מצוה:להביא אישה סוטה וקורבנה אל הכהן למשפט
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
יב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.
יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.
יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.
טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן.
טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה.
יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.
יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים.
יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה.
כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.
כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה.
כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.
כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים.
כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים.
כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם.
כז וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ.
כח וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.
(במדבר ה, יב-כח)
היא שצונו בדין סוטה, והוא אמרו יתברך "איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב).
וכבר התבארו משפטי מצוה זו כולם – איך ישקה אותה, ואיך יקריב קרבנה וזולת זה מתנאיה – במסכת סוטה.
להביא האישה הסוטה אל הכהן, שיעשה לה כמשפט הכתוב עליה בפרשה. וענין הסוטה מפורש הוא בכתוב, שהיא האישה שקינא לה בעלה. וכבר פירשו זכרונם לברכה (שבת קד:) מאי לשון סוטה? כלומר סטת מן בעלה, כי רוב הקנאות יבואו בסיבת פריצות האישה ולכן תקרא סוטה מבעלה, מכיון שקינא בה. והכתוב המורה על מצוה זו הוא: "איש איש כי תשטה אשתו וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה', י"ב-ט"ו).
שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה להיות ביניהם כן. ועליהן נאמר "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ) כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה (הושע ד, יד). ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדושה ונתן לנו האל מופת לדעת עניין זה הנעלם משאר העמים ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום וזרעינו יהיה קדוש. ומה אאריך עוד בפרטי עניינים אלה והכל נגלה בלב כל מבין. ולכן בהיות טעם העניין נס באומתנו וכבוד גדול להם, פסק משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מז.) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה, שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו'" (הושע שם). ופירוש הכתוב לומר שלא יעשה להם הנס הגדול הזה להיות המים בודקין את האשה אם זנתה.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ריש סוטה) שעניין הקנוי הוא כגון שאמר לאשתו בפני עדים "אל תיסתרי עם פלוני", ואפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד או שחוף, והוא האיש שאינו מוליד, ונסתרה עם אחד מהם בפני עדים או שהתה עמו כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה – הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים וייבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה, תיאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה. אבל אמר לה "אל תדברי עם איש פלוני" אין זה קנוי, ולא תיאסר עליו בקנוי זה אף על פי שנסתרה עמו. קנא לה בפני שנים וראה אותה הוא בלא עדים שנסתרה עם אותו שקנא לה, הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה, שאין יכול להשקותה על פי עצמו. וכן אם שמע העם מרננין אחריה שזנתה עם האיש שקנא לה עד שהנשים הטוות לאור הלבנה מדברות עליה, יוציא ויתן כתובה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף כד.) גם כן שיש נשים שבית דין מקנאין עליהן, והן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים, ולא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה. וזה העניין הוא כששמעו בית דין שהעם מרננין אחריה מאדם אחר, שקוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עמו, ואם נסתרה עמו אחר כן, בית דין אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה, וכשיבוא בעלה נותן לה גט. ומה שאמרו (דף יח:) שאם שתתה מי המרים פעם אחת על איש אחר וניקתה מהם, וחזר וקנא לה עליו ונסתרה עמו, אינה שותה על ידו בעבורו פעם אחרת לעולם, אלא תיאסר על בעלה ותצא בלא כתובה. אבל אם קנא לה באנשים חלוקים, אפילו מאה פעמים, היא שותה. ולעולם אין כופין אותה לשתות, בין שאמרה "נטמאתי" או שאמרה "איני טמאה ואיני שותה", אלא תצא בלא כתובה ותיאסר לבעלה לעולם. ואם בעלה הוא שאומר "איני רוצה להשקותה", תצא ותיטול כתובה.
ויש נשים שאינן שותות אף על פי שרצו הן ובעליהן, וחמש עשרה נשים הן, ואלו הן: אנוסה ושומרת יבם, דכתיב "תחת אישה" (במדבר ה, כט) ואלו עדיין אינן תחת איש. וקטנה אשת גדול, דכתיב "אשר תשטה אשה" (שם) וזו אינה אשה עדיין. וגדולה אשת קטן, דכתיב "תחת אישה" (שם) וזה עדיין אינו איש. ואשת אנדרוגינוס, דכתיב "אישה" וזה אינו איש גמור. ואשת סומא, דכתיב "ונעלם מעיני אישה" (שם, יג) וזה אין לו עיניים. והחיגרת, דכתיב "והעמיד הכהן את האשה" (שם, יח) וזו אינה יכולה לעמוד. ומי שאין לה כף יד, דכתיב "ונתן על כפיה" (שם) וזו אין לה כף. וכן אם היתה ידה עקומה או יבשה, שאינה יכולה ליקח כי אם ביד אחת לבד, אינה שותה, דכתיב "כפיה". והאילמת, דכתיב "ואמרה האשה" (שם, כב). ומי שאינה שומעת, דכתיב "ואמר אל האשה" (שם, יט). וכן הוא שהיה חיגר או קטוע או אילם או חרש, וכן היא שהייתה סומא, דכתיב "אשה תחת אישה" (שם, כט), עד שתהיה היא שלמה כמוהו והוא כמותה. ויתר פרטיה, וסדר השקאת הסוטה, ובאיזה צד בודקין המים אותה ובאיזה צד אין בודקין אותה, הכל מתבאר יפה במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת סוטה.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, לפי שעליהם מוטל שיעשו לנשים המעשה הזה כדי לבדוק אותן, אם ראו שצריכות הן לכך. ודווקא כשיש שם בית דין של שבעים ואחד, שכך קיבלנו (סוטה ז:) שאין משקין הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד במקדש. והעובר על זה וקינא לאשתו ונסתרה ולא הביאה אל הכהן לעשות לה המעשה הכתוב בפרשה, ביטל עשה זה.
מצות עשה איש איש כי תשטה אשתו וקנא את אשתו, לעשות כתורת הקנאות הסדורה בתורה. וקינוי האמור בתורה פירש רבי יהושע בפ״ק דסוטה [במשנה קמייתא דף ב׳ ומבואר בגמרא דף ה׳] הוא שיאמר לה אל תסתרי עם פלוני ויאמר דבר זה בפני עדים. והסתירה האמורה בתורה ונסתרה היא שתסתר עם אותו האיש שאמר לה בעלה אל תסתרי עמו בפני עדים, אם שהתה עמו כדי טומאה, ושיער רבי עקיבא [שם דף ד׳] דבר זה כדי לצלות ביצה ולגומעה. הרי זו אסורה לבעלה עד שתשתה מי המים המרים ובזמן הזה שאין שם מי סוטה תאסר עליו ותצא בלא כתובה. [כך משמע בפ׳ ארוסה דף כ״ד ולעיל בהל׳ קידושין ביאר יותר] [בדף ב׳]
אמר רבי חנינא מסורא לא יאמר אדם בזמן הזה לאשתו אל תסתרי עם פלוני, אפילו בינו לבינה, שמא הלכה כרבי יוסי בר ר׳ יהודא שאם קינא בינו לבינה בלא עדים שהרי זה קינוי, ועכשיו בזמן הזה שאין שם מי סוטה תיאסר עליו לעולם. [במשנה שם ובגמרא דף ה׳] אמר לה בפני עדים אל תדברי עם פלוני, אין זה קינוי ואע״פ שנסתרה עמו בעדים ושהתה כדי טומאה, לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו, אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה. וכן אם לא קידם הקינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהתה כדי טומאה, לא נאסרה ולא שותה. [בפ׳ ארוסה דף כ״ה] בעל שמחל על קינויו קודם סתירה, קינויו מחול וכאילו לא קינא לה. אבל לאחר שתסתר אינו יכול למחול [בפ׳ הי׳ מביא דף י״ח ובירושלמי שם]. גרשה הרי זה כמו שמחל, ואם החזירה צריך לקנות לה קינוי אחר.
[בפ׳ מי שקינא דף ל״א ודין הנאמנות בקידושין דף ס״ו] בא עד אחד והעיד שנסתרה עמו אחר הקינוי ושהתה כדי טומאה, אם הוא נאמן לו ודעתו סומכה עליו, יוציא ויתן כתובה אבל להשקותה אינו יכול כי אם בשני עדים. ואם לאו שאין הוא נאמן לו הרי אשתו מותרת לו. האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים, והרי הוא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו, הרי זו אסורה עליו לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה. ואפי׳ הי׳ עד טומאה זה עד אחד מעידי הסתירה כדאיתא בסוטה [דף ב׳] שנא׳ ועד אין בה בטומאה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה מאחר שיש שני עדים בקינוי וסתירה והרי יש כאן עד שכ״מ שנא׳ עד הרי שנים, [בפרק מי שקינא דף ל״א כל הסוגיא] ואפי׳ אשה ועבד ושפחה נאמנים ופסול לעדות בעבירה מד״ס ואפי׳ קרוב נאמן לעדות סוטה להעיד עלי׳ שזינתה ותאסר על בעלה לעולם ואינה שותה ותצא בלא כתובה הואיל וקדם הקינוי והסתירה בעדים כשירין שהתורה האמינה עד אחד בטומאה שהרי רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הרי כולן כשירין לעדות טומאה.
[בפ׳ ארוסה דף כ״ד כל הסוגיא] אשה שקינא לה בעלה ונסתרה אין כופין אותה לשתות אא״כ רצתה ואם אמרה הן נטמאתי תצא בלא כתובה ונאסרת על בעלה לעולם ואינה שותה. וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה אין כופין אותה לשתות ותצא בלא כתובה וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בא עליה אחר שנסתרה שאין האיש מנוקה מעון ואין אני קורא בה ונקה האיש מעון הר״ז אינה שותה ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה עליו לעולם.
[בפ״ק דף ז׳ וח׳ כל הסוגיא במשנה וגמרא] כיצד סדר השקאת סוטה? הבעל בא לב״ד שבעירו ואומר אשה זו קנאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו ואלו הן עדיי והיא אומרת שטהורה היא ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר. וב״ד שומעין דברי העדים ומוסרים לו שני ת״ח לשומרו שמא יבא עליה קודם שתיי׳ שהרי נאסר׳ עליו עד שתשתה. ומשלחין אותם לירושלי׳ שאין משקין את הסוטה אלא בב״ד הגדול של ע׳ זקנים במקדש. הגיעו לירושלים ב״ד הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאיימים עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה ואומרי׳ לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים רעים עושים אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ואומרי׳ לה הרבה קדמוך ונשטפו בעבירה ואנשים גדולים ויקרי׳ תקף יצרם עליהם ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודא ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשוטו ומעשה אמנון ותמר אחותו כדי להקל עלי׳ עד שתודה אם אמרה הן נטמאתי או איני שותה יוצאה בלא כתובה והולכת לה. עמדה בדיבורה שהיא טהורה מביאין אותה לשער המזרחי של עזרה שהוא כנגד קדשי הקדשים ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין לה כדי לייגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. ואם עמדה בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרחי מבחוץ ומעמידין אותה שם. היתה מתכסה בלבנים, מתכסה בשחורים. ואם היו השחורים נאים לה, מתכסה בבגדים שאין להם נוי. ומסירין כל תכשיטין מעליה ומקבצין עליה קיבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבין לראותה, שנ׳ ונוסרו כל הנשים וגם כל איש שיחפוץ לבוא לראותה, יבוא ויראה. והיא עומדת ביניהם בלא רדיד ובלא מטפחת אלא במצנפת שעל ראשה. ואין מניחין שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותן ודעתה מתיישבת בהן.
[בפרק אלו נאמרין דף ל״ב] ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקינא לה בעלה ונסתרה. ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך שכבתו וגו׳ יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו׳ ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת, [בפ״ק דף ט׳ ומודיעה שהבטן ילקה תחילה כדרך כניסת המים והירך בסוף שלא להוציא לעז על המים מפני שקלל תחילה הירך מפני שהתחיל בעבירה יריכך נופלת ובטנך צבה [בפרק היה מביא דף י״ז ודין דלשמה דף י״ח] ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ס״ת וכותב עליה בלשון הקודש בדיו שאין בו קנקנתום לשמה של אשה כמו הגט, [שם דף י״ז] וכותב כל הדברים שהשביע אותה אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו. ואין כותב אמן אמן לדברי רבי מאיר. [שם דף ט״ו כל הסוגיא] ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור כדברי חכמים ודורש שם [בספרי פרשת נשא] מן הכיור מניין שנאמר ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש פירוש שנתקדשו בכיור. ובחצי לוג שהיה במקדש מודדו ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלא של שייש וטבעת קבועה בה ומגביה הטבלא ולוקח עפר מקרקע המשכן ונותן על פני המים כדי שיראה על פני המים. [בפרק היה נוטל דף ב׳] ונותן לתוכו דבר מר כגון לענה וכיוצא בו שנ׳ מי המרים ומוחק לתוכו המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר. גרסינן בירושלמי דסוטה [פ״ב] למה מים ואפר וכתב. מים ממקום שבאת. עפר למקום שהולכת. כתב למי שעתידה ליתן לפניו דין וחשבון.
[בפ״ק דף ז׳ וטעם חבל המצרי בירושלמי שם] ואחר כך בא כהן אחר אליה מכהני העזרה, ואוחז בבגדיה וקורע עד שיהא מגלה את לבה, ומגלה את שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה. ומביא חבל המצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשתה [בגמ׳ שם דף ח׳] ואם לא מצאו חבל מצרי מביא חבל מ״מ וקושרו מלמעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו׳ [בפ״ב דף י״ח] ואחר כך מביא עשרון קמח שעורים משל בעל ונותנו בכפיפה מצרית והחבל והכפיפה שהיא סל קטן באין משירי לישכה ונותנו על ידיה כדי לייגעה [בירושלמי שם]. ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת ואין נותן עליה שמן ולא לבונה שנ׳ לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה [בדף י״ד דלעיל]. ובירושלמי שם וכל זמן שפורע את ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים שנא׳ וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ואחר כך משקה אותה. [פרק היה נוטל דף י״ט] ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שיש בו המנחה ונותנו על ידיה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח כשאר כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד. ואומר בירושלמי [שם ובתוס׳ שם מביאו בד״ה וכהן דף י״ט] ואין הדבר כיעור שיניח הכהן ידו מתחת יד הסוטה ומתרץ מביא מפה בנתים ומקשה ואינו חוצץ וחוזר בו ומתרץ אין יצר הרע מצוי לשעה. [בדף י״ט דלעיל ובפ״ב בגמרא דף י״ד] אחר שמניף מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח כשאר מנחות של יחיד וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים.
אם טהורה היא, יוצאה והולכת לה והיא מותרת לבעלה. [בפרק ארוסה דף כ״ו] ואם היה לה חולי מתרפאת מחולייה ותתעבר ותלד זכר ואם היה דרכה לילד בקושי, תלד במהרה. [בפ׳ היה נוטל דף כ׳] ואם טמאה היא, מיד פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידים גידים והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תפרוס נדה והנדות מטמאות עזרת נשים. והם מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה ובטנה צבה בתחילה ותפול יריכה ותמות [בפ״ק דף ט׳] [בריש פ׳ כשם דף כ״ז] ובאותה שעה שתמות היא, ימות הנואף שהשקוה על ידו בכ״מ שהוא, ויארע לו המאורעות שאירעו לה, לצבות הבטן ולנפיל ירך.
[בפ׳ היה נוטל דף כ׳] אמרה איני שותה קודם שתמחוק המגילה הרי מגילתה נגנזת ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. ואם אמרה איני שותה אחר שנמחק המגילה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. [בפרק היה מביא דף י״ז] מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה שנא׳ וכתב וגו׳ והשקה וגו׳ והקריב וגו׳ כשם שקרבנה ביום כך כתיבת המגילה ביום והשקייתה ביום. [שם דף י״ח ובקידושין דף ל״ז] יש לבעל לגלגל עליה בשבועה שלא זנתה עם איש זה שקינא לה בה ולא עם איש אחר ושלא זנתה תחתיו משנתארסה ולא לאחר שניסת לכך נא׳ אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן ארוסה אמן נשואה. ומכאן לגלגול שבועה מה״ת ביבמות [דף נ״ח וכן בפ׳ ארוסה דף ל״ד] דורש מבלעדי אישך שתיקדום שכיבת בעל לבועל הילכך אינה שותה אא״כ קינא לה אחר שתיכנס לחופה ותבעול ומגלגל עליה אז ככל אשר בארנו לעיל.