כתובות סה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין פוסקין יינות לאשה ואם תאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי דברים שהאשה משתוקקת עליהן ומאי נינהו תכשיטין דרש רבי יהודה איש כפר נביריא ואמרי לה איש כפר נפור חיל מנין שאין פוסקין יינות לאשה שנאמר (שמואל א א, ט) ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה שתה ולא שתת אלא מעתה אכלה ולא אכל הכי נמי אנן מדשני קרא בדבוריה קאמרינן מכדי בגוה קא עסיק ואתי מאי טעמא שני ש"מ שתה ולא שתת מיתיבי רגילה נותנין לה רגילה שאני דאמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר רגילה בפני בעלה שני כוסות שלא בפני בעלה נותנין לה כוס אחד אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר ואי בעית אימא רגילה נותנין לה לציקי קדירה דא"ר אבהו א"ר יוחנן מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לע"ש אמרה להן כך תפסקו לבנותיכם תנא שומרת יבם היתה ולא ענו אחריה אמן תנא כוס אחד יפה לאשה שנים ניוול הוא שלשה תובעת בפה ארבעה אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת אמר רבא לא שנו אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה לית לן בה והא חנה דבעלה עמה הואי אכסנאי שאני דאמר רב הונא מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה שנאמר (שמואל א א, יט) וישכימו בבקר וישתחוו לפני ה' וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה' השתא אין מעיקרא לא חומא דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא א"ל ידענא ביה בנחמני דלא הוה שתי חמרא אמרה ליה חיי דמר דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא נפל נהורא בבי דינא קם רבא על לביתיה תבעה לבת רב חסדא אמרה ליה בת רב חסדא מאן הוי האידנא בבי דינא אמר לה חומא דביתהו דאביי נפקא אבתרה מחתא לה בקולפי דשידא עד דאפקה לה מכולי מחוזא אמרה לה קטלת ליך תלתא ואתת למיקטל אחרינא דביתהו דרב יוסף בריה דרבא אתאי לקמיה דרב נחמיה בריה דרב יוסף אמרה ליה פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה אמר לה ידענא בהו בבני מחוזא דשתו חמרא דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל אתאי לקמיה דרב יוסף א"ל פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה אמרה ליה לך ולחברך ולחברורך:
ונותן לה מטה ומפץ וכו':
מפץ ומחצלת למה לה דיהב לה אמר רב פפא באתרא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי דמבגר לה ת"ר אין נותנין לה כר וכסת משום ר' נתן אמרו נותנין לה כר וכסת היכי דמי אי דאורחה מאי טעמא דת"ק ואי דלאו אורחה מ"ט דרבי נתן לא צריכא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה תנא קמא סבר אמר לה כי אזילנא שקילנא להו וכי אתינא מייתינא להו בהדאי ורבי נתן סבר אמרה ליה זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא:
ונותן לה כפה:
אמר ליה רב פפא לאביי
רש"י
עריכה
אין ב"ד פוסקין יינות לאשה - שהיין מרגילה לתאות תשמיש:
רגילה שאני - כיון דאינו חידוש לה כבר דשה בו ואינו מזיח לבה:
לציקי קדרה - להטעים תבשיל:
תובעת בפה - תשמיש:
ויבאו אל ביתם - והדר וידע אלקנה את חנה:
חומא - זה שמה:
שופרזי - גביעים ארוכים שקורין מדירני"ש [פליידרי"ן]:
כי האי - כמדת אמתי וזרועי:
תבעה לבת רב חסדא - תבע את אשתו לתשמיש:
בקולפי דשידה - במנעול של ארגז:
קטלת לך תלת - שכבר ניסת לג' ומתו כדאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו (דף סד:):
למיקטל אחרינא - שבאת להראות יופיך שיקפוץ איש עליך:
לחברך ולחברורך - שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון לא בפניך ולא בפני חביריך:
מפץ ומחצלת למה לה - הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלי במקום שאין רגילין לעשות שטיח עור למטה אלא סירוגי חבלים:
ומבגר לה - מצערי לה ומזקינין אותה לשון בוגרת:
אי דאורחה - דרך בנות משפחתה:
אורחיה - דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קיימא לן עולה עמו:
כי אזילנא - ואני משרה אותך על ידי שליש שקילנא להו בהדאי:
וכי אתינא - ותשכבי עמי מייתינא להו:
ושקלת לדידי - מפץ שלי או אם אקנה כר וכסת משלי:
תוספות
עריכה
אחרי אכלה. כמו אחרי אכלה מפיק ה' משמע ואף על פי שלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל מ"מ אית לן למידרש הכי ותקם חנה אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואחרי שתה אלקנה וביתו חוץ ממנה שלא היה לה לשתות ולכך ויחשבה עלי לשכורה:
שתה ולא שתת. מדלא קאמר ואחרי שתותה דומיא דאכילה שתלה בה אי נמי אחרי אכול ואחרי שתה כדכתיב (משלי כג) אכול ושתה יאמר לך ומדשני קרא בדבוריה דריש הכי כדמפרש לקמן:
אכלה ולא אכל. בתמיה וכי תדרוש כמו כן שאין פוסקים מזונות לאיש:
מכדי בגוה קא עסיק קרא. דהא כתיב חנה בקרא וכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה או לא לכתוב קרא בגוה ולכתוב אכל ושתה:
רגילה שאני דאמר ר' חיננא כו'. וא"ת ומאי ראיה צריך על זה דבברייתא גופה קתני רגילה משמע דווקא רגילה ויש לומר דר' אלעזר נמי איירי ברגילה דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דאין פוסקין דאטו יש לנו ליתן לה שאין בעלה נותן לה כשהיתה עמו לכך צריך לאתויי מדרבי חיננא שיש רגילה שנותנים לה כגון שרגילה שני כוסות:
אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד כו'. וזהו פירוש דברי שמואל רגילה נותנין לה כוס אחד היינו שרגילה בשני כוסות ודקאמר שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות היינו שאינה רגילה שהיו נותנין לה שני כוסות אלא כוס אחד אין נותנין לה כלל שלא בפני בעלה:
לציקי קדרה. אברייתא קאי כלומר מברייתא לא תקשי אבל מילתא דשמואל לא מיפרשא אלא כדשנינן:
ונותנין לה מטה ומפץ. אע"ג דלגבי סדור אמרינן בהמקבל (ב"מ דף קיג: ושם) דנותנין לו מטה ומטה ומפץ משום דשמא גבי אשה לא. הטריחוהו חכמים כ"כ דאפשר לה שתלך ד' אמות אחר אכילה:
מפץ ומחצלת למה לה. ר"ת לא גרס מפץ ומחצלת אלא ומחצלת למה דמפץ הוא רך וראוי גם לסמיכה ונהי דלשכיבה אין צריך דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה:
ושקלת להו לדידי כו'. פירש בקונטרס ושקלת לדידי מפץ שלי ואין להקשות א"כ תסגי לה בשני מפצין דשמא מתוך שהוא מעונג שעד עתה הורגל לשכב על כר יטול שני מפצין לעצמו ורבינו יצחק בן רבי מאיר ז"ל לא גריס ושקלת לדידי ואינה מתרעמת אלא שרוצה לעלות עמו ולשכב על כר אע"פ שלעצמו אין לו עכשיו וכן משמע דלסתור טענה דקא טעין בעלה אליבא דרבנן קא אתי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
קיח א מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה טו, סמג עשין מח, טור ש"ע א"ח סימן רמ סעיף יג וטוש"ע אה"ע סימן כה סעיף ז:
קיט ב מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה י יא, סמג עשין מח ולאוין פח, טוש"ע אה"ע סימן ע סעיף ג:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה: פירש רש"י ז"ל: שדרך בני משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בני משפחתה בכך, וכן נראה מדברי רבנו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל, כלומר, דאין הלכה כחד מינייהו, דהא קיימא לן (לעיל מח, א) דעולה עמו, וכיון דאורחיה דידיה אפילו לדידה יהבין.
ויש מי שפירש, דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו, ואינו מחוור כלל. והראב"ד ז"ל פירש: דכר וכסת יתירא קאמר, אבל לדידה ודאי יהבין משום דקיימא לן דעולה עמו, והא דאוקמה באורחיה דידיה ולא אורחיה דידה, משום דבאורחה בכך ודאי יהבין לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה, דזימנין סגיאין דמתרמו ליה הכין דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא, אבל בדאין אורחא דידה לא חיישינן להכי.
ואינו מחוור בעיני, דכיון דבמתניתין לא תנן כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל, ועלה תניא פלוגתא דרבנן ור' נתן אי נותנין לה כר וכסת אי לא, על כרחך בכר וכסת דידה אפליגו ולא בכר וכסת יתירא, דאם איתא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתניתין הוה להו לפרושי. ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכי להדיא אי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן, ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה, ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסתות דידיה והשתא אהדר לה דביתירא קאמר, כל שכן דהוה ליה לפרושי. ועוד, דבתוספתא (פ"ה ה"ז) נמי הכי משמע דבדידה היא.
והרמב"ן נ"ר פירש, אורחא דידה ואורחיה דידיה, דהכי רגילה, ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר, דבההיא הא קיימא לן דעולה עמו, אבל כשאין דרך משפחתה ומשפחתו אלא שהוא רגיל בכך, ובכי הא לא אמרינן עולה עמו. ואין הלשון מיושב בכך. ועוד, דתמוהא לי, אפילו הכי למה נותן לה כר וכסת לישכב עליהם, כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה, וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלים לה ליתן כר וכסת שתישן היא עליהם כל ימות החול, ונותנים לה לישכב, היא עליהם משמע. ועוד, משום חששא דזימנין אתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא, לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת, דאי לא מייתי, גני הוא במפץ יתירא וגניא היא אדידה.
ונראה לי דהכי פירושא, כגון דאורחיה דידיה, כלומר, דרך בנות משפחתו, ולא אורחה דידה אין דרך בנות משפחתה, כמו שפירש רש"י ז"ל, וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזר וליתן לה כר וכסת, דאלו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה, אבל כשאין לה אלא מצד עליתו של בעל, אין מחייבין אותו ליתן לה כל שהוא עני, והלכך לתנא קמא אינו נותן לה כלל, ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת, כי אתי מייתי ליה בהדיה.
ולר' נתן יהיב לה, משום דזימנין דאתי בין השמשות, וכי לא משכח כר וכסת, אפילו מנח בהדה מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרוויהון דליהוו ליה תרוויהון ככר וכסת, וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה, גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי ליה, משום דכיון דמנחי התם ואיהי סלקא בהדיה, כי איתנייהו מיהא גניא עלייהו, והכין משמע בתוספתא, דתניא התם (פ"ה, ה"ז), יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותים יין, כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר, מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה, העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו, אלמא לאו משום רגילותה ורגילותו הוא, ולאו כר יתירה קאמר, אלא משום שאין דרכן של נשותיהן של עניים לישן על כר וכסת, וכשאין דרכה, הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אף על פי שהעני.
וגרסינן נמי בירושלמי(פ"ה, ה"ו) כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר. אלא דאכתי קשיא אלישנא דגמרא. דקאמר זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי, דמשמע דידי דומיא דידך, דאלמא איהי נמי כר וכסת יש לה כדברי הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי, וצריך עיון.
ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר אין פוסקין יינות לאשה וכו': הקשו בתוס' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני לי' וי"ל דאי לאו דר"א איכא למימר דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין להם קמ"ל ר"א דאפילו בשותות עמו אין פוסקין להם יינות כשאין הבעל עמה ומשום הא הוה ס"ד דר"א אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן לה בסמוך מדתני רגילה נותנים לה ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר"א אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תמיד נותנים לה:
אמרה ליה [לך] ולחברך ולחברותך : יש שפי' כדי שנושא חן בעיני האנשים וקפצו עליה לישא אותה ויש מקשים על זה דא"כ הל"ל דלית ליה מזוני דהא רבי יוסף דאמר בפ' דלעיל כחלה ופרנסה אין לה מזונות ואע"ג דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדא מעשה אבל משום אמירה כזו בעלמא מודה בה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפי' רש"י ז"ל שפי' לחברך ולחברותך שאוכל להתראות וכו' ולא אתבזה על הבריות:
תנו רבנן אין נותנים לה כר וכסת משום ר"נ אמרו נותנים לה ה"ד אי דאורחא מ"ט דת"ק וכו': ל"צ כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר כי אזלינא שקלי' ליה ואי אתינא מייתינ' ליה בהדאי ורב נחמן סבר אמרה ליה זמנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי לה ושקלת להו ומגנית לי על ארעא פירש רש"י זכרונו לברכה שדרך משפחתו לישן ע"ג כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרינן שקלת דידי פי' ז"ל שקלת מפץ דידי כר וכסת שאקנה משלי פירות לפי' דלפום פשטא משמע שקל דידי שקל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוס' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר"נ בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כל שהיא עמו אבל לא כשאינו עמו כגון משנתינו והקשו עליו דהא קתני בסיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינו כן פי' בשם הר"י ז"ל וק"ל מהא דאמרינן לקמן נ' זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי ויש לרתת לפי דבריו ז"ל דה"ק דכיון שהבעל נותן לה חמשין זיזי אף אביה היה נותן לה ואביה עני מנ"ל. ואחרים פי' דת"ק ור"נ סבירא להו שאינה עולה עמו אפלו מחיים ולית הלכתא כוותייהו וזה דעת הר"ף ז"ל שלא כתב בבריית' זו כלל [*) אינו מובן כלל כי הוא מוטעה ומשובש והמעיין בשמ"ק ד"ה הא יבין הענין ויתקן לעצמו הלשון (המו"ל): ] והראב"ד ז"ל כתב דהכא בכר יתיר' פליגי אי יהבינן לה משום דלמא אתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל רבנן חייש לה כיון דלאו אורחא דידה בכר וכסת דצריכא לגופא לכולא עלמא יהיב לה כר יתירה כי היכי דלא ליגני על ארעא ולהא תנא פירוש אתא כפשטיה הא דאמרת מ"ט דת"ק דמנ"ל לתלמודא דכל היכא דאורחא מיבעי ליה למיתן כר יתירא כי היכי דלא ליגני על ארעא דאדרבה משמע דלא הוה ס"ד ההוא טעמא כד עבדינן אוקימתא ועוד דבתוספתא תנינא בהדי' יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהם של עניים ישנות ע"ג כר דאלמא לאו בכר יתירא מיירי:
והרמב"ן ז"ל: פי' אורחא דידיה דקפיד על כרים וכסות ולאו אורחא דידה למקפיד על כרים וכסתות ולאו באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאלו הי' דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון התלמוד מיושב יפה ומהאי פי' היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת ולא משום שתשתמש בו דמשום חששא דלמא מגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה לגני איהו אמפץ דידיה ואיהי אמפץ דידה ולמה יתן כר וכסת שתשמש בו כל השבוע אלא נותנים לה כר וכסת לצורכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר ר' נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתני' תלמודא פרשי' לה השתא דלא קאמר ר"נ אלא שנותנין אותו לה שיהי' בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל דכיון דאורחי' בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילה שבת הלכך מבעיא ליה למתב' מהשתא והא עדיף ליה מליתן לה מפץ לדידיה וליצטרך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא לו שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהו גני על המפץ וזה יותר נכון ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י ז"ל אורחא דבני משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתני' עני הוא כדקתני סיפא ובהא נמי איירי רבנן ור"נ וכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין לו לחזור לעיר וליתן וליתן לה מטעמא דעולה עמו הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כר וכסת כדי שלא תהיה יורדת עמו ואפ"ה חייש ר"נ דדלמא אתי בין השמשות ומגני ליה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בליל שבת וכיון שיש לה נר בטל הא ודאי שוכבת עליו דה"ל כעשיר ועולה עמו וזה פי' נכון והתוס' שכתבנו למעלה מסייעת לו והא דקאמר שקיל כר דידי פי' רש"י ז"ל יפה וכתב שתקנה כר לעצמה כי שקיל לה בעל הא גט לה על המפץ ולא גט על ארעא וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על כר וכסת כי שקיל מינה כר דיד' כמאן דגני על ארעא דמי לה אי נמי דאיהו כי זבנה ליה כר וכסת מזבנא למפץ ותוספת על דמיו למקני כרוכסת וי"ל עוד כי שקיל מפץ קאמרת כיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שקיל לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למיגנא על מפץ חדא ושקיל דידה ודידיה וגט על תרווייהו ומגני לה על ארעא:
מיתיבי רגילה נותנים לה כוס א' רגילה שאני תני כוס א' יפה לאשה שנים (שוו) [ניוול] הוא לה ג' תובעת בפה ד' אפי' חמור תבעה אינה מקפדת א"ר לא אמרן אלא שאין בעלה עמה אבל בעלה עמה בעלה משמרה. אר"י מנין לאכסנאי שאסו' בתשמיש המטה שנאמר וישכימו בבקר וגו' וידע אלקנה את אשתו השתא אין מעיקרא לא:
(הימא) [חומא] דביתהו דאביי אתיא לקמיה דרבא אמרה פסיקי לי מזונות פסיק לה פסיקי לי חמרא אמר לה ידענא ביה בנחמני דלא הוי משקה בשופריזי [כי הא] לך חמרא א"ל בחיי דמר דהוה משקה לי בשופריזי כי האי פי' בגביעות (מרובים) [גדולים] כזרוע:
דביתהו דר"י בריה דרבא אתיא לקמיה דר"נ בריה דר"י א"ל פסוקי לי מזוני פסק לה פסיקי לי חמרא פסק לה א"ל ידענא בהו בבני מחוזא דרגילו דשתו חמרא:
דביתהו דר"י בריה דר"מ מדויל אתיא לדינא קמיה דר"י א"ל פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי חמרא פסק לה פסוק לי שיראי א"ל שיראי למה לך א"ל לחברך ולחברותך פי' (להנאתן) [להתנאות בהן] בפני הבריות ולא אתבזה מכבודי הראשון ומכאן מוכח וגם ממאי דאמרי' לקמן מותר בלאות אלמנה ליורשים שחייבים היורשים להלביש את אלמנה כשם שחייבים לזונה וה"נ אמרינן בפירקין שלפניו על הבנות הניזונית מן האחין שהן חייבין להלבישן:
ושקויי משמע יין דאלו מים כתיבי להדיא לחמי ומימי וקרא באשה משתעי דכתיב כי אמרה אלמא דדרך אשה ביין. רש"י במהדורא קמא:
ותקם חנה אחרי אכלה בשילה ואחרי שתה כך נקוד בספרים מדוייקים ואיננה מפיק ה"א ולפיכך כתבו רש"י והרד"ק ז"ל בפי' הנביאים דהוא מקור בתוספ' ה"א ואין הה"א לנקבה וכן שתה מקור ופי' אחרי שאכלו ושתו ואפשר כי חנה גם כן אכלה אף על פי שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה בעלה ולמה לא תאכלי ופצר בה אכלה מעט. כן כתבו ז"ל ולפי זה לא תתיישב הדרשא אבל התוספו' כתבו דהוה ליה כמאן דכתיב אחרי אכלה מפיק ה"א כיון דאיכא ה"א יתירה מאי דלא כתיב הכין גבי שתה דלא כתיב שתותה הלכך דרשינן דרשא כמו מפיק ה"א והא דלא כתיב מפיק ה"א ממש משום דקושטא דמילתא היא דלא אכלה כדכתיב ותבכה ולא תאכל ומכל מקום כיון דכתיב ה"א יתירה הוה ליה כמאן דכתיב מפיק ה"א וה"ק אחרי שעת אכילתה שהיה לה לאכול ואילו היה מפיק ה"א ממש הוה משמע שאכלה ממש והא ליתא וכדכתיבנא.
ומאי דכתיב אחרי שתה פירוש אחרי שתה אלקנה וביתו חוץ מחנה שלא היה לה לשתות ואי הוה כתיב מפיק ה"א באכלה הוה משמע גם כן אחרי אכלה שבאותה שעה אכלה חנה ואחרי שתה פי' שבאותה שעה לא שתתה ומיהו פעם אחרת שתתה אבל השתא משמע שלא היה לה לשתות כלל לעולם והיינו דכתיב ויחשבה עלי לשכורה פי' דאי היה לה לשתות כלל אמאי חשבה עלי לשכורה אטו משום שהיתה מתפללת בלחש כל כך חשבה עלי לשכורה ודילמא שתויה לבד היתה ואמרינן בפרק הדר [עירובין סד א'] שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ושכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ועוד דאי חשבה עלי לשכורה היה לו לעכב שלא תתפלל כלל משום דתפלתה תועבה אלא ודאי משום דלא היה לה לשתות כלל כל מה ששתתה שכורה נקראת כיון שעברה על ההרגל ומנהג הנשים ומ"ה כל שיכולה לדבר בפני המלך אין לה דין שכורה כדאיתא בפרק הדר. פירוש לפירוש התוספו' דוק ותשכח:
שתה ולא שתתה ואם תאמר השתא דאכתי לא אסיק אדעתין טעמא דמדשני קרא היכי משתמע שתה ולא שתתה והא פשטי' דקרא משמע דהיא נמי שתתה כדכתיב ותקם חנה אחרי גו' וכיון שכן לא הוה ליה לאקשויי אלא מאי קאמר ולא הוה ליה למפרך אלא מעתה אכלה ולא אכלו ותירצו בתוספו' דשפיר אסיק אדעתיה מדשני קרא וכתב שתה ולא קאמר שתותה דומיא דאכלה אי נמי לכתוב אחרי אכול ואחרי שתה אלא דהוה ס"ד דמדשני קרא אלמא משמע דשתה ולא שתתה דאלקנה וביתו שתו וחנה לא היה לה לשתות פירוש דפשטיה דקרא הכי משמע ולהכי פריך אלא מעתה אכלה ולא אכלו פירוש כיון דקא דרשת מכח השינוי דפשטיה דקרא הכי משמע שתה ולא שתתה הכי היה לך לדרוש אכלה ולא אכלו דהא אמרת דהויא ליה כמו אכלה מפיק ה"א וכיון שכן הוה לנו לדרוש נמי כמו כן אחרי אכלה דהיינו שעת אכילתה שהיה לה לאכול ולא אכלו שלא היה לו לאכול ומי מצית למימר כן שאין פוסקין מזונות לאיש וכי היכי דאכלה ולא אכלו לא מצית למדרש דאטו מי איכא למדרש שאין פוסקין מזונות לאיש הכי נמי לא תדרוש שתה ולא שתתה ואכלה ושתה מקור כמו שכתבו המפרשים ז"ל ואפשר דלהכי כתיב ה"א יתירה באכלה לאורויי דאחר שהפציר בה בעלה אכלה ולא שתתה ומיהו דרכה היתה לאכול ולשתות.
ומשני אנן מדשני קרא בדיבוריה כו'. פירוש אנן לא אמרינן דמכח השינוי נימא דפשטיה דקרא דכתיב שתה פירושו שתה ולא שתתה דשתה מקור הוא וכמו שכתבו הפשטנים וכדכתבינן לעיל אלא מכח השינוי דרשי דהא אתא לאשמועינן דאין פוסקין יין לאשה ולא דרשינן אלא במקום השינוי דהיינו שתה דאילו אכלה כדרכו כתיב כדכתיב ותקם חנה דבגוה קא עסיק ולכך כתיב נמי אכלה אבל שתה הויא ליה שינוי ודרשינן מיניה ומיהו פשטיה דקרא לאו היינו הכין א"נ הכי קא משני מכדי בגוה קא עסיק כו' פי' איברא דאילו הוה דרשינן מדשני קרא ולא כתיב שתותה כמו אכלה שפיר דאיכא לאקשויי דהכי נמי לדרוש אכלה ולא אכלו ומיהו אנן הכי קאמרינן דכיון דבגוה קא עסיק ואתי כדכתיב ותקם חנה וכדכתיב נמי אכלה אם כן לכתוב נמי שתותה א"נ לא לכתוב ותקם חנה אחרי אכלה אלא לכתוב ותקם אחרי אכל ושתה וכיון דקושיין מדעסיק קרא בגוה למאי דכתיב שתה הלכך ליכא לאקשויי דהכי נמי נדרוש אכלה ולא אכלו כנ"ל.
ומעתה בין ותדע כי מה שכתב הרד"ק בפירושו על הנביאים וז"ל ובעל הדרש אמר שתה ולא שתתה לא דקדק עד כאן. ובא וראה מה שכתב הרב החסיד הר"מ ב"מ ז"ל בפירוש המשנה לסדר זרעים בתחלת מס' תרומו' וז"ל אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש רים והיה ראוי לומר הרים ומרים וירים וזו אינה קושיא אמיתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן ר"ל בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם כו' נשתמשו ובנו ממנו בניינים תרם ותורם הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון ושזו המלה לשון מלשונות העבריים ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שנשתמשו במלות שאינו כראוי בלשון. ע"כ:
וזה בעל הדרש היה מכפר נכוריא והוא מקום בארץ ישראל ואני זכיתי והייתי שם כן אזכה להיות שם על אדמת הקדש כל ימי חיי שבתי בבית ה' בעסק דברי רבותינו ז"ל לאורך ימים וכל שכן דדרשא קא דריש מדשני קרא וכדכתיבנא ועלו דבריו כהוגן ואין דבריהם צריכין חזוק. האל יצילנו מהכשל בדבר הלכה אמן:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דכתיב שתה כמו שתו דמשמע הוא שתה והיא לא שתת ה"נ שתה ולא שתת אכלה ולא אכלו דמשמע היא אכלה והוא לא אכל והא ודאי אכל מאחר שהכתוב מגיד ששתה מכדי בגוה עסיק קרא ואתי דכתיב אכלה מאי טעמא שני וקאמר שתה לשון זכר. ע"כ:
מיתיבי אלמנה הנזונת מנכסי יתומים אם רגילה לשתות יין בחיי בעלה נותנין לה. רש"י במהדורא קמא:
רגילה כו'. כתב ר"מ הלוי ז"ל דלעולם לא פסקינן לה אלא כוס א' לסעודה אחת ואפי' רגילה לשתות הרבה ומייתי ראיה מהא דאמרינן שמואל אמר כוס אחד יפה לאשה שנים גנאי הוא לה וכיון דגנאי הוא לה היכי נקום אנן ונפסוק לה וכן אם היתה רגילה פחות מכוס אחד אין פוסקין לה אלא שיעור מה שהיתה רגילה ושיעור כוס אחד כשיעור כוס של ברכה והיינו רביעית לוג. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
תוספתא המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין וכו'. כולן במדת האיטלקי אפילו [נדה ואפי' חולה ואפי'] שומרת יבם נותנין לה כוס חבית קדרה פך נר ופתילה יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים יושבות על הכר. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:
אינה רגילה בפני בעלה וכו'. והיינו דקאמר שמואל שאינה רגילה נותנין לה שתי כוסות כלומר שאינה רגילה שיתנו לה ב' כוסות בחיי בעלה אלא כוס אחד שלא בפני בעלה אין נותנין לה כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
לציקי קדרה אשדור"א לבסם התבשיל אבל לשתות לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לפרש דאדשמואל קאי וה"ק רגילה לשתות שפוסקין לה יין לשתות אין נותנין לה לציקי קדרה אלא כוס אחד דכבר נותנין לה יין לשתות ויכולה ליטול ממנו גם כן אם תצטרך עוד לקדרה. אינה רגילה כיון דאין פוסקין לה יין לשתות נותנין לה לציקי קדרה שני כוסות א"נ דלעולם אין פוסקין לה יין כלל לשתות ולהכי אם היתה רגילה לשתות אפי' לציקי קדרה אין פוסקין לה אלא דבר מועט כגון כוס אחד שלא תבא לשתות ממנו שאינה רגילה נותנין לה שני כוסות דהא ודאי כיון שאינה רגילה לא תבא לשתות ממנו כן נראה לי. והתוס' לא פירשו כן:
כוס כדי רביעית יין חי שלהם דדרי על חד תלת מיא. תובעת תשמיש בפה לית לן בה דאפילו תבעה לא איכפת לן מבעלה קא תבעה כיון דבעלה עמה. רש"י במהדורא קמא.
בכלתו של נקדימון בן גוריון שומרת יבם היתה ופסקו לה מזונות משל יבם. ולא ענו אחר ברכתה אמן שלא תהיינה בנותיהם שומרת יבם. רש"י במהדורא קמא. ובהא מתרצא הא דאמרינן לקמן בפ' מציאת האשה וענו אחריה אמן. והתוספו' ז"ל לא פירשו כן לקמן בפרק מציאת האשה.
חומה אתאי לקמיה דרבא שהיתה אלמנה ותובעת מזונות נחמני הוא אביי על שם שרבה בר נחמני גדלו כדאמרינן במגילה אמר אביי כי נפקי מבי מר שבענא כו'. רש"י במהדורא קמא:
ידענא ביה בנחמני דלא שתי חמרא שהיה עני כדאמרינן במועד קטן דלא אשתכח בגו ביתיה פיתא דסמידא. הרא"ש ז"ל.
בשופריזי כו'. כי האי בזרועה הראתה לו כלומר בכוסות גדולים וארוכים כזרוע היה משקה אותי והן אותן כלי זכוכית שקורין מדרנ"ש. על לביתיה ותבעה לבת רב חסדא אתתיה שבא לידי הרהור לפי שראה יופיה דחומה. מחתא בקלופא דשירא הכתה במנעול של ארגז. קטלת לך תלת. תלת בעלים היו לה ומתו ואלו הן רחבא דפומבדיתא ורב יצחק בריה דרבא ואביי בתראה בפרק הבא על יבמתו אתית למקטל אחרינא שנתכוונתה להראות יופייך כדי שתנשאי. רש"י במהדורא קמא. לך ולחברך ולחברורך כדי שיקפצו עלי אנשים חשובים כמותך וכיוצא בך אני רוצה להתקשט חברורך כמו חבר חברך ולישנא בעלמא. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אמרה ליה לחבריה ולחברוריך יש שפירשו כדי שאמצא חן בעיני האנשים ויקפצו עלי לישא אותי ויש מקשים על פירוש זה דאם כן הוה ליה למימר דלית לה מזוני דהא רב יוסף הוא דאמר בפרקין דלעיל כחלה ופרכסה אין לה מזונות ואף על גב דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדה מעשה אבל משום אמירה כזאת בעלמא מודה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפירוש רש"י שפי' לחבריך ולחברוריך שאוכל להתראות בפני מי שכמותך ולא אתבזה על הבריות ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל פסוק לי שיראי אמר לה שיראי למה לך לחבריך ולחברוריך כן היא הגירסא במקצת ספרים ומפרשי לה הכי דרב יוסף אמר לה מה את צריכה בבגדי משי והיא השיבה לו כדי שאלבש בגדים חשובים ויקפצו עלי חביריך והחברים של חביריך ואוכל להנשא בכבודי. ויש ספרים שכתוב בהן לחבריך ולחברותיך כלומר מפני רעותי ורעותיך שבאו לבקרני מפני כבוד בעלי אני צריכה מלבושים נאים להתראו' בהם. ואומר ר"מ הלוי ז"ל דאפי' הכי לא פסק לה שיראי דאם איתא דפסק לה לא הוה שתיק גמרא מיניה ותו דבהדיא אמרינן לקמן מותר בלאו' אלמנה ליורשים שחייבים היורשין להלביש את האלמנה כשם שחייבין לזונה והכי נמי אמרינן בפרקין דלקמן על הבנות הנזונות מן האחין שהן חייבין להלבישן. עד כאן:
ונותן לה מטה ומפץ כו'. הא כתיבנא לעיל במתני' מה שכתב רש"י במהדורא קמא וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לישכב עליה מחצלת של קנים ע"כ. והכא בגמרין פי' ז"ל וז"ל למה לה דיהב לה הואיל ונתן לה מעה וקס"ד דמקשה דבמטה של עור עסקינן שנוחה לשכיבה ומשני דמלו פוריא בחבלים מתקנין ואורגין מטותיהם בחבלים כמו שאנו עושים דאי ליכא מפץ מבגר לה מקלקל אותה כמו בגר ליה קלא ע"כ.
והקשו בתוס' דבפרק המקבל [ב"מ קיג ב'] אמרינן גבי סדור דנותנין לו מטה ומפץ משום דשמואל דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת כו'. ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי לכך יהבינן ליה מטה שנייה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו וע"כ ירגיל לעמוד וללכת ואם כן מ"ש הכא נמי לא יהבינן לה שתי מטות ותירצו בתוספו' דגבי אשה לא הטריחוהו לבעל כל כך דהא אפשר לה שתלך ארבע אמות אחר אכילה ואינה טורחת כל כך עד שנחוש שלא תישן סמוך לאכילתה ולא תקום ותלך. וכפי מה שכתב רש"י במהדורא קמא במשנה היינו יכולין לומר דאה"נ דמטה ומטה יהבינן לה וה"ק מטה לאכול עליה וזאת המטה אינה צריכה מפץ ועוד מטה לישן עליה וזאת המטה צריכה מפץ והיינו ומפץ דקתני במתני' דהוא ניהו מה שיתר מטה של שכיבה על המטה של אכילה ותלמודא פריך על המטה של שכיבה דלמה לה מפץ כיון שיש למטה עור ומשני באתרא דנהיגי כו' ואם תאמר אכתי למה לי מפץ ומחצלת והרי המפץ לשכיבה ולמה לי מחצלת ור"ת לא גריס מפץ ומחצלת למה אלא ומחצלת למה דמפץ שהוא רך צריכה לסמיכה דלשכיבה ודאי אין צריך דהא אית לה מטה אבל לסמיכה צריכה וכפי מאי דכתבינן דהמטה שבמתני' היינו לאכול עליה וכדכתיבנא הרי אינה צריכה מפץ כלל:
וכתב רש"י ז"ל לתרץ הקושיא במהדורא בתרא וז"ל מפץ ומחצלת למה לה. הרי עור שטוח על מטה טוב מן המפץ ומשני באתרא דמלו פוריא בחבלים כו'. פירוש משום היזק החבלים צריך מפץ ומחצלת שיכנסו נגד העור שהוא טוב אפי' מן המפץ שהוא רך ממחצלת והלכך תחת העור צריך מפץ ומחצלת ולמאי דכתבינן לעיל במתני' בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל דמפץ או מחצלת קתני אין כאן קושיא כלל כנ"ל:
הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ופרש"י ז"ל שדרך בנות משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בנות משפחתה בכך וכן נראה מדברי רבינו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל כלומר דאין הלכה כחד מנייהו דהא קי"ל דעולה עמו וכיון דאורחיה דידיה אף לדידה יהבי. ויש מי שפירש דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו ואינו מחוור כלל.
והראב"ד פירש דכר וכסת יתירא קאמר אבל לדידה ודאי יהיב לה משום דקי"ל דעולה עמו והאי דאוקמה באורחיה דידיה ולאו אורחא דידה משום דאורחיה בכך ודאי יהבינן לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה דזימנין סגיאין דמתרמו ליה דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא אבל בדאין אורחא דידיה לא חיישינן להכי. ואינו מחוור בעיני דכיון דבמתניתין לא תני כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל ועלה תניא פלוגתא דר' נתן ורבנן אי נותנין לה כר וכסת אי לא ע"כ בכר וכסת דידה איפליגו ולא בכר וכסת יתירא דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא א"נ בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתני' הוה להו לפרושי ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכין להדיא דאי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסת דידיה והשתא אהדר ליה דביתירא קאמר דכל שכן דהוה להו לפרושי ועוד דבתוספתא נמי הכי משמע דבדידה היא.
והרמב"ן נר"ו פירוש אורחא דידה ואורחא דידיה דהכי רגילה ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר דבההיא הא קי"ל דעולה עמו אבל כשאין דרך משפחתו ומשפחת' אלא שהוא רגיל בכך ובכי הא לא אמרינן ועולה עמו ואין הלשון מיושב בכך ועוד דתמיה לי אפ"ה למה נותן לה כר וכסת לשכב עליהם כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלין לה ליתן לה כר וכסת שתישן היא עליהן כל ימות החול ונותנין לה לשכב היא עליהן משמע ועוד דמשום חששא דזמנין דאתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת דאי לא מייתי גני הוא במפץ יתירה וגניא היא אדידה.
וצ"ל דהכי פירושא כגון דאורחיה דידיה כלומר דרך בנות משפחתו ולאו אורחא דידה אין דרך בנות משפחתה כמו שפירש רש"י וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזור וליתן לה כר וכסת דאילו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה אבל כשאין לה אלא מצד עלייתו של בעל אין מחייבין אותו ליתן לה לכשהוא עני והלכך לת"ק אינו נותן לה כלל ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת כי אתי מייתי ליה בהדי' ולרבי נתן יהיב לה משום דזמנין דאתי בין השמשות וכי לא משכח כר וכסת אפי' מנח בהד' מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרויהון דליהוו ליה תרויהון ככר וכסת וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי לה משום דכיון דמניחתם ואיהי סלקא בהדיה כי איתנהו מיהא גניא עלייהו והכין משמע בתוספ' דתני התם [פ"ה] יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו אלמא לאו משום רגילותא ורגילותו הוא ולאו כר יתירא קאמר אלא משום דאין דרכן של עניים לישן על גבי כר וכסת וכשאין דרכה הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אע"פ שהעני וגרסינן נמי בירושלמי כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר אלא דאכתי קשיא לישנא דגמרא דקאמר זימנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי דמשמע דידי דומיא דידך דאלמא איהי נמי כר וכסת אית לה וכדברי הראב"ד ז"ל דאי לא הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי וצ"ע. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל היכי דמי אי דאורחיה כו'. פרש"י ז"ל שדרך בני משפחתו לישן על גבי כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרה שקלת דידי פי' ז"ל שקיל מפץ דידי או כר שאקנה משלי. פי' לפי' דלפום פשטא משמע שקיל דידי שקיל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוספו' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר' נתן בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשהיא עמו אבל לא כשאינה עמו כגון משנתנו והקשו על זה דהא קתני סיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינה עמו. כן פי' בשם ר"י ז"ל. וק"ל מהא דאמרינן לקמן חמשים זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי. ויש לי לדחות לפי דבריו ז"ל דה"ק כיון שהבעל נותן לה חמשים זוז אף אביה נותן לה ואביה עני מנא ליה ואחרים פירשו דת"ק ורבי נתן דהכא ס"ל שאינה עולה עמו אפי' מחיים ולית הלכתא כותייהו וזה דעת הרי"ף שלא כתב ברייתא זו כלל. והראב"ד פירש דהכא בכר יתירא פליגי אי יהבינן לה משום דילמא מתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל דרבנן סברי כו' ואין זה מחוור כו'.
והרמב"ן פי' אורחיה דידיה דקפיד אכרים וכסתות ולאו אורחא דידה למקפד על כרים וכסתות ולא באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאילו היה דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון הגמרא מיושב יפה ומהאי פירושא היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת לא שתשתמש בו דמשום חששא דילמא אגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה ליגני איהו אמפץ דידיה ואיהי על מפץ דידה ולמה יתן לה כר וכסת שתשתמש בו כל השבוע אלא נותנין לה כר וכסת לצרכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר רבי נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתניתין תלמודא פרשי לן השתא דלא קאמר ר' נתן אלא שנותנין אותו לה שיהא בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל כיון דאורחיה בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילי שבת הלכך מבעי ליה למתבה מהשתא והא עדיף לה מלמיתן לה מפץ לדידיה וליצטריך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהי גניא על המפץ וזה יותר נכון.
ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י דאורחא דבנות משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתניתין היא כדקתני סיפא ובהא נמי איירו רבנן ור' נתן וכי אמרי' עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין אותו לחזר בעיר וליתן לה מטעמא דעולה הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כדי שלא תהא יורדת ואפ"ה חייש ר' נתן דדילמא אתי בין השמשות ומגני לה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בלילי שבת וכיון שיש לו כר בטל הא ודאי שוכבת עליו דהוה ליה כעשיר ועולה עמו וזהו פירוש נכון והתוספת' שכתבנו למעלה מסייע לו והא דאמרה שקיל דידי בכר פירש' רש"י ז"ל יפה וכ"ת כשתקנה כר לעצמה כי שקיל ליה בעל היא גניא על המפץ ולא גניא על ארעא. וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על מפץ וכר וכסת כי שקיל מינה כר דידה כמאן דגניא על ארעא דמי לה א"נ דאיהי כי זבנה כר וכסת מזבנא למפץ ומוספת על דמיו ליקח כר וכסת ועוד יש לומר דשקיל מפץ דידי קאמרת דכיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שביק לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למגנא על מפץ אחד ושקיל דידיה ודידה וגני על תרויהון ומגני לה על ארעא. עד כאן:
מה שכתבו ז"ל בשם רש"י אינו כפירושנו דכתב ז"ל אי דאורחה. דרך בנות משפחתה. אורחיה. דרכו לישן על כרים וכסתות ואנן קי"ל עולה עמו כו' ע"כ. ומשמע מתוך לשונו דאיברא דכי פריך תלמודא להדיא אי דאורחה כו' פירושו דדרך בנות משפחתה דאין לאשה שום הרגל תענוג אם לא מבעלה או מבנות משפחתה. ומיהו כי משני דאורחיה דידיה כו' אין פירושו דדרך בני משפחתו בכך מ"מ כיון שהוא רגיל בכך עולה עמו ודוקא בפניו וכשהוא הרגיל עצמו בכך אבל כשלא ישן הוא על כרים אף היא לא תישן אע"ג דפעמים אחרות רגיל הוא בכך בכל שעה שלא ינהוג כן כיון דאין דרך בני משפחתו בכך אף היא לא תנהוג כן אבל כל שדרך בני משפחתו בכך בע"כ היא תנהוג כן ותעלה כבני משפחתו ואפילו שלא בפניו כן משמע מתוך לשונו ז"ל שכתב במהדורא בתרא.
ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל כגון דאורחיה דבני משפחתו אורחייהו בכר וכסת ולאו אורחיה דמשפחתה כי אזילנא לעשות מלאכה בעיר אחרת שקילנא להו בהדאי וכי אתינא בע"ש לזמן עונה מייתינא להו ואיגני עלייהו ואיהי נמי גניא בהדיה דכי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי כי הויא היא בהדיה אבל הכא כיון דאזיל לעיר אחרת למלאכתו לא אמרינן הכי. זימנין דמיתרמי בין השמשות של ע"ש כשתבא ע"ש ממלאכתיך ולא מצית מייתית להו לכר וכסת ושקלת למפץ ומחצלת דידי ומגנת לי על ארעא ומ"ה בעינא כר וכסת דא"נ שקלת להו מינאי כי מתרמי בין השמשות אכתי לא גנינא על ארעא דליהוי לי מפץ ומחצלת ע"כ. וקשיא למה לה להוסיף בתרעומתה ושקלת לדידי וכו' במאי דקאמר דלא מייתי להו סגי לסתור טענת בעלה דהא אמרי רבנן כו' והתוספות לא גרסי ושקלת לדידי:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ת"ק סבר כי אזילנא שקילנא להו כו'. דהא דאמרינן עולה עמו היינו דוקא כשהיא אצלו. וא"ת הא דאמרינן לעיל אבל מכובד הכל לפי כבודו ואמאי והא אינה עולה עמו אלא כשהיא אצלו והרי השרה אותה על ידי שליש. וי"ל דה"ק בד"א בעני שבישראל כלומר שנשא בת עני אבל במכובד שנשא בת עשיר הכל לפי כבודו של עשיר דכיון דבת עשיר היא אינה יורדת עמו אפילו שלא בפניו כיון שידו משגת. ולי נראה דבמאכל ובמשתה ובמלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד עולה עמו אפילו אינה אצלו דחייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו כדאיתא בהבא על יבמתו אבל תענוג יתירא בכר וכסת וכן לענין חלילין ומקוננות בהני הוא דאמרינן דאינה עולה עמו כשאינה אצלו.
זימנין דמיתרמי בין השמשות נראה דלא גרסינן ושקל להו לדידי אלא ה"פ זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתית להו לדידך ואז יש לי לעלות כשתאכל עמי ליל שבת ומגנת לי על ארעא ולא אהיה עולה עמך אע"פ שגם לך אין כסת מ"מ אני רוצה שיהיה לי כסת מאחר שיש לי לעלות עמך וכן נראה דאדרבנן קא מהדר לסתור אותו טענה דקטעין בעל אליבא דרבנן. עכ"ל הרא"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה