פני יהושע/בבא מציעא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרמב"ן | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

אלו מציאות פרק שני

בתוספות בד"ה כריכות כו' וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי כו' וי"ל דכריכות איידי דיקירי כו' עכ"ל. וקצת קשה דאדרבא משמע לקמן דכריכות לא יקירי אינון מדקאמר דבר"ה מינשתפא אבל בלשון הרא"ש מבואר יותר דבכל הני דמתניתין מכריכות ואילך לא שייך דרך הינוח שאין דרך להניחן על גבי קרקע וכריכות שייך שפיר גם כן דרך הינוח מיהו בזה אכתי קושית התוספות במקומה עומדת דעיקר קושייתם דליתני בכריכות נמי דרך נפילה ולא איצטריך לפלוגי בין ר"ה לרה"י כמו בהנך לכך הוצרכו לתרץ דכריכות יקירי ולא שייך דרך נפילה ונ"ל דכ"ש אם נאמר דבכריכות לא שייך יקירי פשיטא דלא קשה קושית התוספות דלא מצי למיתני כריכות דרך נפילה דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דלאו יקירי אינון הוי יאוש שלא מדעת משא"כ באינך נקט שפיר דרך נפילה ולא הוי יאוש שלא מדעת משום דהני חשיבי או יקירי כדמשני הש"ס לקמן אלא משום דרבא דהוא מרא דשמעתא דסימן העשוי לידרס ומקום הוי סימן איהו גופא סבר דיאוש של"מ הוי יאוש לכן הוצרכו לתרץ להיפוך דכריכות יקירי אינון ודו"ק:

בגמרא ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי כו' לכאורה משמע דהא דקאמר דרך נפילה אפילו טובא אין חייב להכריז היינו דלא כאביי דלדידיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ בפירות מפוזרין דרך נפילה חייב להכריז וכדמשמע להדיא מלשון התוספ' בד"ה וכמה דבפירות מפוזרים חשוב יאוש של"מ וזה דוחק לומר דסתמא דתלמודא יהיה דלא כאביי דקי"ל הלכתא כוותיה ויש ליישב דה"ק ה"ד אי דרך נפילה פי' אם תרצה לפרש דמתניתין איירי בפירות מפוזרים דרך נפילה ואם כן ע"כ תאמר דלא כאביי א"כ קשה אפי' טובא נמי כנ"ל לשיטת התוספ' אבל מלשון הרמב"ם נראה דפירות מפוזרים נמי יקירי או חשיבי נינהו ולא הוי יאוש של"מ והא דמוקי לקמן במכנשתא דבי דרי אפשר משום דקושטא דמלתא הכי הוא כדמוקי לה הכא והמקשה דלקמן לא ס"ד מסברא יקירי או חשיבי וכ"כ שם הרב המגיד ע"ש וכה"ג יש לדקדק במאי דקאמר אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא וחייב להכריז היינו אליבא דרבא דוקא דס"ל לקמן דמקום הוי סימן אבל לרבה דס"ל מקום לא הוי סימן שייך להקשות להיפך דדרך הינוח נמי אפילו טובא אין חייב להכריז דכיון דאין בו סימן אבידה מדעת היא כמ"ש התוספות בד"ה כריכות דלרבה בכל הנך דמתניתין אפילו דרך הינוח הוי שלו אבל לולי דברי התוספ' שם י"ל דבכל הנך דמתני' כיון דאיירי אפילו ברשות היחיד תו לא מיתוקמא דרך הינוח כיון דמקום המשתמר הוא לא הוי אבידה מדעת ואפי' לכתחלה לא יטול שני ובכה"ג מקשה הכא לענין פירות מפוזרים דאיירי נמי אפי' ברה"י מדלא נקט ר"ה כמו בכריכות וא"כ קשה אפי' בציר מהכי נמי לא דברה"י דרך הינוח לא יטול וכ"נ להדיא מלשון רש"י בד"ה ואי דרך הינוח עתיד לחזור וליטלן והיינו כמ"ש ודו"ק אבל באמת י"ל דמ"ש התוספ' לעיל דרבה איירי בין דרך נפילה ובין דרך הינוח היינו לצדדין דרך נפילה ברה"י ודרך הינוח בר"ה דוקא כל חד כדינו המבואר במקום אחר:

דף כא עמוד ב

בגמרא ת"ש עיגולי דבולה כו' הא דלא מקשה מבבא דכריכות בר"ה דמתניא ברישא י"ל משום דהתם פשיטא ליה דאיירי דרך הינוח מדמפליג בין רה"ר לרה"י והיינו אליבא דהלכתא דקי"ל דסימן העשוי לידרס ומקום הוי סימן וכמ"ש התוספות לעיל בד"ה כריכות ע"ש. אבל מהנך מקשה שפיר דאף את"ל דאביי יסבור דמקום לא הוי סימן אפ"ה א"א לאוקמי כל הנך דרך הינוח מדלא מפליג בין רה"ר לרה"י לענין מקום המשתמר אע"כ דדרך נפילה איירי והיינו כמ"ש בסמוך דאף שכתבו התוספות דלרבה איירי מתניתין בין דרך נפילה ובין דרך הינוח היינו לצדדין ונתיישבה קושית מהרש"א וק"ל:

בתוספות בד"ה ופטורות ממעשר כו' וה"נ מיירי קודם גמר מלאכה שלא נתייבש כו' עכ"ל. ויראה דמסוגיא דשמעתין נמי מוכח כן דלמאי דמשני במסקנא תאנה עם נפילתה ופרש"י דמשום דנמאסת מפקיר להו ואכתי תקשה תינח תאנים אלא קציעות מאי איכא למימר דכיון שכבר נתייבשו ודאי לא מימאסו בנפילה אע"כ דהכא איירי שעדיין לא נתייבשו דומיא דנקט דפטורים ממעשר וק"ל:

בא"ד וגבי הקדש אינו כן כו' כדמוכח קצת פ' האומר עכ"ל. חפשתי בכל הפ' ולא מצאתי אבל תמיה היא בעיני דנראה דבאותה משנה גופא שכתבו התוספות דבפאה מוכח דוקא בהפקיר קודם גמר מלאכה כו' איתא שם בסיפא המקדיש ופודה חייב במעשר עד שימרח הגזבר וכן איתא נמי בפ"ד דפאה משנה ח' וז"ל כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא הגיעו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' ע"ש אם לא נאמר שיש לחלק בין היכא שפדאה בעצמו ובין פדאה אחר וצ"ע:

בד"ה תאנה נמי מידע ידיע כו' מיהו אית ספרים דגרסי כו' דבזה מתרץ מה שהקשינו כו'. כל המפרשים האריכו בזה והמחוור שבפירושים הוא דכוונתם לומר דלאותו גירסא התרצן בעצמו נתכוון לאותו הסברא שעשו התוספות קושיא על דברי המקשן במה שהקשה א"כ מאי פריך לרבא כו' ועוד מורה הל' שכתבו התוספות דבזה מתרץ מה שהקשינו ולא כתבו דבזה מתורץ ולשון מתרץ משמע דבאמת זהו התירוץ גופא מה שעשינו לעיל קושיא מן דברי רוב המפרשים:

דף כב עמוד א

בתוספות בד"ה מה שנתן נתן אתיא כר' כו' עכ"ל. פי' דבפרק הגוזל פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר סתם גזילה הוי יאוש בעלים ולא סתם גניבה ורבנן סברי להיפך ורבי סובר דבשניהם מסתמא יאוש בעלים הוא וא"כ הכא דנקט גנב וגזלן אתיא כר' ואף ע"ג דלמאי דמסקינן דאיירי בליסטים מזויין אתיא שפיר אפי' כר"ש מ"מ הוצרכו התוספות לכתוב כן לפי סברת המקשה דס"ד דבגנב גמור איירי ולא קשיא ליה אלא לאביי משום יאוש שלא מדעת אבל אי ידעי ביה הבעלים אתיא ליה שפיר דאמרי' מסתמא נתייאשו הבעלים וא"כ ע"כ כרבי אתיא אלא דלפי זה יש לדקדק אש"ס גופא מאי מקשה עליה דאביי ומאי דוחקא נמי לאוקמי כרבי ולא מוקי לה כרבנן ואיירי בידוע שנתייאשו הבעלים דהא שמעינן לאביי גופא בפרק הגוזל דאמר דבידוע כ"ע מודו דהוי יאוש ומוקי שם לכולהו משניות וברייתות דאיירי בגנב וגזלן דהיינו בידוע שנתייאשו ע"ש אלא די"ל דהכא לא משמע ליה דאיירי בידוע מדנקט שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף שנטלה נתנה לאחר ואם כן מסתמא לא איירי בידוע ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מקשה משאר משניות וברייתות דמייתי בפרק הגוזל דכל הנך מצי לאוקמי בידוע ומגופא דמלתא דר' דאמר גנב וגזלן דבשניהם מסתמא הוי יאוש לא מצי לאתויי הכא למידק מיניה דיאוש של"מ הוי יאוש דאל"כ היכי משכחת לה סתם גניבה יאוש בעלים וע"ז לא הוי מצי לשנויי דבליסטים מזויין איירי דאפלוגתא דר"ש ורבנן קאי אלא משום דמילתא דר' לא איירי לענין ממון אלא לענין עורות של בע"ה דמחשבה מטמאתן ע"ש וא"כ מצי למימר שפיר דאיירי שכבר ידעו הבעלים שנגנבו ממנו ודו"ק:

בגמרא הב"ע כשיכול להציל א"ה אימא סיפא כו' והשיטה תמוהה מאד לפי' רש"י דה"ל להקשות בפשיטות אי ביכול להציל מ"ט קתני הרי אלו שלו ומהרש"ל האריך בזה ותורף דבריו דמרישא לחוד היה אפשר לומר דאף ע"ג דיכול להציל אפ"ה הוי שלו דמייאש כיון שאין בו סימן ונהי דלענין הצלתו לא מייאש מ"מ לענין אם קדם אחר והציל כמו שהוא האמת ודאי מייאש ונהי דלא ידע שהציל אחר מכל מקום הא מקשי' למאי דס"ל עכשיו יאוש של"מ הוי יאוש אבל מסיפא מוכח שפיר דאי ס"ד דמשום דלית ביה סימן מייאש אפילו במרדפין נמי לא יחזיר דנהי שמרדף להציל בעצמו מ"מ הא קדמו אחר והוי יאוש של"מ אע"כ דלענין אם קדם אחר נמי לא הוי יאוש א"כ אפילו אין מרדפין נמי זהו העולה מפי' מהרש"ל ועוד י"ל דמרישא לא מצי למידק דנהי דלגירסת רש"י גרסינן מפני שנתייאשו הבעלים אפ"ה מצינן למימר דאיירי בידוע שנתייאשו ומשום הכי הוי שלו אפילו ביכול להציל ואין לתמוה על זה דהא בפרק הגוזל בתרא במשנה דנטלו מוכסין את חמורו כו' קתני נמי כי האי לישנא מפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מוקי לה הש"ס התם דאיירי בידוע ע"ש לכך הוצרך לדייק מסיפא דקתני אם היו מרדפין כו' וא"כ ע"כ איירי שלא נתייאשו מקשה שפיר דא"כ אפי' אין מרדפין נמי לא הוי יאוש דסמיך אהצלה דמחר ויומא אוחרא כ"נ בישוב פרש"י אבל מ"מ פירושו דחוק מאד לפרש ל' סוגית הש"ס דלשון הא סתמא לא לא משמע כפירושו מלבד שאר קושיות ודקדוקים מהם נרמז בדברי התוס' וכן פי' התוס' נראה יותר דוחק כיון דלפי שיטתם לדעת המקשה ס"ד דיכול להציל בקל א"כ מאי מהדר ליה הב"ע ביכול להציל הא לדידיה נמי בהכי איירי ולא ה"ל למימר אלא הב"ע שיש בו סימן מלבד שאר קושיות שהקשו בעצמם ויישבו בדוחק:

אמנם לולי פי' רש"י ותוספות היה נראה לי לפרש הסוגיא בפשיטות לפי גירסת התוספות דגרסינן אם נתייאשו הבעלים שכן גירסת רוב המחברים ומכללם הרמב"ם בפ"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהיתה הגירסא כתובה לפני רש"י אלא שהגיה מדעתו לפי פירושו וא"כ נאמר דהמקשה ס"ד דאיירי כשאינו יכול להציל ומקשה באמת אהא דאמרינן לעיל דבזוטו של ים בכל ענין שרי דמהכא מוכח דוקא כשנתייאש הוא דשרי בזוטו של ים כנראה לכאורה גם כן מלשון המשנה דפרק הגוזל המציל מן הנהר כו' אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו והא דלא מקשה ממתני' דהתם י"ל משום דידע דאפשר לאוקמי ביכול להציל אבל מברייתא דייק שפיר מבבא דהיו מרדפין וכ"נ דמ"ש הרמב"ם ג"כ אם נתייאשו מזו המשנה דהגוזל דייק לה ועי"ל דלא דמי כלל דההיא דזוטו של ים ושלולית של נהר איירי בנהר שאינו פוסק וא"א להציל לשום אדם אלא ע"י טורח גדול מחורפא דנהרא ומש"ה שרי רחמנא כיון שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משא"כ הכא דאיירי בשטיפת הנהר שהוא לפי שעה ע"י ריבוי גשמים ואח"כ הולך וחסר דהכי משמע פשטא דלישנא ובכה"ג ודאי לא הוי אבודה מכל אדם שסוף המים לפלטן ליבשה והמוצאה יקחם בלא טורח כמו שהוא האמת שנתנן הנהר עצמו לתוך שדה חבירו אבל לגבי דבעל הקורה סבר המקשה דודאי מייאש מינה ואינו יכול להציל מיקרי דשמא יוליכו המים למרחק רב עד שאין הצלתו כדאי לפי הטורח ומספיקא לא עקר נפשיה ואם כן מדייק שפיר אמאי נקט אם נתייאשו הבעלים דהא בסתמא נמי ודאי מייאשי אלא ע"כ דהא דקתני אם נתייאשו רצונו לומר אם ידעו בהם הבעלים בשטיפתן דאז ודאי מייאש ולא בא למעט אלא סתמא כגון שלא ידעו הבעלים שנשטפו ואם כן מדייק שפיר דלא הוי יאוש אלא מדעת ועל זה משני שפיר הב"ע ביכול להציל פירוש שיכול להציל ע"י עקולי ופשורי ואם כן א"ש דהא דקתני אם נתייאשו היינו כפשוטו דבעינן שיתייאשו בודאי דמסתמא שלא שמענו שנתייאש אמרינן דלא מייאש כיון דיכול להציל וע"ז מקשה שפיר א"ה אימא סיפא כו' מאי איריא דמרדפין פירוש דקשיא ליה סתמא אסתמא דברישא משמע דוקא אם נתייאש בודאי אבל סתמא שלא שמענו שנתייאש לא הוי יאוש ובסיפא משמע דדוקא במרדפין לא הוי יאוש אבל בסתמא הוי יאוש וקשיין אהדדי משא"כ למאי דס"ד מעיקרא לא קשיא סתמא אסתמא דסתמא דממעטינן ברישא היינו שלא ידעו בה הבעלים אבל כל שידעו בה מסתמא מייאשי וממעטינן לה מדיוקא דסיפא אבל לסברתו עכשיו מקשה שפיר ומשני דהב"ע כשיכול להציל ע"י הדחק פי' שא"א להציל אלא כשמרדף מיד ואם כן לא שייך כלל לדייק לענין סתמא דכל שישב לו שעה א' ולא רדף אנן סהדי שנתייאש בודאי והיינו אם נתייאש דרישא דכיון דיכול להציל ולא הציל ה"ל כאילו הפקירם בפירוש משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דאיירי שאין יכול להציל כלל לא הוי מצי למימר דהא דקתני אם נתייאשו היינו בסתמא הוי יאוש דכיון שאין היאוש ניכר מתוך מעשיו אלא יאוש דממילא הוי לא שייך בכה"ג לישנא דאם נתייאשו אלא הל"ל מפני שמתייאשין. זה נ"ל ברור ופשוט בכוונת הסוגיא לולי דמסתפינא לפרש בדבר אשר לא שיערום הראשונים אן נ"ל שהיא כוונת הרמב"ם בחיבורו אח"ז עיינתי היטב בלשון בעל המאור ובספר המלחמות וכמדומה לי שכן עולה מתוך פירושם ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה שטף כו' ואין להקשות דמצי דייק מסיפא טעמא דמרדפין הא סתמא הרי אלו שלו וכו' עכ"ל. ונ"ל דאין כוונתם שיש לדייק כן מסברא דהא לכאורה יש לומר דמסברא גרע מרדפין מסתמא שלא היה שם דהא לקושטא דמילתא קי"ל דיאוש של"מ לא מהני אפילו בדבר שאין בו סימן וכן בכל מילי אף על גב דבודאי מייאש זולת זוטו של ים וכיוצא בו מפני שאין מצויין אצל כל אדם ואילו במרדפין לא שמעינן בשום דוכתא דמהני בדבר שאין בו סימן או בשאר מילי שדרכו לייאש בודאי ואדרבא אמרינן לקמן דנעשה כצווח על ביתו שנפל ויותר מזה אמרינן לקמן בסלע שנפל בין החול דאף על גב דאייתי ארבולי וקא מרבל אפ"ה לא מהני ואמרינן דודאי נתייאש מכ"ז משמע להדיא דיאוש של"מ עדיף ממרדפין בכל דוכתי ואם כן הוצרך לאשמעינן הכא דבשטיפת קורה מהני מרדפין אלא דאפשר לפרש כוונת התוספות דלענין מרדפין משנה יתירה היא דהא שמעינן לה מדיוקא דרישא דדוקא בנתייאשו בפירוש הוא שלו ולא במרדפין ואם כן ממשנה יתירא יש לדייק דאתא לאשמעינן למעוטי סתמא שלא היו שם וע"ז כתבו שפיר דלא הוי משנה יתירה כיון דע"י סיפא ידעינן דמיירי באין יכול להציל וכוונתם בזה דמיירי בדבר שאין בו סימן שע"י כן אינו יכול להציל אלא במרדף דאז ניכר שהוא בעליו כמ"ש לעיל ועפמ"ש אין מקום לקושית מהרש"א דאכתי ליתני סתמא ונדע דכ"ש במרדפין שהרי נתבאר דאין כאן כ"ש דאדרבה סתמא עדיף ממרדפין אלא דעיקר קושית התוס' היתה מכח הדיוק דמשנה יתירה ותירצו שפיר ודו"ק:

דף כב עמוד ב

בתוספות בד"ה איסורא דומיא דהיתירא כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר לפ' דלאו מהיקישא דאיסורא להתירא דייק לה הש"ס כדפרש"י אלא דמגופא דקרא מוכח לה דע"כ לא איצטריך קרא אלא לאשמעינן דאף ע"ג דאכתי לא ידע מריה מיניה דבכה"ג בעלמא מקרי באיסורא אתא לידיה ולא מהני יאוש וקמ"ל קרא דהכא שרי משום דאין מצויין כו' דאלת"ה למאי איצטריך קרא דהא פשיטא דכל הני ודאי יאוש הן ופשיטא לן דהיכא דבהיתירא אתי לידיה מהני יאוש מן התורה כדאיתא פ' מרובה דף ס"ו ע"ש בתוס' אע"כ דקרא איצטריך לאשמעינן לענין יאוש שלא מדעת דבעלמא לא קני והכא קני. ולפ"ז הא דקאמר בגמ' לישנא דאיסורא דומיא דהיתירא אשגרת לישן בעלמא הוא וק"ל:

בפרש"י בד"ה מכריז מקום כו' וזה בא ואומר אבדתי שם חפץ פלוני עכ"ל. לישנא דמכריז מקום היה דייק ליה לרש"י לפרש כן אבל בהא דפליגי רבה ורבא בסמוך אי מקום הוי סימן או לא ע"כ איירי כפשטא שהמוצא נותן סימן במקום דהא אמרינן לקמן בהדיא מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום ואי כפרש"י לא שייך לומר אלא כי היכי דלדידך איתרמי האי חפץ וא"כ לפ"ז הא דקמייתי הכא בגמרא ורבה אמר מקום לא הוי סימן אינו מדוקדק לפי פי' רש"י ויש ליישב בדוחק:

בתוספות בד"ה אי דליכא סימן וכו' עד קצת קשה דהא תנן בפירקין כו' עכ"ל. המשך ל' התוספות כבר נתבאר בדברי המפרשים אבל מה שהקשו לפרש"י מההיא דאמר אבידה ולא אמר סימניה כו' צל"ע דהא מייתי התם פלוגתא דר"י ור"נ אי בכל דוכתי אבידה סתמא מכריז או גלימא מכריז ומסיק שם דלמ"ד גלימא מכריז האי ולא אמר סימניה היינו דלא אמר סימנין מובהקים דידה וא"כ לפ"ז אין כאן מקום קושיא לפרש"י דהא בלא"ה ע"כ לפרש"י צ"ל דהא דקאמר רבא מאי מכריז מכריז מקום היינו כמ"ד גלימא מכריז והיינו בדבר שיש בו סימן אבל בכריכות דהכא דאין בו סימן ע"כ צריך להכריז מקום והלה יאמר כריכות היו אבל למ"ד דבעלמא נמי מכריז אבידה סתם א"כ מאי קשיא ליה הכא מאי מכריז ולכריז אבידה סתם ורבא נמי למה הוצרך לומר דמכריז מקום אע"כ דס"ל גלימא מכריז ואף על גב דלקמן גבי ועד מתי חייב להכריז קאמר רבא אפילו תימא אבידה מכריז כו' י"ל דלאו משום דהכי ס"ל קאמר הכי אלא דלא תקשה למ"ד אבידה מכריז וכן נראה מכוונת הפוסקים כרב נחמן דגלימא מכריז אף על גב דרבא בתראה הוא אע"כ כדכתיבנא ואם כן ע"כ לרבא דהכא מוקי למתניתין דלא אמר סימניה דסימנים מובהקים לא קאמר והיינו היכא דגלימא מכריז אבל הכא דא"א להכריז גלימא ע"כ מכריז מקום והלה נותן סי' שכריכות היו וא"כ בכה"ג מנ"ל דלא מהני וצ"ע ויש ליישב דמ"מ פשיטא להו דמין האבידה לא חשיב סי' דאל"כ בדבר שאין בו סי' היכי משכחת לה דאינו חייב להכריז אלא דבלא"ה משני התו' שפיר ודו"ק:

בד"ה ורבה אמר כו' ולפי דס"ל לרבה כו' הוצרך לומר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דלישנא דגמרא דייק הכי דהא דקאמר ורבה אמר מקום לא הוי סי' אינו ענין כלל לשקלא וטריא דלעיל דהא בלא"ה לרבא א"ש מתני' דכריכות אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקאמר רבה בסי' העשוי לידרס דלא הוי סי' לאו מסברא דנפשיה אמרה אלא דמוכח לה ממתני' דכריכות דע"כ איירי ביש בו סי' דאל"כ ברה"י אמאי מכריז וכיון דכבר שני רבא דמהכא לא מוכח מידי דאיכא לאוקמי במקום הדרא קושיא לדוכתא א"כ מ"ט דרבה ומהיכי מוכח דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומסיק הש"ס דאזדא לטעמיה דמקום לא הוי סימן והיינו דמסברא דנפשיה ס"ל הכי כדאמרינן לקמן מ"ט דמ"ד מקום לא הוי סי' דאמרינן כי היכי דאיתרמאי וא"כ ממילא מוכח ממתני' דכריכות דסימן העשוי לידרס לא הוי סי' וק"ל:

דף כג עמוד א

בגמרא ורבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות ברה"ר כו' דמינשתפא. אף לפרש"י דלעיל שפיר' אליבא דרבא שהמוצא מכריז במקום פלוני מצאתי והלה אומר שחפץ פלוני היה אפ"ה א"ש דכיון דמינשתף לא יוכל להכריז במקום פלוני מצאתי כדי שהאובד ישים לבו ע"י כך החפץ שנאבד ממנו דאדרבה אפשר שהאובד לא עבר מעולם בזה המקום שנמצא החפץ אלא הרוח גלגלו למרחוק ואם כן מתוך כך לא ישים אל לבו כלל כנ"ל:

בפרש"י הא של בע"ה כו' ואף על גב דבהדיא תנא לה כו' עכ"ל. ולולי פרש"י יותר נראה לומר משום דבסיפא איכא למידחי דברה"י דוקא איירי דומיא דכריכות דנקיט שם ברה"י ואף על גב דא"כ תיקשי אי ברה"י מאי איריא של בע"ה של נחתום נמי ס"ס ה"ל דיוקא וא"כ ניחא ליה להקשות מרישא דמשמע להדיא דארשות הרבים נמי קאי דהא קתני רה"ר בהדיא בבבא דכריכות וק"ל:

בתוספות בד"ה והא איכא וכו' וא"ת וליפרוך וכו' וי"ל דדריסה שכיח כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתבו כן אמימרא דרבה גופא דקאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סי' וע"כ הטעם משום דמייאש כיון דשכיחי אינשי טובא דדרסי קודם שיגביה המוצאה דאין לפרש שהמוצא גופא דורס עליה בתחלה שלא מדעת ומחמת דריסתו מרגיש בו ומגביהה דאם כן ברה"י נמי אמאי מכריז דהא עשוי לידרס אע"כ דדוקא ברה"ר עשוי לידרס כיון דרבים דרסי עליה וא"כ הוי להו לאקשויי אמאי אמרינן דמייאש מה"ט דשכיחי רבים דדרסי ולא אמרינן שיגביהם המוצאן וממילא לא אתיא לידי דריסה אלא ודאי דדריסה שכיח טפי מנטילה כמו שתירצו ועוד דהתם לא שייך תירוץ התוספות דנטילה לא שכיח שיראים שסוברים שלדעת הונחו שם וזה שייך דוקא בעכו"ם דבהכי איירי אבל לעיל במימרא דרבה דרוב הדורסים הם ישראל אם כן למה נתלי בדריסה טפי מנטילה דודאי יטלם המוצא ויכריז כיון דהכי קושטא דמילתא לדינא כדאמרינן בסמוך דבדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אפילו דרך הינוח ול"ל דלעיל בכריכות ודאי שכיח דריסה טפי מנטילה כיון דלא חשיבי כ"כ משא"כ בככרות של בע"ה דחשיבי טפי דקי"ל דאפילו באלף לא בטלי מפני חשיבותן ומש"ה קשיא להו אמאי לא תלינן בנטילה דא"כ תיקשי אגמ' מאי מקשה לרבה מככרות של בע"ה דלמא ככרות של בעה"ב לא הוי סימן העשוי לידרס מפני חשיבותן וכי קאמר רבה בע"כ במידי דלא חשיבי בענין שיש לתלות בדריסה טפי מנטילה אלא ודאי דליכא לאיפלוגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דסברת התוספות להיפך דגבי ישראל ודאי שכיח טפי דריסה מנטילה דמשום איסורא פרשי מליטלן ואי משום מצות השבת אבידה אפשר שאינה לפי כבודו לטפל בכריכות ברה"ר ועוד דאפשר שאין זו מצות השבת אבידה כיון דאיכא למיתלי בהינוח אבל הכא דמיירי מעכו"ם מקשו שפיר דודאי שקיל לה ודו"ק:

בא"ד אבל קשה דהיכי פריך כו' אדרבה ניחוש לרוב ישראל כו' ועוד דבעי למימר דאפילו ברוב עכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב דעיקר קושיית המקשה דאית לן למימר דודאי מייאש כיון דאיכא ספיקי טובא דנהי דאמרינן דאין מעבירין על האוכלים היינו משום דרוב בני אדם מרגישין ורואין האוכלים המונחים בדרך ומגביהים אותן אבל ודאי איכא מיעוטי דדרסי לפי תומם דרך הילוכן וא"כ איכא ספק מיעוט ישראל דדרסי ועוד דשמא ימצא אחד מהמיעוט עכו"ם ויטלו ואת"ל שירא העכו"ם ליטול שסובר שבע"ה רואהו כמ"ש התוספות אכתי איכא למיחש שמא ידרסוהו וא"כ כיון דאיכא כל הני ספיקי איכא למימר דודאי מייאש ולא דמי כלל אפילו לרוב עכו"ם דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא ימצא אחד מהרוב עכו"ם ויטול ואם כן כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל אפשר דה"ל כמחצה על מחצה כיון דאפשר לתקן כן נ"ל ליישב קושית התוס' ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה והא איכא בהמה ע"ש ודו"ק:

בגמרא אלא אמר רב זביד כו' דכ"ע סברי סי' העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלים כו'. וקשה לאיזה צורך מסיים דכ"ע מעבירין על האוכלים דהוי דלא כהלכתא דהא אשכחן לר' גמליאל בפרק הדר דקאמר אין מעבירין ולא אשכחן מאן דפליג ובהאי ענינא הוי מצי למימר הכא דכ"ע אין מעבירין והכא בסימן העשוי מאליו קמיפלגי ויש ליישב דלפי סברת המקשה מהדר ליה משום דלמאי דבעי המקשה לאשכוחי פלוגתייהו בסי' העשוי לידרס ע"כ היה צריך לומר דכ"ע מעבירין דאוא"כ לא הוי סי' העשוי לידרס וא"כ מהדר ליה רב זביד משמיה דרבא דאפילו לפי סברתך את"ל דכ"ע מעבירין ס"ל אפ"ה איכא למימר דסברי סימן העשוי לידרס הוי סימן והכא בסי' הבא מאליו פליגי ולפמ"ש נתיישב פסק בעל מג"א בא"ח סי' קע"א שפסק דאין מעבירין על האוכלין אף ע"ג דבהאי דהכא קי"ל כרבא אלא ע"כ כדכתיבנא וק"ל:

דף כג עמוד ב

בגמרא מי לא תניא מצא חתיכות דגים כו' חביות של יין ושל שמן כו'. הוצרך להביא סיפא דחביות של יין משום דאל"כ היה אפשר לומר דהא דקתני מצא חתיכות דג חייב להכריז היינו שמצא כמה חתיכות דהוי מנינא סימן אבל מדקתני סיפא חביות של יין הרי אלו שלו ע"כ בדליכא אלא חדא איירי ואם כן ע"כ רישא נמי בחדא איירי ומקשה שפיר:

שם והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז. וקשה דלמא הא דחייב להכריז היינו בדאיכא טובא כדנקיט כדי לשון רבים ואם כן איכא סי' במנין או במקום דכיון דאיכא טובא בהדי הדדי ודאי דרך הינוח הם ולא דרך נפילה ויש ליישב משום דמסתמא הוי סיפא דומיא דרישא דקתני בככרות ומחרוזות של דגים הרי אלו שלו ואף על גב דקתני בלשון רבים ע"כ אככרות ומחרוזות דעלמא קאי ואיירי שמצאן א' א' דאל"כ הא איכא סימן במנין או במקום או שנאמר דלעולם איירי שמצא הרבה אלא שמצאן דרך נפילה דתו לא הוי סימן לא במנין ולא במקום וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה אבל שנים וא"כ ע"כ סיפא איירי בהאי ענינא גופא דכדי יין וכדי שמן דלאו ע"י סימן דמנין או מקום איירי דאם כן ליפלוג וליתני בדידיה בככרות ומחרוזות גופא אלא ודאי ע"י סימן דכדים איירי ומקשה שפיר ודו"ק:

דף כד עמוד א

בפרש"י בד"ה אגניב ליה כסא דכספא. עיין בספר ת"ח:

בתוספות בד"ה ומודה ר' שמעון כו' וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן דבר זה בפירוש כו' עכ"ל. פי' לדבריהם רבנן לא נחתו כלל לדין טביעת עין דלא מהדרינן אלא לת"ח דוקא ואינהו לא איירי אלא לחלק בין דבר שיש בו סי' שמחזירין לכל אדם ובין דבר שאין בו סי' בשלמא אדברי ר"ש במתני' לא קשיא להו משום די"ל דבאמת עיקר פלוגתא דר"ש לאידך גיסא דשמע לרבנן דנקטי כללא דכל שאין בו סי' אין חייב להכריז וקאמר איהו דדוקא בכלי אנפוריא הדין כן אבל בדבר שיש בו ט"ע לעולם חייב להכריז כדי להחזיר לת"ח אבל מדקאמר הכא בברייתא ומודה ר"ש משמע להדיא דעיקר פלוגתא דידיה בדבר שאין בו טביעת עין מקשו שפיר ודו"ק:

בגמרא אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. הא דלא דייק הש"ס הכא שמעת מיניה מנין הוי סימן כבשאר דוכתי משום דאיכא למידחי דהכא משום סימן דמקום חייב להכריז דכיון שמצאן שנים שנים ידעינן שהם דרך הינוח ויוכל ליתן סימן במקום משא"כ במצאן א' א' אפשר שהוא דרך נפילה ולא יוכל ליתן סימן במקום אבל לקמן גבי צבורי פירות מדייק שפיר דאי גרסינן צבורי ע"כ משום סי' דמנין הוא דאי משום סי' דמקום אפי' צבור א' נמי דכיון שהם צבורים ידעינן דדרך הינוח הוא וק"ל ודברי התוספ' בד"ה אבל מצאן עי' במהרש"א:

שם את״ל פליגי אפילו ברוב עכו״ם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ויש לתמו' דלא מצינו איבעי׳ כזו לענין הלכה דהא הלכה פסוקה בידינו דיחיד ורבי' הלכה כרבי' אם לא היכא דהש"ס פוסק להדיא כיחיד ויש ליישב משום דע״כ לא נעלם מבעל האיבעי׳ מתני׳ דמכשירין דמייתי בסמוך דברוב ישראל חייב להכריז ולא ברוב עכו״ם וא״כ איבעי' לי׳ שפיר דאם תימצי לומר דפליגי אפילו ברוב עכו״ם וא״כ לרשב״א בתרווייהו הרי הן שלו ולרבנן בתרווייהו חייב להכריז א"כ יש להסתפק אם יש לפסוק הלכה כרשב״א כיון דע״כ סתם דמתני׳ דמכשירין לא אתי׳ כרבנן דלדידהו אפילו ברוב עכו״ם חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרשב״א והא דקתני ברוב ישראל חייב להכריז היינו בטמון כדלקמן או דלמא דאפ״ה הלכה כחכמים כיון דסתם מתני׳ דהכא דקתני מצא פרי בכלי חייב להכריז לא אתי׳ כרשב״א דמשמע דאפילו במקום שרוב ישראל מצוין חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרבנן וא״כ ה״ה לרוב עכו״ם דהא לדידהו ליכא לאיפלוגי וע״ז מסיק עוד או דלמא הלכה כמותו ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והספק בזה שנאמר דראה ר׳ דברי רשב״א ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והיינו כסתמא דמכשירין ולא נוקי לה בטמון ולא תקשי נמי סתמא דהכא ודוק:

בגמרא ת״ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז ואם רוב עכו״ם אין חייב להכריז. לכאורה קשיין דיוקא אהדדי לענין מחצה על מחצה. אלא שראיתי דמסיי׳ בהדיא במשנה שם מחצה על מחצה חייב להכריז וא״כ קשי׳ טובא אמאי נקט רוב ישראל כלל דבכה״ג מדייק הש״ס במשנה דלעיל מינה במצא תינוק מושלך ע״ש ברע״ב ותי״ט. והנלע״ד משום דבלא״ה ע״כ אין הדין שוה דבמחצה על מחצה חייב להכריז היינו דוקא כשראה שנפל מישראל ומש״ה חייב להכריז דבעל האבידה לא מייאש כיון דאיכא מחצה ישראל ובעל האבידה גופא נכנס ג״כ בכלל הספק דמחצה ישראל דשמא ימצאנו הוא בעצמו ומספק השקול דמחצה עכו״ם ודאי לא מייאש. משא״כ כשלא ראה ממי נפל אין חייב להכריז במחצה על מחצה דדל מהכא המוצאו בעצמו שלא נכנס בכלל הספק דמחצה ישראל שהרי הדבר ידוע לו שלא נאבד ממנו וא״כ הדר ה״ל עכו״ם רובא ואמרינן דמרוב עכו״ם נפיל משא״כ ברוב ישראל אפילו אם לא ראה ממי נפל אפ״ה חייב להכריז כן נ״ל נכון. אלא דלפ״ז קשה למאי דמוקי לה בסמוך בטמון דלא שייך טעמא דיאוש אע״כ הא דברוב עכו״ם אין חייב להכריז היינו כשלא ראה ממי נפל וא״כ במחצ' על מחצה אמאי מכריז דכיון שברי להמוצא שהוא בעצמו אינו בעל האבידה ה״ל עכו״ם רובא. ואפשר דלמסקנא הא דקתני מחצה על מחצה היינו לבר מהמוצא. ואפ״ה לא קשי׳ לי׳ אמאי נקט לבבא דרוב ישראל דלא דייק ליה האי דיוקא דומי׳ דאינך מתניית׳ טובא דנקט שם בהאי לישנא גופא ודוק:

בתוספות בד״ה ותפשוט כו׳ וי"ל דמ״מ תפשוט כו׳ עכ״ל. ופירושם נראה דוחק דמאי נפקא לן בפשיט' כה״ג כיון דאכתי לא ידעינן מידי. ולפמ״ש לעיל דעיקר האיבעי׳ היינו נמי לפסק הלכה א״כ א״ש דמקשה הש״ס דתיפשוט מיהא דהלכה ממש כההיא מתני׳ דבין למאי דס״ד מעקרא דרשב״א היא ובין למאי דדחי דרבנן היא ומודו ברוב עכו״ם. מ״מ ע״כ הלכה כאותה משנה דסתמא היא. וע״ז דחי הש״ס דאיכא למימר רשב״א היא ולא שני לי׳ בעלמא בין רוב עכו״ם או רוב ישראל והא דקתני הכא ברוב ישראל חייב להכריז היינו דוקא בטמון. וא״כ דלרשב״א לא שני לי׳ אפשר דאפילו ברוב עכו"ם נמי אין הלכה כמותו. והיינו משום דקשי׳ סתמא דמתני׳ דהכא דקתני אלו חייב להכריז סתמא כמ״ש התוספת בד״ה את״ל ואע״ג דברוב ישראל איירי מ״מ י״ל דה״ה לרוב עכו״ם כיון דלא אשכחן תנא דמחלק בפירוש וסתמא דלישנא דרשב״א דקתני בכל מקום שהרבים מצויין משמע דאפילו ברוב ישראל איירי ודוק:

בד"ה בטמון ולא בעי לאוקמי שאין רבים מצויין שם כו׳ עכ״ל. ויל״ד אמאי קשי׳ להו טפי בדברי המתרץ ולא הקשו על המקשן ולפי מה שדקדקתי לעיל מבבא דמחצה על מחצה א״ש דהמקשה סבר דע״כ מטעם שהבעלים מתייאשין נגעו בה ולא משום דלא ידע ממי נפל דא״כ קשי׳ אמאי יכריז במחצה על מחצה וא״כ לא מצי לאוקמי כשאין רבים מצויים משא״כ להתרצן דלדידי׳ ע״כ לאו מטעם יאוש איירי מקשו שפיר. אלא דנראה שהתו' לא נחתו לזו הסברא וא״כ צ״ע:

בא"ד וא״ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה כו׳ המפנה יקחנה ויכריז עכ״ל ולא יכולתי לעמוד על דבריהם דמנא להו דלא איירי תנא באמת שמצאן המפנה עצמו והוא ישראל ומש״ה קאמר דברוב ישראל חייב להכריז. וברוב עכו״ם הוא שלו וכן משמע להדיא מל' הגמרא דקאמר ונמלך עלי׳ לפנותה ולא קאמ׳ זמנין דמימלך ומפנה לה. אע״כ דקושטא דמילתא בהכי איירי שמפנה אותה עכשיו וצ״ע:

דף כד עמוד ב

בפרש"י בד״ה אימא מישראל נפיל כו׳ ולא אמרינן יניח והקשה מהרש״א כיון דהשתא כרשב״א קיי״ל הל״ל ולא אמרינן הרי הוא שלו ע״ש. ולא ידעתי מנין לו דהא לא אשכחן לרשב״א דפליג בהא מלתא אלא משום דקושטא דמלתא לא נ״מ אליבא דרשב״א דאף אי ס״ל בלא ידעינ' ממי נפל דיניח אפ״ה שייך שפיר לומר הרי הוא שלו דסוף סוף אף אי מישראל נפיל מייאש כיון דאיכא רוב עכו״ם שימצאו אותו אבל הכא דרוב המוצאי' ישראלים א״כ אפילו לרשב״א הל״ל יניח אי הוי רוב האובדי' עכו״ם ודוק:

בגמרא בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל חייב להחזיר תרתי כו׳ רבים מקשים א״כ מעקרא מאי קמבעי' לי׳ אם חייב להחזיר. ולפע״ד נראה דודאי לאו אעיקרא דמלת' קשי׳ לי׳ דסתרן אהדדי די״ל שפיר דהא דקאמר הרי אלו שלו היינו דמסתמ' הוא שלו דאזלינן בתר רוב' דמרוב עכו״ם נפל אבל אם ברור לו שמישראל נפל חייב להחזיר דבהא דבעלים מתייאשין ברוב עכו"ם לא סבר לי' כרשב״א. אלא עיקר קושייתו במאי דקאמר תרתי כוונתו כיון דסוף סוף אמרת דחייב להחזיר מעיקרא לא מיבעי לך למימר הרי היא שלו אלא אינו חייב להכריז ואז הוי ידעינן שפיר דמסתמא הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סי׳ יחזיר וק״ל:

שם א״ל לפנים משורת הדין קצת קשה היאך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה״ג פריך הש״ס בכמה דוכתי תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאי׳ להדי׳ בפרק הגוזל דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואע״ג דהתם באיסורא אתא לידי׳ דראשון והכא בהיתר גמור. מ״מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס״ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה דף ס״ה. ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ״ש נתיישב ג״כ קושי׳ התוספת דהכא לא הוצרך לאתוי' קרא. ולפ״ז נראה לי דהא דמייתי ראי׳ מאבוה דשמואל היינו כפרש״י דאהדרינהו לאחר יאוש דאלו לפי׳ התוספת בד״ה לבתר תריסר ירחי שתא לא שייך לומר כן. ומש״ה התוספת דאזלו לשיטתייהו קשי׳ להו שפיר אמאי דלא מייתי קרא דאשר יעשון. ובזה נתיישב ג״כ דנראה מסידור ל׳ התוספת שפירשו מעקרא ההיא דאהדרינהו לבתר תריסר ירחי ואח"כ פי׳ הדיבור דלפנים משורת הדין משמע דאמילתא דאבוה דשמואל קאי והיינו כדכתיבנא ודוק:

בתוספות בד״ה אתא לקמי׳ דרב כו׳ שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל עיין ברא״ש:

דף כה עמוד א

בפרש"י בד"ה בא בעל הסימן כו' ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות. ותימא דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דזכה וי"ל דסד"א כיון שמונחים זה בצד זה אנן סהדי דמאדם אחד נפלו ואם כן האי דיהיב סימן באחד מהם ואומר שהחפץ השני אינו שלו חשדינן ליה דמשקר אלא הכל של אדם אחר הם ויכריז עדיין עד שיבא שום אדם ויתן סימן בדבר שיש בו סימן ויזכור ג"כ במה שהיה בצדו וכ"ש אי איירי בכיס ומעות כפרש"י א"כ נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד הם והאי דקאמר שהכיס שלו ולא המעות משקר לגמרי ואפילו הכיס נמי לא מהדרינן ליה אלא יכריז עוד קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא אפ"ה זכה זה בכיסו וזה במעות כנ"ל נכון לפרש"י:

בתוספות בד"ה הא בכובא כו' ור"ח פי' דפריך אמאי דקאמר מקצתה על גב קרקע כו' עכ"ל. וקשיא לי דמאי ס"ד דאף ע"ג דמקצתן בכיס אפ"ה אינו חייב להכריז המותר דאמרינן דודאי של אדם אחר הן ואמאי הא יכול ליתן סימן במנין המעות וכיון דבעל הכיס יודע מנין המעות כולו ודאי שלו הן ול"ל דכיון דדרך נפילה הם לא שייך סימנא דמנין כדמשמע בסמוך גבי מגדלים דע"כ לא שייך לומר כן דעיקר טעמא דבדרך נפילה לא הוי מנין סימן ע"כ היינו משום יאוש דכיון דדרך נפילה הוא מתייאש האובד שסבר שנפלו ממנו בב' או ג' מקומות עד שלא יוכל ליתן סי' במנין ואפילו בא אח"כ ונתן סי' המנין אפ"ה זכה המוצא מטעם יאוש אבל הכא שהמעות נפלו עם הכיס ודאי בפעם א' נפלו אלא שאח"כ נתפזרו מתוך הכיס בשעת הנפילה וא"כ לא מייאש משום שיוכל ליתן סי' במנין. ואם נפשך לומר דאפ"ה מייאש כיון דדרך נפילה היא ואפשר שהתחיל לפזר המעות קודם שנפל הכיס דאם כן במה שבתוך הכיס נמי מייאש שסובר שכבר נפלו מתוך הכיס ומי הגיד לבעל האבידה כמה נשאר בתוך הכיס וכמה נפלו עד שנא' שמתייאש מאלו ולא מאלו. ול"ל דהכא איירי דליכא סי' במנין דאכתי מנ"ל למקשן להקשות דלמא הא דקתני חייב להכריז היינו היכא דשייך סי דמנין מכריז הכל והא דקתני שזכה המוצא במה שבחוץ היינו היכא דלא שייך סי' דמנין כדקתני מצא דבר שאין בו סי' ויש ליישב דמשמע ליה דאיירי בענין דליכא סי' במנין מדקתני כלי ולפניו פירות וסתם פירות אינן דבר שבמנין כמו שיתבאר בסמוך וא"כ מעות נמי איירי בכה"ג ודו"ק:

בגמרא ש"מ מקום הוי סי' תני צבורי פירות. משמע דאי תני צבורי פירות לא שייך ביה סי' דמנין של הפירות עצמם משום דסתם פירות ליתנהו דבר שבמנין ואין מניינם ידוע לבעל הפירות ולא שייך מנין אלא במספר הצבורים ועי"ל שהיה ידוע להם מנין הצבור לפי מנהג המקום כדאית' לעיל גבי בדי מחטין אבל נראה דלא דמי והעיקר כפי' הראשון:

בתוספות בד"ה והוא שעשוין כמגדלין כו' א"כ לקמן מאי פריך אר"י וכו' וי"ל דשפיר משני טבעא מכריז כו' עכ"ל. וזהו דוחק דאכתי מאי ס"ד דמקשה כיון דבלא"ה מוכח דתרי לא הוי כמגדלין. ולולי דבריהם היה נראה לי דעיקר קושית המקשה מאי איריא תלתא היינו דוקא אליבא דר"י דעליה קאי וכדמשמע נמי מלשון התוספות עצמם שכ' דפריך אר"י והיינו משום דכיון דר"י סובר דאפילו כעין מלך אחד חייב להכריז והיינו משום דסובר דדרך נפילה א"א בשום ענין שיפול זה על גב זה ואמרינן דודאי דרך הינוח הם וא"כ מקשה שפיר אם כן אפילו תרי נמי וכוונת המקשה דמ"ש מהאי דתנינן לעיל בברייתא להדיא דכל אלו שאמרו מצאן שנים שנים חייב להכריז והיינו ג"כ משום דדרך הינוח הם ולא ידע שום חילוק אליבא דר"י בין מעות לשאר מילי דאי משום דתנינן במעות כמגדלין אלמא שהיה דרכם להניח בדרך זה הא לר"י לא קפדינן אלא שיהא זה על גב זה והיינו ככל דרך הינוח ובתרי נמי משכחת לה אבל אליבא דרבי חנינא דבעי כעין ג' מלכים והיינו רוויחא תתאה ומציעאה ועילאי וא"כ ע"כ לא שייך מגדלים בשום ענין אלא בענין זה דבתרי לא שייך תתאה מציעאה ועילאי וע"כ היינו משום דבענין אחר עביד דמתרמי אם כן לא שייך להקשות אפילו תרי נמי ותדע דאף למאי דשנינן טבעא מכריז ולא סגי בלא ג' משום סימן דמנין נאמר ג"כ דמקום לא הוי סימן אכתי תקשה אי ס"ד דבתרי נמי שייך כמגדלין ולא נקט ג' אלא משום סי' דמנין אמאי נקט ר"ח כעין ג' מלכים הא בג' מטבעות וכעין ב' מלכים נמי סגי דשל ב' מלכים הוי כמגדלין והג' אף אם לא הוי כמגדלין אלא בשוה מ"מ הוי סי דמנין אלא ע"כ דלר"ח לא סגי לה בלא ג' דבלא"ה לא הוי כמגדלין דבעינן תתאה מציעאה ועילאי ואם כן מ"ד מקום הוי סי' ס"ל כר"ח והשקלא וטריא בסמוך דאפי' תרי נמי היינו אליבא דר"י וע"כ ס"ל מקום לא הוי סי' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אימא אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפל. ולכאורה יש לתמוה דמשמע מהכא דכיון דמספקא לן מלתא אי הוי דרך נפילה ונתייאש או דרך הינוח ולא נתייאש אפ"ה הוי של מוצאו ובכולהו פרקין משמע דלעולם לא זכה המוצא אלא היכא דידעינן בודאי שכבר ידעו בו הבעלים ונתייאשו וכן משמע בסוגיא דיאוש של"מ וי"ל דשאני הכא דדרך הינוח לא שכיח כיון דהוא בדוכתא דשכיחי אינשי ויותר יש לתלות בנפילה היכא דאפשר ודו"ק:

שם מאי מכריז מנין ופרש"י כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זו על גב זו מצאתם עכ"ל. ותמיהא לי טובא דבתרי מה סימן יתן שמצאן זו ע"ג זו פשיטא שמצאן כן כמגדלין דאל"כ לא היה מכריז ובשלמא בג' לר"י יש סימן אם מצאן זה ע"ג זה כמגדלין דר"י או כמגדלין דר"ח ואפילו לר"ח גופא דאינו חייב להכריז אלא כשמצאן בענין זה אפ"ה שייך סימן למאי דפשטינן בסמוך דכסולם נמי הוי כמגדלין אם כן יתן סי' באיזה דרך מצאן אבל בשנים ודאי לא שייך סימן ויש ליישב בדוחק דזה גופא הוי סי' אם היו שניהם מטבעות שוות ואם כן מונחים בשוה כמגדלים דר"י או שהיה כעין ב' מלכים כמגדלים דר"ח והיינו דלא קשיא ליה אלא לר"י אבל לר"ח ודאי לא שייך שום סימן דמגדלים בשנים דהא בענין אחר אינו חייב להכריז ועמ"ש בסמוך בלשון התוספ':

שם טבעא מכריז. והא דאמרינן לעיל מצא שנים שנים חייב להכריז היינו בבדי מחטין וצינורות דבבד א' נמי שייך מחטין ל' רבים דהרבה מחטין יש בבד א' אלא דלא הוי סי' שהיה להם מנין ידוע לפי מנהג המקום וא"כ כשיש שני בדים ידעינן דדרך הינוח והוא אומר ששנים היו הוי סי' וק"ל:

בתוספות בד"ה הא גופא קשיא אמתני' לא פריך כו' עכ"ל. המפרשים האריכו למעניתם. ולענ"ד דבריהם מבוארים דמעיקרא לא קשי' להו דלפרוך אבבא דג' מטבעות דפשיטא להו דאיכא למימר דג' מטבעות היינו אפילו משלחפי שלחופי ולאפוקי מפוזרים לגמרי אלא דלפי זה צ"ל דהטעם דמנין לחוד בג' מטבעות הוי סי' ואם כן תקשה אמאי נקט בבא דצבורי מעות דהא אפילו בג' מטבעות לחוד כל שאינן מפוזרות לגמרי חייב להכריז וע"ז כתב דס"ד דפרושי קא מפרש וק"ל:

דף כה עמוד ב

בגמרא במדדין. ואפ"ה ה"ל מקום המשתמר לגבייהו דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה והדרא לדוכתא כדאיתא פרק לא יחפור והא דמקשה בסמוך אי במדדין מעלמא אתו אף על גב שאינו יכול לדדות ממקום רחוק מ"מ פריך שפיר די"ל שנפלה מאיזה אדם דרך נפילה כיון דאוקימנא במדדין לא משמע ליה דליהוי דרך הינוח בכך דס"ד דאין לתלות בהינוח אלא כשהן מקושרים לגמרי בענין שאין יכולין לזוז ממקומן כלל דאל"כ ה"ל אבידה מדעת ואם כן יש לתלות יותר בנפילה וע"ז משני דאפ"ה איכא למימר דרך הינוח הן כיון שמקושרין ואין דרך לקשרן אלא אם כן שמניחן בדרך הינוח ואפ"ה לא הוי אבידה מדעת כיון שאינה מדדה אלא עד נ' אמה וסופו ליטלן וכמ"ש נראה שלזה כיון רש"י בד"ה מעלמא אתו ואין זה דרך הינוח כו' ובד"ה ואיכא למימר כו' הואיל ומקושרין עכ"ל והסמ"ע כתב בסימן ר"ס דאיירי גם כן בענין דליכא שובך תוך נ' אמה ע"ש מה שהקשה הש"ך ע"ז וכתב להיפך מדקדוק לשון רש"י ולפמ"ש נתבאר סוגית הש"ס ודקדוק כוונת רש"י דלא כש"ך והמעיין יבחר ואין להאריך ע"ש ודוק היטב:

שם כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ופרש"י דבדבר שאין בו סימן איירי וכ"נ מלשון התוספות. ומשמע מדבריהם דבדבר שיש בו סימן אפילו בודאי הינוח נוטל ומכריז כדמשמע מסוגיא דשמעתין דפריך וליהוי קשר סימן וכו' משמע דבדאיכא סי' לא א"ש הא דלא יגע בו ועוד דהא אמרינן לעיל מצא ציבורי פירות או מעות או כמגדלין חייב להכריז והנך ודאי דרך הינוח הם אבל קשיא לי דאם כן היכי משכחת לה להא דר' אבא בר זבדא אמר רב בספק הינוח בדבר שאין בו סי' דכיון דספק הינוח הוא ה"ל המקום סימן דהכי קי"ל וממ"נ יטול ויכריז אם דרך נפילה הרי הוא שלו ואם הניחן דרך הינוח יתן סי' במקום ויטול את שלו ודוחק לאוקמי מלתא דר"א בגוזלין דוקא או לפ' דס"ל מקום לא הוי סי' דלא כהלכתא ואפשר דמש"ה כתב הרמב"ם דאיירי אפילו במקום שיש בו סימן וכבר כ' שם המ"מ והכ"מ ליישב סוגיא דשמעתין אליביה בריש פט"ו מהלכות אבידה אבל קשה שלא דקדקו ליישב ההיא דצבורי פירות וכמגדלין ואפשר שהרמב"ם מפ' דאיירי בעבר ונטלן וזה דוחק. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם משום דבלא"ה תקשה ההיא דצבורי פירות ומעות כמגדלין היכי משכחת לה דרך הינוח במקום דשכיחי אינשי דהא ה"ל אבידה מדעת שאין דרך להניחם על פני השדה אע"כ דהתם איירי שהניחן דרך מתעסק ושכחן כגון בציבורי פירות לפני מקום מוכרי פירות ומעות לפני השולחני ששם דרך להניחם כך לפניו ואח"כ הלך לו ושכחן ואם כן מש"ה קאמר שפיר דנוטל ומכריז שזה המקום אינו משתמר לדעת הבעלים אבל הכא איירי שמצאן במקום שיש להסתפק שהבעלים הניחום שם בדרך מונח קיים שהמקום משתמר לדעתם ואם כן אפילו יש בו סימן לא יטול לכתחילה ויכריז דאפוכי מטרתא ל"ל ואם כן לפ"ז לענין דינא לא פליגי הרמב"ם וש"פ אלא במה שכ' דג' חלוקי דינים יש דהיינו במשתמר ואינו משתמר ומשתמר לגמרי ואינו משתמר כלל ולהרמב"ם אינן אלא ב' דהיינו מקום שדרך להניח או אין דרך להניח ולשיטתו נתיישב ג"כ ל' משנתינו דדין הגוזלות ודין הכלים באשפה דין א' להם אע"ג דכלים באשפה דבר שיש בו סימן היא מ"מ כיון דבשניהם המקום משתמר לדעת הבעלים דין א' להם אבל לשיטת רש"י ותוספות צ"ל דאשפה הוי משתמר לגמרי מש"ה לא יגע בו אפילו ביש בו סי' משא"כ בגוזלות אחר הגפה דלא הוי משתמר כ"כ ודו"ק ועיין מ"ש עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה ואם נטל לא יחזיר דהא ליכא דיהיב סימנא עכ"ל. ובפרק המפקיד דף ל"ז מפורש יותר בל' רש"י דלא אמרינן דזכה המוצא לגמרי משום דבאיסורא אתא לידיה דנהי דספק הוא אפ"ה לא מצי לזכות בה מספיקא כדמוכח לעיל גבי יאוש של"מ ומה שיש לדקדק מהא דאמרי' במגדלין אימר אתרמי ונפיל כתבתי לעיל ומסיק רש"י שם דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו וכ"כ התוספות כאן והיא הסכמת הפוסקים ומה שהקשו בתוספות על פרש"י מאי קמ"ל דלא יחזיר לשום אדם פשיטא כיון דלא ידע למי יחזיר דהא ליכא סימן יש ליישב דקמ"ל דלא יחזיר לבעל השדה שנמצא בה והטעם דאזלינן בתר רובא דעלמא ומה שיש לדקדק עוד עיין מ"ש בסמוך בל' התוספות:

בתוספות בד"ה ואם נטל כו' ויש לפ' דמיירי בספק אבידה כו' עד עתה שהוא ספק וחייב בשמירה כדין אבידה ממש כו' עכ"ל. ואף ע"ג דע"כ הכא באין בו סי' איירי כשיטת רש"י שכן נראה להדיא מל' התוספות והדין בזה לשיטתם שיהא מונח ביד המוצא לעולם אפ"ה שייך ביה חיוב שמירה דשמא יביא הלה עדים שהוא שלו ויטלנה שזה לא זכה בה מדין יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה וכמ"ש מצאתי אח"כ בל' רש"י בפרק המפקיד אבל מ"מ תמיה לי טובא על פי' התוספות שפירשו דהאי לא יחזיר אינו רשאי להחזיר הוא ואמאי לא יחזירנו למקום שנטל שדבר נראה לעין השכל הוא דודאי ניחא להו לבעלים טפי שיחזיר למקום שנטל כדי שיבאו ויקחו את שלהם דהא המקום משתמר ממה שהיה ביד זה עד שיחזרו אחר עדים דלא שכיחי מלתא להביא עדים כיון דליכא סי' ועוד דכולי האי ואולי שהרי בעל אבידה אינו יודע על מי לחזור כיון שהלה אינו מכריז ואם נדחקו התוספות לזה משום לישנא דלא יחזיר דלא ניחא להו בפרש"י כמו שהקשו בסוף דבריהם ולא ניחא להו ג"כ לפ' כפי' הרמב"ם דלא יחזיר היינו שזכה המוצא לגמרי ואינהו לא ס"ל הכי אלא שיהא מונח עד שיבוא אליהו כמבואר בפוסקים מ"מ אכתי הוי מצי לפרושי דלא יחזיר היינו שאין צריך להחזיר למקום שנטל אלא שיהא מונח בידו כמו שהדין באמת לדעתם אבל מ"מ אין כאן הכרח לפ' שאם רצה להחזיר למקום שנטל אינו רשאי שהשכל מנגד זאת הסברא וצ"ע לשיטתם אבל לשיטת הרמב"ם האי לא יחזיר היינו למקום שנטל אלא אם אין בו סימן זכה לעצמו ואם יש בו סי' נוטל ומכריז ובאמת פשטא דלישנא דר"א הכי משמע דלכתחילה לא יטול ממקומו ואם נטל לא יחזיר והיינו ככל ספיקי דדינא דקי"ל דמספיקא לא מפקינן מיד המוחזק ומה שהקשו עליו כל המפרשים מ"ש משאר ספיקי באבידה דאזלינן לחומרא ולענ"ד דשאני התם כיון שיכול לברר הספק ע"י הכרזה כגון במחצה עכו"ם ומחצה ישראל וכיוצא בו וכמ"ש התוספות דף כ"ג בד"ה והאיכא עכו"ם משא"כ הכא דא"א לתקן הספק להכריז דהא ליכא סימנא והא דאמרינן ג"כ לענין יאוש של"מ דאפילו ספק אם ידע ונתייאש לא זכה המוצא עד שידע בודאי שנתייאש י"ל דשאני התם כיון דבשעת נפילה ממש ודאי לא ידע ולא נתייאש אם כן בשעת מציאה נמי יש לאוקמא אחזקתו שעדיין לא נתייאש אבל הכא בספק הינוח דהוי ספק השקול וא"א לתקן הספק הוי ככל ספיקי דממונא שאין מוציאין מיד המוחזק ועוד דמצינו ג"כ להדיא ספק במציאה לקולת המוצא בסוגיא דמגדלין דאמרינן אימר איתרמי ונפיל וכמ"ש שם אע"כ דהכל לפי ענין הספק וה"נ דכוותיה ואף כי אין תלמיד כמוני מכריע כתבתי להתלמד והמעיין יבחר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מחציו ולחוץ באחד מחורי הכותל הסמוכים לר"ה כו' דאע"ג דאמרינן לעיל ספק הינוח כו' הא מוקמינן למתני' בדשתיך כו' עכ"ל. וכ"כ התוספות ולולי דבריהם היה נ"ל בלא"ה דלק"מ דלכאורה איירי שהחור פתוח לצד ר"ה וא"כ כל שהוא מחציו ולחוץ מרגישין בו בני ר"ה וכיון דלאו דרך נפילה הוא אלא דרך הינוח במקום שאינו משתמר ה"ל אבידה מדעת ומש"ה זכה המוצא אח"ז ראיתי שהמ"מ כ' ג"כ בפרק ט"ז מהל' אבידה דהטעם כיון שהחור פתוח לר"ה ודאי מייאש דאיירי הכא ברוב עכו"ם ולענ"ד הוא דוחק דכולי פירקין לא איירי אלא ברוב ישראל ולפמ"ש אפילו ברוב ישראל מיתוקמא שפיר מה"ט דכתיבנא וצ"ע:

דף כו עמוד א

בתוספות בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו וי"ל דאין חצר קונה כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות עכ"ל. וכתב מהרש"ל דמוכח מהכא דס"ל להתוספות דבחצר לא שייך יאוש של"מ ודבריו מבוארים שכוונתו דאל"כ תקשי מאי ראיה מייתי מחנות דלמא הא דלא קנה חצירו לבעל החנות היינו משום דבשעת נפילה לחצר הוי יאוש של"מ ואם כן באיסורא אתא לידיה כמ"ש הרא"ש ע"ש ומהרש"א השיג על מהרש"ל וכתב דהתוס' לשיטתייהו דמתני' דחנות לקמן איירי ברוב עכו"ם וכן ההיא דלוקח מן התגר איירי נמי ברוב עכו"ם עכ"ל ע"ש באריכות ולענ"ד כ"ז דוחק גדול דא"א לומר כן דהא כולי פירקין לא איירי אלא מרוב ישראל מדפסיק ותני אלו חייב להכריז בדבר שיש בו סי' וכן מתני' דמצא אחר הגפה וכלי באשפה ובכה"ג איירי כולהו מתני' דפירקין ומ"ש התוספות לקמן דגרסינן אפילו צרורין אמימרא דר' אלעזר קאי דקאמר אפילו צרורין משכחת לדינא דמתני וע"ז כתבו התוספות דמשכחת לה נ"מ ברוב עכו"ם אבל עיקר מתני' ודאי לא איירי מזה וכ"ש הא דאמרינן לא שנו אלא בלוקח מן התגר א"א לומר דאיירי דוקא ברוב עכו"ם מטעמא דכתיבנא וא"כ דברי מהרש"ל במקומן אלא שהש"ך בסי' רס"ח השיג על מהרש"ל בע"א וכתב דכוונת התוספות לדייק אליבא דרבא דסבירא ליה יאוש של"מ הוי יאוש א"כ תקשי ליה מתני' דחנות אע"כ כסברת התוספות כאן וא"כ מדרבא נשמע לאביי דהא לא פליגי בהכי עכ"ל ע"ש:

בגמרא ואמאי ליזול בתר בתרא ולפרש"י השוכר האחרון מיקרי בתרא. וקשיא כיון דלפרש"י ותוספות כולהו בבי דמתני' מיירי בדשתיך א"כ דלמא ה"נ איירי בדשתיך וא"כ ודאי אין זה של השוכר האחרון אלא של בע"ה מימים קדמונים ואע"ג דבע"ה אין מתייאש מחפצו אף לימים רבים כמ"ש התוס' בד"ה בכותל ע"כ היינו היכא שדר בביתו אבל הכא שהשכירו לאחרים מסתמא כבר ביקש באותו שעה שיצא לו מהבית ולא מצאו ונתייאש מש"ה זכה המוצ' ואפשר דמה"ט גופא כתבו התוספ' לפ' בע"א דהבתרא היינו הבע"ה ואיירי מסתמא שדר עמהם וא"כ אפילו אי איירי בדשתיך לא מייאש אלא דממה שכ' בסוף דבריהם דאין ב"ה מתייאש כו' כיון שאין עכו"ם דרים עמו עכ"ל. משמע דבשעה שדרים עמו ודאי מייאש אלא שיש לתלות שהטמין אחר שכבר יצאו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקמי בדשתיך וא"כ מטמון ישן הוא וכיון שהשכירו ודאי ביקש ולא מצא ושפיר זכה המוצא מדין יאוש וצ"ע ודו"ק:

בתוספות בד״ה לשלשה בני אדם בפחות מג׳ לא מיקרי רוב כו׳ עכ״ל. ועיין במהרש״א ואף שדבריו נראין מסבר' מ״מ כל כי האי לא הוי שתקי התוספת לפ' בהדיא והסמ״ע כתב בסימן ר״ס ס״ק י״א דכוונת התוספת דג׳ נכרים היינו עם הבע"ה ע״ש וזה דבר שאין הדעת סובלו כמו שהקשה שם הש"ך ע״ש והש"ך כתב דלענין מציאה סברי התוספת דלא הוי רובא בתרי לגבי חד משום דבעינן רובא דמינכר ע״ש. ולענ״ד א״א לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במס׳ מכשירין הובא בפרקין לעיל עיר שישראלים ועכו״ם גרים בה אם רוב עכו״ם וכו׳ וקתני סיפא מע״מ חייב להכריז אלמא דכל היכ׳ שיש יותר על מחצה עכו״ם אפילו א׳ תו לא חייב להכריז דאל״כ מאי רבותא דמע״מ וא״כ כיון דהתם אע״ג שיש הרבה בני אדם הוי רוב' בא' יותר מכ״ש בתרי לגבי חד דהוי רוב הנראה וניכר. והנלע״ד בכוונת התוספות משום דע״כ הא דקאמר שעשאו פונדיק לג׳ עכו״ם אין הטעם בזה דתלינן דמרוב עכו״ם נפל דא״כ לא ה״ל למימר הרי אלו שלו אלא יניח ה״ל למיתני כדדייק הש״ס לעיל בהדיא שאם בא הישראל ונתן סימן יחזיר לו דע״כ הכא אפילו בדבר שיש בו סימן איירי כמ״ש התוספת בד״ה וניזיל אלא ע״כ דהטעם שבע"ה גופא מייאש שסובר שרוב עכו״ם ימצאוהו וא״כ התוספת לשיטתייהו דמשמע מדבריהם לעיל דף כ"ד ד״ה בטמון דרשב״א גופ׳ לא קאמ׳ דהוי יאוש בעלי׳ ברוב עכו״ם אא״כ הוא מקום שרבים מצויין דאל״כ לא מהני רוב עכו״ם לענין יאוש בעלי׳ כ״כ שם להדי׳ וא״כ נתיישבו דבריה' כאן וכוונת' דכל זמן שלא השכירו לג׳ עכו״ם כא' אלא לשנים ודאי לא מיקרי מקום שרבים מצויין דבפחות מג׳ לא מיקרי רבים כדאמרינן בעלמא כמה רבים ג׳ ומ״ש לא מיקרי רוב היינו דהא בהא תלי׳ דכיון דלא מיקרו רבים לא הוי רוב לענין יאוש והוי של בע״ה אם נתן סימן אבל כיון שהם ג׳ ה״ל מקום שרבים מצויין דנתייאשו הבעלים ברוב עכו״ם כנ״ל ברור בכוונת התוספת בעז״ה ודו"ק:

בד"ה אפילו תימא ג׳ ישראל מלתא דבר קפרא מפר' כו׳ עכ״ל. נראה משום דגרס' התוספת במלת׳ דב״ק לא הי׳ גורסי' לג׳ ישראל אלא לג׳ בני אדם כדמשמע מלשונם בסוף ד״ה וניזיל וא״כ לא שייך שפיר ל׳ אפילו תימא לג׳ ישראל לכך מפרשי׳ דאינהו הוא דמפרשי' מלתא דב״ק אפילו ברוב ישראל וק״ל ועוד נראה דאזלי לשיטתייהו בדיבור הקודם דהא דקאמר לג׳ עכו״ם היינו דוקא שלשה וא״כ ר׳ מנשיא ור״נ תרוייהו אמלתא דב״ק קאי דר״מ מפ' לה בג׳ עכו״ם ור״נ מפ' אפילו בג׳ ישראלים משא״כ לפרש״י דג׳ עכו״ם דאמר ר״מ לאו דוקא אלא איידי דנקט ב״ק ג׳ נקט איהו נמי ג׳ א״כ ע״כ לא קאי לפ׳ מלתא דב״ק דא"כ ב״ק גופא אמאי נקט ג׳ בני אדם דהא בחד נכרי סגי אע״כ דפליג אב״ק וא״כ ר״נ נמי מלתא דנפשי׳ קאמ׳ ודוק:

דף כו עמוד ב

בתוספות בד"ה שנפל משנים כו' אפי' אין בו סי' וכו' ומיירי ששניהם בקשוהו יחד כו' עכ"ל. פי' דכיון ששניהם בקשוהו תו לא חייש לרובא דעלמא ומש"ה בנפל משנים יחזיר בין יש בו סימן ובין אין בו סימן ובנפל מג' הוי שלו אפילו ביש בו סי' דאפ"ה מייאש כיון דלא תלי ברובא דעלמא אלא באותן שבקשו כבר מצאו וכיון דלא מצי למינקט בדינא מייאש אבל כשלא בקשוהו יחד ליכא לחלק בין ב' לג' אלא בין יש בו סי' לאין בו סימן דבאין בו סימן אפילו בשנים הוי שלו דחייש לרובא דעלמא שימצאוהו ומתייאש כיון דליכא סימן וכשיש בו סימן אפילו בג' חייב להכריז דאף על גב דלא מצי למינקט בדינא אפ"ה לא מייאש דתלי ברובא דעלמא כשירים שימצאוהו ויחזרוהו לאחר הכרזה כמו בכל דוכתי כנ"ל ונ"מ לדינא לאפוקי ממ"ש הש"ך סימן רס"ב סק"ד דלמסקנא אפילו באין מבקשין לא מייאש אפילו אין בו סימן דאימר שותפי נינהו ע"ש. ולענ"ד אין סברא לומר כן דלמה לא ניחוש לרובא דעלמא וצ"ע:

שם בגמרא אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה כו' והא דלא קאמר אי נקיטנא להאי אמר לאו דידך היא אלא דחברך דאפשר שחבירו יודה לו שלא נפל ממנו כלום ועוד דמלתא דפסיקא נקט דאפילו בדבר שיש בו סימן אפ"ה מייאש מה"ט דאמר לא שקלתיה ודו"ק:

בתוספות בד"ה מתנה כו' עיין בספר בעל המאור באריכות:

בגמרא א"ר אליעזר אפילו מונחים ע"ג שלחן. וכתב הרמב"ם דאפילו ברישא במונח ע"ג תיבה נמי דינא הכי אלא דנקט ר"א מלתיה אסיפא היינו משום דמבבא דסיפא דייק לה כדקאמר רבא בסמוך וכ"כ הש"ך בשם הירושלמי אבל הרבה פוסקים נחלקו עליו וק"ל:

בתוספות בד"ה אפילו צרורים כו' וי"ל דגריס לה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם עכ"ל. אבל הרא"ש כתב דאפילו ברוב ישראל נמי מייאש אפילו יש בו סימן וע"ש הטעם:

דף כז עמוד א

גמרא ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו. וקשיא לי דלמא הא דרבי רחמנא שה לגיזותיו היינו לשבח גיזה שהשביח אחר שנתייאשו הבעלים וסד"א דנהי דלענין גוף האבידה לא מהני יאוש אחר שכבר הוא ביד המוצא היינו משום דמעיקרא מיהא באיסורא אתא לידיה כדאמרי' בריש פירקין משא"כ לענין השבח גיזה ה"א דמהני היאוש לענין הגיזה בהשביח אח"כ דהא בהתירא אתא לידיה קמ"ל דאפ"ה חייב להחזיר ובשלמא למאן דס"ל בעלמא יאוש כדי קנה אפי' היכא דבאיסורא אתא לידיה א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא מהני באבידה כשמצא לפני יאוש ואח"כ נתייאש היינו משום דאף על גב דיאוש קונה בעלמא לענין גוף החפץ מ"מ צריך ליתן דמים וכ"כ התוספות בפ' מרובה דף ס"ו בד"ה ה"נ ע"ש היטב מוכח מזה דבאבידה נמי כה"ג זוכה המוצא בשבח שהשביח אחר היאוש וא"צ להחזיר אלא דמי האבידה מה שהיתה שוה לפני יאוש משא"כ למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה הדרא קושיא לדוכתיה ול"ל דאפי' למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה מודה הכא בשבח אבידה כה"ג דכתיבנא דזכה המוצא כיון דבהיתירא אתא לידיה דא"כ הקושי' קיימת על כל הפוסקים דלא לישתמע שום פוסק לכתוב כן ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י כו' עין מ"ש בזה בפרק הפרה לקשר הדברים ולפי מה דכתיבנא בסמוך היה אפשר לומר עוד דדוקא לרבא קשיא למאי דס"ל בפרק מרובה דיאוש כדי קונה לחד גירסא שהביאו התוספות שם אלא דנראה עיקר כגירסא שניה של התוספות דרבה גרסינן ורבא ס"ל דלא קנה ע"ש דף ס"ו:

בתוספות בד"ה בעידי אוכף פי' אי סימנים לאו דאורייתא כו' עכ"ל. דבריהם מבוארים דקשיא להו אמאי נקט רבא בתרתי עדי אוכף וסימני אוכף דבשלמא לענין עדים וסימנים דגופא שייך שפי' למיתני תרתי בדרך לא זו אף זו משא"כ לענין האוכף אין רבותא בזה יותר מבזה דעיקר החידוש דמהדר החמור ע"י האוכף לכך כתבו התוספות דנקט עדי אוכף אי סימנים לאו דאורייתא ולצדדין קתני אי סימנים דאורייתא אתי קרא לסימני אוכף ואי לאו דאורייתא אתי לעדי אוכף כדאמרינן לקמן להדיא ודברי מהרש"א בזה אינן מבוררים לי וכן מ"ש דמשמע מדברי התוספות לעיל דא"א לאשכוחי עדים בלא סימנים כלל קשיא לי א"כ ל"ל דכתב שמלה למעוטי דבר שאין בו סי' דאינו חייב להכריז מה"ת יכריז כיון דא"א בשום ענין להיוודע ממי נפל ודוחק לומר דקרא אתי להיכא שראה ממי נפל אע"כ דיימנין דמשכחת לעדים בלא סימנים ע"י ט"ע כדפרש"י לקמן ומ"ש התוס' לעיל היינו לענין דמתייאשו הבעלים בדבר שאין בו סי' כיון דלא שכיח מלתא למצוא עדים כיון שאין בו סימן ודו"ק:

בגמרא ואידך הא דרבנאי מנ"ל. הוי מצי למימר דסבר ליה כהני תנאי דס"ל בפרק המקבל דף קי"א גזל כו' וע"כ אייתר ליה קרא דומצאתה לאין בו ש"פ וק"ל:

שם נפקא ליה מומצאתה ופרש"י דוי"ו דומצאתה קא דרש. ולכאורה יש לדקדק דא"כ ה"ל להקשות ואידך האי וא"ו מאי דריש ביה ולולי פרש"י היה אפשר לומר דהא דקאמר נפקא ליה מומצאתה היינו דיליף הכל מפשטא דקרא דומצאתה דממילא כיון דכתיב אחיך למעוטי כותי וכתיב ומצאתה בהאי קרא גופא דמשמע דאתא לידיה ממילא קאי עליה מיעוטא דאחיך אפילו בכה"ג וכן הא דבעינן ש"פ משמע ליה מפשטא דקרא מדקרי ליה מציאה משמע שהיא ש"פ אלא שרש"י לא פי' כן ואפשר דמשום דבלא"ה יש להקשות מנ"ל דהאי אחיך למעוטי כותי דלמא לאידך גיסא דבישראל בעינן דוקא שיהא שוה פרוטה משא"כ בכותי אפי' בפחות מש"פ חייב להחזיר כדקי"ל בעלמא דממונא הוא לגבי כותי אע"כ דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך ומצאתה דאתא לידיה למעוטי כותי אפילו היכא דאתא לידיה ואי בכותי חייב להחזיר אפי' בפחות מש"פ ועובר על לא תוכל להתעלם כ"ש היכא דאתי לידיה דחייב להחזיר לכותי אע"כ דאחיך למעוטי אתא נמצא לפ"ז ע"כ צ"ל דמייתר ליה הא דומצאתה לכדרבנאי דאי מפשטא דקרא היה אפשר לומר לאידך גיסא ודוק היטב:

שם ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. ויש לדקדק דלמא דריש ומצאתה לכדרבנאי וכן בסמוך דמקשה למ"ד ומצאתה הא בעינן אשר תאבד הו"ל מיבעיא ליה לכדר"י. מיהו לפמ"ש בסמוך דמפשטא דקרא שייך למילף תרווייהו כיון דגלי קרא דבעינן ש"פ ה"ה למאי דכתיב בסיפא דקרא ומצאתה א"כ א"ש ולפרש"י לעיל נמי י"ל דהשתא משמע ליה דכ"ע ילפי הא דרבנאי מוא"ו דומצאתה והא דר"י ילפי מממנו וק"ל:

שם איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים כו' פרש"י לאהדורי גט שאבד מן השליח המביאו כו'. ונראה לכאורה מפשטא דסוגיא דשמעתין ומפרש"י דהא דמספקא לן אי סמכינן אסימנים מדאורייתא היינו משום דאיכא למימר דלא חיישינן מדאורייתא שמא יש עוד אחר שנמצאו בו אותם סימנים עצמן ומש"ה מדמה לה הש"ס בסמוך להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיירי נמי בחששא כה"ג דאי אמרינן דהא דמהדרינן אבידה בסימנים דאורייתא ולא חיישינן כי היכא דאיתרמי סימנים לזה האיש שאומר הסימנים הכי נמי אפשר שיש עוד לאחד כמו כן באותן סימנים עצמן אם כן ממילא דה"ה לענין גט אשה ולעידי מיתה דלא חיישינן לחששא כה"ג דאין לחלק בין ממון לאיסור ולפ"ז יש לתמוה טובא א"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא אי הוי סימנים דאורייתא מהדרינן אפילו גט אשה ולעיל סוף פרק קמא משמע מסוגית הש"ס להדיא דבגט אשה הנאבד לית לן למילף איסורא מממונא כדאמר רב עמרם לרבה דלא חייש לשני שוירי היכי פשיט מר איסורא מממונא ונהי שהתוספות כתבו שם דמדאורייתא שפיר שייך למילף בגט איסורא מממונא בק"ו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כו' ע"ש מ"מ הרי תירצו שם בתוספות דהא דקאמר היאך פשיט איסורא מממונא היינו דנהי דמדאורייתא חמור ממון מאיסורא וילפינן בק"ו אפ"ה איכא למימר דמדרבנן מחמירין טפי בגיטין משום חומרא דאשת איש כמו שהחמירו במים שאין להם סוף כו' ע"ש ואם כן אמאי פשיטא לתלמודא הכא דאי סימנים דאורייתא לענין מציאה מהדרינן נמי גט אשה בסימנים והיאך פשיט איסורא מממון אכתי איכא למימר דבאשת איש החמירו חכמים דלא נהדר בסימנים. ומיהו לפי תירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דדוקא לענין חששא דשני יב"ש דלא הוי אלא לעז בעלמא אמר שפיר והיאך פשיט איסורא מממונא כיון דבממון לא שייך לעז כלל ולפ"ז הוי אתא שפיר הך דשמעתין דלענין סימנים דלא שייך לעז אלא עיקר הספק אי חיישינן מדאורייתא דזימנין דמיתרמי סימנים כמו סימנים ובזה פשיטא ליה לש"ס דשייך שפיר למילף איסורא מממון ולא משמע לן השתא הך סברא דבאשת איש החמירו אלא היכא דאיתמר בפירוש משום דלא דמי למים שאין להם סוף כמו שפירשתי בחידושי לעיל ספ"ק. אלא דלפ"ז קשה לי לאידך גיסא בהא דקאמר אי סימנים דרבנן לא מהדרינן גט אשה דהא שפיר מצינן למימר דאפילו הכי מהדרינן גט אשה כיון דאפילו בלא סימנים מהדרינן גט אשה מדאורייתא ע"י שמו ושם אביו ושם עירו שנכתב בגט ואפילו בהוחזקו שני יב"ש נמי מהדרינן מדאורייתא כדמוכח להדיא בסוגיא דריש פרק האשה שלום מהנך שטרי דחבי בר ננאי ע"ש דאפילו בהוחזקו איירי וכיון דלענין ממון סמכינן אשמו ושם אביו ה"ה לענין גט אשה למאי דקיי"ל השתא דמדאורייתא ילפינן שפיר איסורא מממונא מק"ו אלא משום לעז בעלמא לא מהדרינן ולפ"ז מצינו למימר בפשיטות דהיכא דאיכא נמי סימנים דמהני מיהו מדרבנן לענין ממון אפילו בלא שמו ושם אביו א"כ ממילא דה"ה לענין גט אשה שפיר סמכינן אסימנים בהדי שמו ושם אביו ושם עירו דע"י סימנים תו ליכא לעז ועיין מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ז. ונראה לע"ד בזה ליישב הסוגיא דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו התוספות בזה גבי ב' שוירי דהחמירו לענין שמו ושם אביו ושם עירו לחוד ומה"ט גופא איכא למימר נמי דלא סמכינן אסימנים לחוד דאפילו אי הוי סימנים דאורייתא לענין ממון אפ"ה באשת איש החמירו אלא דאפ"ה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דאי סימנים דאורייתא לענין ממון ממילא דמהדרינן אפילו גט אשה ולא החמירו באשת איש כיון דאיכא נמי שמו ושם אביו ושם עירו דמהני לענין ממון אפילו בלא סימנים ותרי חומרי כי הנך לא מחמרינן באשת איש כיון דאיכא תרתי למעליותא דכל חד וחד מהני לענין דאורייתא משא"כ אי אמרינן דסימנים דרבנן פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלא מהדרינן גט אשה אפילו בהדי שמו ושם אביו ושם עירו משום דבאשת איש החמירו כיון דמדאורייתא ליכא אלא חד למעליותא והא דמקשה הש"ס בסמוך ממתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יבואר לקמן בשמעתין כנ"ל ונכון ודוק היטב. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספות דלעיל ספ"ק גבי שני שוירי אמנם לולי דבריהם היה נראה לי לפרש בענין אחר דדוקא לעיל ספ"ק מקשה הש"ס שפיר היאך יליף איסורא מממונא ולא שייך האי ק"ו שכתבו התוספות מאותו הטעם שכתבתי שם עיין עליו אבל הכא לענין סימנים קאמר שפיר דאי מהני סימנים דאורייתא בממון מדרשא דשמלה או מדרשא אחריתי ממילא דמהני נמי באיסורין אפילו בגט אשה דהוי דבר שבערוה אפ"ה ילפינן שפיר בג"ש דדבר דבר מממון דמה להלן בדבר ברור אף כאן בדבר ברור וכי היכי דסימנים מיקרי דבר ברור כמו עדים לענין ממון כדאמרינן לקמן דעד אחד במקום סימנים לאו מידי הוא ה"ה דהוי נמי דבר ברור לענין דבר שבערוה דאין ג"ש למחצה משא"כ לעיל גבי שני שוירי לא שייך הך ג"ש כיון דבממון גופא לא אשכחן בהדיא דלא חיישינן מדאורייתא לשני יב"ש או לשני שוירי שהרי ענין השטרות גופייהו לא נזכרו בתורה כלל אלא מקרא דדברי קבלה ידעינן להו דכתיב וכתוב בספר וחתום ומש"ה מקשה שפיר היאך פשט איסורא מממונא כנ"ל נכון מאוד. ועוד היה נ"ל לפרש פי' אחר בכוונת הסוגיא דהא דמספקא ליה בסימנים אי דאורייתא או דרבנן לאו משום האי חששא לחוד דשמא איתרמי סימנים כסימנים מספקא ליה אלא דמספקא ליה נמי אי סמכינן אסימנים מדאורייתא ולא חיישינן לרמאי שכבר הכיר בסימנים או לא ולפי זה מספקא ליה שפיר נמי לענין גט אם אשה אומרת סימני גט אי סמכינן עליה ולא חיישינן לרמאות או לא וכן לענין שליח שלא נתפרסם שליחותו בעדים ולא ראינו הגט בידו קודם שנאבד אלא שהוא אומר שהוא שליח הגט ושיחזירו לו ע"י סימנים דבכה"ג אי חיישינן לרמאי ולא סמכינן אסימנים תו לא הוי האי שליח אלא כעד אחד בעלמא דלא מהימן בגט אשה והשתא לפ"ז א"ש דודאי לענין חשש רמאות לא מהני כלל הך מילתא דשמו ושם אביו ושם עירו וא"כ שפיר קמיבעיא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן ונ"מ לאהדורי גט אשה בשוק כנ"ל ולקמן בשמעתין יבואר יותר ודוק היטב בכל מ"ש בזה:

דף כז עמוד ב

בגמרא ת"ש חמור בסמני אוכף. לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת"ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא"כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע"י סימני אוכף א"כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו"ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א"כ לפ"ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא"כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:

בתוספות בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל. כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע"כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ"ש התוספות לעיל אע"כ דברייתא היא וק"ל:

בד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב"ח ח"מ סימן רס"ז שהאריך בלשון התוספות והמעי' בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ"ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע"י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא"כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ"ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי' הראשון ומש"ה מקשו דא"א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי' ע"י סימנים אלא דאפ"ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כדכתיבנא דמ"מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע"ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני' היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו' וכתבו ועוי"ל כו' היינו כפירוש ראשון שע"י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני' דלקמן איירי בודאי רמאי כנ"ל ודו"ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש"י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה"ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה"ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ"ל שהיא דעת הראב"ד פי"ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ"ש שם ה"ה ולמאן דס"ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע"כ היינו משום דברמאי כ"ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא"כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו"ק:

בגמרא ת"ש אין מעידין אלא כו' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע"פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל"כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ"ז אכתי קשה בהא דמשני הש"ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות"ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא"ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ"ז ע"ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה"ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא"ה נמי א"ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ"ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס"ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע"ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ"ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:

בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ול"ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה"ג י"ל דל"ח לשאלה כי היכי דל"ח למכירה אליבא דכ"ע משום דאוקמא בחזקתו אע"ג דמכירה שכיחא ה"ה די"ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא"כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די"ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת"ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא"כ ע"כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה"ג צריך לפרש בלשון התוס' בד"ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע"כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא"כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ"כ מהרש"א ועי"ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:

שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס"ד חיישינן לשאלה כו' ניחוש לשאלה. ויל"ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ"ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא"כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא"כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי' התוספות אפ"ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ"ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל' חיישינן ומש"ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ"ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ"ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא"כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ"ז תו ליכא אלא חששא דב' יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש"ה שפיר מצ"ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא"ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג"כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את"ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב' יב"ש אפ"ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ"ק ובסוגי' דגיטין דף כ"ז ועי' שם בחידושינו. וכ"ש דקשה טפי על פי' רש"י ז"ל ביבמות דף ק"כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ"ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ"ז בקונטרס עגונות ומתוך מ"ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע"ש וכאן אין להאריך יותר וע' בסמוך:

בתוספות בד"ה וניחוש לשאלה וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו' עד סוף הדיבור. ומהרש"ל ז"ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א' האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ"ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש"ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא"כ הכא דאיירי בשליח מש"ה מהימן ואף לפרש"י שכ' לעיל בד"ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ"מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא"כ הכא מצ"ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ"מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב' יב"ש משא"כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד דחיישינן לשאלה כו' וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע"כ דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א"כ מקשו התוספות וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו' כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר:

דף כח עמוד א

בגמרא אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב כו' לאו בסימנים. לשון הסוגיא תמוה מאד דהא לעיל דחי הש"ס בהדיא לזו הראיה וקאמר לא בעדים ועוד דרבא גופא קאמר בסמוך את"ל סימנים דאורייתא כו' עד משום דאיכא למימר כדשנינן וא"כ מעיקרא אמאי ניחא ליה ונראה לי דבאמת מגוף הברייתא ליכא לאוכוחי מידי אלא משום דבמתני' טובא מצינן דמהדרינן בסימנים בכולי פירקין אלא דמספקא לן אי מדאורייתא או דלמא תקנתא דרבנן היא מאיזה טעם שהיה נראה להם לתקן אף על גב דליתא מדאורייתא ומהדר למיפשט ממשניות וברייתות ודחי להו עד דפשיט להו רבא מסברא והיינו ממאי דאמר רבא לעיל את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא כו' ושקיל וטרי בזו הסברא עד דמסיק אלא אמר רבא סימנים דאורייתא וכל זה אריכות הל' בחדא ריהטא הוא לישנא דרבא ורוצה להוכיח דע"כ דאורייתא היא דאי ס"ד לאו מדאורייתא אלא מתקנת חכמים מאי תקנה היא זו שהרי אין טעם לדבר אע"כ דהא דתנינא בכולי פרקין דמהדרינן בסימנים היינו מדאורייתא אלא דאכתי תקשה היאך הוי מדאורייתא דהא לא מצינו דבר זה מפורש בתורה וע"ז מסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש וכו' ופירשו חכמים דהאי דרישה היינו בסימנים ובזה נתיישב הא דקאמר רבא דכתיב והיה עמך ולא קאמר דתניא והיה עמך כו' דרוש אם הוא רמאי כו' שהרי ברייתא ערוכה אע"כ דעכשיו אין צורך לפשוט מברייתא ועוד דלא מוכח מברייתא מידי דאיכא למדחי בעדים אלא שגוף הדין כבר נפשט דמדאוריית' הוא כיון דלא מצינו לו טעם מדרבנן אלא שהוצרך להביא ראיה שמצאו חכמים טעם דין זה מן התורה כן נראה לי ברור עי' בלשון הרא"ש ז"ל והנראה לענ"ד כתבתי. ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר יותר נכון והיינו לפי מ"ש לעיל בתחילת הסוגיא דהא דאיבעיא לן אי סימנין לאו דאורייתא היינו משום דמספקא לן לחד מתרי גווני אי משום דאפשר מדאורייתא לא סמכינן אסימנין דזימנין דמיתרמי סימנים כסימנים וחששא זו שייך אפילו במי שאינו רמאי אלא דלענין חששא זו יש לחלק בין סימנים מובהקים לשאינם מובהקים דמובהקים לא שכיח דמיתרמי סימנים כסימנים או דאפילו במובהקים נמי מספקא לן דאפשר דלא סמכינן עלייהו מדאורייתא היכא דשייך חשש רמאות שכבר ראה והכיר באותן הסימנים. נמצא לפ"ז א"ש כל השקלא וטריא דלעיל כדפרישית כל אחד על מקומו. מיהו לבתר דמייתי לעיל פלוגתא דתנאי לענין מעידין על השומא ואיירי בו רבא בתרי לישני ולחד לישנא משמע ליה מיהא דסימנים מובהקים ודאי מהני היכא דלא שייך רמאות כגון בהאי דאין מעידים על השומא ובתר הכי בעי רבא למיפשט הך מילתא מסברא דנפשיה אם יש שום סברא לומר דסימנים דהשבת אבידה תקנתא דרבנן היא בכל ענין דלא סלקא ליה הך סברא כהוגן והיינו מדתנן מצא תכריך של שטרות כו' הרי זה יחזיר דודאי אין זו תקנת חכמים דאטו מי ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה והיינו ע"כ דהכא לענין חשש רמאות איירי דשמא הכיר המלוה באותן סימנים ומפסיד הלוה מעותיו בחנם משא"כ חשש דסימנים כסימנים לא שייך בהך דתכריך שטרות כלל וכדמשמע להדיא מלשון רש"י במה שכתב בד"ה אלא הא דתנן כו' ואי נפל מיניה דלוה מי ניחא ליה כו' והיינו כדפרישית נמצא דלפ"ז שפיר מסיק רבא וקאמר אלא סימנין דאורייתא והיינו דנקיט מיהא פלגי בידיה דע"כ מדאורייתא לא חיישינן לרמאות וא"כ לפ"ז בסימן מובהק דלא שייך חששא דסימנים כסימנים ודאי סמכינן עלייהו מדאורייתא והיינו דמסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש כו' דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנים דהיינו דע"י סימנים מובהקים ניכר שאינו רמאי וסימנים כי הנך כעדים דמי. נמצא דלפ"ז תפשוט האיבעיא במקצת לענין סימנים מובהקים אבל באינם מובהקים אכתי האיבעיא במקומה עומדת והיינו דקאמר רבא בתר הכי את"ל סימנים דאורייתא דנהי דכבר פשט דמובהקים דאורייתא אכתי באינם מובהקים מספקא ליה והיינו דמסיק הש"ס משום דאיכא למימר כדשנינן והיינו כדמשני לעיל דדרשהו היינו בעדים וסימנים שאינם מובהקים לאו כעדים דמי כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ט"ו יום וא"ת והלא א"י הוא ת' פרסה כו' נשאר מצד א' ל"ט ימים עכ"ל. ולא ידעתי מנא להו דהני ת' פרסה קחשיב לבד מעבר הירדן דלמא בין הכל לא הוי אלא ת' פרסה דעבר הירדן בכלל ארץ ישראל היא וצ"ע:

דף כח עמוד ב

בגמרא אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז הא קמ"ל. אע"ג דאמר גלימא כו' ויש לדקדק דאכתי מרישא שמעינן לה דבכה"ג לא הוי סימן דאל"כ דבר שאין בו סימן דאמרינן לא יחזיר היכי משכחת לה הרי יכול לומר סימן מה הוא החפץ שנאבד ממנו וצ"ע וע' מ"ש הרא"ש בריש פירקין בריש סוגיא דכריכות בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה ע"כ לא פליגי כו' דאם נשתמש לר"ע נמי חייב כו' דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד דבעינן דעת בעלים עכ"ל. אע"ג דלענין השבת אבידה כ"ע מודו דלא בעינן דעת בעלים כדאמרינן לקמן דף ל"א היינו בהשבת אבידה דעלמא שלא שלח בה יד אבל הכא דלר"ע כיון דאסור להשתמש ונשתמש תו לא מיקרי בעל אבידה אלא ה"ל כגזלן וחייב באחריות מיהו אפ"ה משכחת לדר"ע דאינו חייב באחריות כל הדמים אלא במה שנשתמש בלבד וכגון שלא הגביה כל המעות וכדאיתא לקמן שילהי המפקיד אלא דמלישנא דר"ע משמע דאם אבדו אינו חייב בשום אחריות מש"ה מוקי לה התוספות כשלא נשתמש וק"ל:

דף כט עמוד א

בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף כו' ויש לדקדק לפמ"ש התוספות כאן ובפרק הכונס דהא דס"ל לר"י דהוי ש"ש משום דעוסק במצוה בשעה שמתעסק לצורכה א"כ מאי מקשה הכא אמתני' דאיירי שכבר מכר האבידה ונשאר אצלו דמי האבידה דתו לא שייך ביה שום טירחא והתעסקות כדאיתא לקמן ע"ב להדיא וא"כ נראה דבכה"ג תו לא שייך פרוטה דר"י דלא יהא אלא ש"ש גופא שקיבל שכירות לזמן ידוע או אומן לאחר גמר מלאכה שכלתה שמירתו ובשלמא כל זמן שאבידה בביתו אף ע"ג שאין מתעסק בה מ"מ מיקרי ש"ש כיון שעדיין מוטל עליו להתעסק בה ויפטור מפרוטה דר"י נמצא שלא כלתה שמירתו אבל לאחר שכבר מכרה שבודאי לא יפטור עוד מפרוטה דר"י למה נטיל עליו בע"כ שמירה דש"ש וכן משמע להדיא מתשובת הרא"ש הביאו הטוח"מ סוף סימן ע"ב גבי משכון דלא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא כ"ז דשייך ביה חיובא לשוטחה ולנערה אבל לא אח"כ ע"ש. ועוד קשה דמפשטא דלישנא דגמרא משמע שרוצה להקשות דר"י לא הוי כשום תנא דאי משום דר"ע לא קאי כוותיה הוי מצי להקשות בפשיטות ולא היה צ"ל ע"כ לא פליגי אע"כ דמשום ר"ט קאמר וא"כ מאי קושיא דהא לר"ט כיון שמותר להשתמש בהן ועל כרחך היינו בשכר טורחו והתעסקותו כפרש"י לקמן תו לא שייך לפוטרו מפרוטה דר"י דלא מיקרי מתעסק במצוה כיון שיש לו הנאה מזה שע"י כן ישתמש אח"כ במעות וה"ל כמו מלוה צריך למשכון דאיכא מ"ד בפר' האומנין דלא הוי ש"ש כיון שלהנאתו מכוון וההיא דהכא עדיף מיניה כיון שהשימוש בדמים גופא לא הותר לו אלא משום טורחו א"כ לאו מתעסק במצוה מיקרי ותדע דאי ס"ד דטירחא זו מצוה היא למה נוטל עליה שכר שהתירו לו להשתמש בדמים וכי היכן מצינו שום מצוה שתקנו חכמים ליטול עליה שכר והא דמצינו לקמן בפרקין טעינה בשכר היינו משום דיליף לה מקרא שעיקר מצוותה בשכר והא דתנינן בנדרים מקום שנוטלין שכר על האבידה כו' כבר פירשו הר"ן דהיינו שכר בטלה אלא שראיתי להרמב"ם שפי' כפשוטו שכר אבידה ממש ובאמת תמה עליו בעל תי"ט וע"ק דא"כ אמאי פסיקא ליה לר"י לומר דכל שומר אבידה הוי ש"ש דהא איכא שומר מעות אבידה וכיוצא בו דאמרינן לקמן ע"ב דלא שייך ביה טירחא ומש"ה אסור להשתמש בהו וא"כ לא שייך ביה נמי מתעסק במצוה ולא הוי ש"ש מלבד שאר קושיות שכתבתי בפרק הכונס ע"ש וכתבתי שם דנ"ל דהא דקרי ליה מתעסק במצוה היינו משום דבשעה שמצאה קיים המצוה דלא תוכל להתעלם אלא דמסוגיא דהכא והקושיא שהקשיתי נ"ל דקרי ליה מתעסק במצוה במה שמתעסק בשמירת אבידה גופא כיון דלא קיבל עליו זו השמירה מדעתו אלא כמקיים גזירת המלך שצוה המקום לא תוכל להתעלם ואספתו אל תוך ביתך והיינו דמייתי רש"י האי קרא בהכונס בפלוגתא דרבה ור"י גופא וא"כ ה"ל לגמרי כמו שאר ש"ש שמקבל שכר על גוף השמירה והיינו נמי כאידך לישנא דמייתי בפרק הכונס דטעמא דר"י משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ ללישנא קמא נמי מש"ה הוא אלא דללישנא בתרא הוי ש"ש במה שנוטל שכר מאת המקום בעשיית המצוה וללישנא קמא בשביל כך לא הוי ש"ש אלא עיקר הטעם שמחמת המצוה נהנה בהנאת ממון בפרוטה דר"י ואם כן לפי מ"ש א"ש דפרוטה דר"י שייך בשמירת האבידה גופא וזה שייך אפילו בדמי אבידה או מעות אבידה אבל הטירחא בניעור ושיטוח היכא דשייכא לא מיקרי מתעסק במצוה ומש"ה תקנו לו חכמים להשתמש בדמים ותדע דהא בפקדון שהלכו בעליו למ"ה חייב בניעור ושטוח ואפ"ה לא אשכחן דמקרי מתעסק במצוה למיהוי ש"ש אע"כ כדכתיבנא אלא שראיתי באמת דמשמע מלשונות הפוסקים הובאו בטוח"מ סימן ע"ב גבי נאמני הקהל דהוי ש"ש על המשכנות וא"כ משמע דה"ה לפקדון שהלכו בעליו למדינת הים לפי הטעם שכתב הש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. והנלע"ד כתבתי אף דמלשון התוספות לא משמע כן ומסתעפים מזה כמה פרטי דינים ולדעתי יש לי על מה לסמוך ואפשר דתליא באשלי רברבי ע"פ סברת פוסקים הקדמונים ונ"ל שהיא ג"כ דעת רש"י ובביאורי לטוח"מ סימן ע"ב יבואר באריכות בעזה"י והא דקאמר בנדרים פרוטה דר"י לא שכיח יבואר בסמוך בלשון התו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוי שואל עלייהו כו' ר"ת וה"ג פסקו דהלכה כר"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין כאן מקום לדבריהם אלו אלא בדברי המקשה דמייתי פלוגתא דרבה ור"י הו"ל לפרש הלכה כדברי מי אלא משום דנ"מ נמי לדברי התרצן דלר"י דאמר בשומר אבידה ש"ש א"כ בדמי אבידה חייב אפילו באונסים לר"ט דקי"ל כוותיה משא"כ לרבה אליבא דר"ט בדמי אבידה לא הוי אלא ש"ש ועוד דעיקר ראיית התוספות לקמן מההיא דפרק המפקיד כמ"ש בסוף הדיבור ואם כן נמשך שפיר לדבריהם הקודמים דמדמי להו אהדדי לאפוקי מדעת המחלקים בין ההיא דהכא לההיא דפרק המפקיד כמו שיתבאר בסמוך:

בא"ד אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני באותה שעה שמתעסק כו' ולפמ"ש בסמוך דמקרי מתעסק במצוה בשמירת האבידה גופא וא"כ נראה שזה שכיח מיהו נ"ל בלא"ה דהא דקאמר התם פרוטה דר"י לא שכיח היינו דלא שכיח שימנע אדם ליתן פרוטה לעני כשמתעסק במצוה וק"ל. אח"ז ראיתי שבעל תי"ט כ"כ בפרק אין בין המודר והנאני מאד שכוונתי לדעתו:

בא"ד ועוד דוחק אחר כו' ואשמעינן קרא דהוי ש"ח ולרבה אית ליה מסברא עכ"ל. ול"ל דאי מסברא ה"א דאפי' ש"ח נמי לא הוי כיון דלא קיבל עליו שום שמירה דא"כ מקרא נמי ליכא למילף דהא מקרא משמע טפי דמרבה אפילו לחצר שאינה משתמרת לגמרי אי ס"ד דאפי' ש"ח נמי לא הוי אע"כ דכ"ז ידעינן מסברא דהוי ש"ח ועמ"ש בפ' הכונס:

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי היא כו' וטעמא דר"ע דאמר אבדו מעותיו כשמואל כו' אלא לר"י כי נמי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר"א כוותיה כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דהתם קאמר הש"ס מעיקרא לימא ר"א ור"ע פליגי בדשמואל ומשני דכ"ע לית להו דשמואל אלא פליגי בדר' יוסף פי' דמאן דלית ליה דשמואל סובר דטעמא דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש לאו משום דשמואל אלא משום פרוטה דר"י ממילא לק"מ לרבה דאיהו סובר שפיר דפליגי בדשמואל וטעמא דמ"ד דהוי ש"ש משום דשמואל ולא משום דר"י וזיל הכא קמדחי ליה משא"כ לר"י ע"כ לא קאי כמ"ד ש"ח דא"כ נהי דלית ליה דשמואל מ"מ ליהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אע"כ דפליג והוי כתנאי כ"ז דברים פשוטים והארכתי בשביל דבר שנתחדש לי דקשיא לי טובא על דברי התוספות דאם כן כי מסיק התם דכ"ע אית להו דר"י והכא במלוה צריך למשכון פליגי אי שייך אפילו בכה"ג פרוטה דר"י שזהו פלוגתא חדשה דלא שמעינן עד השתא ומה צורך לומר ותיפוק ליה דלמאי דמוקי לה במלוה צריך למשכון הוי מצי למימר דכ"ע ס"ל דלא שייך בכה"ג פרוטה דר"י אלא דפליגי בדשמואל כמו לרבה דמ"ד דהוי ש"ש היינו משום דשמואל אע"כ דהש"ס הדר ביה לגמרי ממאי דקאמר פליגי בדשמואל ועומד עדיין בסברתו דכ"ע לית להו דשמואל והיינו ע"כ משום דסתמא דתלמודא לא ס"ל הא דשמואל ואם כן מוכרח לומר דפליגי אי שייך בכה"ג פרוטה דר"י וא"כ מוכח ממילא דבעלמא ס"ל פרוטה דר"י וזו לדעתי קושיא גדולה לדברי התוספות וסייעתא דמחמת זה פסקו כרבה ופסקו נמי כדשמואל אע"ג דקאמר הש"ס דכ"ע לית להו דשמואל וסברי דלרבה הדר ביה הש"ס אלא כל השקלא וטריא אליבא דר"י דוקא ולפמ"ש נתבאר דאי איתא להא דשמואל אפילו לר"י משכחת לומר דפליגי אלא ע"כ דליתא לדשמואל ואם כן ממילא נמי הלכה כר"י מדקאמר הש"ס דכ"ע אית להו דר"י ובאמת זהו סברת רוב הפוסקים אלא שאין תלמיד כמוני מכריע ובבאורי לח"מ סימן ע"ב יבואר על נכון בע"ה ודברי תוספות צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואדרבא מפ' האומנין כו' לוקמה באין מלוה צריך למשכון עכ"ל. עיין בתוס' פ' האומנין ריש ע"ב שכתבו שם בעצמם לסתור זאת הראיה דאי הוי איירי מתני' בצריך למשכון לא הוי פליג ר"י ודו"ק:

בא"ד ועוד ראיה מפרק המפקיד כו' והיינו כרבה דלר"י הוי שואל עכ"ל. להיות שכבר הכנסתי ראשי בין ההורים גדולים בסמוך להביא ראיה לפסק ר"ח וה"ג וסייעתא מההיא דפ' האומנין והכי כתב הרי"ף להדיא דמפרק האומנין מוכח לה אם כן מוטל עלי החיוב לגמור הביאור ליישב ההיא דפרק המפקיד לדעתם וכבר רמזתי ע"ז בפרק הכונס ע"ש ועמ"ש הרא"ש בפ' המפקיד בשם הראב"ד. ולענ"ד נראה דחילוק גדול יש ביניהם דההיא דהמפקיד כיון שהבעלים הפקידו אצלו לדעתם בתורת פקדון ולא בתורת הלואה וע"ש כן קיבלם הנפקד ע"כ שלא רצה להתחייב באונסים דאל"כ היה לו ליתנם בתורת הלואה כיון דסוף סוף שרי לאשתמושי בהו ואף אם לא נשתמש א"צ להחזיר אותן המעות בעצמן דוקא אלא יכול ליתן אחרים תחתיהם כמ"ש התוספות בתחילת הדיבור א"ו אין לנו אלא כמו שאמרו המפקיד והנפקד דליהוי פקדון ולא הלואה אלא משום שכר השימוש עשאו חכמים כאילו מקבל שכר על הפקדון והוי ש"ש אבל מהיכא תיתי נאמר דליהוי כלוה או כשואל בע"כ דאף אי הוי כל הנאה שלו מ"מ קיימא לן דמתנה השואל להיות כש"ח ומכ"ש הכא דלא נעשה שואל ולוה כלל אלא נפקד משא"כ הכא בשומר אבידה שלא קיבל דמי האבידה כלל מדעת הבעלים אלא לדעת עצמו שהרשוהו חכמים למכור את של חבירו וא"כ שפיר שייך לומר דזוזי ה"ל הלואה גביה דלגמרי אוקמוהו רבנן ברשותיה ומה"ט דיכול להשתמש בהם אמרינן דמסתמא איהו גופא בהכי ניחא ליה דזוזי ליהוי הלואה גביה והא דקרי ליה בגמ' שואל ולא לוה היינו כמ"ש התוס' לעיל דעיקר אונסים בשואל כתיבי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה לפיכך כו' וקשה דמאי בעי מאי לפיכך הלא חידוש גדול השמיענו דמעיקרא אמרינן עכ"ל. דבריהם מבוארים דמתחילה קשיא להו דיש כאן חידוש דחייב באונסין אלא שיש מקום לומר דהא גופא לא משמע לתלמודא חידוש דממילא ידעינן כיון דמותר להשתמש ה"ל שואל ופשיטא דחייב באונסין ע"ז כתבו דא"א לומר כן דמלתא דפשיטא היא דהא מעיקרא אמרינן וכוונתם למאי ס"ד דמקשה מעיקרא וכן הוא אף למסקנא אליבא דר"ע דבשכר שימוש לא מחייב לר"ט אלא בגניבה ואבידה ולא באונסין והביאו ראיה לזה דהא אבדו קתני וסתם אבידה היינו אבידה ממש כיון דלמאי דס"ד מעיקרא וכן לרבה אין הכרח לומר דאבדו היינו באונס א"כ חזינן שאין זו סברא פשוטה א"כ לר"י אליבא דר"ט דחייב מה"ט באונסין ודאי חידוש הוא ואיצטריך לאשמעינן לפיכך כנ"ל נכון ובחנם נדחק מהרש"א וק"ל:

דף כט עמוד ב

בפרש"י בד"ה אימא אחד זה ואחד זה שלשים ומתני' נמי דקתני כו' ראב"י היא עכ"ל. אבל מלשון הש"ע דבסימן רס"ז באבידה פסק שגוללה אחד לל' יום ובסימן רצ"ב גבי פקדון פסק גוללה א' לי"ב חודש א"כ ע"כ ס"ל דיש לחלק בין אבידה לפקדון והיינו כמ"ש הש"ך שם דבאבידה כיון שאין הבעלים יודעין בה כלל בעי שימור טפי אבל לרש"י לא משמע ליה לחלק ומש"ה כתב דמתני' נמי ראב"י היא:

בד"ה בענין אחד בפרשה אחת אין קורין עכ"ל. והרי"ף והרמב"ם כתבו להיפך דבשני ענינים אין קורין ובענין אחד קורין. ועי' בת"ח שהאריך להקשות על פרש"י דאם כן הא דג' אין קורין היכי משכחת לה ויש ליישב דבג' אפי' בג' עניינים אתי לנתוחי דאפי' אדם אחד לא יפתח יותר מג' דפין וא"כ בג' בני אדם אפילו ג' דפין אסור וק"ל:

דף ל עמוד א

בגמרא ת"ש שוטחה לצורכה לצורכה אין הא לצורכו ולצורכה לא אימא סיפא כו' נראה דהא דדייק מעיקרא מרישא היינו משום דקשיא ליה אמאי נקט כלל לצורכה טפי מכולהו בבי דרישא דמתני' דאיירי גם כן מחיוב טיפול אבידה לצורכה אע"כ משמע ליה דשאני הכא כיון דממילא מטיא ליה הנאה לכבודו במה ששוטחה משום הכי בעינן דוקא שישטחנה לצורכה לחוד בענין דלא ליתהני בה כלל ומאן דדייק מסיפא קשיא ליה אמאי נקט אבל לא לכבודו דממילא שמעינן לה מרישא דקתני לצורכה אע"כ דקמ"ל דלכבודו לחוד הוא דאסור מש"ה מסיק דליכא למישמע ממתניתין מידי וק"ל:

בתוספות בד"ה בשביל שתינק ותידוש פסולה כו' ומשני דהתם דאוריית' פסולה כו'. וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דמעיקרא ס"ד דבפרה אפילו היכא דעביד בה בידים מלאכה שהיא לצורך הבהמה אף על גב דניחא ליה אפ"ה שרי מדאורייתא אלא דאפ"ה פסולה מדרבנן משום גזירה שמא יעשה לצורכו לבד והיינו ממש כגוונא דמיבעיא לן גבי מציאה לשיטתם בדיבור הקודם דמשום גזירות חכמים נגעו בה וע"ז כתבו התוספות דהתרצן משני דהתם מדאורייתא פסול היכא דניחא ליה והיינו מדכתיב לא עובד בה ומה"ט פסולה נמי בעלה עליה זכר אף על גב דהוי לצורכה ולצורכו והוי נמי ממילא אפ"ה פסול מגזירת הכתוב אלא דהמקשה ס"ד דכיון דשני ליה מקרא דאשר לא עובד בה דכל מלאכה דממילא אסור אפילו היכא דהוי לצורכה לחוד ומש"ה מקשה א"ה אפילו רישא נמי ומשני התרצן דהיינו כדר"פ דבעינן דוקא דניחא ליה ובכה"ג אסור אפילו לצורכו ולצורכה ובזה נתיישב לפרש היטב קושית התוספות דאמאי מייתי ההיא דשכן כו' פי' דהא בלא דר"פ ליכא שום ראיה ממתני' דעלה עליה זכר דפסולה דהא איכא למימר דהתם נמי מדרבנן פסול שמא יעלה עליה זכר בידים ופסול מדאורייתא אם נאמר דעליית זכר הוי לצורכו לחוד כמו שיתבאר בסמוך בשם הראב"ד ועוד דאף אם נאמר דעלה עליה זכר פסול היינו מדאורייתא אכתי ליכא ראיה דלמא שאני התם דהוי לצורכו לבד ואף אם נאמר דעלה עליה זכר הוי נמי לצורכו וצורכה אכתי מצינן למימר דמדרבנן הוא דפסול ותפשוט האיבעי' אע"כ דעיקר הראיה מדר"פ לחוד וא"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ לחוד כיון דמגוף הדין דעלה עליה זכר ליכא ראיה יותר מבהכניסה לרבקה גופא דאיירי בה כן נ"ל כוונת התו' ודו"ק ומש"ה לא ניחא להו נמי לפרש כפרש"י דהא דמייתי משכן עליה עוף היינו לאתויי ראיה דהיכא דלא ניחא ליה כשר וליישב הא דהכניסה לרבקה מהא דמקשינן א"ה אפילו רישא נמי ומייתי ראיה על גוף הדין ממתני' ואח"כ דייק הש"ס מ"ט ואסקה ר"פ מקראי כסוגית הש"ס בכל דוכתי אלא דקשה לפ"ז אכתי לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דהמקשה גופא נמי הוי פשיטא ליה דהיכא דלא שייך לא לצורכו ולא לצורכה כגון בשכן עליה עוף פשיטא דכשר אלא דעיקר כוונת המקשה היה להוכיח כיון דע"כ בהכניסה לרבקה כשר משום דהוי לצורכה ואפ"ה פסול בהכניסה שתינק ותידוש ע"כ היינו משום דלצורכו ולצרכה פסול ותפשוט האיבעיא וע"כ דאפ"ה לא תפשוט משום דר"פ א"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ ודוק היטב ועיין בת"ח באריכות:

בא"ד ואי משום דר"פ אמר למילתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה עכ"ל. ול"ל משום דההיא דהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש אתי ליה שפיר דאיכא למידחי דהיינו טעמא משום דהוי לצורכו ולצרכה וכצורכו לחוד דמי ותפשוט האיבעי' אלא דא"א לומר כן כיון דמקרא מלא כתיב אשר לא עובד בה דפשטא דקרא משמע אפילו מלאכה דממילא ואם כן תקשי אמאי כשירה בהכניסה לרבקה אע"כ משום דר"פ ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש בסמוך דבעלה עליה זכר נמי שייך לצורכו או לצורכה ולצורכו וא"כ ע"כ דאפ"ה מסקה ר"פ מקראי כיון דקושטא דמלתא הכי הוא וא"כ אכתי הוי מצי למימר אהכניסה לרבקה גופא ודו"ק:

בד"ה אף עובד כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת עכ"ל. אבל הראב"ד תירץ בע"א דבפרה גרידא שעלה עליה זכר שלא בשעת עיבור לא מיקרי לצורכה אבל בשעה שנתעברה מיקרי לצורכה ועיין בתי"ט ריש פ"ב דפרה:

בא"ד וא"ת בפרק אין מעמידין כו' לימא דפסולה משום עול עכ"ל. וכוונתם למאי דמסקינן הכא דאפילו במלאכה שלא לדעת הבעלים פסולה היכא דניחא ליה א"כ שפיר יש לחוש שמא עלה עליה עול שלא מדעתו במידי דניחא ליה אבל בלא"ה לא שייך להקשות שמא עשה הכותי מלאכה בידים דלהא לא חיישינן דודאי מתירא הכותי שמא יוודע הדבר ותפסול פרתו שדמיה יקרים ואע"ג דלענין רביעה חיישינן שאני התם משום דיצרו תוקפו:

דף ל עמוד ב

בגמרא איבעיא להו דרכו להחזיר כו' ולא דמי להא דאמר רבה בסמוך בפשיטות הכישה נתחייב בה דשאני התם דאיירי בבעלי חיים ובענין דע"י הכשה זו אנקטה נגרי ברייתא למקום שיכולה לברוח משא"כ הכא לא איירי בענין זה אלא שמשתמרת קצת בעיר יותר מבשדה או דאיירי במידי דלאו ב"ח ואף לדברי המפרשים דהא דהכישה נתחייב לאו דוקא בב"ח איירי אלא בכל מילי ומטעם דכיון שהתחיל גומר וכ"נ מלשון רש"י כאן ומל' הרמב"ם אפ"ה לק"מ דשאני התם שכבר התחיל למחול על כבודו מש"ה חייב לגמור משא"כ הכא דבשדה דרכו בכך וא"כ לא התחיל למחול על כבודו וק"ל:

בתוספות בד"ה אפקרה שלא יכשלו כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אין בין המודר אין הפקר אלא בפני ג' עכ"ל. ול"ל דהתם איירי דוקא לענין לפוטרו ממעשר משא"כ הכא להפקיע מאיסור גזל במחילה בעלמא סגי כמו בכל מחילה דעלמא דמהני אפילו בלב אלא די"ל דהכא לא שייך לשון מחילה כיון דאכתי לא מטא לידיה דהיאך וכדאיתא בח"מ סימן רמ"ג וא"כ אי ס"ד דלא הוי הפקר ממילא קאי ברשות בעלים ונכשל הנוטל בלא תגזול ותדע דהכי הוא דאל"כ למה הוצרך ר"י להפקירם בפרהסיא עד שהוצרך לומר לדידך לא אפקרינהו היה לו למחול בלב בענין שלא ירגיש הלה לחזור ולזכות אע"כ דלא מהני מחילה בכה"ג אלא צריך להפקיר כדין הפקר אלא דמלשון הש"ע סי' רמ"א משמע דכ"ז שלא חזר בו מהני מחילה אפי' כה"ג וצ"ע:

בפרש"י בד"ה זה בית חייהם כו' וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא עכ"ל. פי' דקשיא ליה אמאי לא מוקי לקרא דהכא כפשוטו לענין תורה ומצות לכך מפ' דהנהו כבר כתיבי ברישא דקרא בהדיא ומה שיש לדקדק מפרש"י דכאן לפרש"י דהגוזל כבר כתבתי שם:

בתוספות בד"ה לא חרבה ירושלים כו' וא"ת דביומא אמר מפני שנאת חנם עכ"ל. ויש לדקדק אמאי קשיא להו הכא טפי מכל הני אמוראי דאיירי בכה"ג בפרק כל כתבי דחד אמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו שבת וח"א על שבטלו ק"ש וח"א על שבטלו תינוקות של ב"ר וכה"ג טובא וביומא אמרינן דמקדש ראשון חרב על שהיה בהם ע"ז וג"ע וש"ד ובפ' כל כתבי נמי ע"כ אמקדש ראשון קאי דהא מייתי מקראי וי"ל דכיון דהתם כל אחד מייתי מקרא א"כ ע"כ פשיטא להו דכולהו גרמו דאל"כ קשיין קראי אהדדי אבל הכא דר"י לא מייתי שום קרא לדבריו וע"כ היינו משום דבבית שני איירי ואם כן מקשה שפיר דהא ביומא משמע דבית שני חרב מפני שהיה בהם ש"ח וע"כ היינו דהכי גמירי להו שהיה בהם ש"ח וא"כ נהי דלר"י הוי גמיר ליה קושטא דמלתא שהיה בהם ג"כ זה העון שלא עשו לפמה"ד מ"מ אמאי קאמר לא חרבה כו' ומנא ליה דבשביל ש"ח לא היה ראוי ליחרב לולי העון דלפנים משה"ד ומשני התוספות דמסברא קאמר ר"י דהא והא גרמו. ואפשר דיליף לה מק"ו ממקדש ראשון שלא נחרב אלא בשביל כמה עונות אף על גב שהיו ג"כ חמורים וכעין זה אמרינן ביומא ע"ש ועי"ל דש"ח היינו מחמת שלא עשו לפנים משה"ד לעבור על מידותיהם וא"כ תרווייהו חדא מלתא היא וק"ל:

דף לא עמוד א

בגמרא הא גופא קשיא כו' הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה. ויש לדקדק מנא ליה לדייק בתרתי דלמא לעולם רצה בדרך נמי הוה אבידה והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעינן דאפילו בין הכרמים דוקא רצה הוי אבידה אבל רועה אינה אבידה או דלמא להיפך וכן רבא כיון דמשני במתני' דרצה ארצה לא קשיא למה ליה לשנויי עוד לאוקמא רישא בכרמים דישראל וסיפא כו' לוקי סיפא נמי בישראל ואפילו רועה בין הכרמים נמי יחזיר והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעי' דאפילו רצה דוקא בין הכרמים יחזיר אפי' בדאפה לגבי מתא משום דמסקבא אבל רצה בדרך ואפה לגבי מתא לא יחזיר ויש ליישב ודו"ק:

שם ולמה ליה למכתב פריקה כו' ונראה מפרש"י דמקשה דחד קרא מייתר לגמרי ולא כפי' תוספות וכפרש"י נראה מדקאמר למה ליה למכתב פריקה ואי כפי' התוספות ל"ל למכתב בפריקה הל"ל ומה שהקשו בתוספות על פרש"י הקושיא ראשונה כבר יישבה מהרש"א דרש"י לשיטתו בפירושו לקמן ע"ש במהרש"א ומה שהקשו התוספות דאם כן לא שייך האי צריכותא הכא נ"ל ליישב דבלא הסוגיא דהכא לא היה מקום להקשות תרי קראי בפריקה וטעינה ל"ל נילף חדא מאידך דאיכא למימר דאפ"ה איצטריכו תרי קראי דעזוב תעזוב לאשמעינן דאפילו כמה פעמים כדתנן לקמן במתני' וקרא דהקם תקים לאשמעינן דאפילו אין בעליו עמו אבל בסוגיא דהכא דמסיק דאפילו כמה פעמים ושאין בעליו כולהו מחד קרא נפקא א"כ מקשה שפיר אידך קרא לגמרי ל"ל כנ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה ל"ל כו' אלא י"ל ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן כו' עכ"ל. וקשה דמ"מ היא גופא תקשה אמאי קשי' ליה למקשה טפי איתורא דאין בעליו עמו דכתיב תרתי זימני ולא קשיא ליה אגופא דקראי למאי איצטריכו תרווייהו אע"כ דהוי ידע לצריכותא וא"כ מה"ט גופא איצטריך לכתוב בכ"א ריבוי דאין בעליו עמו ויש ליישב דעיקר קושי' המקשה דיתורא דפריקה ל"ל דנהי דגופא דקרא איצטריך לגלויי אטעינה דהוא בשכר נגד הסברא החיצונה מ"מ כיון דגלי לן קרא בטעינה דאפילו אין בעליו עמו חייב אף על גב דליתא אלא בשכר פריקה שהיא בחנם לא כ"ש דחייב אפילו אין בעליו עמו וע"ז משני הש"ס שפיר דאי לא כתב רחמנא עזוב תעזוב בפריקה לרבויי אין בעליו עמו והוי ילפינן לה בק"ו מטעינה הו"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה כשאין בעליו עמו בשכר דוקא קמ"ל עזוב תעזוב דאפילו אין בעליו עמו נמי בחנם א"נ ל"ל להיפך דאי לאו יתורא דאין בעליו עמו בפריקה סד"א דבפריקה ודאי אידי ואידי בחנם כסברא החיצונה אבל בטעינה לא הוי ידעינן דבשכר כשבעליו עמו דהא לא ילפינן טעינה בשכר אלא מיתורא דגוף הקרא בפריקה וא"כ הו"א דגוף קרא דפריקה אתא לגלויי אטעינה דבשכר היכא שאין בעליו עמו משום דליכא צער ב"ח ולא צערא דמרא משא"כ בפריקה דאיכא צער דב"ח אבל בטעינה כשבעליו עמו דאיכא צערא דמרא הו"א דחייב אפילו בחנם כסברא החיצונה ומהיכא תיתי למעוטי כיון דאיכא לאוקמא יתורא דפריקה לגלויי אטעינה שאין בעליו עמו לכך הוצרך לכתוב בפריקה עזוב תעזוב לרבויי אין בעליו עמו מכלל דגוף הקרא איירי בבעליו עמו ואפ"ה איצטריך לגלויי אטעינה דאפילו בכה"ג דבעליו עמו לא מחייב אלא בשכר ודוק היטב דבזה נתיישב הא דהוי קשיא לקושטא דמלתא טעינה דבשכר כשבעליו עמו מנ"ל ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

דף לא עמוד ב

בגמרא אבל הני תרתי דאיתא למרא בהדה אימא לא צריכא. לכאורה משמע דמטעינה נמי קשיא ליה דלא איצטריך דיליף מאבידה ומסיק דאיצטריך להיכא דאיתא למרא בהדה ויש לתמוה דא"כ דטעינה היכא דליכא למרא בהדה עדיף מאבידה אמאי אמרינן לקמן דטעינה בשכר ובאבידה לא אשכחן דנוטל אלא שכר בטלה כמו בפריקה ויתבאר לקמן ול"ל דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו דוקא היכא דאיכא למרא בהדה דלא אשכחן חילוק זה ועוד דדוקא לענין אם חייב לטפל כלל שייך לחלק אי איתא למרא בהדה כמו שפרש"י שיכול לחזור אחר בני אדם אבל לענין שיפסיד שכרו משום דאיתא למרא בהדה לא מיסתבר כלל ולכאורה היה נ"ל באמת דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל בפריקה אפילו כפועל בטל אינו נוטל וכן הדעת נותנת דכיון דעיקר הטעם בפריקה לא תלי בהצלת ממון חבירו אלא משום צער ב"ח אם כן אין ליטול שכר כלל דהוי כנוטל שכר מצוה אלא דמל' הפוסקים לא משמע כן ואדרבה הרא"ש כתב להדיא דאפילו בפריקה נוטל מיהא כפועל בטל וכ"כ רמ"א בח"מ סימן רע"ב ולקמן אכתוב בזה. מיהו אף לפ"ז קשה להיפוך דא"כ מאי מקשה לא לכתוב בפריקה ונילף מאבידה דא"כ ה"א דיו לבא מן הדין דשקל מיהא כפועל בטל כמו באבידה קמ"ל דלא ולפ"ז היה צ"ל דבאמת עיקר קושיית המקשה אטעינה דשקל באמת כפועל לסברא זו אלא דא"א לומר כן דהא טעינה איצטריך להיכא דלית בה חסרון כיס. לכך נ"ל דעיקר הקושי' כאן מפריקה לחוד דטעינה ודאי איצטריך משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לקמן וא"כ לא שייך למילף מאבידה דאיכא ח"כ ומש"ה נמי נשתנה דין הטעינה שהיא בשכר והא דנקט הכא אבל הני תרתי אגב גררא נקטי א"נ אליבא דר"ש קאי אבל אכתי קשיא לי מאי קשיא ליה לש"ס כלל פריקה וטעינה ל"ל נילף מאבידה דהא פריקה וטעינה איצטריכו תרווייהו ללמד על הטעינה שהיא בשכר דלא ילפינן לה אלא מיתורא דפריקה לבתר דכתיב טעינה בהדי' דהכי אמרינן לקמן ובענין אחר לא הוי ידעינן כלל להא מילתא וצ"ע ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה אבל הני תרתי כו' אין בעליו עמו היינו שהוא זקן כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי איצטריך לעיל לרבויי אין בעליו עמו ותיפוק ליה דאדרבה אין בעליו עמו עדיף טפי דיליף מאבידה וע"ז כתבו דריבויא דלעיל איצטריך לזקן או חולה וכ"כ מהרש"א אבל תמיה לי מלתא טובא דלישנא דגמרא דלעיל דמרבינן אין בעליו עמו לא משמע כפירושם אלא סתמא דלישנא משמע דאיירי היכא דליתנהו לבעלים לגמרי דסד"א דבכה"ג אינו חייב כיון דליכא צערא דמרא דהא לא ידע דליצטער וקמ"ל דאפ"ה חייב אבל בזקן או חולה אמאי איצטריכו לרבויי ומהיכא תיתי יגרע כוחם בזה ואדרבא מצינו דעדיפי שחייב לפרוק לבדו משא"כ באינש דעלמא דאיתא למרא בהדה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא עם הבעלים. ולולי דבריהם היה נ"ל לפ' דלעולם הא דמרבינן לעיל אין בעליו עמו היינו היכא דליתא למרא בהדה ומשום דבכל אחד איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דבאית' בהדה איכא מעליותא משום צערא דמרא וגריעותא שיוכלו הבעלים לחזור אחר בני אדם ובדליתא למרא בהדה נמי איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא להיפך ומש"ה איצטריך קרא לרבויי תרווייהו דבכל ענין חייב ומאי דקשיא להו לתוס' דליתא למרא בהדה לא צריך לרבויי דהא ילפינן לה מאבדה. נלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דטעינה ודאי לא שייך למילף מאבידה משום דלית בה ח"כ ומש"ה איצטריך קרא ויצא נמי לידון בדבר חדש ליטול שכר וכיון דכבר איצטריך לרבויי אין בעליו עמו בטעינה הוצרך נמי לרבויי אין בעליו עמו בפריקה דמינה דייקינן דמדאיצטריכו תרווייהו לכתוב בפריקה אע"ג דכתיבי בטעינה אע"כ דלחלק יצאו דבטעינה תרווייהו בשכר ובפריקה בחנם אבל אילו לא נאמר לרבויי אין בעליו עמו בפריקה הייתי אומר דהא דיצא טעינה לידון בשכר היינו דוקא באין בעליו עמו כמ"ש לעיל באריכות בלשון התוספות ולפי הסוגיא דהכא דאיכא סברא דאין בעליו עמו עדיף טפי היה אפשר לומר ג"כ להיפוך דכיון דעדיף אפילו טעינה בחנם מש"ה רבייה קרא נמי בפריקה לגלויי עלה דטעינה בשכר בכל ענין. ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דטעינה בשכר היינו כפועל בטל משא"כ בפריקה דכפועל בטל נמי לא וא"כ שפיר איצטריך קרא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה לענין בחנם משא"כ באבידה וטעינה ודוק היטב:

בד"ה דברה תורה כו' וא"ת כו' ואליבא דר"ש משנינן נמי לעיל כו' עכ"ל. וזה לפי שיטתם דלעיל שכתבו דהא דפריך ל"ל דכתב פריקה כו' אהקם תקים ועזוב תעזוב קאי ומצריך להו אליבא דרבנן ולר"ש הוצרך לומר דמשום דלא מסיימי קראי הוצרך לכתוב בכ"א כפל לשון לרבויי אין בעליו עמו וא"כ קשיא להו הכא ותיפוק ליה דלר"ש לא שייך לדרוש שום ריבוי מחמת כפל לשון דשמעינן לר"ש בסמוך גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס דס"ל דברה תורה כלשון ב"א אבל מ"מ קשיא לי דהא בלא"ה צ"ל לר"ש לא מסיימי קראי דאל"כ קרא דפריקה כולה מייתר כדאמרינן לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אם יש שם ב"ד כו' וא"ת לעיל דנקט כו' אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב כו' עכ"ל. פי' שהם מפרשים דהא דקאמר מלאכה שלו מרובה משל חבירו דהיינו ששכר מלאכתו עולה יותר מכל דמי האבידה גופא אבל כשדמי האבידה עולה יותר אינו יכול להתעלם שהרי יוכל ליטול כל דמי מלאכתו מתוך דמי האבידה ע"י שיתנה בפני ב"ד וקשיא להו לתוספות אמאי לא נקט דשוה בשוה נמי מתעלם אבל יש להקשות דלמא הא דנקט מלאכה שלו מרובה משל חבירו לאו אגוף האבידה קאי אלא אשכר השבת אבידה וה"ה דאם מלאכה שלו עולה יותר ממה שיטול שכרו בשל חבירו ואיירי דליכא ב"ד ואם כן לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכתו הכבידה שמרוויח הרבה כדי להתעסק בהשבת אבידה בטירחא קלה וליטול הפחות וא"כ כיון ששכר מלאכתו מרובה ממה שיטול בשל חבירו קמ"ל דיכול להתעלם ולומר יותר אני חפץ במלאכתי אע"פ שהיא כבידה והיינו כדקתני במתני' שלו קודם ובשלמא לדברי הפוסקים דכפועל בטל היינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכתו ולהיות בטל לגמרי אבל שכר התעסקות השבת אבידה לעולם לא יהבינן ליה דהוי כשכר מצוה א"כ ע"כ א"א לפ' מלאכתו מרובה משל חבירו באין שם ב"ד דהא לא תליא מידי במלאכת חבירו שהיא דמי השבת אבידה אבל לפרש"י בשמעתין דכפועל בטל היינו דמי התעסקות השבת אבידה וכן הסכימו התוספות עמו בפרק איזהו נשך לענין פירושא דשמעתין א"כ שפיר יכילנא לפרש מלאכתו מרובה משל חבירו אדמי השבת אבידת חבירו כדפרישית ולא תקשה קושי' התוספות וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משלם כל השכירות כפועל בטל כו' עכ"ל. ע"כ דהכא לא איירי אהתנו בפני ב"ד דלעיל דההיא לאו כפועל בטל שקיל אלא נוטל שכרו משלם ומההיא לא שייך להקשות אשטף נהר חמורו דהתם נמי אמרי' בסיפא דאם התנה נותן לו דמי חמורו אלא עיקר קושית התוספות דהכא אף אם לא התנה נוטל כל מה שהפסיד אלא דמנכה לו שכר טרחו ממלאכתו הכבידה וא"כ גבי חמור נמי יש לו ליטול כל שכרו אף בלא התנה שהרי לא נתבטל משום טורח. ולענ"ד לקשר קושית התוספות דוקא לפירושם הקודם דבלא"ה היה אפשר לומר דמתני' דקתני נותן לו כפועל בטל דוקא בדהתנה איירי ועלה קתני אם יש ב"ד יתנה בפניהם וכולה חדא מלתא היא ומסיק דכשאין שם ב"ד ואינו יכול להתנות שהלה יכפור בו ואם כן יפסיד לגמרי שלא יטול כלום כמו בחמור דלא שקיל מה שהפסיד בלא תנאי אלא דהתם שכרו מיהא נוטל אבל הכא לא מצי למישקל שכרו דהוי שכר השבת אבידה ואנן שכר מצוה לא יהבינן ליה מש"ה מסיק דשלו קודם וכן אפילו בהתנה לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו דמנכה לו שכר טרחת מלאכתו לגמרי כאילו יושב ובטל ואף על גב דהא טרח נמי בהשבת אבידה אפ"ה מנכינן לו דשכר מצוה לעולם לא יהבינן ליה ואם כן לק"מ משטף נהר חמורו אבל עכשיו שכתבו התוספות דבהתנה בפני ב"ד נוטל כל שכרו משלם ולא מנכין לו שכר טרחו והיינו כמ"ש הפוסקים דכיון דלא רמי' עליה כלל מצות השבת אבידה כיון שמלאכתו מרובה א"כ יכול להתנות כמו שירצה ולא מיחזי נמי כשכר אבידה וא"כ ע"כ הא דקתני רישא דנותנים לו כפועל בטל היינו בדלא התנה והיינו נמי מה"ט דלא מיחזי כשכר אבידה כיון שיכול להתעלם א"כ מקשו התוספות שפיר בדלא התנה מ"ש משטף נהר חמורו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והכא אמאי נוטל שכר כו' עיין בתוס' פרק הכונס ובמה שכתבתי שם לדקדק בדבריהם וכן על מה שהקשו בסמוך מפורע חובו כתבתי שם ושייכים ג"כ לכאן ע"ש:

דף לב עמוד א

בתוספות בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וא"ת ומ"ש דאלמנה כו' ולקמן בפרק המפקיד כו' דאפילו בב"ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב"ד הדיוטות ומש"ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע"ג דקתני סתם מוכרה בב"ד אפ"ה נוכל לפ' דאיירי בב"ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא"כ ע"כ הא דקא"ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ"ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם אלמא דמתני' נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב"ד וא"ל דע"כ בב"ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל"כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע"כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב"ד ומש"ה קאמר ר"נ דלענין שומא בעינן ב"ד ומיהא בהדיוטות סגי וא"כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב"ד היינו משום השומא וא"כ י"ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש"ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי"ל דמכדי תנא אתקנת' מהדר וא"כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ"י ב"ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי' להו לתוספות ודו"ק. אח"ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ"כ לתרץ קושי' אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב"ד הדיוטות ע"ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז"ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש"א ובפ"ק דפסחים:

בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו' עכ"ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ"ש דמוכרה שלא בב"ד אבל לענין קושיא שניה דבב"ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג"כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב"ד עצמם היו מפקידין י"ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב"ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ' כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא"כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי' בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע"כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ"ל ועי' בתוספות דכתובות שתירצו בע"א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי"ה:

בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה"א צייתא ופרש"י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא"כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ"ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק"ל:

שם פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז צ"ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ"כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא"כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב"ח וצערא דמרא ה"ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל"ל הני תרתי ול"ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א' משני הצדדים ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ"י שכ"כ בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא"כ תקשה לר"ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א"כ ה"ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב"ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ' גבי ל"ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב"ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר"ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו"ק:

דף לב עמוד ב

בגמרא מדברי שניהם נלמד צער ב"ח דאורייתא ואפילו ר"ש לא קאמר כו' ולכאורה הל' תמוה דהא ר"ש ורבנן גופייהו לא מפרשי טעמייהו בהדיא אלא סתמא דתלמודא קאמר דפליגי בהכי וא"כ היא גופא תקשה מנ"ל דטעמא דר"ש משום דלא מסיימי קראי דלמא משום דלא דריש ק"ו דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וע"ק דלרבנן נמי תקשי מנ"ל דמק"ו ילפי לה דלמא משום דדרשי תחת משאו ולא מפורק כדאמרינן לקמן בברייתא וא"כ דייקי רבנן כדדייקינן לקמן אילימא ולא מפורק לגמרי הא כתיב הקם תקים אע"כ דתחת משאו בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר ואע"ג דלקמן מוקמינן להאי ברייתא אליבא דר"י הגלילי דוקא היינו לשאר מילי דקתני בה ואליבא דרבא דס"ל דלרבנן צב"ח דאורייתא אבל היא גופא תקשה דלמא רבנן נמי סברי לאו דאורייתא ואדרבא לרבנן שייך יותר האי דרשא דכיון דלית להו תחת משאו משוי שיכול לעמוד בה ע"כ מייתר להו תחת משאו לולא מפורק דבשכר ויש ליישב בדוחק דהא דקאמר מדברי שניהם נלמד אסתמא דתלמודא קאי מדמוקי פלוגתייהו בהכי ע"כ היינו משום דסובר בפשיטות דלכ"ע צב"ח דאורייתא ושקיל וטרי בזה עד סוף המסקנא דמשכח להדיא לר"י הגלילי דס"ל דלאו דאורייתא א"כ באמת נדחו דברי רבא וכן מאי דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבהכי פליגי די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא אלא בדרשא דתחת משאו פליגי כל הני תנאי לענין בשכר וכן לענין משוי שיכול לעמוד בה והארכתי בזה לפי שעפ"ז נתיישבו היטב דברי הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות רוצח בדיני פריקה כמ"ד צב"ח לאו דאורייתא כמ"ש שם באריכות דמוכח כן מדבריו והב"י נדחק שם ליישבו כמ"ד דאורייתא ולפמ"ש נתיישב היטב די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא והארכתי שם ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' מ"ש טעינה מפריקה. עיין במהרש"א שדברי התוספות נמשכים לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"י הגלילי אינו זקוק לו היינו בחנם אבל בשכר חייב דלעולם אית ליה צב"ח דאורייתא אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר ע"ש מיהו קשיא לי דלמא טעמא דר"י דטעינה בשכר היינו משום דדריש לקמן תחת משאו ולא מפורק ואם כן ע"כ דטעינה בשכר כדדייק הש"ס לקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואף על גב דר"י דריש תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו מ"מ משמע לכאורה דהאי ממשאו נפקא ליה ומתחת יליף ולא מפורק ואפשר דהתוספות ס"ל דר"י לאו מייתורא דתחת יליף ולא מפורק דאיצטריך ליה למשוי שיכול לעמוד בו והאי דלא מפורק ע"כ יליף לה מטעמא אחרינא והא דנקט תחת משאו ולא מפורק לישנא דקרא בעלמא נקט ומש"ה מקשו התוספות מהיכן יליף ליה ר"י להאי דרשא דולא מפורק בחנם אלא בשכר וזה דוחק וצ"ע:

בא"ד וי"ל דדריש ק"ו מח"כ כו' עכ"ל. וקשה דא"כ לפי האמת מנ"ל לתלמודא דרבנן ור"ש ס"ל צב"ח דאורייתא דלמא לרבנן נמי הק"ו הוא מכח טעינה דלית בה ח"כ כמו לר"י הגלילי ולמה נחלק בפלוגתא חדשה בין רבנן ובין ר"י לענין צב"ח וכן לענין דרש הק"ו מטעינה דלית בה ח"כ כיון דאית לן למימר דלא פליגי במשוי שיכול לעמוד בו אלא משום דרשא דתחת משאו כדדריש הש"ס בסמוך ויש ליישב מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש דקושטא דמלתא לא פליגי רבנן עליה דר"י לענין צב"ח כמ"ש שם ואין להאריך כאן:

בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחא כו' אינו חייב לסייעו אפילו בשכר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דע"כ למ"ד צב"ח לאו דאורייתא לא גזרי בה רבנן כלל לענין פריקה שיהא חייב לטפל אפילו בשכר ומייתי ראיה מהא דאמרינן בסמוך מי סברת פטור לגמרי אם כן משמע דלמאי דס"ד דלאו דאורייתא הוי פטור דמתני' לגמרי דאפילו מדרבנן אינו חייב לטפל אפילו בשכר זה תורף כוונתם וק"ל:

בגמרא אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו' לשיטת התוספ' דכל היכא דליכא אלא משום צב"ח לא מחייב אלא בשכר א"כ האי כבהמת ישראל לאו דוקא דבישראל בחנם ולעכו"ם בשכר אבל לשיטת הר"ן שכתב דמשום צב"ח נמי חייב בחנם אלא דוקא לעיל בהלך וישב לו אמרינן דשקיל שכר ומשום פשיעת הבעלים נגעו בה. (ויותר נראה לומר דהא דאמרי' בהלך וישב לו דפטור בחנם וחייב בשכר היינו חצי השכר על חלק חבירו דמעיקרא לא רמיא עליה לפרוק כולו לבדו אלא החצי וחציה על הבעלים שהיה שם מש"ה נוטל שפיר חצי שכר מבעלים) א"כ א"ש טפי ולפ"ז הא דמשני נמי משום איבה הוי נמי כבהמת ישראל לגמרי דבחנם דאם יטול שכר סוף סוף ה"ל איבה כיון דבישראל אינו נוטל ובזה נתיישבו כמה קושיות התוס' בשמעתין וק"ל:

שם ת"ש בהמת עכו"ם כו' וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת. וכתב הב"י בשם חכם המרשים דמשמע דאי לאו דאורייתא א"ש דפטור ולא מחייב נמי משום איבה כדאמרינן לעיל באידך ברייתא דחייב דהכא שאני כיון דבמשוי של ישראל לא שייך איבה וכ"כ ליישב דברי הרמב"ם ע"ש. מיהו בלא"ה לק"מ די"ל דתנא אקרא קאי ודריש וחדלת בבהמת עכו"ם דפטור מדאורייתא אבל אה"נ דחייב מדרבנן כדאשמעינן באידך ברייתא:

דף לג עמוד א

בתוספות בד"ה מה לי רובץ וא"ת ולישני רובץ בחנם כו' וי"ל דניחא ליה כדמוכח דאתיא כוותיה עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דלמאי שרצו לפרש דרובץ בחנם רבצן בשכר א"כ למסקנא נמי לא מוכח מידי דאתיא כר"י הגלילי דכרבנן נמי אתיא והא דקתני משאוי שיכול לעמוד בו היינו נמי דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח והא דפליגי במתני' עליה דר"י הגלילי היינו במאי דקאמר אינו זקוק לו דמשמע דפטור לגמרי אפילו בשכר כמ"ש התוספות עצמם לעיל בד"ה מכלל דת"ק ע"ש. בשלמא על גוף הש"ס במאי דקאמר ה"נ מסתברא לק"מ אף לפי סברת התוספות דלעיל די"ל דה"ק לעולם צב"ח דאורייתא ולא תקשה מברייתא דר"י הגלילי היא וה"נ מסתברא פי' דאף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דבריית' משום דצב"ח לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דאל"כ תקשה מההיא דמשוי שיכול לעמוד בו דהא שמעינן לרבנן דלא פלוג ולא שייך לומר דחייב בשכר ופטור בחנם דמהיכא תיתי כיון דס"ל סברת דצב"ח לאו דאורייתא אע"כ ר"י היא א"כ לדידי נמי ר"י היא אבל לדברי התוספות דקאי אליבא דמ"ד צב"ח דאורייתא א"כ שפיר מיתוקמא כל הברייתא כרבנן והא בחנם והא בשכר וצ"ע ודו"ק. מיהו לפי מ"ש בסמוך דחיובא דצב"ח אי הוי דאורייתא הוי נמי בחנם לבר מההיא דהלך וישב לו כמ"ש הר"ן שלא כדברי התוספות בשמעתין א"כ לא קשה כלל קושית התוספות ומתוך מה שאכתוב בסמוך יתבאר לך עוד תירוץ אחר בזה:

בגמרא לעולם לר"י הגלילי היא ובטעינה ס"ל כרבנן וכתבו התוספות לעיל בד"ה מכלל דאף על גב דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אפ"ה יליף טעינה בשכר דמייתר ליה קרא דפריקה דהא איכא למילפא בק"ו בטעינה דליכא ח"כ ע"ש. וקשיא לי דנהי דדרש ק"ו מ"מ לא מייתר קרא דפריקה לר"י דהא איצטריך למעוטי כל הני רבצן ועומד ושאינו יכול לעמוד תחת משאו בשלמא לרבנן לא תקשה דאיצטריך קרא דפריקה אהלך וישב לו דפטור שנאמר עמו הא ליתא דהא בטעינה נמי כתיב עמו וע"כ דרשינן נמי דהיכא דהלך וישב לו פטור לטעון א"כ כי לא לכתוב נמי כלל קרא דפריקה ונילף בק"ו מטעינה נאמר דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה דוקא עם הבעלים פריקה נמי עם הבעלים ול"ל נמי לאידך גיסא דאיצטריך לאשמעינן דבפריקה כשאין הבעלים רוצים לפרוק חייב מיהא בשכר הא נמי ליתא דהא מלתא לא ילפינן מקרא דאדרבא עמו פטורא משמע אלא חיובא דבשכר למאן דס"ל הכי היינו מסברא חיצונה דס"ל צב"ח דאורייתא אבל הכא דאליבא דר"י הגלילי כוליה קראי דפריקה אתא לדרשה דרובץ ולא רבצן כו' תחת משאו למעוטי משוי שיכול לעמוד בו אם כן ודאי לא מייתר כלל קרא דפריקה והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דטעינה בשכר וי"ל דמ"מ כפילא דעזוב תעזוב דאתא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה אף על גב דכתיב בטעינה וכן דרשא דעמו דאתא למעוטי הלך וישב לו דכתיב נמי בטעינה ולמאי הלכתא הדר וכתביה בפריקה אע"כ דטעינה בשכר ופריקה בחנם כ"ז לשיטת התוספות דלעיל מיהו כבר כתבתי דהשתא דאתינן להכי דר"י דריש תחת משאו ולא מפורק ממילא מוכח דטעינה בשכר כדדייק הש"ס להדיא ונאמר דמיתורא דתחת יליף ולא מפורק וממשאו דריש שיכול לעמוד בו והא דקאמר תלמודא לרבנן דטעינה בשכר מטעם אחר ולא יליף לה מתחת משאו ולא מפורק י"ל משום דע"כ האי ברייתא ר"י היא מדנקט משוי שיכול לעמוד בו וע"כ ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מש"ה איצטריך ליה קרא דתחת משאו ולא מפורק אבל לרבנן משמע לתלמודא בפשיטות דסברי רבנן צב"ח דאורייתא מדמחייבי במשוי שאינו יכול לעמוד בו ולא ניחא להו למימר דלא משמע להו דרשה דתחת משאו משוי שיכול לעמוד בו אי לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא וא"כ שפיר ידעינן עיקר מצות פריקה בק"ו מטעינה ומייתר להו פריקה לגלויי אטעינה דבשכר ולא איצטריכו לדרשה דתחת משאו ולא מפורק ותו לא מידי ודו"ק:

במשנה ואם אביו חכם של אביו קודמת אית דגרסי אם אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואין להקשות דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוא קודם די"ל דאיירי שהאב שקול בחכמה אבל מ"מ לא למד כ"כ עם הבן כמו שלמד הבן רוב חכמתו מרבו וקמ"ל דאפ"ה אביו קודם ומיהו בסיפא לענין פדיון כ"ע מודו דאע"ג שאין האב שקול בחכמה כמו רבו אפ"ה קודם והטעם עי' ברא"ש ובשלטי גבורים באריכות:

בגמרא תנו רבנן העוסקים במקרא מדה ואינו מדה. וקשה דהא אמרינן בפ"ק דקידושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ולפי המסקנא דהכא מסיק שרוב לימוד האדם יהא בתלמוד וראיתי שמהרש"א בח"א הביא מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת דהא דלעולם ישליש היינו בתחלת לימודו של אדם אבל מכאן ואילך עיקר עסקו יהיה בתלמוד אבל היא גופא תקשה דמדפריך התם מי ידע כמה חיי ומשני נמי ליומי משמע דדוקא קאמר ויש ליישב מיהו ההיא דהכא בלא"ה יש ליישב דמש"ה מסיק תלמודא דבימי רבי נשנית משנה זו והטעם כמ"ש רש"י בד"ה ואינה מדה דהיינו משום שאז לא היו המשניות ותלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות וגם לפי שלא נכתב והיו למידין ומשכחין לכך דרש שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך ביה שכחה כ"כ משא"כ בדורות האחרונים שכבר הורגלו בגירסת המשניות והתלמוד וגם ניתנו לכתוב כפירש"י לעולם אמרינן דשקולים הם ומש"ה ישליש ומכ"ש דא"ש לפר"ת דעכשיו שעוסקין בתלמוד בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובתלמוד א"צ שישליש ויוצא י"ח בתלמוד לחוד א"כ לק"מ אלא דאכתי צ"ע דהא רבי שתיקן משנה זו בא"י הוי ובימיו לא היה תלמוד בבלי עד כי אתא רב לבבל וק"ל:

דף לג עמוד ב

בגמרא אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ובע"ה להיפוך. והקשה מהרש"א דא"כ מצינו חוטא נשכר (ואע"ג דבעלמא כי אמרינן דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מברשעים היינו שנפרע מהם בעה"ז כדי להשלים שכרן בעה"ב וברשעים להיפך אבל הכא לא שייך לומר כן) ע"ש באריכות שכתב דהא למעליותא אמרוה דלת"ח עצמו נעשו שגגות כזדונות לענין שנזהר מהשגגות כמו מזדונות ולא לענין עונש איתמר ודפח"ח אלא דאכתי קשה דהא קרא לאו הכי מידרש דכתיב הגד לעמי פשעם ודרשינן אלו ת"ח משמע דנחשב לו לפשע ולפירושו צ"ע ע"כ נראה כפשטא דמלתא לענין עונש ואפ"ה לא לקתה מדת הדין דנהי דבע"ה אין נפרעין ממנו על השגגות ואדרבא דאפילו על הזדונות מקילין עליו לאו מעליותא הוא לדידיה דכבר כיילי ליה בכיילא רבא על עון ביטול ת"ת ששקולה כנגד כל העבירות ובזה נכללו כל השגגות ונחשבו לו כזדונות בהאי עון דביטול תורה שאילו למד לא בא לכלל כל אלו ומש"ה אמרינן נמי דתחילת דינו של אדם על ביטול תורה וא"כ אחר שכבר קיבל דינו על ביטול תורה תו לא שייך בעונש גדול על השגגות דעבירות עצמן וכן על הזדונות מקילין עליו שכבר נכלל ענשן בהדי ביטול תורה משא"כ בתלמיד חכם דאיירי הכא שעוסק בתורה כל ימיו אלא שעסק במשנה יותר מבתלמוד כדפרש"י וא"כ לא שייך לעונשו כלל על ביטול תורה דאדרבא משנה נמי מידה שנוטלין עליה שכר היא אלא אם נכשל באיזה עבירה ע"י התעצלותו בתלמוד שלא ידע להזהר היטב במעשיו מחמירין עליו בגוף העבירות דכמזיד דמי שהיה לו ללמוד ודו"ק:

שם ושמא תאמר ישראל יבושו. פי' דאף ע"ג שכבר כלל הנביא כל הכתוב כא' שאמר ונראה בשמחתכם מ"מ י"ל דלענין לראות בשמחת הצדיקים שווין הם שהכל רואין אבל הללו רואין ושמחין עמהן והללו רואין ומתביישין כדכתיב יראו שונאי ויבושו ומסיק דא"א לומר כן מדכתיב והם יבושו וע"כ אעכו"ם קאי דאי ס"ד דאע"ה קאי הם ל"ל הא מינייהו סליק אלא ע"כ דע"ה בכלל השמחה הם ויבושו לא קאי אלא אעכו"ם ומדברי התוספות נראה דלא גרסי כלל להאי ושמא תאמר ישראל יבושו אלא בפעם א' יליף הכל מדכתיב ונראה בלשון רבים משמע דכל ישראל ישמחו וק"ל:

סליק פרק אלו מציאות