובדומא אינו יכול להשקותה.