ערוך השולחן הלכות חול המועד

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות חול המועד


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים ב{{שולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות חול המועד}}, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכןעריכה

כותרות הסימנים לכל הלכות חול המועד (19 סימנים):

סימן תקלעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקל | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כללות דיני חול המועד
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תקל סעיף אעריכה

בחגיגה (יח א) הביאו בגמרא כמה דרשות דחול המועד אסור במלאכה. וכן בתורת כהנים פרשת "אמור" איתא וזה לשונו: "וכל מלאכה לא תעשו" – הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה. יכול יהו אסורים ב"מלאכת עבודה"? תלמוד לומר "הוא" – הוא אסור במלאכת עבודה, ואין ימי מועד אסורים במלאכת עבודה. וטעות הדפוס הוא וכן צריך לומר: "עצרת היא כל מלאכת עבֹדה לא תעשו", דקרא ד"כל מלאכה לא תעשו" לא נכתב ברגלים. וזהו עצמו הדרשא שבחגיגה, עיין שם. ודריש מ"היא" – היא אסורה במלאכת עבודה, כלומר יום טוב עצמו, ולא חול המועד. דאם לא כן ליכתב "כל מלאכת עבודה" אכל השבעת ימים.

ומהו עניין ד"מלאכת עבודה"? זהו דבר האבד, כלומר דהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביום טוב, אבל מלאכת עבודה כלל – כלל לא, אפילו דבר האבד. ואפילו מה שצורך יום טוב, כגון בגד ללבוש ביום טוב דאסור, או בית לישב דאסור לבנות. וזהו דכתיב "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

אבל בחול המועד יש שאתה מותר לעשות, ויש שאתה אסור לעשות. וזהו שאמרו בחגיגה שם, שמסרן הכתוב לחכמים. כלומר: כיון שבהכרח שבחול המועד יש מלאכות אסורות ויש מלאכות מותרות, בעל כרחך שמסרן לחכמים להבין דעת התורה, איזה אסרה ואיזה התירה.

סימן תקל סעיף בעריכה

ודעת רבותינו בעלי התוספות שם בחגיגה, והרא"ש והנימוקי יוסף ריש מועד קטן, דכל זה אסמכתא בעלמא נינהו, ועיקר איסורו מדרבנן. ויש לזה ראיה מירושלמי שאומר שם שאסרו במלאכה כדי שיעסקו בתורה. וזהו דעת הרמב"ם, שכתב בריש פרק שביעי מיום טוב, וזה לשונו:

חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו "שבתון", הואיל ונקרא "מקרא קודש" והרי הוא זמן חגיגה במקדש – אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה – מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים. ולא כל מלאכת עבודה אסור בו כיום טוב, שסוף העניין בדברים שנאסרו בו – כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר. לפיכך יש מלאכות אסורות בו, ויש מלאכות מותרות בו.

עד כאן לשונו.

סימן תקל סעיף געריכה

אבל דעת הרמב"ן והרשב"א, וכן מבואר מדברי הרשב"ם (תוספות שם), וכן הוא דעת הרי"ף ריש מועד קטן כפי מה שכתב הטור בסימן תקלו, שיש מלאכות דאורייתא. והיינו כל שאינו דבר האבד, ואינו לצורך המועד.

ויש שהקשו: וכי יש חילוקים בתורה? ובשלמא למאן דדרש שמסרן הכתוב לחכמים – ניחא. אבל לשארי תנאים דדרשי סתמא לאיסור מקראי – מנא לן לחלק בכך (רא"ש שם)?

אבל באמת אתי שפיר, דבעל כרחך כן הוא: דאם נאמר דהאיסור כמו ביום טוב, למה כתיב רק על יום הראשון והשביעי? והאיסור מוכרח מדרשות, וממילא דהכי פירושו: דבראשון ושביעי "כל מלאכת עבודה לא תעשו". אבל בחולו של מועד לאו "כל מלאכת עבודה", אלא יש אסורים ויש מותרים. ומסתברא דדבר האבד וצורך יום טוב מותר, והשאר אסור.

וזה שאמרו בירושלמי "כדי שיעסקו בתורה" – מפני שמכל מקום יש איזה מלאכות שמן התורה מותר מפני שהן דבר האבד, וחכמים אסרו מפני הטורח המרובה כמו שיתבאר, ועל אלו אמרו כן (הה"מ שם). ועיין ריש סימן תקלט.

סימן תקל סעיף דעריכה

חול המועד הוי חיוב לכבדו קצת במאכל ומשתה, ובגד שאינו של חול. ולדעת הרע"ב בפרק שלישי דאבות הא דתנן "המחלל את המועדות" – אחול המועד קאי, עיין שם. ואם כי אינן כשבת ויום טוב, מכל מקום עדיף מחול בעינן.

וכן המנהג שהמפה תהיה מונח על השלחן כל ימי חול המועד כביום טוב. ובריש פרק רביעי דסוכה (מב ב) אמרו: ההלל והשמחה שמונה ימים, ואסור להתענות בהם. ואין חיוב לאכול פת דווקא. ומכל מקום יש לאכול פת, דהוי יותר דרך כבוד (עיין מגן אברהם). ויש לחכם לחזק האיסור מלאכה אם יש לו כח. והחכם שאסר דבר האבד בשביל שהיו פרוצים בכל המלאכות – אין חכם אחר יכול להתיר להם (שם).


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלאעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני גילוח בחול המועד
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תקלא סעיף אעריכה

גילוח ותספורת אסור בחול המועד. ואף על גב דזהו צורך יום טוב, דניוול הוא לו לילך בגודל שערות, וגם צער הוא למי שאינו מורגל בכך – מכל מקום הא היה יכול לגלח קודם המועד. ואדרבא דמשום זה גופא אסרו, דהא מצוה לגלח ולהסתפר בערב הרגל משום כבוד הרגל, ואם תתיר לו בחול המועד – כל אחד מפני טרדתו קודם הרגל יניח על חול המועד.

סימן תקלא סעיף בעריכה

ומטעם זה אסרו אפילו גילח קודם הרגל, ולפי טבעו נצרך לו לגלח עוד פעם בחול המועד – אסור, כדי שלא יראו מי שמגלח בחול המועד. ולכן אפילו אם היה אנוס, שלא היה יכול לגלח קודם המועד, או שהיה חולה שהגילוח קשה לו, ונתרפא בחול המועד, אף שמעיקר הדין ביכולת להתיר לו – מכל מקום מפני מראית העין אסור. דלאו כולי עלמא ידעי שהיה אנוס או חולה, שלא היה יכול לגלח, או שהוא מוכרח לגלח עוד פעם. ואסרו אפילו בכהאי גוונא.

סימן תקלא סעיף געריכה

ומכל מקום יש שהתירו לו חכמים לגלח בחול המועד, והיינו בדברים שהכל יודעים הסיבה למה לא גילח קודם הרגל, ולא יהיה מזה קלקול לאחרים אם נתיר, כמו ששנינו במשנה ד"ואלו מגלחין". והיינו דאלו מגלחין במועד: מי שיצא מבית השביה, ומי שיצא מבית האסורים ולא היה לו פנאי לגלח קודם. ואפילו היה בבית האסורים של ישראל, שהיו מניחים לו לגלח, מכל מקום הכל יודעים שהיושב שם לבו עצב, ואין על דעתו לגלח מפני צערו. וכן המנודה שאסור לו לגלח, והתירו לו נידויו ברגל. ואף על פי שהיה יכול לבקש קודם הרגל שיתירו לו, והיינו שיציית דינא, והוא לא בקש עד הרגל, מכל מקום מותר לדעת הרמב"ם.

אבל הטור פסק דדווקא שלא היה אפשר להתיר לו קודם הרגל, כגון שזמן נידויו נמשך עד תוך הרגל. אבל אם היה באפשרי להתיר לו מקודם, ולא בקש מקודם – אסור. וזהו דרך הירושלמי.

סימן תקלא סעיף דעריכה

וכן מי שנדר שלא לגלח, ונשאל על נדרו בחול המועד. וגם כן להרמב"ם אף שהיה יכול לישאל קודם הרגל, ולהטור דווקא כשלא היה יכול לישאל קודם הרגל, כגון שלא מצא מי שיתירו לו. אבל אם מצא ולא נשאל – לא יגלח.

ויראה לי דזהו כשנשאר אצלו קודם הרגל להתיר נדרו. אבל אם קודם הרגל היה בדעתו לקיים נדרו, אך ברגל נתכבד עליו הנדר והתיר – גם הטור מודה בזה, דזה לא מקרי שהיה יכול להתיר קודם הרגל.

אבל יש שכתבו דאפילו בכהאי גוונא סבירא להו להרא"ש והטור דאסור (מגן אברהם סעיף קטן ה ודרכי משה בשם רי"ו). וכתבו דבזה נראה דעת הרמב"ם עיקר (שם). ולי נראה דבכהאי גוונא גם הרא"ש והטור מודים. וכן משמע בירושלמי דמיירינן כשהיה בדעתו קודם הרגל לישאל על נדרו, אלא שביקש פתח ולא מצא, עיין שם.

סימן תקלא סעיף העריכה

וכן הבא ממרחקים בחול המועד, שהדבר מפורסם. אבל מדרך קרובה – אסור לו לגלח, שאין הכל יודעים. ואפילו בא ממרחקים בערב יום טוב קודם הלילה, ולא היה לו שהות ביום לגלח – מותר לו לגלח בחול המועד. ודווקא כשלא היה לו מקום ישוב קודם יום טוב, או אפילו היה לו כגון שעבר דרך ישובים, אלא שבערב יום טוב לא היה לו מקום ישוב שהיה יכול לגלח. אבל היה לו מקום ישוב בערב יום טוב שהיה יכול לגלח – אסור לו לגלח בחול המועד (מגן אברהם סעיף קטן ו).

וכן דווקא שלא בא בנסיעתו זאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לשם עסק, או לראות פני חבירו, וכל שכן לדבר מצוה, אלא לטיול בעלמא. דבטיול בעלמא מארץ ישראל לחוץ לארץ לא התירו לו לגלח, שלא היה לו לצאת לטיול בעלמא מארץ ישראל לחוץ לארץ. אבל מחוץ לארץ לארץ ישראל, או מארץ ישראל לארץ ישראל, או מחוץ לארץ לחוץ לארץ – אפילו לטיול בעלמא מותר לו לגלח.

וכן אלו אף שהתירו להם לגלח, מכל מקום לא יגלחו את עצמם בפרהסיא אלא בצינעא, דשמא יש שאינם יודעים העניין, ויבואו לזלז בגילוח בחול המועד.

סימן תקלא סעיף ועריכה

וכן קטן שנולד במועד עם שיער ונצרך לגלחו, או אפילו סתם קטן שהוא פחות משלוש עשרה שנה ויום אחד, כיון שאינו בר מצוה – מותר לגלחו אפילו בפרהסיא, מפני שהכל רואים שקטן הוא.

וזהו כשיש לו הרבה שיער ומצטער, דמקרי צורך הרגל. אבל בלאו הכי אסור. ולאינו יהודי בכל עניין אסור, אלא אם כן אין לו מה יאכל כבכל המלאכות, כמו שכתבתי בסימן תקמב (שם סעיף קטן ח). וכן אבל שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל – מותר לו לגלח בחול המועד, ועוד יתבאר בסימן תקמח. וכן בעלי תשובות שדרכם לגלח בהכנסם לתשובה – מותר לגלחו בחול המועד, משום מצות תשובה. וגם זה הוא דבר המפורסם לרבים, ולא אתו ביה לידי תקלה להקל עניין הגילוח בחול המועד.

סימן תקלא סעיף זעריכה

הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן, בין קודם הרגל בין תוך הרגל – מותרים לגלח, שלא ישהו קרבנותיהן. וכל היוצא מטומאה לטהרה – מותר לגלח בחול המועד. ואנשי משמר בבית המקדש ששלמה משמרתן בחול המועד – מותרין לגלח, מפני שאסורין לגלח בתוך המשמר שלהם. וגם אלו כמפורסם לרבים.

סימן תקלא סעיף חעריכה

כל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד, בין השיער שמעכב האכילה ובין שאינו מעכב, בין בתער בין במספרים, דזה אין גילוח שאסרו בחול המועד. ומותר אפילו בפרהסיא מטעם זה. וכל שכן לצורך מכה דמותר לגלח. ומותר לחוף ולסרוק ראש בחול המועד, אף על פי שמשיר שיער, דאין זה גילוח לעניין חול המועד.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלבעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין נטילת צפרנים בחול המועד
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תקלב סעיף אעריכה

הרמב"ם בפרק שביעי פסק דמותר ליטול צפרנים בחול המועד, אפילו בכלי, כדרך נטילתן בחול. וכן כתב הסמ"ג.

וזהו גם דעת הרי"ף והרא"ש, שפירשו דהא דאמרינן בגמרא (יז ב) דבגנוסטרי אסור – זהו אאבלות ולא אחול המועד.

אבל הטור הביא דעות שיש שלא התיר רק בסכין, ולא במספריים. ויש מי שאוסר גם בסכין, רק בידיו.

סימן תקלב סעיף בעריכה

ולכן המנהג אצלנו להחמיר בנטילת צפרנים בחול המועד, בין בסכין בין במספריים, אם לא לצורך מצוה כגון אשה לטבילתה.

וכל שכן אלו שנתבארו שמותרין לגלח בחול המועד. וכן מי שנטל צפרניו קודם הרגל, ולא היה לו בערב יום טוב מה ליטול, ונתגדלו בחול המועד – מותר לו ליטול בכל אופן שירצה (מגן אברהם).

ונראה לעניות דעתי דבשעת הדחק, מי שהיה טרוד הרבה קודם הרגל – יכול ליטול צפרניו בחול המועד, כיון שכן הוא דעת ארבעה עמודי עולם.

ומותר ליטול כל מיני רפואות בחול המועד. ואף שעל ידי זה לא יהיה ביכולתו להתענג באכילה ושתייה, מכל מקום רפואתו קודמת, אף שאינו חולי גמור.

(כן נראה לי, דלא מפני האיסור הוא שהמגן אברהם סעיף קטן ב תמה מסימן תצו, עיין שם. וזה לשון התוספתא שהביאו הרי"ף והרא"ש בפרק קמא דמועד קטן: שותין מי זבלים..., עיין שם. ודייק ותמצא קל.)


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלגעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מלאכות המותרים בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקלג סעיף אעריכה

תנו רבנן (מועד קטן יב ב):

טוחנין במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד – אסור. ואם טחן לצורך המועד, והותיר גם לאחר המועד – מותר.
קוצצין עצים במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד – אסור. ואם קצץ והותיר – מותר.
מטילין שכר במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד – אסור. ואם הטיל והותיר – מותר, ובלבד שלא יערים.

סימן תקלג סעיף בעריכה

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דהנה דבר האבד שהתירו במועד – זהו דווקא כשלא כיון מלאכתו במועד, כלומר שלא היה יכול לתקן קודם המועד. אבל אם כיון מלאכתו במועד, שהיה יכול לעשותה מקודם – אסור, כמו שיתבאר בסימן תקלח.

וקא משמע לן דבענייני אכילה ושתייה אינו כן, דאפילו כיון הטחינה במועד שהיה יכול לעשותה קודם – מותר. וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך: "אפילו כיון מלאכתו במועד... ושלא לצורך המועד אסור" – אפילו במידי דאכילה ושתייה, אלא אם כן טחן והותיר.

ואחר כך קא משמע לן דאפילו קציצת עצים שאינן לאכילה, כיון שבהן מתקנין האוכלין – גם כן מותר לצורך המועד, אפילו כיון מלאכתו במועד.

ואחר כך קא משמע לן דאפילו הטלת שכר של תמרים או של שעורים, שיש בזה טירחא רבה ודרך להכינם לזמן רב, מכל מקום כיון דהוא לשתייה – מותר, אפילו כיון מלאכתו במועד.

סימן תקלג סעיף געריכה

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א:

ומיהו אינו צריך לצמצם, אלא עושה בהרווחה, ואם יותיר – יותיר. אבל לא יערים, לטחון או לעשות שכר יותר בכוונה. או אם יש לו קמח או שכר ישן – לא יערים לעשות אחר, ויאמר "מזה אני רוצה".
אבל אם יש לו לחם – מותר לטחון לפת, דפת חמה עדיף. והוא הדין בשכר: אם החדש עדיף – בלא הערמה שרי.

עד כאן לשונו. ואם הערים – מותר לאוכלו ולשתותו (מגן אברהם סעיף קטן ב). דאין להחמיר בהערמה כל כך, שהרי אפילו ביום טוב יש שמותר בהערמה, כמו שכתבתי בסימן תקג, וכל שכן בחול המועד. אבל בלא הערמה, כשעשה אחד מכל אלו שלא לצורך המועד – אסור גם בדיעבד.

ואין לשאול: דאם כן איך אצלנו כל בעלי הריחים טוחנין במועד? וכן כל עושי שכר? דיש לומר דזהו מדיני מסחור שיתבאר בסימן תקלט. וכל שיש הפסד מכיסו – מותר, כמו שכתבתי שם. ואצלנו הוי הפסד מכיסו, שהרי משלם שכירות בעד הריחים, ומחזיק אנשים בשכירות, ומשלם בעד כל יום. והגמרא מיירי בטחינה ושכר שכל אחד עושה לעצמו.

סימן תקלג סעיף דעריכה

ודע שהרמב"ם בפרק שביעי כתב שאף על פי שיש לו ישן – מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה. וכן כל כיוצא בזה. עד כאן לשונו.

והקשו עליו הראב"ד ושארי פוסקים, שהרי בגמרא שם יש פלוגתא בזה, והמתיר הוא יחיד, עיין שם.

ויש מי שתירץ דדווקא בהערמה זו מתיר, והיינו לשתות מן החדש. אבל בהערמה גמורה, לעשות לצורך חול ויאמר "לצורך המועד אני עושה" – אסור. והפלוגתא היא בכהאי גוונא (ב"ח). ועם כי יש סברא לחלק בכך, אבל הא הש"ס מדמי להו להדדי.

ויש מי שתירץ משום דבשבת (קלט ב) פריך מברייתא דמערימין על מי שאומר שם שאסור להערים. ומתרץ מפני שאין הערמה זו ניכרת, עיין שם. אלמא דכן הלכה (מגן אברהם סעיף קטן ג).

ואני אומר דגם בסוגיא על מקומה – אתי שפיר. שהרי הש"ס הביא שם שני ברייתות, דבאחת שנינו סתם דמותר להערים, ובאחת דאסור להערים. ומתרץ דהוה פלוגתא דתנאי, עיין שם. ונמצא דברייתא המתרת – סתמה כדברי היחיד שאומר מערימין, והברייתא האוסרת – סתמה כדברי האוסרין. וכיון שיש ברייתות מוחלקות – הולכין בדרבנן להקל. ועוד: דכיון שאפילו לגבי שבת קיימא לן לעיל בסימן שג דמערימין לפרוף על האגוז, כדי להוציאו בשבת לכרמלית – כל שכן שמערימין בחול המועד באיסור דרבנן. ולעניות דעתי מזה הוי ראיה ברורה להרמב"ם.

(גם דעת המגן אברהם שם לפסוק כהרמב"ם. וכן כתב האליה רבה סעיף קטן ב, עיין שם.)

סימן תקלג סעיף העריכה

ואפילו לעשות מלאכה בשביל לכסות בהם דבר מאכל – גם כן מותר בחול המועד. כדאמרינן שם: רב יהודה שרי למיעקר כיתנא, והיינו לעקור פשתן כדי לכסות בו האוכלים לפירוש רש"י. והרמב"ם מפרש שזהו לנשים לנוי, לחוף בו הפנים. ואף על פי שלזה אינו צריך לכל הגבעול אלא להזרע, מכל מקום מותר לעקרו כולו בשביל הזרע, דאי אפשר בעניין אחר.

וכן למדנו מדבריו דגם בשביל קישוט – מותר לעשות מלאכה בחול המועד. וכן התיר לעקור כשות, להשימו בשכר לצורך המועד. ואיני יודע הרבותא בזה. והתיר לעקור שומשמים בחול המועד, אף על פי שרובם אינם ראוים לאכילה עד שיתייבשו, ובתוך כך יעבור המועד – מכל מקום יש בהם מקצת גרעינים שנתייבשו וראויים לאכול מיד. ובשביל הגרעינים המעטים – יכול לעקור כל הקלח.

סימן תקלג סעיף ועריכה

וכן פירות שנתבשלו קצת ונאכלין על ידי הדחק – מותר ללקטן כדי לאכלן. ולא אמרינן שאין דרך בני אדם לאכול כן, מפני שיש כמה שאוכלין כן. ולא עוד, אלא אם לקטן ואכלן והותיר, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא ליחה מהם, כדרך פירות שאינן מבושלים כל צרכם – מותר לכבשן.

אבל אסור ללקטם תחילה כדי לכבשן על לאחר יום טוב, דמלאכה גמורה לא הותרה על לאחר המועד, אפילו אם לא ישיג זה לאחר המועד. אבל לקנותם ולכבשם – מותר אם לא ישיגם לאחר המועד, כיון שאין כאן מלאכה גמורה.

סימן תקלג סעיף זעריכה

וכן צד אדם דגים בחול המועד, כל מה שיכול לצוד, ומולח הכל בחול המועד, מפני שאפשר שיאכל מהם במועד. ואף על גב דצריכים לשהות בהמלח כמה ימים, אך אם יסחוט אותם בידו פעמים רבות עד שיתרככו – יהיו ראוים בחול המועד לאכילה. ואף על פי שצד לכתחילה יותר ממה שצריך לחול המועד, ובטחינה אסרנו בכהאי גוונא – לא דמי צידה לטחינה, דאין הדגים שוים זה לזה, וצריך להרבה כדי שיוכל לברור איזו שירצה לחול המועד. והמליחה מותר בכולן, מפני שאין זה מלאכה גמורה, מפני שאין עיבוד באוכלין (מגן אברהם סעיף קטן ז). ומותר לצודן אפילו בפרהסיא, מפני שניכר לכל שנצרך דגים לחול המועד. ואפילו נהגו שלא לצוד – רשאים לחזור ממנהגם, מפני שממעטים בשמחת יום טוב (שם סעיף קטן ח).

אבל כל המלאכות שעושים לצורך המועד, אם עושה אותן בעל הבית בשבילו – רשאי לעשות אפילו בפרהסיא. ואם אומנים עושים – יעשו בצינעא.

כיצד? הציידים של חיות ועופות, והטוחנין והבוצרין למכור בשוק, דאם יעשו בפרהסיא הוה חילול מועד. אך דגים – הכל יודעים שנצרך דגים לכל העיר ליום טוב, ואין בזה חילול. ויש שחושש גם בדגים (שם סעיף קטן י).

ולעניות דעתי נראה דהכל מודים בדגים (וזהו כוונת הרמ"א בסעיף ה). אמנם לחפור הבריכה, שיזובו המים וישארו הדגים – זהו וודאי אסור (שם), דאין עושים כן לצורך יום טוב בלבד. וכן לחלוב בהמות אפילו הרבה, שהכל רואין שאינן צורך יום טוב – מותר. שזהו דבר האבד, דאם לא יחלבום – תתקלקל החלב בתוכן. ועוד: מפני צער בעלי חיים, שהרי מטעם זה התירו לומר לאינו יהודי לחלוב בשבת.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלדעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כיבוס בגדים בחול המועד
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תקלד סעיף אעריכה

אסור לכבס בגדים בחול המועד, שהרי יכול לכבסן קודם הרגל. ואדרבא: אם נתיר לכבסן במועד – כל אחד מפני טרדתו יניח הכיבוס על מועד, ויכנסו ליום טוב כשהן מנוולים.

ולכן אפילו שכח, או היה אנוס – אסור. מפני שאי אפשר להתיר מפני מראית עין, דהרואה יאמר שמותר לכבס במועד, אלא אם כן היה הדבר מפורסם שלא יטעו, ולא תצא תקלה מזה. והכל כמו בגילוח שבסימן תקלא.

סימן תקלד סעיף בעריכה

ואלו שהתירו להם חכמים לכבס במועד:

  • הבא ממרחקים;
  • והיוצא מבית השביה ומבית האסורים;
  • והמקולל, שהתירו לו חכמים ברגל קללתו;
  • ומי שנדר שלא לכבס, ונשאל ברגל והתירו לו, והכל כפי הפרטים שנתבארו בגילוח.
  • וכן אבל שחל שביעי שלו להיות ביום טוב, או שחל בערב יום טוב והרי הוא שבת (רמב"ם).
  • וכן הזבים, והזבות, והנדות, והיולדות, וכל העולין מטומאה לטהרה בתוך המועד – הרי אלו מותרין לכבס (שם).
  • וכן אשה שמצאה כתם על חלוקה במועד – מותרת לכבס בגדי נדותה, כפי הרגילה בחול. ואף שאין הכל יודעין זה – מכל מקום בהכרח כן הוא. וגם באשה יתלו בזה, כיון שכן דרכה.

סימן תקלד סעיף געריכה

וכן מטפחות הידים, שהכל יודעים שאפילו כיבסם קודם הרגל – חוזרין ומתלכלכין. ואפילו הרבה – מותר לכבס, מפני שצריכין למכובס בכל עת. ולכן מי שיודע שדי לו ליום טוב – אסור לכבס (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

ובמשנה יש שהתירו "מטפחות הספרים". וכתב הטור שני פירושים:

  • האחד הוא הבגד שנותנים בשעת הגילוח, וצריך לומר שנצרך לו בשביל אותן שמותרין להסתפר במועד, שהתירו להם חכמים כמו שכתבתי בסימן תקלא.
  • ויותר נראה כפירוש האחר שהוא של סְפָרִים כתבי קודש, שמפני כבודם התירו לו לכבס. וניכר לכל שהם מטפחות של ספרי קודש, ואין מדרך ארץ לאסור בהם הכיבוס במועד.

סימן תקלד סעיף דעריכה

וכן התירו לכבס מטפחות הספוג, והם סדינים שמתעטפים בהם בצאתם ממרחץ, שמתטנפין מהר. וכן בגדי קטנים, שמתטנפין בכל עת, ואלו ניכר לכל.

וכן התירו לכבס חלוקו למי שאין לו אלא חלוק אחד, דהוא מוכרח לכיבוס, דאפילו כיבסה קודם הרגל – מתטנפת מהר, כיון שאין לו אחרת להחליף.

סימן תקלד סעיף העריכה

והנה בריש פרק "ואלו מגלחין", פריך הש"ס על מי שאין לו אלא חלוק אחד: הא אינו ניכר לכל שאין לו אלא חלוק אחד, ואיך התירו לו לכבס? ומתרץ: אזורו מוכיח עליו. ופירש רש"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד – פושטו ומכבסו, ומתעטף במקטורן שלו, וחוגר באזורו, ועומד ומכבס, ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד. עד כאן לשונו.

והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הזכירו זה. וטעמם נראה דממילא כן הוא, שהרי הכל רואים שהוא בלא חלוק. אך לפי זה אין היתר רק כשמכבס בעצמו, דאז יש היכר. וגם זה לא הוצרכו להזכיר דזהו כוונתם, דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לו לכבס חלוקו, דלהדיא משמע הוא ולא אחר.

(עיין בית יוסף וב"ח וט"ז שהאריכו בזה. ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי. ועיין בית יוסף שפירש כעין זה, עיין שם. והטור הביא דעות בזה, עיין שם.)

סימן תקלד סעיף ועריכה

ונראה דכל שאסרו לכבס במועד – אסור אפילו על ידי אינו יהודי כשמכבסן בבית הישראל. ובהכרח שכן הוא, כיון דעיקר הטעם הוא שלא יכנסו לרגל כשהן מטונפין, ואם נתיר על ידי אינו יהודי – יחזור החשש למקומו.

וראיתי מי שכתב שבמצרים נוהגים היתר לכבס על ידי השפחות כל מה שצריך למועד (באר היטב סעיף קטן ג בשם ריק"ש). ודבר תימה הוא, ואין אנו נוהגין כן.

ודע דכלי פשתן התירו בגמרא (יח א) לכבס במועד, והטעם מפני שכיבוסן קל (רש"י), ואין בהן טירחא מרובה. והא דלא חששו שיכנוסו לרגל כשהן מנוולין, יש לומר דכיון דשארי דברים הא בהכרח שיכבסו קודם הרגל – ממילא שיכבסו גם כלי הפשתן.

אמנם אצלינו נהגו לאסור גם כלי פשתן. וממילא כיון שנהגו כן הוה ליה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור, שאסור להתירן בפניהם. אך לפי זה היה מועיל התרה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן ריד. אבל באמת אינו כן, דבגמרא שם יש פלוגתא בזה דיש אוסרים, ואולי תפסנו דעת האוסרים להלכה, ולא שייך התרה. וכן עיקר דאסור לנו לכבס אף כלי פשתן (מגן אברהם סעיף קטן ה).

סימן תקלד סעיף זעריכה

וכל אלו שהתירו חכמים לכבס – מותר לכבסן אפילו בנתר ואהל, והיינו מיני בורית.

ונראה לי דגיהוץ אסור, שהרי מצינו באבלות שחלקו בין כיבוס לגיהוץ (תוספות שם כג א דיבור המתחיל "כל"). וכיון שבמועד מצינו רק שהתירו לכבס, מנלן דמותר בגיהוץ? אך כיון שהתירו בנתר ואהל, משמע דבכל גווני שרי. וריך עיון לדינא.

וכל אלו שהתירו לכבס – מותרים לכבס אפילו בפרהסיא על גבי הנהר. ודווקא כשרוחץ על גבי הנהר, דמוכרח להיות בפרהסיא. והתירו מפני שהרחיצה על הנהר עולה יפה. אבל כשאינו רוחץ על הנהר – יכבס בצינעא. ויש מי שאוסר לכבס בפרהסיא על גבי הנהר, רק בכלי פשתן (מגן אברהם סעיף קטן ד).

אמנם בגדי קטנים – וודאי דמותר אפילו בפרהסיא (שם סעיף קטן ה). וכן כל הדברים שניכר לכל. וזה שאסרנו בפרהסיא, זהו שחשבנו גם בהיתר גילוח: שבאו ממרחקים..., דאולי לאו כולי עלמא ידעי (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקלד סעיף חעריכה

מיהו אפילו לאותם שהתירו – לא יכבסו רק כפי ההכרח למועד. והיינו: חלוק אחד, וכל כיוצא בזה.

מיהו אותן בגדי הקטנים שמלפפין אותן בהן, שקורין וויקלע"ן, ומשתינין ומוציאין ריעי בהן – אלו מותר לכבס אפילו ארבעה וחמישה ויותר בפעם אחת, כי צריך לכמה מהם בכל שעה, ואי אפשר ליתן לזה גבול וקצבה. אך לקטנים שלובשים חלוקות – יש לזה גבול וקצבה. ואינו רשאי לכבס יותר מזה.

סימן תקלד סעיף טעריכה

מביאין כלים מבית האומן במועד, אותם שהן לצורך המועד, כמו כרים וכסתות, קערות וצלוחיות. אבל כלים שאינם לצורך המועד, כגון מחרישה, או צמר מבית הצבע – אין מביאין, כיון שאין לזה צורך במועד, ולמה יטרחו בחינם? ועוד: שיאמרו שנתן לתקנם במועד, ותקנם במועד. ואפילו באותה חצר מבית לבית.

ואפילו אומן אינו יהודי, מפני שיאמרו שהישראל נתן לו במועד לתקנם (שם סעיף קטן ו). ואם אין לאומן מה לאכול – נותן לו שכרו, ומניח הכלים אצלו. ותמיד מותר ליתן לו שכרו, אפילו האומן עשיר, אלא דבאֵין לו מה יאכל – מוכרח ליתן שכרו. ועם כל זה לא יקח לביתו.

ואם אינו מאמינו – מניחם בבית הסמוך לו. ואם חושש שמא יגנבום משם – מפנן לחצר אחרת. ואם אין שום מקום, ומוכרח להביאן לביתו – לא יביאם אלא בצינעא, כדי שלא יחשודו אותו. ואם יש מקום אחר – גם בצינעא לא יביא, דאיך שיעשה בצינעא ירגישו יחידים ויחשדוהו.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלהעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לפנות מחצר לחצר במועד
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תקלה סעיף אעריכה

תנן במועד קטן (יג א): אין מפנין מבית לבית בחצר אחרת. אבל באותה חצר – מפנין מבית לבית. ופירושא ד"אין מפנין" – היינו לעקור דירתו ממקום זה למקום זה. דטירחא גדולה היא, ואין דעתו מתיישבת, ויתבטל בזה משמחת יום טוב.

ואיתא בירושלמי שם, והובא בטור: אין מפנין מדירה נאה לנאה, ולא מכעורה לכעורה. וזהו כששניהם שלו, או שניהם אינם שלו. אבל מאינו שלו לתוך שלו, אפילו מנאה לכעורה מותר, שנוח לו לאדם בשלו, ודעתו מתיישבת יותר. ולגירסא זו משמע דמכעורה לנאה – מותר אף בשניהם שלו, או אינם שלו. וכן כתב בהגהת מיימוני (פרק שמיני).

סימן תקלה סעיף בעריכה

אבל הרמב"ם בפרק שמיני דין טז כתב:

אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה, ולא מנאה לכעורה.

ובאמת לפנינו בירושלמי הגירסא כן, דאפילו מכעורה לנאה אסור. אבל סוף הירושלמי, דלתוך שלו מותר – השמיט הרמב"ם, ולא נודע טעמו.

(והמגיר משנה כתב: דאם כן למה לא תירץ הש"ס כדפריך והאמת רישא... – דהכוונה לתוך שלו, עיין שם. ולא אבין: דאם כן הוה ליה לומר "אבל מפנה הוא לביתו", כמו שהתחיל "אין מפנין מבית לבית". ולכן הוכרח לתרץ לבית שבחצר. ויותר יש לומר שלא היה כן בגירסתו. והבית יוסף קבע לה להלכה בסעיף ב, וכתב לשון "חצר שלו" ויותר נייח לומר "בית שלו".)

סימן תקלה סעיף געריכה

וכשם שאין לפנות דירתו במועד, כמו כן אין לפנות סחורתו וכליו שאינן לצורך המועד מחצר לחצר, דיתבטל בזה משמחת יום טוב. וכתבו דאין האיסור אלא דרך רשות הרבים, אבל מחצר לחצר דרך פתח שבין זה לזה – אפילו דרך כמה חצרות מותר (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן א). ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי, יש אומרים שמבית לבית הסמוך לו מותר.

ואם מתיירא מחמת גניבה בחצר שדר שם – מותר אפילו מחצר לחצר דרך רשות הרבים, כשמשתמר בהשני. ואפילו מעיר לעיר – בדבר האבד שרי, דכל דבר האבד מותר במועד. אבל בלא הפסד אין להטריח במועד, אפילו להעביר ממון מעיר לעיר.

סימן תקלה סעיף דעריכה

ולעניות דעתי היה נראה דזה שמותר מחצר שלא דרך רשות הרבים – זהו בסחורה וכלים, כי היכי דלא ליהוי אוושא מילתא. אבל לפנות דירתו, כל שמחצר לחצר אפילו אינו דרך רשות הרבים – אסור, דאין דעתו מתיישבת בחצר אחר, והטירחא רבה מאד. אך לא משמע כן מלשון הפוסקים.

(עיין מגן אברהם וב"ח. ולעניות דעתי ברור שכן הוא.)

אמנם כלל דינים אלו – יש להתיר כפי ראות עיני המורה (מגן אברהם סוף סעיף קטן ב). דיש לפעמים הכרח לפנות, ואז מותר בכל עניין. וכל מורה על מקומו יבין העניין, אם להתיר אם לאסור.

סימן תקלה סעיף העריכה

הזבל שבחצר – אסור להוציא במועד, אלא יסלקנו לצדדים. ואם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת – מוציאין אותו לאשפה.

(הבאר היטב בסימן הקודם הביא משער אפרים, שאסור לנגן בכלי שיר לישראל בחול המועד. ודברים תמוהים הם, וכבר דחה דבריו השערי תשובה בשם שבות יעקב.)


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלועריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כל צרכי בהמה – מותר לעשות בחול המועד
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תקלו סעיף אעריכה

מי שצריך לרכוב במועד אפילו לטייל, וכל שכן אם הוא לצורך המועד, ולא ניסה ללכת ברגליו – יכול ליטול צפרני הסוס, ולתקן רגליו בברזל, ולתקן האוכף והרסן, וכל צרכי הרכיבה.

ולא אמרינן: הרי היה יכול לתקן קודם המועד, שהרי לא ידע אם יצטרך לזה. ולכן אם באמת ידע שיצטרך לזה, והניח בכוונה על חול המועד – אסור.

וכתב רבינו הרמ"א דמותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר, אפילו בחינם. וכן נהגו, אלא שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה אם אינו רוכב לצורך או לטייל. עד כאן לשונו.

ואינו מובן: כיון שרצונו בכך – הרי טיול הוא לו. ואפשר דטיול הוא בהכנה, והליכתו בנחת. (עיין מגן אברהם שכתב דמארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל – אין לתקן צרכי הרכיבה.) ולפי זה גם בנסיעה בעגלה – גם כן הדין כן לעניין תיקון העגלה, דאם ידע קודם המועד – אסור. ואם לאו – מותר.

סימן תקלו סעיף בעריכה

מותר לסרוק הסוס כדי לייפותו, דזהו תענוג לו. ואפילו סרקו מערב יום טוב, מכל מקום צריך סירוק חדש. ואין מרביעין בהמה במועד, שאינו לצורך המועד, ולא דבר האבד. אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה כל רפואה, אפילו אם יש בזה מלאכה, דזהו דבר האבד.

וכן אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים. ואם הושיבה קודם המועד וברחה מעליהן – יכול להחזירה, דאם לא יחזירה יתפסדו הביצים והוי דבר האבד. והוא שיהיה בתוך שלושה ימים לבריחתה, דאחר כך אין תועלת. ולא מיבעיא אם כבר ישבה עליהן שלושה ימים, דאז נתקלקלו הביצים לגמרי. אלא אפילו לא ישבה שלושה ימים, דאז עדיין ראויים הם לאכילה, מכל מקום יש בהם הפסד. וכתב רבינו הרמ"א:

אבל אסור להושיב אחרת, אפילו מתה הראשונה.

עד כאן לשונו, צריך לומר דסבירא ליה שלא יועיל. דאי סלקא דעתך דיועיל – למה אסרו בדבר האבד?

(ועיין בית יוסף, ומגן אברהם סעיף קטן ג. והנראה לעניות דעתי כתבתי.)


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלזעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין דדבר האבד מותר בחול המועד
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תקלז סעיף אעריכה

כבר נתבאר דדבר האבד מותר בחול המועד. ואפילו ספק דבר האבד (מגן אברהם), ואפילו מלאכות גמורות וכבידות. מיהו החוב מוטל עליו להקל בטירחא בכל מה דאפשר.

והנה בשדות יש שתי מינים:

האחת נקראת בית השלחין, כלומר שאינה מספקת במי גשמים, ובהכרח להשקותה. והאחת נקראת בית הבעל, שאינו צריך להשקותה, ומסתפקת במי גשמים. וכשמשקין אותה – אין משקין אותה אלא להרווחה בעלמא, כדי להשביחה יותר. ושדה כזו פשיטא שאסור להשקותה במועד.

אבל שדה שלחין, אם לא השקוה קודם המועד – לא יתחיל במועד להשקותה, וישקנה אחר המועד. אבל אם התחיל להשקותה קודם המועד, ואם לא ישקוה עתה יתקלקל התבואה או הירקות – מותר להשקותה בחול המועד.

סימן תקלז סעיף בעריכה

ואף על פי שבה התירו מלאכה וטירחא, מכל מקום גבול גבלו חכמים להטירחא. והיינו שמותר להשקותה מן המעיין, בין מעיין ישן ובין מעיין חדש, שיכול להיות שהעפר שסביב המעיין יפול, ותהיה טרחתו מרובה לתקנה.

וכל זה הוא כשממשיך המים מן המעיין, ויורדים המים מעצמן להשדה או להגינה. אבל לא התירו לו לדלות בדלי מבאר, או מבריכה, או ממימי גשמים, מקובצים מפני שזהו טירחא גדולה עד מאד. וזה לא התירו חכמים אפילו בדבר האבד. וממי גשמים אסור אפילו להשקות בהמשכת הרגל, דוודאי לא יועיל, וסופו לדלות בדלי. ואפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך, ושם יש מים – אסור לדלות משם להמקום הגבוה. דגבול גבלו דלשאוב בדלי לזרעים ולתבואה – אסור בחול המועד, מפני דהטירחא מרובה עד מאד.

ומכל מקום ירקות שרוצה לאוכלן במועד – יכול להשקותן אף בדלי, דכל שלצורך המועד – מותר אפילו בטירחא מרובה, אם על ידי ההשקה יהיו ראוין למועד. אבל אם לא יהיו ראוין למועד, או שאינו רוצה לאכלן במועד – אסור לגמרי אם לא בדבר האבד ובלא טירחא גדולה, כמו שכתבתי. אבל זה שלמועד אפילו אינו אבוד, ואפילו טירחא מרובה – מותר.

סימן תקלז סעיף געריכה

יאורות מים המושכין מן האגמים, אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד – מותר להשקות מהן. ואם הן פוסקין – אסורין, דחיישינן שמא יפסוקו, וימלא בדלי.

ולמה לא חיישינן באינם פוסקין שמא יפסוקו? דכיון שהן מהבריאה כן, ולא פסקו, מסתמא לא יפסוקו לעולם. ולכן חריצין העשוין בידי אדם, שהמים באים דרך שם מהנהר לשדה – אסור להשקותה מהן, אף על פי שנתמלאו קודם יום טוב, לפי שקרוב הדבר שיפסוקו.

ולכן אם עובר ביניהם אמת המים שהיא מתולדתה, ואז ממילא גם החריצין לא יפסוקו – מותר להשקות מן החריצין, דהן אפילו יפסוקו – הא יש להשקות מהאמה. ואפילו רובה של שדה אין ראוי להשקותה מן האמה, דמכל מקום בכהאי גוונא בנקל יש להשקות תמיד את השדה (עיין ט"ז סעיף קטן א).

סימן תקלז סעיף דעריכה

בית השלחין שיש בה מעיין, שמימיו נוטפין ממנה לשדה אחרת למקום עמוק, ומתקבצין שם ונעשין בריכה – יכולין להשקות מהבריכה שדה אחרת, כל זמן שמהמעיין נוטף להבריכה, והמעיין לא פסק. אבל אם פסק מלהטיף, או שנפסק המעיין – אסור, דחיישינן שיביא בדלי ממעיין אחר.

סימן תקלז סעיף העריכה

אסור לעשות במועד חריצין בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים, דאין זה הכרח במועד. ואם היו עשויות קודם המועד ונתקלקלו קצת, ועדיין החריץ ניכר – הרי זה מתקנן במועד. ואסור להעמיקה יותר מבראשונה, ודי לעשותה כבראשונה. אבל אם נסתמו לגמרי – אסור לתקנן, דאין זה תיקון אלא עשייה חדשה.

וכן אמת המים שנתקלקלה – מתקנין אותה. ודווקא כשנשאר בה טפח בעומקה, דבחריץ די גם בפחות מטפח, ושם חריץ עליו. אבל האמה כשהוא פחות מטפח אין ביכולת המים לעבור שם כלל, והוה כסתומה לגמרי, וכשנשאר טפח חופר בה עד ששה טפחים בעומק, וכשנשארו טפחיים חופר עד שבעה ויותר – לא התירו אפילו כשעמוקה שלושה או יותר. דכך אמדו חכמינו ז"ל: דעד שבעה די, וגם יותר מחמישה טפחים לא התירו להעמיק מפני גודל הטירחא.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, שכתב דמשמע אף שלא היה רק טפח מעולם, עיין שם. ומנא לן לומר כן? ופשיטא דבנתקלקלה מיירי.)

סימן תקלז סעיף ועריכה

מושכין את המים מאילן לאילן, דהוי כשדה בית השלחין, דפסידא יתירא איכא. אבל לא ישקה את כל השדה כשהיא בית הבעל. אמנם אם השדה היא לחה ונתייבשה – מותר להשקותה, דהשתא אי לא משקה לה – תפסד. ולכן מותר להשקותה כולה.

ונראה לי דזהו רק כשיש בה אילנות. דאם לא כן – הוה ליה לתנא לומר: משקין בית השלחין, ובית הבעל כשהיא לחה (עיין בגמרא ו ב וברש"י שם).

סימן תקלז סעיף זעריכה

אסור לפתוח מקום לשדה, כדי שיכנוסו בה מים להשקותה, כשהיא בית הבעל. ואם פתח כדי לצוד דגים לאוכלן במועד, כגון שפותח למעלה מקום שיכנוסו בו המים עם הדגים, ולמטה פותח מקום שיצאו בו המים וישארו הדגים – מותר, אף על גב דגם השדה מתתקנת בכך.

ודווקא כשעושה מעשה שיראו הכל דכוונתו לשם הדגים. אבל בלאו הכי אסור, אף שכוונתו לשם הדגים, כיון דהמעשה הוא בהשדה. ולכן אף על גב דבסימן תקלג הקלנו בצידה, אף שלא יאכלם כולם במועד, מכל מקום הכא שעיקר המעשה הוא בשדה – אין היתר, אלא אם כן יאכלם כולם או רובם במועד (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח).

סימן תקלז סעיף חעריכה

אסור להשוות השדה לצורך חרישה. ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד – מותר.

וכיצד הוא הסימן? אמרו בגמרא (י ב): מוליא במוליא ונצא בנצא – אדעתא דבי דרא. שקל מוליא ושדא בנצא – אדעתא דארעא כן הוא לגירסת הרי"ף והרא"ש, דבהשווה הקרקע אסור. ולרש"י הגירסא בהיפך, דדווקא בהשווה מותר. וממילא דלדידן בכל גווני אסור.

והטור והשולחן ערוך סעיף ט פסקו כגירסת רש"י, עיין שם. (והב"ח פסק דשניהם אסורים, מפני שינוי הגירסות.)

ואסור ללקט עצים מן השדה ליפותו לחרישה. ואם ניכר שמתכוין לצרכו, שצריך להעצים, כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים – מותר. וכן אסור לקצץ ענפי האילן לתקנו. ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים, להאכילן לבהמתו ולא לתקנו, כגון שקוצץ כולן מצד אחד – מותר, דבזה נראה לכל. דאם היתה כוונתו לתקנת האילן – היה קוצץ מכל סביבות האילן.

ודע דבכל מה שנתבאר בקרקע ובאילנות – לא מהני מה שכוונתו להיתר, אם לא שכולם יראו שכן הוא, כמו שכתבתי. אבל בלאו הכי – אסור, מפני שמעשיו בקרקע ובאילנות. ולא דמי לשארי דברים, דדי בכוונה בלחוד.

(בית יוסף וט"ז סעיף קטן ו. וזה שכתב מרי"ו דמגמרא משמע דאדם חשוב צריך ליזהר גם בדבר האבוד, אבל כל הפוסקים לא הביאו זה, דבכמה דברים בגמרא מצינו דאדם חשוב שאני. ומכל מקום לא הוזכר זה בדין זה, כי לא נחזיק עצמינו לחשובים, כמו שכתבו התוספות והפוסקים בכמה מקומות.)

(וכן כתב באליה רבה.)

סימן תקלז סעיף טעריכה

אין מתליעין את האילנות, והיינו שנוטל התולעת שבאילן, דטירחא רבה היא, וגם אינו נפסד על ידי זה אם ימתינו עד אחר המועד (תוספות פר"י נ:). ולא מזהמין הנטיעות, והיינו כשנשרה קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות האילן.

אבל סכין האילנות והפירות בשמן, דטירחא קלה היא. וכן צדין את האישות, והיא בריה שאין לה עינים וחופר בקרקע (גמרא ו ב), ועכברים כשמפסידין באילנות. והיינו שחופר גומא, ותולה בה המצודה. והתירו אף לחפור הגומא, מפני שמפסידין הרבה בשדה אילן. ואפילו בשדה של תבואה, ונקראת בגמרא "שדה לבן", הסמוכה לשדה אילן – מותר לצודן כדרכן, מפני שיוצאין משם ומפסידים להאילנות. ואם אינה סמוכה לשדה אילן – אין צדין אותה אלא על ידי שינוי: שנועץ שפוד בארץ, ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה. אבל לחפור גומא כדרכו – אסור.

ויש מחמירין דהיתר זה על ידי שינוי – גם כן אינו אלא בסמוכה לשדה אילן, דגם בסמוכה אסור לחפור כדרכו, ובאינה סמוכה אפילו על ידי שינוי אסור, משום דשדה לבן אין מפסידין.

ולעשות על ידי אינו יהודי – אסור מה שאסור בעצמו, כמו שכתבתי בסימן תקמג, עיין שם. ושם יתבאר בזה בפרטיות בסייעתא דשמיא.

סימן תקלז סעיף יעריכה

אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד לזבל השדה, דזהו תולדות זורע או חורש. ואם הכניסן הרועה האינו יהודי מעצמן – מותר אפילו בשבת, דהרועה עושה כדרכו על דעת עצמו. ולכן אף אם מחזיק לו טובה על שהכניסן – מותר, ובלבד שלא יתן לו שכר. ואפילו אם אינו נותן לו אלא שכר מזונות – אסור בשבת. וביום טוב הקילו, שיכול ליתן לו שכר מזונות, ובלבד שלא יתן לו שכר אחר. דזהו כמלאכת מחובר, דלא מהני אפילו קצץ, כמו שכתבתי בסימן רמד.

ומיהו כיון דאין זה מחובר גמור – הקילו קצת ביום טוב. ובחול המועד אפילו נותן לו שכר גמור – מותר, כיון שעושה על דעת עצמו, ובלבד שלא ישכירנו לכתחילה לזה. וגם לא יסייענו, וגם לא ימסור לו שומר להוליך הצאן בהדיר ממקום למקום כדי שתזדבל כל המקום.

אמנם אם היה הרועה הזה לא שכיר יום, אלא שכיר שנה או שכיר חודש, ואפילו שכיר שבוע – מסייעין אותו בחול המועד, ומוסרין לו שומר להוליך הצאן ממקום למקום. אבל לא ישכור לו שומר ליום זה, אלא שומר מביתו, או שכיר שבוע וכיוצא בזה. ושבת ויום טוב – אפילו למסור לו שומר אסור (מגן אברהם סעיף קטן טו).

סימן תקלז סעיף יאעריכה

אסור לקצור שדה בחול המועד אם אינו נפסד עד אחר המועד כשיעמדו התבואה בקמותיה. ואם יפסד – מותר.

ולכן אצלינו בחול המועד סוכות, כשיורדים גשמים הרבה – אנו מתירים לחפור תפוחי אדמה מקרקע, מפני שמתפסדים הרבה על ידי גשמים. וכן שארי דברים שמתקלקלים על ידי גשמים. וכן יש אצלנו לפעמים שיש קור גדול בכפור. וקרח גם כן מתירים לחפרם בחול המועד, מפני שמתקלקלים הרבה על ידי זה.

סימן תקלז סעיף יבעריכה

וכל זה הוא בבעל הבית שלא נצרך לו לאכילתו במועד. אבל אם הוא עני, ואין לו מה יאכל – מותר לו תמיד לקצור לצרכו ולחפור התפוחי אדמה, ואפילו יכול לקנותם בשוק וישיג מעות על זה – לא הטריחוהו חכמים כשאין לו מוכן מקודם.

וקוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר כדרכו כל מה שצריך למועד. ובלבד שלא ידוש בבעלי חיים, משום דאוושא מילתא. ולהרמב"ם מותר על ידי שינוי, כגון שרגילין לדוש בפרות והוא ידוש בסוסים, וכיוצא בזה (שם סעיף קטן טז).

והני מילי כשאינו צריך אלא לו לבדו. אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים שצריכין במועד – מותר לו לדוש אפילו בבעלי חיים, אם לא יספיק בלעדם. ומכל מקום ראוי לעשות שינוי, כמו שכתבתי, אם אפשר לו.

סימן תקלז סעיף יגעריכה

מי שיש לו כרם אצל כרמו של אינו יהודי, והאינו יהודי בוצר כרם שלו בחול המועד, ואם הוא לא יבצרנו עתה את הכרם שלו יכול לבוא לידי הפסד – מותר לו לבצור ולדרוך היין, ולעשות חביות בלא שינוי, מפני שזהו מוכרח לעשות תיכף לאחר הבצירה. ואם יניח על לאחר המועד – יתקלקלו הענבים. ויכול לשכור פועלים ישראלים.

וזהו הכל כשלא היה יכול לעשות קודם המועד, או שלא הגיע זמן בצירתם עדיין. דאם היה יכול, וכיון להניח המלאכה למועד – אסור. וכן כל כיוצא בזה בתבואות, וגינות, ופרדסים. דדבר האבד מותר, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, כמו שכתבתי כמה פעמים.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלחעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כמה עניינים נקראו "דבר האבד"
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקלח סעיף אעריכה

מי שלקט זיתיו, ונתנן בבית הבד קודם המועד, והפכן בעניין שנפסדין אם אינו דורכן מיד; או שיינו בבור וצריך לדורכו, ואירעו אונס שלא היה יכול לדורכן קודם המועד – דורך זיתיו וענביו כדרכו, ומכניסן לחביות וסותמן, ועושה כל הצריך להם כדרכן בלי שינוי.

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר: כגון שידע בעת ההתחלה שאי אפשר לו לגמור קודם המועד, דבכהאי גוונא וודאי אסור. אלא ההיתר הוא באחד משני אופנים: או שהיה סבור להניחן לגמרי עד לאחר המועד, ואחר כך נתחדש דבר שיתפסדו אם יניחן; או שהיה לו שהות לגומרן קודם המועד, ולכן התחיל, ואירע באמצע סיבה ונשארו עד המועד – בזה התירו לגומרן במועד, משום פסידא.

וכן אם שכח עליהן קודם המועד, או נתעצל והיה סבור שיעשם אחר המועד – גם אלו מקרי אונס, דשכחה ועצלות הוי מטבעי בני אדם.

סימן תקלח סעיף בעריכה

ואין לשאול: למה בגילוח לא התרנו בסימן תקלא אפילו היה אנוס קודם הרגל, אם לא בדברים שהתירו לו חכמים כמו שכתבתי שם, ובכאן מתירין על ידי אונס, ואפילו אונס של שכחה ושל עצלות?

דהעניין כן הוא: דבשם הוי רק צער הגוף לשעתו, והעמידו דבריהם. אבל בכאן דהוי היזק בממון – התורה חסה על ממונם של ישראל, ואוקמו אדינא דכיון דהיה אנוס – בדין שיהא מותר לגמרם.

סימן תקלח סעיף געריכה

וכתב הרמב"ם בפרק שמיני דין יד:

זופתין את החבית כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק מפני שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תיפסד.

עד כאן לשונו, וזהו המגופה. ויכול לתקן המגופה כדרכה בלא שינוי, וכן פסקו בטור ושולחן ערוך סעיף א.

ואף על גב דבגמרא (יב א) יש מי שמתיר לזפת חבית ולא בקבוק, ויש מי שמתיר בקבוק ולא חבית, עיין שם, ואיך פסקו כשניהם לקולא? נראה לי משום דאחר כך אומר שם בגמרא דמאן דאסר – לא אסר אלא לכתחילה, עיין שם. ובכל דיני חול המועד מצינו דדבר האבד מותר, וכל דבר שאינו טירחא מותר. ולכן פסקו בשניהם לקולא (עיין מגן אברהם סעיף קטן א, שנשאר בצריך עיון).

סימן תקלח סעיף דעריכה

וכל שכן דחביות שלנו – מותר לתקן החשוקים שקורין רייפי"ן והדפים. שזהו וודאי דבר האבד, דכשלא יתקן – יזוב כל המשקה. וכן שולה פשתנו מן המשרה.

ודע דכל אלו: הזפיתה, ותיקוני החשוקים, ושליית הפשתן – זהו הכל כשלא כיון מלאכתו במועד, והיינו כשלא ידע שצריכין תיקון. אבל כשידע, והיה יכול לתקנם קודם המועד, ולשלות הפשתן קודם המועד, ובכוונה הניחם עד המועד – אסור אף שהוא דבר האבד, וקנסוהו רבנן. ובהכרח לקונסו, דאם לא כן כל אחד יניח מלאכתו לזמן המועד, ויתעקר לגמרי דין איסור מלאכה בחול המועד. ויתבאר בסעיף ז.

סימן תקלח סעיף העריכה

מותר להכניס פירות מפני הגנבים, אם אינם במקום המשתמר. ומיהו יעשה בצינעא, כגון שיכניסם בלילה. ואם הוא דבר שבלילה יש בו פירסום יותר מביום, כגון שצריך להכניסו באבוקות ובקולות – יכניסם ביום, דדבר האבד מותר אפילו אם צריך לעשות הדבר הפרהסיא ממש.

וזהו בחול המועד. אבל ביום טוב – אסור, שהרי תנן: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, ודרך חלון אסור, כמו שכתבתי בסימן תקכא. וכל שכן להכניסם. ומה יעשה? יעמיד שומר, או יכניסם על ידי אינו יהודי.

סימן תקלח סעיף ועריכה

אסור להסיע ממונו מעיר לעיר, אם לא בדבר האבד. דכל שמעיר לעיר הוי פירסומא, והוי כמלאכה. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

היו לו תאנים שטוחים בשדה לייבש, ויירא מהמטר – מותר לחפותם בקש, אפילו חיפוי עב.

עד כאן לשונו. והכיסוי אפילו בשבת ויום טוב מותר, כמו שכתבתי בסימן שלח וסימן תקכא, אלא דהרבותא בחיפוי עב, דהוי כעין בניין. ועוד כתב:

מי שיש לו סחורה, שאם לא יהפכנה תתקלקל – מותר להפכה בחול המועד.

עד כאן לשונו. וזהו וודאי דהיפוך הסחורה לא הותרה בשבת ויום טוב. ואם נצרך לזה – יעשה על ידי אינו יהודי, דשבות דשבות מותר גם בשבת ויום טוב במקום הפסד.

סימן תקלח סעיף זעריכה

המכוין מלאכתו והניחה למועד, ועשאה במועד – בית דין מאבדים אותה ממנו, ומפקירין אותה לכל. דהפקר בית דין – הפקר.

ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו, כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים – מבדילינן ליה, ומלקין אותו. ואם עשה מלאכת עצמו ומת – לא יקנוסו בנו אחריו, ומותר לבנו לעשותה אם הוא דבר האבד.

אבל דבר שאינו אבד, כשעשה ומת – קנסו בנו אחריו, למאן דסבירא ליה מלאכת חול המועד דאורייתא (מגן אברהם ועיין ט"ז). והוי כעשה מלאכה בשבת, שאסור לו ולבני ביתו לעולם, כמו שכתבתי בסימן שיח לעניין מבשל בשבת. ולמאן דסבירא ליה דמלאכת חול המועד דרבנן – לא קנסו בנו אחריו, אפילו בדבר שאינו אבד. ויש אומרים דלכל הדעות לא קנסו בנו אחריו (עיין בית יוסף).


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקלטעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין סחורה בחול המועד
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן תקלט סעיף אעריכה

אמרינן במועד קטן (י ב):

אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא – אסור... ובדבר האבד מותר.

וכן בירושלמי (פרק שני הלכה ג): פרקמטיא אבודה – שרי... הדא שיירתא – שרי במועדא...

כלומר דדבר האבד – מותר בסחורה, או כשבאו שיירות, שזהו דבר שאינו מצוי והוה כדבר האבד. עוד התיר שם כשאחר החג יצטרך לפחות מן הקרן – יכול למכור בחול המועד. עוד התיר שם לקנות רדידים לצורך המועד. עוד התיר כגון שהוא נדחק להוצאת יום טוב, וכשימכור הסחורה יהיה ביכולתו להוציא בריוח לצרכי המועד. וכל אלו הדברים יתבארו בסימן זה בסייעתא דשמיא.

סימן תקלט סעיף בעריכה

ויש להבין: הא משא ומתן אפילו בשבת ויום טוב אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, דכתיב "ממצא חפצך", והם משבותי שבת – מה ראו חכמים לאסרן בחול המועד? דאפילו למאן דסבירא ליה מלאכת חול המועד דאורייתא כמו שכתבתי בסימן תקל – פשיטא דמשא ומתן אינו מגררא דאורייתא.

ועוד: מאי האי דאמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור? הא אפילו מלאכות גמורות מותרות כל שהוא כמו שיתבאר בסימן תקמ, כמו סדקים שבגג, וצירי דלת, שיתבאר שם שמותר לתקנם במועד. וכל שכן מקח וממכר כל שהוא, ואיך החמירו בשבות יותר מבמלאכה דאורייתא?

סימן תקלט סעיף געריכה

ונראה לי: דמשום דעיקר המועד לא ניתנה לישראל אלא לאכול ולשתות ולשמוח, ולעסוק בתורה, כמו שאומר שם בירושלמי: אמר רבי בא בר ממל: אילו היה לי מי שימנה עמי... והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד... כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין, ויגיעין בתורה? ואינון אכלין ושתין ופחזין. כלומר: במיני שחוק והיתול.

ולפי זה אם היו מניחין להם לעסוק במשא ומתן – ממילא דהיו טרודים כל היום, ולא היה להם זמן לעסוק בתורה כמו בכל ימות החול. ולכן הוכרחו חכמים לאסור עליהם המשא ומתן. והוכרחו לאסור אפילו כל שהוא, דמשא ומתן – אין לה קצבה, ואם תתיר כל שהוא – ממילא שיגרור עוד. ובזה גריע ממלאכה.

ונראה לי: אף על גב דהירושלמי קרי לה "מלאכה", מכל מקום כוונתו אמשא ומתן. דהא בהך סוגיא לא הזכיר הירושלמי כלל מלאכה, אלא ענייני משא ומתן. וקרי לה "מלאכה" משום דגם זה הוה מלאכת חול.

(וניחא להפוסקים מלאכת חול המועד דאורייתא, שהקשו עליהם מזה הירושלמי, כמו שכתבתי בסימן תקל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר.)

סימן תקלט סעיף דעריכה

והרא"ש ז"ל כתב שם דאסרו המשא ומתן מפני הטירחא, עיין שם. ואין כוונתו דטעם זה מספיק, שהרי כמה טרחות טורחין במועד. אלא כוונתו דעל ידי זה הטורח – יתבטל משמחת יום טוב, וכמו שביאר הרא"ש בעצמו בתשובה (כלל כג) וזה לשונו (בסימן ד שם):

כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשיווי הדקדוק של מקח. ומתוך טרדתו – ימנע משמחת יום טוב.

עד כאן לשונו, הרי דזהו עיקר הטעם. ובכלל שמחת יום טוב לעסוק בתורה, דהא אפילו ביום טוב בעינן חציו לה', וכל שכן במועד. ואם יהיה במשא ומתן – לא יהנה משמחת יום טוב, וגם לא יעסוק בתורה.

סימן תקלט סעיף העריכה

לפיכך כל סחורה אסורה, אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור. ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו, כדי להשתכר – אינו יכול לילך ולתובעם, אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד, דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם.

אבל בסתם הלואה, כשהלוה לחבירו מעות שישלם לו מעות – מותר לתובעו בחול המועד לגבות מעותיו. ואין צריך לומר לגבות מעותיו מן האינו יהודי שהלוה לו, דאין בזה טורח. וגם עיקר הלוואה, והיינו להלוות בחול המועד – גם כן אינו דומה למשא ומתן, כמו שיתבאר. ואפילו יש לו משכון – יכול לתבוע חובו.

סימן תקלט סעיף ועריכה

יש מי שאומר דזה שהתרנו בעל מנת שיתנו לו סחורה, דבאינם מצויים אחר המועד יכול לתובעם – היינו כשלא כיון מלאכתו במועד, שלא היה יכול לתובעם מקודם (מגן אברהם סעיף קטן ב).

ולעניות דעתי נראה דבתביעת חוב – לא שייך כלל כיון מלאכתו במועד. דבוודאי כל אחד כשביכולתו לתבוע חובו – תובע ואינו מתעצל. ועוד: דאטו מיד כשתובע מסלק לו? ואין זה שייך אלא במלאכה, וכן במכירת משכנות, כשהיה יכול למכור קודם המועד, וכיון למוכרם במועד – זה וודאי אסור. ולא בתביעת חוב.

(המגן אברהם הביא ראיה ממהרי"ק ממכירת משכנות, עיין שם. ומה עניין זה לזה?)

סימן תקלט סעיף זעריכה

ויש מי שאומר דזה שאינו יכול לילך ולתובעם – זהו דווקא כשצריך לדון עמו בדין, דהוי טירחא יתירה, או לעיר אחרת. אבל לעיר זו, ובלא דינא ודיינא – יכול לתבוע הסחורה (ט"ז סעיף קטן א).

וכן המנהג הפשוט. והאידנא תובעים גם לדין, ולא לבד על הלואה אלא אפילו על פרקמטיא, מפני שקלקול החובות מצוי עתה ביותר, והעם מתדלדלים, והוי כדבר האבד (שם).

סימן תקלט סעיף חעריכה

ודע שיש מן הקדמונים שכתבו דאיסור משא ומתן אינו אלא בפרהסיא. אבל בצינעא כמו בבית – מותר (בית יוסף בשם רוקח ויראים ור"נ).

וטעמם נראה לי: דכיון דטעם האיסור הוא כדי שלא יוטרד משמחת יום טוב ועסק התורה, כמו שכתבתי, ולכן כשהוא בצינעא – אינו יכול להטרד הרבה. אבל הרמב"ם, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך – לא חילקו בזה (שם). ומכל מקום נראה כדבריהם, וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א, וזה לשונו:

מיהו אם נזדמן לו ריוח מרובה במועד – יכול למכור בצינעא, ויוציא לשמחת יום טוב יותר ממה שהיה דעתו להוציא.

עד כאן לשונו, והוא הדין לקנות (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תקלט סעיף טעריכה

מכר לחבירו פרקמטיא קודם המועד – יש מי שאוסר לתבוע דמיה במועד, אלא אם כן יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר, ונזדמן לו בחול המועד, דהוי כדבר האבד. אבל רבינו הבית יוסף בסעיף ג חולק על זה, דכיון שזקף עליו המעות בחובו קודם המועד – הוה ליה כהלואה, ומותר לגבות ממנו בחול המועד אפילו אם דר עמו באותה העיר.

וכן מותר לקבול במשפט ערכאות בשביל חובותיו המותרים לתבוע, אם אינו יכול לגבותם בבית דין, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן כו. וכן מותר לו לעשות זקיפה עם חובותיו במועד כדי להבטיחן, כלומר: לעשות חשבון ולהעלותן על נייר בטוח, שיהיה בטוח שיש לו כח להגבותן, דזהו הכל כדבר האבד.

סימן תקלט סעיף יעריכה

כבר נתבאר דלמכור סחורה בדבר האבד – מותר. ומה נקרא "דבר האבד"? אומר שם בירושלמי: שכל שלאחר המועד יצטרך לפחות מהקרן – מותר למוכרה. אבל אם לא יפסיד מהקרן – אסור למוכרה.

וכתב הרא"ש (שם) דמכל מקום אם ימכרנה עתה יהיו לו מעות בריוח, ויוציא יותר לשמחת יום טוב – דמותר למוכרה בכל עניין, כיון שמזה יתרבה השמחת יום טוב. וגם זה הוא בירושלמי שם.

(הריב"ש מפרש דפחת הריוח הוי גם כן דבר האבד, עיין בית יוסף.)

סימן תקלט סעיף יאעריכה

וכתב על זה רבינו הבית יוסף בסעיף ד, וזה לשונו:

ונראה לי שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים, וחס עליהם להוציא כל כך לשמחת יום טוב. ואילו היה לו מעות בריוח היה מוציא יותר. אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה, ואין בדעתו להוציא כל כך – לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר.

עד כאן לשונו. וזה אינו אלא במופלג בעשירות, שהוא עשיר מצויין. אבל סתם עשיר אינו בגדר "להוציא ככל אשר יתאוה", ומותר אצלו אם יוסיף על שמחת יום טוב (ט"ז סעיף קטן ב). ובפרט האידנא שהכל חשיב רק כדי חייו (שם).

סימן תקלט סעיף יבעריכה

ואם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר – מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות סחורה ולהשתכר.

והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן, ואפילו מעיר לעיר מותר ליסע בכהאי גוונא. וכן יום שוק המיוחד שהוא אחת או שתים בשנה, כמו שיש לפרקים בזמן חול המועד פסח שקורין קרסנ"י טאר"ג – הוה גם כן כיריד, ומותר לעשות בו משא ומתן (ט"ז סעיף קטן ג בשם רש"ל).

אבל בסתם יום השוק, כמו ברוב מקומות שיש יום השוק פעם אחת בשבוע – אינו מותר לקנות ולמכור ביום השוק שבתוך המועד, שאין זה דבר האבד, שאם לא ימכור בשוק זה – ימכור ביום השוק שלאחר המועד. ודווקא שיודע שלא יפסד מהקרן, אבל בלאו הכי – מותר למכור (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תקלט סעיף יגעריכה

מוכרי תבלין, או ירק, וכל דבר שאינו מתקיים, וכן פירות ושארי מיני אכילה – פותחין חנויותם כדרכן ומוכרין בפרהסיא, מפני שהכל יודעים שהם לצורך המועד.

ומוכרי מיני פירות שאין ידוע שהם לצורך המועד, או מוכרי כסות וכלים שיש שהן לצורך המועד ויש שאינן לצורך המועד, ואלמלי לא היה כלל לצורך המועד היה אסור לגמרי, אך כיון שיש שקונין לצורך המועד – מוכרין בצינעא לצורך המועד.

כיצד? אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי – פותח כדרכו. ואם היתה פתוחה לרשות הרבים – פותח דלת אחת ונועל דלת אחת, דעל פי רוב יש לחנות שתי דלתות. וערב יום טוב האחרון של חג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב. ואפילו לצורך יום טוב שני של יום טוב האחרון – מותר לקנות, ולא אמרינן כיון דאנן בקיאינן בקביעא דירחא נמצא שמכין מחול המועד לחול. דאינו כן, דסוף סוף הוא יום טוב.

וזה שצריך צינעא – זהו בחנוני. אבל בעל הבית המוכר לצורך המועד – אינו צריך צינעא (מגן אברהם סעיף קטן יא). וכל שאינו לצורך המועד – אסור לגמרי.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יב, דאפילו החנות סגורה והדלת פתוחה – אסור, עיין שם. ואיני יודע איך הוא סגורה ופתוחה.)

סימן תקלט סעיף ידעריכה

ודע דבזה שנתבאר בסעיף יב דמה שבאקראי מותר, וסתם יום השוק אסור – כתב על זה רבינו הרמ"א בסעיף ה, וזה לשונו:

ותגר שקונה מזה ומוכר לזה, וחוזר וקונה ומוכר – מותר, דהוי דבר האבד.

עד כאן לשונו, ואינו מובן כלל: דאם כן כל בעלי החנויות כן, הם שקונים ומוכרים, וחוזרים וקונים ומוכרים. ואם כן הותרו חנויות, דזהו לכולם דבר האבד (מגן אברהם סעיף קטן ח).

ויש שתירץ דבתגר לא הותר רק בבית, ולא בחנות. והחנוני גם כן מותר בביתו, ורק בחנות אסור (שם). ודוחק לומר כן, דסתם תגר הוא בשוק בפרהסיא. ועוד: דאי מטעם דבר האבד, היכן מצינו דדבר האבד צריך צינעא?

סימן תקלט סעיף טועריכה

ויותר תמוה לי מנהג מדינתינו, שכל בעלי החנויות יושבים בחול המועד כמו בכל השנה. וכבר צווחנו ככרוכיא, ולית מאן דמשגח בנו. ולא נזהר מזה אלא מעט מהרבה. ואיזה היתר יש בזה?

ולפיכך נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דמלאכות גמורות של בעלי מלאכות – אסורות לגמרי, אם מדאורייתא אם מדרבנן, כמו שכתבתי בסימן תקל. אבל משא ומתן – נאסר רק מסחור שאין זה תמידיות יום יום, ואין לו היזק אם ימכרנה ביום אחר. ולזה צריך תנאים שנתבארו בסימן זה. ובלאו הכי – אסור.

וזה ששנינו: מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעא – אינו בחנונים, אלא במוכר פירותיו שבשדותיו, וכסותו וכלים שעשה או שקנה, ואין לו הפסד אם ימכרם היום או לאחר המועד. כי כשימכרם, לא יהיו לו אחרים למכירה. וכן מוכרי תבלין או ירקות מיירי בכהאי גוונא.

אבל מי שפרנסתו מחנותו, וממנה מתפרנס יום יום – הלא אין לך דבר האבד יותר מזה. ואם ינעל חנותו – בודאי יקמץ להוצאת שמחת יום טוב. וזה הא מפורש בירושלמי שהבאנו, דבשביל להרבות בכבוד יום טוב – מותר לישא וליתן. ואצלינו ברור דאם ינעלו החנויות – ימעטו בשמחת יום טוב.

וכן משמע בתוספתא פרק שני, דתניא: חניות פתוחות לסטיו – פותח ונועל כדרכו, פתוחות לרשות הרבים – פותח אחת ונועל אחת. ובגמרא סוף פרק שני הביא ברייתא זו אעניינא דמוכרי בשמים, עיין שם. אבל בתוספתא אין זכר לכל זה אלא סתם חנויות, עיין שם. ומשמע דבכל החנויות מיירי, וכדאמרן שכל שמחייתו מן החנות – הוי כדבר האבד, וצורך שמחת יום טוב. והן הן דברי רבינו הרמ"א בתגר, כיון דפרנסתו בכך. ורק יש להזהירם לפתוח רק דלת אחת אם הם ברשות הרבים גמור.

(כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות על כלל ישראל. וגם האליה רבה והמחצית השקל למדו זכות.)

סימן תקלט סעיף טזעריכה

מציאה של טירחא – אסור לטרוח ולחפש עליה. כגון נהר שהציף דגים על שפתו – אסור לאספם כדי לכבשן, ולאחר המועד לאכלם. ואם יכול לאכול מהם במועד, שהכיבוש די להם ביום ויומים – מותר, אף שישארו גם על אחר המועד.

ואין לשאול: הא כשבאה שיירא התרנו, משום דהוי כדבר האבד. וכל שכן בכהאי גוונא, דיאבדו כולם אם לא יקחם עתה. דיש לומר: דלא התרנו רק בסחורה, שזהו דרך המסחור וביטול מסחור הוה פסידא, ולא בצידת דגים ומליחתן. ונראה לעניות דעתי דאם מסחרו בדגים – מותר, דאצלו הוה זה כשאר מסחור.

סימן תקלט סעיף יזעריכה

כתב הטור:

מי שמלוה לחבירו על תנאי, ונותן לו הלוה חפץ, ומתנה עמו שאם לא יפרע לו לסוף שמונה ימים שיהא קנוי לו – יש מתירין, שהרי עיקר הקנייה היא לאחר המועד.
ואינו נראה להתיר, דאם כן מותר כל משא ומתן, שהם יערימו לעשות כן.

עד כאן לשונו. ושני הדעות הובאו בשולחן ערוך סעיף ז. ויש מי שאומר דדווקא לחבירו, אבל לאינו יהודי בכהאי גוונא גם הטור מודה דמותר, דבדידיה לא שייך הערמה (ב"ח). והכל מודים שאם האינו יהודי פרע לישראל יין או שאר סחורה בחובו בחול המועד – מותר לקבל ממנו, דהוי כדבר האבד.

סימן תקלט סעיף יחעריכה

וכן מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לכל השנה, לשתייתו ולשתיית בני ביתו, ולא לשום מסחור, ואם יעבור זמן המועד לא ימצא לקנות זה היין, או במקח הזול כפי שקונה עתה – הוה דבר האבד, ומותר לקנותה. וכדומה לזה בשארי אוכלין ומשקין.

ומותר לקנות חביות, ולתקנם ולזפתן בחול המועד, דהוי כדבר האבד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, שמקודם לא היה יכול לקנות עדיין. וכן יותר מכדי שתייתו ושתיית אנשי ביתו לכל השנה – לא יקנה, ואינו צריך לדקדק בצמצום על זה. ולסחורה – אסור, אלא אם כן הוא דבר שאינו מצוי אחר כך להרויח בו, וכשיקנה עכשיו ירויח בזה, דאז גם לסחורה מותר, דזהו ממש דבר האבד.

(כן משמע מדברי הרמ"א סעיף ט. והנ"מ בין לשתייה בין לסחורה, דלשתייה אף שישיג יין אחר – מכל מקום רוצה בזה, ובסחורה לא שייך זה. וכן במקח דלסחורה, אף שאחר כך יקנה במעט יוקר מעכשיו, יטול ביוקר. ובשתייה לא שייך זה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקלט סעיף יטעריכה

אין לוקחין בתים ואבנים, עבדים ובהמה, אלא לצורך המועד: או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, או לצורך השכיר המוליך דברים אלו, ואין לו מה יאכל. ובפרטי דין זה יתבאר בסימן תקמב. וכן הדין בכל הדברים שרוצה לקנות, כמו שכתבו התוספות (יג א דיבור המתחיל "אין", עיין שם), והרמב"ן והרא"ש שם.

ולכן תמהו על רבינו הרמ"א בסעיף יב שכתב דדוקא הני, משום דאיכא פירסום בקנייתן, אבל שאר כלים נהגו לקנותן בצינעא. עד כאן לשונו. ואמת שכן כתב המגיד משנה בפרק שביעי דין כב, אבל זהו נגד כל רבותינו.

וכתבו דלכן כתב "נהגו", כלומר: אבל אין דעתו מסכמת לזה (מגן אברהם סעיף קטן טז, ואליה רבה סעיף קטן כ). ולכן במקום שאין מנהג – אסור (שם).

ומאינו יהודי מותר הכל, והכי תניא בתוספתא פרק ראשון, עיין שם. ולהלוות לאינו יהודי בריבית, לאותם שרגילין ללוות ממנו – מותר, דהוי דבר האבד שילוה מאחר. ואין זה כסחורה שדרך לדקדק הרבה, ויש בזה טורח רב. וכן אותן שאין רגילין ללוות ממנו – מותר אם לא יקח ממנו ריבית לשבוע זה, או שיטול ויוציא אותם על שמחת יום טוב יותר מכפי הרגילו.

ומותר ליקח ערבות במועד על הלוואה שיעשה לאחר המועד, דאין זה עשייה של כלום. והלואה דשולחנים, העוסקים בקביעות בהלואה וחילוף – אסור בחול המועד, דזהו עסק גמור. ואינו מותר אלא בדבר האבד. ועיין מה שכתבתי בסעיף טו. וכל קנייה לצורך המועד – מותר.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין בניין וסתירה בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקמ סעיף אעריכה

בניין – אסור לגמרי, אפילו כל שהוא, ואפילו לצורך המועד, והוה ליה לבנות קודם המועד. ואפילו אין לו מקום לדור.

ויש להסתפק אם נשרפה דירתו במועד, וביכולתו לבנות במועד וליכנס בה במועד, אם מותר כמו כל דבר האבד כשלא היה יכול לעשותה קודם המועד, דמותר לעשותה במועד. והכא נמי: אף על גב דאין זה דבר האבד – הוה ליה כצורך המועד, כיון שאין לו מקום דירה. או דילמא: דבניין גמור משום דאוושי מילתא וטורח מרובה – אסור גם בכהאי גוונא, כמו אמת המים בסימן תקלז.

וכן נראה עיקר דאסור. וראיה ממה שיתבאר, דבמקום סכנה מותר לבנות כדרכו. ומשמע דרק בסכנה התירו, ולא בעניין אחר.

סימן תקמ סעיף בעריכה

ואם נפרץ במועד גדר גינתו או כותל חצרו שבינו לבין חבירו – התירו לו לבנות כמעשה הדיוט, לא כמעשה אומן. ומעשה הדיוט אינו בניין. כיצד? מניח אבנים זו על גבי זו, ואינו טח בטיט, או עצים זו על זו בכהאי גוונא, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן. ותנן (יא א): עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן.

ויראה לי דבנפרץ גדר גינתו וכותל חצרו, שהתירו מעשה הדיוט – זהו בנפרץ ביום טוב או קודם יום טוב, ולא היה יכול לתקנה קודם יום טוב. דביכל לתקנה – גם זה לא התירו. וכן משמע הלשון במשנה (ו ב): ומקרין את הפרצה במועד, כלומר שנפרצה במועד. אבל במעקה סתמא תנן: עושין מעקה, ואפילו היה יכול לעשותה מקודם, משום דדבר מצוה היא, ובכל שעה עובר על "לא תשים דמים בביתך". ויש בזה קצת סכנה, ורק דדי במעשה הדיוט (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקמ סעיף געריכה

וזה שלא התירו בגדר רק מעשה הדיוט – זהו בגדר גינה או כותל חצר שבינו לחבירו, שאין היזק הפרצה גדול כל כך, דליכא למיחש שם לגנבי. ולכן די במעשה הדיוט. אבל כותל חצר הסמוך לרשות הרבים שנפל, דההיזק גדול מאד שיכנסו בה גנבים (רש"י ז א), ולא יספיק לזה מעשה הדיוט – בונה הכותל כדרכו, דאין לך דבר האבד גדול מזה.

ואפילו אם נאמר דבניין בית גם בכהאי גוונא אסור מפני הטורח הרב כמו שכתבתי, מכל מקום בניין כותל אינו כבניין בית. וכותל הנוטה ליפול, אם ליכא חשש סכנה כגון שביכולת לתומכה עד אחר המועד – אסור לסותרה, וכל שכן לבנותה. אבל כשיש חשש סכנה – מחוייב לסותרה, ואחר כך מותר לבנותה כדרכו מעשה אומן. ואפילו אינו נוטה רק לחצר או למבוי – מותר, דהתירו סופן מפני תחילתן, דאם לא תתירנו לבנותה כדרכו – מימנע ולא סתיר, ואתי לידי סכנה. וכן בשאר דברים שיש לחוש לסכנה – בונה וסותר כדרכו.

ונראה לי דכותל גינה אינו מקום סכנה, שאינו מקום הילוך לרבים, ובעל הגינה יכול ליזהר שלא לילך שם עד אחר המועד.

סימן תקמ סעיף דעריכה

מותר ליטול גבשושית שבגג, אף על גב דמלאכה גמורה היא, כיון שאינה של טורח, ורק חרישה אסור (מגן אברהם סעיף קטן ה). וסדקים שבגג – מותר לסתמן ביד וברגל, אבל לא בכלי אומנות. ויש מי שמתיר להעמיד סולם ולהטיח גגו בטיט לצורך המועד, שאין זה מלאכת אומן אלא מעשה הדיוט, כדמוכח בבבא מציעא (קא ב), עיין שם (ט"ז סעיף קטן א).

והטור והשולחן ערוך לא הזכירו זה. ונראה לעניות דעתי דאסור, מפני שיש בזה טירחא גדולה. וראיה מהא דתנן (יא א): שפין את הסדקין, כמו שנתבאר. ועל פי רוב שפין אותן בטיט, כדמוכח ממה שהמשנה מסיימת "ומעגילין אותן במעגילה", וזהו על הטיט כידוע. וכמו ששנינו בריש פרק שני דמכות (ז א): היה מעגל במעגלה, ופירשו רש"י ותוספות שהיו טחין גגיהן בטיט, והוליכו את המעגילה להשוותה, עיין שם. ולא הותרה רק שפיית סדקין, ולא טיחת כל הגג.

סימן תקמ סעיף העריכה

עוד שנינו שם במשנה: הציר והוא רגל הדלת, והצנור והוא החור שבהאסקופה, והקורה מה שעל הפתח שתחזור בו הדלת (רש"י), והמנעול, והמפתח שנשברו – מתקנן במועד, ובלבד שלא יתכוין לעשות מלאכתו במועד. ובין שהם של עץ, ובין שהם של ברזל. ואפילו נשברו מערב יום טוב – יכול לתקנם בלא שינוי, מפני שזה הפסד גדול הוא, שאם יניח הפתח פתוח והדלתות שבורות – נמצא מאבד כל מה שבבית.

ולכן התירו גם בנשברו קודם המועד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. והיינו שלא עלתה בידו לתקנם קודם המועד, ולא שהניחם בכוונה עד המועד. דאם הניחם בכוונה – אסור לגמרי. וכן מותר לתקוע המשקוף במסמרים כשיש לחוש לגנבי. ואם לאו – אסור, וכן כל כיוצא בזה (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תקמ סעיף ועריכה

ומותר לבנות מעשה הדיוט אבוס שתאכל בו הבהמה. דכל דבר שאינו לצורך אוכל נפש, אף על פי שהוא לצורך המועד – אסור מעשה אומן, רק בדבר האבד (שם סעיף קטן ז).

וכן מותר לבנות מעשה הדיוט איצטבא לישב או לישן עליה. ונסר שמחברים לו רגלים כעין ספסל שלנו הוי מעשה הדיוט ומותר (שם סעיף קטן ח). ומנקרים את הריחים, ופותחין להם פתח באמצע הריחים, ומעמידים אותם. ובונה אמת המים של הריחים. וקוצצים צפרני החמור של הריחים, כלומר שכן נקרא חמור של גלגל ריחים. מפני שכל אלו הדברים, אף אם תקנן קודם המועד, מתקלקלים וצריכין תיקון בכל עת.

וכן מותר לחדד סכין במועד, שאין זה לא מלאכה ולא טירחא. וסכין שנשבר במועד, וצריך לאחר – מותר לעשותו במועד. ואף אם נשבר מקודם, אם לא כיון מלאכתו במועד מותר (ט"ז סעיף קטן ה). ואפילו יכול לשאול סכין – מותר לו לעשות (מגן אברהם סעיף קטן י), דלא ניחא ליה בשל אחרים. ואם יש לו סכין אחר – אסור לו לעשות סכין חדש במועד.

סימן תקמ סעיף זעריכה

תנור וכירים שאפשר שיתייבשו ויאפה בהם במועד – עושין. ואם לאו – אין עושין אותן, דאסור להטריח על אחר המועד. והוא הדין דעשיית קדרות ואלפסין – מותר כשיהיו ראוים למועד. ואם הזמן קר – מותר לעשות תנור בית החורף להתחמם בו כשיכול להתחמם במועד (שם סעיף קטן ט).

וכתבו הרמב"ם בפרק שמיני והשולחן ערוך סעיף ז דבין כך ובין כך בונים על חרס של תנור, ועל הכירה הטפילה שלהם. עד כאן לשונם. "טפילה" מקרי על מה שהתנור או הכירה עומדת, כמבואר מפרק חמישי דכלים (משנה ז). ומלשונם משמע דכוונתם על טפילה שסביב התנור והכירה, והיינו טיחה בטיט כדי שישמור חומו (ט"ז סעיף קטן ג וב"ח). דגם זה נקראת טפילה, כמו שפירש רש"י בשבת (קכה א דיבור המתחיל "נתנו"). וגם בכלים שם יש כעין זה.

אבל תימה דמשמע דזה מותר אפילו אם לא יאפה במועד, ואיך נתיר טרחא על לאחר המועד (ט"ז סעיף קטן ג)? ויראה לי דהכי פירושו: "בין כך ובין כך" כלומר: בין שביכולת לאפות בלא הטפלה, ובין שאינו יכול לאפות בלא הטפלה – יכול לעשות הטפלה, דאפילו יכול לאפות בלא זה – מכל מקום עם הטפלה יהיה יותר טוב לאפייה. אבל בהתנור אופין במועד שאינה מקולקלת כלל, ולאו ארישא קאי.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמאעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אריגה בחול המועד
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תקמא סעיף אעריכה

מותר לעשות מצודת דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט, וכשצריך לה לצורך המועד. אבל לא הארוגים מחוטין, שהוא מעשה אומן. ואף על גב דלצורך המועד מותר מכשירי אוכל נפש, כמו תנור שבסימן הקודם, מכל מקום מצודה לא מקרי מכשירין (מגן אברהם סעיף קטן א).

וזהו לפירוש הרא"ש ונימוקי יוסף. ורש"י ז"ל (יא א) פירש דשל דגים לא מקרי "מעשה אומן" ומותר. ושל עופות מקרי "מעשה אומן" ואסור, עיין שם. וברמב"ם לא מצאתי דין זה, וצריך עיון.

סימן תקמא סעיף בעריכה

מסרגין את המיטות בחול המועד, והיינו שעושים בה חבלים לשכב במועד. אבל אין גודלין חבלים בתחילה, שזהו טורח רב ויכול לעשותה מחבלים המוכנים קודם המועד.

ומותר למעך בגדי פשתן בידים אחר הכיבוס, כדי ללבנן ולרככן לצורך המועד. אבל אין עושין קשרי בתי ידים, והיינו לקמטן שקורין קרענצלע"ן, מפני שיש בזה טורח רב. וכן אסור לקמט הקאלנע"ר בעצים העשויים לכך, שזהו מעשה אומן וטירחא רבה. ויכולין ללכת בלא הקמטים.

ומותר להחליק הבגדים עם הזכוכית כדרכן, הואיל שהוא לצורך המועד, ואינו מעשה אומן. והוא הדין אצלנו שמחליקים בכלי ברזל חם, שקורן פרע"ס.

סימן תקמא סעיף געריכה

ואסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים בחול המועד. וכן אסור לומר לאינו יהודי לתקנם. ואף על פי שיתקרעו יותר אם לא יתקנם – אסור, דלא מקרי דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד, ולא בשביל מעט תוספת קלקול (טור).

מיהו על ידי שינוי מותר לתקנם קצת לצורך המועד, אפילו אומן. והדיוט אינו צריך שינוי (שם סעיף קטן ז), דכל מעשה הדיוט הוה כשינוי.

ויש אומרים דאם היו קרועים ומקולקלים הרבה – מותר לתקנם לגמרי, דזהו וודאי דבר האבד, דאם לא יתקנם יתקלקלו לגמרי (ט"ז סעיף קטן א). מיהו טוב לעשות על ידי אינו יהודי.

סימן תקמא סעיף דעריכה

מי שצריך לו בגד במועד, שאין לו במה לילך לחוץ, אם היה הדיוט שאינו מהיר באותה מלאכה – הרי זה עושה אותה כדרכו. ואם היה אומן מהיר – הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט, דהיינו שיעשה אותה תפירות רחבות, ותפירה אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב.

ולא מהני לאומן לתפור על ידי שינוי אחיזת המחט בידו, אלא בעינן שינוי בעצם התפירה. ואף על גב דלכתיבה מהני שינוי באחיזת הקולמוס שלא כדרכה, כמו שיתבאר בסימן תקמה, שאני כתיבה שאינה מלאכת אומנות (ט"ז סעיף קטן ג).

ומי נקרא "אומן"? כל מי שיודע להוציא מלא מחט בבת אחת, או שיודע לכוין אימרא בשפת חלוקו (מגן אברהם סעיף קטן ט). ולפי זה רוב נשים שלנו נקראות "אומנות", שהן יודעות לעשות כן. ותינוק שנולד בחג – אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד בשביל למולו בהם, ויכול אביו לכרכו בשיראים (שם סעיף קטן ח). ואם לאו – אינו צריך כלל לכורכו בבגד נאה, דלא בשביל זה נתיר לתפור בשבילו בחול המועד.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמבעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לעשות מלאכה לאחרים בשכר
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תקמב סעיף אעריכה

אפילו מלאכות המותרות לעשות בחול המועד שנתבארו מקודם – אינם מותרות אלא על ידי עצמו, או על ידי אחרים שאין נוטלין שכר בעד המלאכה. אבל בשכר – אסור, דקבלת שכר במועד הוה כעובדא דחול.

ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב, אלא שאוכל עמו בשכרו – לא מקרי עובדא דחול, מפני שבחול אין הרגילות בשכר כזה. ודבר האבד מותר לו לעשות אפילו בשכר קצוב, אם אי אפשר לו בעניין אחר. כגון שהוא בעצמו אינו יכול לעשותה, ובלתי שכר קצוב לא ימצא מי שיעשנה – אין עליו איסור בזה. ומיהו זה שנוטל השכר הקצוב – לא יפה עשה.

(כן נראה לעניות דעתי לפרש מה שכתב הרמ"א דבדבר האבד מותר שכר קצוב, דזהו על הנותן. אבל הפועל כשיש לו מה יאכל – איזה הפרש יש אצלו בין דבר האבד לאינו דבר האבד? אך מהט"ז סוף סימן הקודם לא משמע כן, וגם מלשון הרמ"א לא נראה כן. ולכן צריך לומר דכיון דהמלאכה מותרת – גם השכר מותר מדינא. וצריך עיון. והאליה רבה בסימן הקודם סעיף קטן ז חולק לגמרי על הבית יוסף והפוסקים שאוסרים ליטול שכר, ומביא ראיה מדף יב א מאבונגרי דבי רבן גמליאל, עיין שם. ואיני מכיר ראיתו. וגם מריב"ש סימן רכ"ו מבואר דרק עני שאין לו מה יאכל מותר לו ליטול שכר, ולא אחר. עיין שם, ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמב סעיף בעריכה

כתב רבינו הבית יוסף:

כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח.

עד כאן לשונו. וכיון שהותרה לו מלאכה זו מפני שאין לו מה יאכל – מותר לו אפילו ליקח הרבה במלאכה זו, אבל לא במלאכה אחרת (ט"ז). ואין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו (שם). ויש מי שאומר דאם רק יש לו לחם ומים – מקרי שיש לו מה יאכל (מגן אברהם).

ודווקא לעניין סחורה וכתיבת תפילין הותרה לו כדי לעשות צרכי יום טוב בריוח, ולא במלאכה ממש (שם). ויש מי שחולק בזה (אליה רבה) וכן עיקר, דכן מבואר בירושלמי (שם, ואני לא מצאתי זה).

ונראה לעניות דעתי דאף דכל המלאכות הותרו על ידי פועל שאין לו מה יאכל, מכל מקום במלאכה שיש בה פירסום – אסור. וכן לגלח ולספר – אסור, דכיון דטעם האיסור הוא כדי שלא יכנוסו לרגל כשהם מנוולין, אם כן כשתתיר על ידי פועל שאין לו מה יאכל – הדר החשש למקומו. ואין לומר דזה לא שכיח ולא יסמוך על זה, דוודאי עניות שכיחא, כמו שכתבו הרא"ש והר"ן בנדרים (סד ב) בשם הירושלמי, עיין שם.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמגעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מלאכה על ידי אינו יהודי בחול המועד
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תקמג סעיף אעריכה

כל מלאכה שאסור לעשות בעצמו בחול המועד – אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, כמו ששנינו בברייתא (יב א).

כללו של דבר: כל שהוא עושה – אומר לאינו יהודי ועושה, וכל שאינו עושה – אינו אומר לאינו יהודי לעשותו. וכן מסחור: כל שאסור בעצמו – אסור על ידי אינו יהודי.

והטעם פשוט: דכיון דעיקר טעם האיסור של מסחור ומלאכה הוא כדי שיתענגו בשמחת יום טוב ויעסקו בתורה, כמו שכתבתי בסימן תקלט בשם הירושלמי, אם כן אם נתיר לו על ידי אינו יהודי – יטרוד במועד כבימי החול. דמה לי אם הוא עצמו עושה, או שלוחו עושה? סוף סוף הטרדא עליו.

סימן תקמג סעיף בעריכה

ויש דבר שחול המועד חמורה מיום טוב. כיצד? כגון אינו יהודי שקבל בקבולת לבנות בניין לישראל, דבתוך התחום – אסור, וחוץ לתחום – מותר, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של הבניין, כמו שכתבתי לעיל סימן רמד.

ובחול המועד – אפילו בכהאי גוונא אסור. והטעם: דשבת ויום טוב שאסור לילך חוץ לתחום – אין חשש שישראל יראו שבונים ביתו של פלוני בשבת ויום טוב. מה שאין כן בחול המועד, שיכולים לילך חוץ לתחום – אסור מפני מראית העין. הלכך אין חילוק בין תוך התחום לחוץ לתחום.

סימן תקמג סעיף געריכה

וכתב הטור דאפילו בדיעבד, כשנבנה הבית באיסור על ידי אינו יהודי – נכון להחמיר שלא יכנסו בה עד. כאן לשונו. כלומר: מדינא מותר, אבל נכון להחמיר (בית יוסף). ויש מי שכתב דמדינא אסור (ב"ח), ואינו כן (ט"ז).

אבל כשנתן לו מלאכה בתלוש קודם המועד, לעשותה במועד בתוך ביתו של האינו יהודי ובקבלנות, ולא ייחד לו מפורש שיעשנה במועד דווקא – מותר. ומותר ליתן לאינו יהודי כל מלאכה, אפילו מחובר, בקיבולת או בשכיר יום קודם המועד, ולהתנות עמו שיעשה דווקא אחר המועד. ואפילו בתוך המועד – יכול לשוכרו שיעשה אחר המועד.

אך כשמשכירו במועד – יזהר שלא ימדוד וישקול וימנה כדרך שהוא עושה בחול, אלא יעשה עמו מקח בלבד. וגם לישראל מותר בכהאי גוונא, אלא דבאינו יהודי יש רבותא יותר, אף על פי שיש לחוש שלא יציית ויעשה בחול המועד. ומיהו אם אפילו עבר ועשה בחול המועד – מותר, הואיל והתנה עמו לעשותה לאחר המועד. וגם אינו צריך למחות בידו (מגן אברהם). ובדבר מפורסם לרבים – צריך למחות.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן א, דלדבר מצוה מותר לומר לאינו יהודי לעשות מלאכה בחול המועד, עיין שם. ונראה לי דזהו בתלוש ולא במחובר. ואפילו בית הכנסת ובית המדרש – אסור לבנות, ויש בזה חילול ה'. ואם האינו יהודי אריס בשדהו – מותר לו לעשות. ועיין לעיל סימן רמג, ועיין מגן אברהם סעיף קטן ג.)


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמדעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני צרכי רבים בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקמד סעיף אעריכה

שנינו במשנה ריש מועד קטן דעושין כל צרכי הרבים בחול המועד. וזה לשון הרמב"ם בפרק שביעי דין י:

עושין כל צרכי הרבים במועד. כיצד? מתקנים קלקולי המים שברשות הרבים, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות, וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להם נהרות כדי שישתו מימיהן, וכונסין מים לבורות ומערות של רבים, ומתקנין את סדקיהן, ומסירין את הקוצים מן הדרכים, ומודדין את המקוואות. וכל מקוה שנמצא חסר – מרגילין לו מים ומשלימין לו שיעורו.

סימן תקמד סעיף בעריכה

ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים. ופודין את השבויין, ואת הערכין, ואת החרמים, ואת ההקדשות. ומשקין הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע. ומציינין על הקברות שמיחו גשמים את ציונן, כדי שיפרשו מהם הכהנים. שכל אלו צרכי רבים הן.

עד כאן לשון הרמב"ם. והטעם שקבעו לזה בחול המועד, מפני שאז זמן פנוי לראשי העם להתבונן על כל צרכי הרבים. ורובן הוי זמן גרמא, מפני שבפסח וסוכות הוי שינוי הזמן מחורף לקיץ ומקיץ לחורף, ואז מתקלקלים הדרכים והבורות והנהרות והמקוואות והשדות, כי אז שינויי המים רבים הם. ואז זמן בישול התבואות, ויש לבער מהם הכלאים. ולכן נתמחו אז הרבה ציונין, וצריכין לתקנן כדי שלא יכשלו הכהנים בהם.

ולכן אף על גב שיש בהם מלאכות גמורות, כיון שהם צרכי רבים – מותר. וגם במועד יש לשכור פועלים בזול (גמרא ו א). ושארי דברים שבסעיף ב אין בהן מלאכה, ועל פי רוב ישארו על חול המועד, שהוא זמן קיבוץ רבים בירושלים בזמן הבית, שרובי הדברים נעשו בירושלים. וגם פדיית השבויים יתוודעו אז, ועוד טעם יתבאר.

סימן תקמד סעיף געריכה

ודע כי בצרכי רבים יש שני היתרים שאינם בצרכי יחיד: והיינו דבצרכי רבים במעשה הדיוט מותר, אפילו מה שאינו צריך כלל למועד, ואין זה בצרכי יחיד. והשנית במעשה אומן, דבצריך לה במועד – מותר גם ביחיד כשלא כיון מלאכתו במועד, אבל בכיון מלאכתו במועד אסור, כמו שנתבארו בהסימנים הקודמים. ובצרכי רבים – גם בכהאי גוונא מותר, אפילו כיוונו מלאכתם במועד, וכן במעשה הדיוט כשאינו צריך כלל למועד.

והטעם: דלפי שצרכי רבים דמיין לקדירא דבי שותפין, ואין איש זוכר עליהן, וכל אחד סומך על חבירו, ואם לא שיתאספו יחד בשעת הבטלה לעשותם – לא יעשו לעולם. ולכן התירו להם בכל הקולות (ט"ז סעיף קטן ב).

סימן תקמד סעיף דעריכה

ולפיכך בורות ומעיינות של רבים שנפל בהם עפר ואבנים ונתקלקלו – מותר לתקנם, ואפילו אין רבים צריכים להם עתה, כיון שאינם מעשה אומן, ואפילו כיוונו מלאכתם במועד (ט"ז שם). וכן מותר לעשות חריץ מעשה הדיוט, שיבואו המים להעיר בהרווחה, ואף על פי שהוא טורח גדול ופרהסיא, וכיון מלאכה במועד, מטעמא דכתיבנא (מגן אברהם סעיף קטן ג).

אבל לחפור להם בורות מחדש, שהם מעשה אומן, אם הרבים צריכים להם עתה – מותר, ואפילו אם כיוונו מלאכתם במועד, ואפילו בפרהסיא ובטירחא יתירה. ואם אין צריכים להם עתה – לא יעשו.

סימן תקמד סעיף העריכה

אבל בורות שיחין ומערות של יחיד – אסור לחפור אותם מחדש, אפילו צריך להם עתה. ואפילו אין לו מה ישתה – אסור, אלא אם כן יש פיקוח נפש. וזה לא שכיח, שיכול להשיג מים ממרחק. ואפילו לא כיון מלאכתו במועד, דזהו כבניין דאוושא מילתא וטירחא יתירה, ולא הותרה ליחיד.

ואם היו עשויים כבר ונתקלקלו, אם צריך להם עתה – מותר לתקנם. ואם אינו צריך להם עתה – אסור לתקנם. אבל מותר להמשיך להם מים אפילו אינו צריך להם עתה, והיינו שמקבלים מי גשמים מהגגות ומוליכין אותן לבורות, שאין בזה טירחא מרובה. אבל להביא מים דרך חריץ – אסור (שם סעיף קטן ה).

סימן תקמד סעיף ועריכה

ודע שיש מי שאומר דבצרכי רבים, כשיש מנהיג שרשות בידו לעשות לבדו – אסור לעשותו במועד כיחיד (שם סעיף קטן ג). ותמיהני: דאטו בזמן הבית ובזמן הש"ס לא היו ממונים על כל דבר ודבר, והיתה רשות בידם לעשות כפי ראות עיניהם? והרי שנינו בריש פרק חמישי דשקלים דנחוניא היה ממונה על חפירת שיחין, ועם כל זה הותרו מפני צרכי רבים.

אלא וודאי דגם להממונה ויכול לעשות על דעת עצמו יש כמה מניעות בצרכי רבים. ואיך סתמו חז"ל לומר דצרכי רבים מותרים? והוה להו לומר כשיש ממונה – אסור. ובוודאי בזמן הקדמון היו ממונים על כל הדברים. וכל שכן עתה שאין ביד כל ממונה להעמיד על דעת עצמו, דבזה יתרבה מחלוקת כידוע, ולכן מותר בכל עניין (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תקמד סעיף זעריכה

ואין לשאול: כיון דצרכי רבים מותרים, למה לא נבנה בתי כנסיות ובתי מדרשות בחול המועד? האמנם על זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף א, וזה לשונו:

ודווקא צרכי רבים כאלו שהם צריכים לגוף האדם. אבל שארי צרכי רבים, כגון בניין בית הכנסת – אסור לעשות במועד. והוא הדין דלשאר צרכי מצוה – אסור לעשות מלאכת אומן במועד.

עד כאן לשונו. ויש מי שכתב דבזמן הזה מותר לבנות בית הכנסת, דהוי דבר האבד, דחיישינן שמא ימנעום מלבנותו (שם סעיף קטן ב, ועיין ט"ז סעיף קטן א)ץ ויש מי שכתב דלתקן הספסלים בבית הכנסת מותר בחול המועד מפני המחלוקת (ש"ת). ויש מי שכתב דמרחץ מקרי צורך הגוף, ומותר בבניין מעשה הדיוט (מגן אברהם סעיף קטן א).

ובאמת יש להתרחק מזה. ומימינו לא שמענו לתקן איזה תיקונים בבית הכנסת ובבית המדרש. וכן במרחץ וזה תלוי לפי ראות עיני המורים, לפי מצב העיר. ובכלל צריכים לברוח מפני היתרים כאלו, שיש בהם זלזול מועד.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמהעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כתיבה בחול המועד
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן תקמה סעיף אעריכה

כתיבה במועד הרי היא ככל המלאכות, דכל שאינו צורך המועד או דבר האבד – אסור. ואף על גב דאינה דומה לכל המלאכות, שאין בה טירחא מרובה [ו]נעשית בסתר, מכל מקום מלאכה היא.

לפיכך אין מגיהין אפילו אות אחת בספר תורה כשאין צריך לקרות בה במועד. ואף על גב דאסור להשהות ספר שאינו מוגה, מכל מקום כיון שאינו לצורך המועד – אסור לתקנה, דכתיבה בספר תורה פשיטא דהוי מעשה אומן.

ולכן יש מי שאומר דאם יש יתור וצריך למחוק – מותר למחוק בחול המועד, דמחיקה אינו מעשה אומן, וספר תורה נחשבת כצרכי רבים, ומותר במעשה הדיוט אף שלא לצורך המועד, כמו שכתבתי בסימן הקודם (שערי תשובה בשם פמ"א). ואם המחק הוא באמצע התיבה, ועל ידי כן יצטרך למשוך האות הקודם או המאוחר שלא תהא הפסק באמצע התיבה, נראה דאם יש בזה ההמשך מעשה אומן – אסור. ואם לאו – מותר (כנ"ל). וכן תיקון קטן – מותר.

סימן תקמה סעיף בעריכה

וזהו כשיש להם ספר תורה אחרת. אבל אם צריכין לספר תורה זו לקרות בה המועד – מותר לו להגיהו במועד, וחובה להגיהו כדי לקרות בו בציבור. ואפילו היה יכול להגיהו מקודם הרגל, דזהו צרכי רבים שמותר מעשה אומן אפילו כיון מלאכתו במועד, כמו שכתבתי בסימן הקודם.

ויש להסתפק אם יש להם ספר תורה אחרת, אלא שהמנהג לקרות ביום טוב המפטיר בספר תורה אחרת וכן בחול המועד פסח קורין הרביעי בספר תורה אחרת, אם מותר לתקנה בחול המועד. ונראה מלשון רבינו הבית יוסף בסעיף ב, שכתב שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות... – משמע דאם רק יש ספר תורה כשר אסור. ומוטב לגלול ספר תורה הכשרה ממקום למקום, ממה שיתקן האחרת בחול המועד.

סימן תקמה סעיף געריכה

יראה לי דאותם הנוהגים שקודם כל קריאה בודק הסופר כל פרשה שצריכים לקרות בה למחר, ומנהג יפה הוא, דמותר גם במועד. ואם ימצא בה שצריך איזה תיקון – יתקננה, ואף שיש ספר תורה אחרת, מפני שגם אותה יצטרך לבדוק, ושמא צריכה גם היא תיקון, כמו שזו צריכה תיקון אף שהיתה מוחזקת בכשרות. ולכן מותר לתקנה אם ימצא בה דברים הצריכים תיקון.

סימן תקמה סעיף דעריכה

ולאו דווקא ספר תורה, דהוא הדין שארי ספרים: מקרא, ומשנה וגמרא ופוסקים, דאם צריך ללמוד בתוכם במועד – מותר להגיהם במועד, דהוי דבר האבד. כלומר: דאם לא יגיה – קשה הלימוד מתוכו, ולא ילמוד. ואין לך דבר האבד גדול מזה (מגן אברהם סעיף קטן ה).

וזהו כשההגהה מעכבת הלימוד. אבל סתם שיבושים הנמצאים בספרים, שאין מעכבין הלימוד – נראה שאסור להגיהם במועד. אבל אינו כן, דידוע שדבר זה מצוי מאד, ואם לא נגיה עתה – יצא הדבר מלבו, וישאר הטעות על מקומו. וזהו וודאי כדבר האבד, ולכן מותר לתקנו (ט"ז סעיף קטן ג). וכל שכן אצלנו, שמתקנים בכתב שלנו שהוא מעשה הדיוט כמו שיתבאר, דרק כתב אשורית מקרי מעשה אומן – פשיטא דמותר להגיה.

סימן תקמה סעיף העריכה

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

ואם אין להם ספר תורה כלל, אם אפשר לכתבו כולו בחול המועד על ידי סופרים הרבה – יכתבוהו, דצורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור במועד.

עד כאן לשונו, והוא הדין שאר ספרים ללמוד בהן. ואף שהיה יכול לכותבה קודם המועד, מכל מקום מותר, דבצרכי רבים מותר אף בכיון מלאכתו במועד כמו שכתבתי. ומכל מה שנתבאר, מבואר דכתיבה בספר תורה שאינה לצורך המועד, כגון שיש ספר תורה אחרת – אסור. ואם כן יש למחות ביד יחיד הכותב ספר תורה ועושה הסיום בחול המועד. ואיסור גמור הוא, דהא בשעת הסיום גומר הסופר כתיבת הספר תורה. והרי אין צורך בספר תורה זו ליום טוב, שיש אחרות. והעולם אינם יודעים מאיסור זה, וחושבים זה למצוה ושמחת המועד, והיא עבירה גמורה.

סימן תקמה סעיף ועריכה

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א, דלצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד, ויש מתירין. ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן. עד כאן לשונו.

ביאור הדברים: דהנה כבר נתבאר בסימן הקודם דלצורך רבים יש שני קולות:

  • האחת דמעשה הדיוט מותר אף שאינו לצורך המועד,
  • והשנית דמעשה אומן מותר שלצורך המועד אף אם כיון מלאכתו במועד. אבל כל שאינו לצורך המועד – אסור במעשה אומן.

ולפי זה ציבור שצריכין לכתוב איזה כתב, והנה אם הוא לצורך המועד כמו כרוזים או תקנות והנהגות – פשיטא דמותר. אבל אם צריכין לשלוח כתב לרב או לש"ץ או לשארי התמנות, דהדבר יהיה לאחר המועד, ולכן יש אוסרין, דכתיבה הוי מעשה אומן, וכל שאינו לצורך המועד – אסור. ויש מתירין, דכל ענייני הציבור מקרי "צורך המועד" בכהאי גוונא, משום דלאחר המועד אי אפשר לאסוף כולם, ותתבטל הדבר.

והמנהג להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן, ומותר בצרכי רבים אף שאינן לצורך המועד. וגם זה אינו ברור דכתב שלנו מקרי "מעשה הדיוט", אך נהגו בקולא זו. וכן המנהג הפשוט להקל, ובפרט בזמן הזה שידוע שחול המועד הוי זמן אסיפה לכל. ואם לא בחול המועד – לא יעשו שום תיקון לעולם.

סימן תקמה סעיף זעריכה

כתב הטור דאסור לכתוב לאחרים תפילין ומזוזות בשכר. אבל לעצמו, או לאחרים בחינם, או אפילו בשכר כדי שיהיה לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת יום טוב – מותר אפילו יש לו מה יאכל. שאם אין לו מה יאכל – כל מלאכה נמי שרי.

ודווקא תפילין ומזוזות משום מצוה, שאף בחול המועד צריך להניח תפילין ולברך עליהם. אבל שאר ספרים – אסור, בין בחינם בין בשכר, אם יש לו מה יאכל. ומותר לטוות תכלת לציציותיו, בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור. עד כאן לשונו.

מבואר מדבריו שכל מה שאינו צריך במועד – אסור לגמרי. ואפילו לאחר שצריך לזה במועד, שמותר לכתוב לו – מכל מקום שכר אסור ליקח ממנו, ומחוייב לכתוב לו בחינם. ואם אין רצונו בחינם, זה שצריך התפילין או המזוזה יתן לו שכר, והוא עשה עבירה. ומי שאין לו מה יאכל – הוי ככל המלאכות, שמותר לו לכתבן אף למי שאינו צריך להן במועד, מפני שהוא צריך לאכול.

וקילא משארי מלאכות, דבכתיבה מותר אפילו יש לו מה יאכל אלא שרוצה לפזר על שמחת יום טוב, משום דכתיבה קילא משארי מלאכות מטעם שכתבנו בסעיף א. ודעת הרמב"ם בפרק שביעי דין יג אינו כן, אלא דכתיבה הוה ככל המלאכות, ואין היתר אלא למי שאין לו מה יאכל.

סימן תקמה סעיף חעריכה

וכל זה הוא לדעת הטור דחול המועד חייב בתפילין, כמו שכתבתי בסימן לא. ולפיכך מפרש הא דתנן (יח ב) כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו – היינו כשצריך להם ביום טוב, שאין לו תפילין ומזוזה. ולפי זה דמיין לשארי מלאכות, שכל שאינן לצורך המועד – אסור לעשות.

אבל הפוסקים שסוברים דאין להניח תפילין בחול המועד כמו שכתבתי שם, בעל כרחם יפרשו הא דתנן דכותב לעצמו – היינו כשצריך להם אחר יום טוב, ועם כל זה התירו לו לכתוב, משום דדברי מצוה הם ולא דמיין לשארי מלאכות.

ואין לשאול: דאם כן למה אסרו כתיבת ספרים? דיש לומר דלא התירו רק בדבר מצוה שיש בזה חובת הגוף כתפילין ומזוזה, שאם לא יקיים המצוה עובר בעשה. מה שאין כן כתיבת ספרים. ולכן גם תכלת לא דמי להם, משום דבציצית גם כן ליכא חובת גברא, ואם לא ילבש בגד בת ארבע כנפות – אינו חייב בציצית. מה שאין כן תפילין ומזוזה שחובה הם. ולכן גם הטור לא התיר בתכלת לאחרים מטעמא דכתיבנא (וכן כתב הב"ח.)

סימן תקמה סעיף טעריכה

וזה ששנינו בתכלת (יט א): וטווה על יריכו – יש אומרים משום דצריך שינוי. אבל מהרמב"ם והטור לא נראה דצריך שינוי, והא דקתני "על יריכו" – להורות דבגלגל אסור לטוות, דאוושא מילתא טובא ואיכא זלזול מועד (מגן אברהם סעיף קטן ח). וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג:

ואם כתבן כדי להניחן במועד – בכל עניין שרי. ואינו אסור רק הכתיבה, אבל עשייתן – שרי.

עד כאן לשונו. ולפי סידור לשונו משמע כוונתו דלהניחן במועד – מותר אפילו בשכר. וזהו דעת הסמ"ג, וכן בתוספות לפי פירושם בירושלמי, עיין שם. וזהו שלא כדעת הטור שכתבנו. וזה שכתב דאינו אסור רק הכתיבה, אבל עשייתן שרי – זהו מדברי התוספות שם, שכתבו על מה שהמשנה אינה מדברת רק על כתיבת התפילין וטוויית התכלת, ולא על עשייתן, כתבו בזה הלשון: ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטווייה. עד כאן לשונם.

והטעם מפני שהוא צורך מצוה, ואין בהם טירחא כל כך, כמו בכתיבה וטווייה (לבוש). ואף שכתבו לשון "שמא", תפס כן להלכה משום דכן נראה מלשון המשנה.

ומכל מקום יראה לי דזהו רק עשיית ציצית, והכנסת הפרשיות להבתים ותפירתן, ולחתוך הרצועות ולהכניסן בהתפילין – מותר. אבל עשיית הבתים בעצמן – הוי יותר טירחא מכתיבת הפרשיות, ואסור (והעשייה רק לצורך המועד).

סימן תקמה סעיף יעריכה

ודע דכל מה שנתבאר דמותר בתפילין וציצית לפי השיטות שנתבארו – יש אומרים דזהו דווקא כשלא כיון מלאכתו במועד (הג"א שם), כבכל המלאכות. ויש אומרים דכיון דהמה דבר מצוה – מותר אפילו בכיון מלאכתו במועד (בית יוסף), ולא תהא גרוע לעניין זה דבר מצוה מצרכי רבים.

מיהו זהו וודאי דאם אינם על המועד עצמו, וכיון מלאכתו – אין לו היתר אלא אם כן אין לו מה יאכל ממש. אבל להרווחת יום טוב – אסור בכהאי גוונא אף להמתירים הרווחה (מגן אברהם סעיף קטן י).

סימן תקמה סעיף יאעריכה

איתא בתוספתא דמותר לחשב חשבונותיו ויציאותיו ולכתוב. וכתב הרמב"ם הטעם משום דבכתיבות אלו אין נזהר בתיקון הכתב, והוי כמעשה הדיוט. והרשב"א כתב הטעם דהוי דבר האבד, כלומר דשמא ישכח ויאבד ממונו.

ויש נפקא מינה בין הטעמים: דלהרמב"ם אינו מותר רק לצורך המועד, דשלא לצורך המועד – גם מעשה הדיוט אסור, כמו שכתבתי בסימן הקודם. ולהרשב"א מותר גם בשלא לצורך המועד, כדין דבר האבד. ובכתיבה דידן שאינה אשורית – יש לסמוך להקל כדעת הרשב"א (ט"ז סעיף קטן ו).

ואמנם אם בוודאי אין זה דבר האבד – אסור אם אינו לצורך המועד (מגן אברהם סעיף קטן יא). וכן אם חשבונותיו כתובים כבר, אלא שרוצה לסדרן – אסור, שבוודאי אין זה לא דבר האבד, ולא צורך המועד (שם). ועוד: דעל פי רוב בסידור עושה כתב יפה, והוי כמעשה אומנות. ואפילו למאי דתפסינן דכתב שלנו הוי מעשה הדיוט, מכל מקום בסידור נאה ונקי כדרך שעושין המנהלים בבתי המסחור – וודאי דלא רחוק הוא ממעשה אומן.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד דהכתבים שכותבים כשמלוים על משכנות – מותר. עד כאן לשונו. דזהו וודאי גם דבר האבד, אם לא יכתוב לזכרון כמה הלווה, ולמי הלווה. וגם אין זה מעשה אומן. וגם יכול להיות שזה נקרא "צורך המועד", דאולי הלוה לוה לצרכי יופ טוב.

(ולפי זה אפילו להרוקח שהביא הט"ז שם, דכתיבת המשכנות צריך קצת שינוי, ועיין ט"ז טעמו בזה. אבל אם זהו כלצרכי יום טוב – פשיטא שאינו צריך שינוי, כמו שכתב הט"ז עצמו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמה סעיף יבעריכה

שנינו במשנה (יח ב) דאגרות רשות – מותר לכתוב במועד. ופירש רש"י דרשות הוא שלטון, כמו "אל תתוודע לרשות", והיינו ציוויי הממשלה.

אבל בירושלמי מפרש פריסת שלום, והיינו מכתבי שלומים איש לרעהו. וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם, וכן כתבו התוספות. וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה דמותר לכתוב אגרת שאלת שלום, שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. עד כאן לשונו. כלומר: אפילו באינה אבודה. וקרי להו "אגרת רשות", שאין בהן מצוה וחובה, אלא רשות.

וטעם ההיתר מפני שכל אלו הם מעשה הדיוט, שאין מקפידין עליהן לכתוב כתיקונן (לבוש). ולפי זה צריך לומר דמקרי צורך הרגל, דאם לא כן גם בכהאי גוונא אסור, כמו שכתבתי. והנה אגרת שלום – יש לומר דהוי צורך המועד, כדי שמקבל המכתב יתענג ביום טוב. וכן בפרקמטיא יתענג המקבל בידיעתו. אבל לפי זה אין היתר אלא אם כן יגיע להמקבל בתוך המועד, אבל לאחר המועד – אסור. ולמה לא הזכיר זה שום אחד מהפוסקים? וגם אין מדקדקין בזה אם לא שנאמר דגם להכותב יש עונג בזה, והוי צורך המועד. וצריך עיון.

ולכן יותר נראה לומר דבכתיבה שאין בזה טורח, וגם נעשה בצינעא – לא הקפידו שיהא בזה צורך הרגל כבשארי מלאכות. וגם זה לא הזכירו הפוסקים.

(והראב"ד כתב הטעם: דאולי לא ימצא אחר המועד על ידי מי לשלוח המכתב, עיין שם. והאידנא שיש בכל מקום בי דואר קבוע – לא שייך טעם זה.)

סימן תקמה סעיף יגעריכה

ורבינו הרמ"א כתב על זה, וזה לשונו:

ויש אוסרין בשאלת שלום. ונהגו להחמיר, לשנות אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א.

עד כאן לשונו, כן צריך לומר. וזה שכתב שיש אוסרין בשאלת שלום, כוונתו גם על פרקמטיא שאינה אבודה (והוי כמו וכו'). דבאבודה – פשיטא שאינו צריך שינוי.

(וזהו כוונת המגן אברהם בסעיף קטן כ, וכמו שכתב המחצית השקל. ודלא כט"ז סעיף קטן י שתמה עליו בזה.)

וטעם האוסרים: שחששו לפירוש רש"י. ואפילו לפי הירושלמי יש לגמגם טובא, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. ולכן נהגו על ידי שינוי. ואף על גב דבשארי מלאכות גם על ידי שינוי אינו מותר, כשאינו לצורך המועד וגם לא דבר האבד, מכל מקום בכתיבה הקילו מהטעמים שבארנו.

ומה נקרא "שינוי"? שכותבין באלכסון. ואף על גב דשינוי שייך בעצם הכתב, מכל מקום כיון דמעיקר הדין מותר, וגם הכתיבה בכתב שלנו – די בשינוי זה (מגן אברהם סעיף קטן כא). ולכן מה שאסור לכתוב – מן הדין אסור, אפילו בעיקום, דאין זה שינוי כלל (שם).

ויש אומרים דכתב שלנו לא מקרי כתב כלל גבי חול המועד (שם בשם ב"ח), ועל זה סומכים העולם וכותבים בלא שום שינוי. ויש שכותבים שורה הראשונה בעיקום, ואין זה כלום (וכן כתב הט"ז שם).

סימן תקמה סעיף ידעריכה

שנו חכמים במשנה (יח ב):

ואלו כותבין במועד: קידושי נשים, גיטין, ושוברין, דייתקי, מתנה, ופרוזבלין, איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, גזרות בית דין...

"קידושי נשים" – היינו שטר אירוסין, דאף על גב דאסור לישא אשה במועד כמו שיתבאר בסימן הבא, מכל מקום לארס מותר, שמא יקדמנו אחר (גמרא שם). וממילא דצריך לכתוב שטר קידושין כשמקדשה בשטר, או אף כשמקדשה בכסף, מכל מקום צריכים שטרי ראייה שקידשה. ובכלל זה גם שטרי פסיקתא, והיינו "כמה אתה נותן לבתך...", וזהו כעין קישורי תנאים שלנו, דגם זה מותר במועד שלא יקדמנו אחר.

ו"גיטין" – פריך בירושלמי: הא צער הוא? ומתרץ: כיון שגמרו לגרש – אינו צער. וגם זה מוכרח במועד, כדי שלא ילך למרחקים ותשאר עגונה.

"ושוברים" – היינו כל ענייני שוברות, או מפרעון חוב או כתובה. ואם לא יתן השובר – לא יתן זה המעות, והוה כדבר האבד.

סימן תקמה סעיף טועריכה

ו"דייתיקי" – הוא מתנת שכיב מרע. ו"מתנה" – הוא מתנת בריא. והכרח לכותבם במועד: שכיב מרע שמא ימות ותתבטל המתנה, והבריא שמא יחזור בו, ונמצא דהוה כדבר האבד.

"ופרוזבול" – כדי שהמלוה ילוונו, ובלא פרוזבול לא ירצה להלוותו, והוי כדבר האבד.

ו"אגרות שום" – ששמו נכסי הלוה למלוה. "ואגרות מזון" – שקבל עליו לזון את בת אשתו, או שמכרו קרקע למזון האשה והבנות.

ו"שטרי חליצה ומיאונין" – ידוע ביבמות.

"ושטרי בירורין" – היינו מה שזה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד.

ו"גזרות בית דין" – היינו פסקי בית דין.

והרבה יש מאלו שביכולת להניחן עד אחר המועד. וטעם ההיתר הוא מפני שיש חשש שמא ימותו העדים או הבית דין, או ילכו למדינת הים, והוי כדבר האבד (תוספות שם). וגם: דכל אלו הוי כצרכי רבים, דכל עניין שנעשה על ידי בית דין הוי כצרכי רבים (עיין בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן יז). והרמב"ם נתן טעם: מפני דכל אלו אין מדקדקין בכתיבתן, והוי כמעשה הדיוט, עיין שם. אמנם אגט – פשיטא שמדקדקין בכתיבתו, אך זהו מפני תקנת עגונות. ולמדנו מזה שמותר לגרש ולחלוץ בחול המועד.

סימן תקמה סעיף טזעריכה

אין כותבין שטרי חוב במועד, שיכול לכתוב אחר המועד. אך אם המלוה אינו מאמינו, ואינו נותן לו המעות בלא שטר חוב, והלוה צריך להמעות – מותר לכתוב. וכן אם הסופר כותב בשכר, ואין לו מה יאכל – מותר לכתוב. ואפילו אין הלוה צריך המעות לצורך יום טוב אלא למסחרו, וחושש שאחר המועד לא ישיג ההלוואה – הוה ליה דבר האבד, ומותר. וכן המנהג פשוט, וכל שכן בכתב שלנו דהוי מעשה הדיוט (עיין מגן אברהם סעיף קטן כג).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דמותר לכתוב כתובה במועד, ויש אוסרין. עד כאן לשונו. והיינו כשנשא ערב הרגל, או כשישא אחר הרגל, ואז לא יהיה סופר בעיר. וטעמא דיש אוסרין – דהוה כשטר חוב. אבל כיון שגם בשטרי חוב נהגו היתר – כל שכן בכתובה.

ועתה אין זה מצוי כלל לכתוב הכתובה שלא בזמן החופה. ולכן האידנא נראה לי דאסור. אך תוספת כתובה נראה לי דמותר לכתוב בחול המועד, דזהו טובת האשה, דשמא יחזור בו הבעל עד אחר המועד, והוי כדבר האבד (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן יח).

סימן תקמה סעיף יזעריכה

ועוד כתב בסעיף ו דמותר לכתוב שטר מכירה במועד. אבל אין לכתוב שטר אריסות וקבלנות שקבל קודם המועד. עד כאן לשונו.

ונראה לי דהכי פירושו: דשטר מכירה יכול להיות במועד, דסתם שטר מכירה הוא על בתים וקרקעות, ומותר למכרן במועד כשהן לצורך המועד, כמו שכתבתי בסימן תקלט. ולכן מותר לכתוב גם שטר המכירה, אם אין רצון אחד מהם לגמור בלא כתיבת השטר מכירה.

אבל אריסות וקבלנות – ודאי אסור במועד, דאין בזה צורך המועד כמובן, וקבלו קודם המועד. ולכן אסור לכתוב במועד.

(ובזה אתי שפיר מה שתמה הט"ז בסעיף קטן יא. ועיין מגן אברהם סעיף קטן כד, ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמה סעיף יחעריכה

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

כל הדברים שמותר לכתוב אפילו בלא שינוי – מותר. וכל מה שאסור לכתוב – אסור לכתוב אפילו על ידי שינוי.

עד כאן לשונו, והיינו בשינוי הקולמוס או בעקימות השיטות. אבל שינוי בהאותיות עצמן – מותר (ט"ז סעיף קטן יב). ובכתב שלנו אפשר דגם זה אינו צריך (שם).

ובלוחית של שעוה מותר לכתוב, לפי שאינו כתב המתקיים. ואצלינו ליכא זה כלל. אך אפשר דכתיבה בלוחות אף בדיו לא הוי כתיבה כלל (מגן אברהם סעיף קטן כה), לפי שהוא כתב דל ובלא סדר. וכן במיני רשימות שיש לבעל עסק, שרושמין רק לזכרון בעלמא – גם כן הכתב אינו מהודר. ובכתב שלנו ולא בסדר יפה – אפשר שמותר. וכן נהגו.

סימן תקמה סעיף יטעריכה

לשאול שאלה בדין תורתינו, ולהשיב תשובה – מותר ומצוה וחובה, דאין לך דבר האבד גדול מזה.

וכן חידושי תורה – מותר ומצוה לכתוב בחול המועד, דאם לא יכתבם – ישכח, והוה דבר האבד. ועוד: דאם יכתוב אלו – יהיה ביכולתו לחדש חידושים אחרים. ולא שייכים לומר שיניחם על לאחר המועד, דלאחר המועד יהיו אחרים (ט"ז סעיף קטן יג). והב"ח ז"ל כתב חיבוריו בחול המועד (שם).

וכן אם שמע דבר חידוש מאחר – יכול לכותבו, כדי שלא ישכח. וכן אם ראה ספר מחודש בכתב – מותר להעתיקו, אם לא יהיה בידו אחר המועד להעתיקו. וכן מותר להעתיק שאלה ותשובה, דכל זה מקרי "דבר האבד".

סימן תקמה סעיף כעריכה

ובכל מה שמותר לכתוב – מותר לתקן הקולמוס, ולעשות דיו אם צריך לכך, ולחתוך הנייר, וכל מה שצריך לכתיבתו (מגן אברהם סעיף קטן כו).

אבל אסור לתקן קונטרס לכתוב עליו לאחר המועד (שם), שהרי זה וודאי יכול לעשותו לאחר המועד. אך אם יכתוב בו מעט בחול המועד – מותר לו לתקן כל הקונטרס, דכל זמן שאינו מתקנו כולו – אינו יכול לכתוב גם זה המעט.

סימן תקמה סעיף כאעריכה

ודנין במועד בין דיני ממונות, בין דיני נפשות או מכות. ומענשין למי שאינו ציית דינא. ומותר לקבול בשביל חובותיו בחול המועד.

אבל אין מזמינים לדין בעל כרחו בחול המועד, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ה, עיין שם.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמועריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אירוסין ונישואין בחול המועד
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקמו סעיף אעריכה

שנו חכמים במשנה (ח א):

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר את גרושתו.

ומפרש בגמרא ארבעה טעמים:

האחד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, וזהו שאומר "מפני ששמחה היא לו". כלומר: דהנשואין הוי שמחה בפפני עצמה, ואין מערבין אותה בשמחת הרגל. דכמו דאין עושין מצות חבילות חבילות, דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת, כמו כן בעינן שיהא לבו פנוי לשמחה אחת. ויליף לה מקרא דשלמה (מלכים ח) כשגמר בניין בית המקדש, ועשה שבעה ימים שמחה, לא עשאן בחג הסוכות. כדכתיב: "ויעש שלמה את החג שבעת ימים, ושבעת ימים...". ובירושלמי יליף לה מיעקב ורחל, דכתיב: "מלא שבוע זאת ונתנה לך...".

ואף על גב דהירושלמי בעצמו בפרק ואלו מגלחין (הלכה ה) דבעי למילף אבלות שבעת ימים מיעקב, דכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ופריך: וכי למידין דבר מקודם מתן תורה? עיין שם. ואיך לומד כאן מקודם מתן תורה? – נראה לי דהכי פירושו: דודאי למידין מקודם מתן תורה, וכמה דרשות אנו למידין מן ספר בראשית. אלא דבשם בעל כרחך אין למידין, שהרי לא היה כדין אבלות, שעדיין היתה קודם הקבורה. אבל בכאן שפיר למידין.

(ועיין תוספות כ א דיבור המתחיל "מה". ועיין פני משה שנדחק בזה, ודייק ותמצא קל.)

סימן תקמו סעיף בעריכה

ואין לשאול: דלפי טעם זה היה לנו לאסור גם ששה ימים קודם הרגל לישא אשה, כדי שיכלו שבעת ימי המשתה קודם הרגל, כמו שעשה שלמה חנוכת בית המקדש שבעה ימים קודם החג. דאינו דמיון, דבחנוכת בית המקדש היתה שמחת כלל ישראל ושמחה גדולה, והיו שמחים בכל יום כביום ראשון. משאין כן שמחת חתן – אינו עיקר אלא ביום החופה בלבד, כדכתיב "בעטרה... ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ונאמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" – שמע מינה דעיקר השמחה הוי רק ביום החופה. ולפיכך רק ברגל אסור, אבל בערב הרגל מותר, וכל שכן מקודם.

(וכן הוא בגמרא ט א דעיקר שמחה חד יומא.)

סימן תקמו סעיף געריכה

והטעם השני דכתיב: "ושמחת בחגך" – ולא באשתך. דהך "בחגך" מיותר, דהא משתעי בחג, אלא לדרשא ד"ולא באשתך". ודרשא גמורה היא, ולא אסמכתא (תוספות שם).

והכי פירושו: דאם ישא במועד – יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו. וזהו שאומר התנא "מפני ששמחה היא לו", כלומר דהנשואין שמחה היא לו, ויניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחה זו.

וטעם השלישי מפני הטורח, דמשתה של נישואין צריך טורח רב, ואינו נכון לטרוח הרבה בחול המועד. והא דתנן "מפני ששמחה היא לו" – הכי פירושו: מפני שנישואין שמחה היא לו, ומפני גודל השמחה עושה משתה גדול, ויהיה לו טירחא יותר מדאי.

וטעם הרביעי הוא משום ביטול פריה ורביה, כלומר דאם יהא מותר לישא במועד – כל אחד ימתין עד המועד כדי לעשות משתה אחד למועד ולנישואין (רש"י). וזה שאומר "מפני ששמחה היא לו" – ומשהה השמחה עד שמחת הרגל, כדי שתעלה הסעודה לשניהם.

סימן תקמו סעיף דעריכה

ופשוט הוא דאפילו ירצה לישא בלא סעודה – אסור, דכל הטעמים שייכים גם בלא סעודה לבד טעם של טורח. והכי איתא להדיא ביבמות (מ ב) דגם נישואין בלא סעודה אסור, משום דבנישואין איכא שמחה גם בלא סעודה, משאין כן באירוסין, עיין שם. וזה שנמצא בתוספות כתובות (מז א דיבור המתחיל "דמסר") דמותר בלא סעודה – לאו לעניין נישואין ממש, אלא לעניין דין נישואין. והיינו כשמסר אותה אביה לשלוחי הבעל להביאה לנישואין, או לידו שיביאנה לנישואין, דמאז יש עליה איזה דיני נשואה; כמו מעשה ידיה ומציאתה, דאינו עוד לאביה אלא לבעלה. ובזה מותר בשבת ויום טוב, עיין שם, ולא בנישואין ממש.

(ותמיהני על המגן אברהם סעיף קטן א שנדחק בזה, והדברים ברורים כמו שכתבתי. וגם המהרש"ל והמהרש"א נדחקו הרבה בזה עיין שם, ולא ידעתי למה. ובש"ס עצמו מוכרח לפרש כן, עיין שם.)

סימן תקמו סעיף העריכה

אבל אירוסין מותר במועד, שמא יקדמנו אחר. ואין בזה שמחה כל כך. ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, הארוס בבית ארוסתו בשעת אירוסין, והיינו שלא יעשום תכופים זה לזה. ומותר לעשות ריקודין ומחולות, ולעשות סעודה הארוס עם מריעיו שלא בבית ארוסתו. וכן לסעוד הארוס בבית ארוסתו שלא בשעת האירוסין – מותר, דאין שמחה אלא כשהסעודה היא עם האירוסין ביחד, כדאמרינן ביבמות (שם).

והנה אצלינו אין אירוסין אלא בשעת החופה, ומקודם קושרים עצמם בקישורי תנאים או ראשי פרקים, ומותר לעשותם בחול המועד. ויש מי שאוסר סעודה בשעת התנאים כמו באירוסין (ט"ז סעיף קטן ב). ולעניות דעתי אין זה דמיון לארוסין, שנעשית אשתו. משאין כן תנאים – אינם כלום, אלא קישור על ידי קנס. וכמה פעמים שנתבטלים התנאים. ואין זה אלא כסעודת ריעים.

(ומה שכתב ממילה ופדיון הבן – הרי באמת כתב המגן אברהם בסעיף קטן ה דאין שמחה אלא בנישואין. ומה שכתב משטרי פסיקתא – הא שם עמדו וקידשו. וכל שכן מה שכתב דסעודה ראשונה ברגל עם הכלה אחר התנאים אסור – יותר תמוה, כיון דהתנאים היה קודם הרגל. ועוד: ד"סעודה" לא מקרי אלא כשמזמין גם אחרים.)

סימן תקמו סעיף ועריכה

ומותר להחזיר גרושתו, שאין בזה שמחה חדשה, ואין בה טורח. ולא ישהה עד הרגל.

ודווקא כשהיא גרושה מן הנישואין, אבל גרושה מן האירוסין – אסור, דכיון דבנישואין היא פעם ראשונה לו – הוי שמחה גמורה.

והכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל, בין בתולות בין אלמנות, דאין עיקר השמחה אלא ביום ראשון. ובליל יום טוב הראשון אין לעשות הסעודה כשהיו הנישואין בערב הרגל, דהלילה הולך אחר היום לעניין שמחה, דמתחלת ביום ונגמרת בלילה כדרך השמחות (מגן אברהם סעיף קטן ד, וט"ז סעיף קטן ג). אבל בכל ימי הרגל – מותר לעשות סעודה. ומותר לישא בערב הרגל עד שקיעת החמה.

ומותר לעשות סעודת ברית מילה אפילו ביום טוב עצמו, כיון שזמנו קבוע. ועוד: דאין שמחה אלא בנישואין. וכן מותר לעשות סעודת פדיון הבן בחול המועד, מפני הטעמים שנתבארו. אבל ביום טוב אין לפדות, אפילו חל בו הפדיון, ודוחין אותו על אחר יום טוב.

(זה שכתב בט"ז סעיף קטן א בשם הגהת סמ"ק שלא לעשות שני חופות ביום אחד, כשם שאין נושאין ברגל, עיין שם, ותמה על זה – נראה לי דכוונתו לשני אחים או שתי אחיות. ולא מפני האיסור, אלא רמז בעלמא שאין מערבין שמחה בשמחה. ודייק ותמצא קל.)

(מה שכתב המגן אברהם שאין נוהגין בנשואין ערב הרגל – עתה יש נושאין.)

סימן תקמו סעיף זעריכה

ועושה אשה כל תכשיטיה לקישוט הפנים במועד, בין ילדה בין זקנה (גמרא ט ב). והיינו שכוחלת בצבע, וכן נותנת כחול בין עיניה כדי שתהיינה נאות (רש"י שם). ופוקסת, והיינו מחלקת שערה לכאן ולכאן (שם). ומתקנת שערה חוץ לצעיף (תוספות שם), ונותנת חוטין של בצק דק על פניה להאדים הבשר (שם בשם ריב"א). ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו להשיר השיער.

ודווקא שתוכל לסלקו להסיד במועד, דאז מקבלת תענוג מזה, דבשעה שהסיד על פניה מצטערת קצת, אך אחר כך שמחה הוא לה. ולכן אם השמחה תהיה במועד – מותר, ואם לאחר המועד – אסור.

ומעברת שיער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי. ומעברת השיער שעל פדחתה בסכין, וכל אלו קשה לעשותן קודם המועד שתתקלקל. ואפילו בלא זה אי אפשר להחמיר על אשה בתכשיטיה, שכל שמחתה הוא בתכשיטיה, וזהו עונג יום טוב שלה.

אבל האיש – אסור לו מיני תכשיטין במה שיש בהן מלאכה. דגם בלאו הכי אין לאיש להרבות בקישוטין ותכשיטין, משום "לא ילבש גבר שמלת אשה", כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קפב.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמזעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שמת לו מת בחול המועד
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תקמז סעיף אעריכה

חול המועד אסור בהספד ותענית. לפיכך אין מניחין את המיטה ברחוב, או בחצר בית הכנסת, כדי שלא להרגיל ההספד. אלא אם כן לתלמיד חכם גדול שמת, דאין מועד בפני תלמיד חכם בפניו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן תא, עיין שם.

ומטעם זה אין מוליכין את המת לבית הקברות עד שיהיה הקבר מתוקן, כדי שלא יצטרכו להמתין על תיקון הקבר, וירבו בבכי והספד.

והנשים המקוננות במועד – רק מענות, והיינו שכולן עונות כאחת. אבל לא מקוננות, והיינו שאחת מדברת וכולן עונות אחריה, דבזה יש יותר הספד ובכי. וכן לא מטפחות, והיינו להכות כף אל כף. ואפילו מענות אינו אלא קודם הקבורה, אבל לאחר הקבורה לגמרי אסור, לבד חכם בפניו.

סימן תקמז סעיף בעריכה

כל שלושים יום קודם הרגל – אסור להספיד מת שמת קודם השלושים יום. אבל אותן שמתו בתוך שלושים שלפני הרגל – מותר להספידן, מפני שעדיין המרירות קבוע בלבו, ואינו מוסיף צער בשביל ההספד.

ואפילו מת לו מת אחד קודם השלושים ואחד בתוך השלושים – לא יזכיר אותו שמת קודם שלושים עם זה שמת בתוך שלושים, שזה מותר להספידו. ואפילו מת לו מת ערב הרגל – מותר להספידו, ואסור להזכיר עמו אותו שמת קודם שלושים.

ושיעורא דשלושים יום – לפי שאין המת משתכח מן הלב כל שלושים יום להספידו. וביורה דעה סימן שמ"ז בארנו עוד מזה, עיין שם.

סימן תקמז סעיף געריכה

ומי שבאה לו שמועה בתוך שלושים יום קודם הרגל – מותר לסופדו אף על פי שמת כבר, לפי שהמרירות חזק בלבו, ואינו מתוסף מרירות בשביל ההספד.

וזה שנוהגים בתשלום השנה לספוד המת ולהזכיר נשמתו, דכן היה המנהג בספרד – אינו בכלל זה, ומותר לעשותו בתוך שלושים לרגל, לפי שזהו אדרבא לפסיקת האבלות, וללבוש אחר כך בגדי לבן. וכן ההזכרות שהשליח ציבור עושה בעת קריאת התורה – גם כן אינו מעורר הספד. אך מן ראש חודש ניסן פוסקין מלעשות הזכרות, כמו שכתבתי בסימן תכט.

סימן תקמז סעיף דעריכה

אין קורעין על המת בחול המועד, אלא לקרוביו שחייב להתאבל עליהם: אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. וכן על חכם או אדם כשר שעמד שם בשעת יציאת נשמה.

ויש נפקא מינה ביניהם: דעל קרוב שחייב להתאבל ועל חכם – קורע אפילו שלא בפניהם, אלא שבאה לו שמועה במועד אם הוא בתוך שלושים. ועל אדם כשר – אינו קורע אלא אם כן ידע בין מיתה לקבורה. אבל שארי קריעות המבוארים ב|יורה דעה סימן שמ – אינו קורע כלל בחול המועד.

ודווקא כשמת בחול המועד, דהוה שעת חימום. אבל במת ביום טוב – אינו צריך לקרוע בחול המועד עד אחר יום טוב, דכיון דעברה שעת חימום – למה יקרע בחול המועד? וגם על שמועה קרובה קורע, אף שאחר הרגל תהיה רחוקה. ועל שמועה רחוקה אינו קורע אפילו על אביו ואמו עד אחר הרגל, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שמ, עיין שם.

סימן תקמז סעיף העריכה

כל זה הוא מעיקר הדין. אבל מנהג אשכנז שעל אביו ואמו – קורעין במועד, ועל שארי קרובים – אין קורעין עד לאחר המועד.

וטעמם מפני שיש מי שסבור דמדינא אין קורעין בחול המועד, דכמו דאין אבלות במועד – כמו כן קריעה. וזהו דעת הסמ"ק. אבל רבים חולקים עליו, וסבירא להו דמדינא צריך לקרוע במועד, כיון דהוי שעת חימום.

ולכן מנהג אשכנז להכריע דעל אביו ואמו – קורע, ולא על שארי קרובים. וכן המנהג. ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם, כי כן עיקר לדינא. וכן כתבו הגדולים, וכן פסק רבינו הרמ"א. וכן מנהג מדינת פולין (מגן אברהם סעיף קטן ד).

סימן תקמז סעיף ועריכה

אין חולצין כתף אלא קרוביו של מת הצריכים להתאבל עליו, או על חכם ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. ועכשיו לא נהגו כלל בחליצת כתף, כמו שכתבתי ביורה דעה שם.

ואף על פי שאבלות אינו נוהג בחול המועד, מכל מקום מברין סעודת הבראה במועד. והוא שלא יברו ברחבה, אלא קרוביו של מת. ולא יברו האבל בתוך ביתו אלא על מיטות זקופות, לפי שאין כפיית המיטה נוהג ברגל כלל. ועל חכם – מברין הכל במועד בתוך הרחבה, כדרך שמברין את האבלים, שהכל אבלים עליו.

וביורה דעה שם נתבאר דאין אצלינו רחבה, וכן כפיית המיטה. אך כשמברין אצלינו לא ישבו האבלים על הקרקע, כי אסור לישב על הקרקע בחול המועד, אלא יברו על השולחן.

סימן תקמז סעיף זעריכה

עושין כל צרכי המת בחול המועד: גוזזין שערו במקום שהמנהג כן, ומכבסין כסותו אם צריך לזה, ועושים לו ארון. ודווקא בחצר שבו המת, שיהא ניכר שעושין לשם מת, ולא יחשדוהו שעושה בניין בחול המועד. ואם לא היה להם נסרים – מביאין קורות, ונוסרין מהם נסרים בצינעא בתוך הבית.

ואם אי אפשר בצינעא – יעשו בפרהסיא. ואם היה אדם מפורסם – עושים לכתחילה אפילו בשוק בפרהסיא, דאין כאן חשד דהכל יודעים. ורק יזהרו מפרהסיא של אינם יהודים (מגן אברהם סעיף קטן ו), שלא יאמרו שישראל מחללים יום טוב.

אבל אין כורתין עץ מן היער לנסור ממנו נסרים לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר. והטעם: מפני שיאמרו שכורתן וחוצבן לשם בניין (עיין בית יוסף). ובמקום שהיהודים מעט, ודרים במקום אחד – כל אדם חשיב כמפורסם, דהכל יודעים שיש מת בעיר.

סימן תקמז סעיף חעריכה

אין חופרין כוכין בחפירה וקברות בבניין בחול המועד, להיות מוכנים למת כשימות. אבל מחנכין אותם, שאם היה ארוך – מקצרו, או אם היה קצר – מאריכו או מרחיבו. ואין לתלוש עשבים ועפר בחול המועד בבית הקברות כדרך שעושין בחול.

ודין צידוק הדין במועד נתבאר ביורה דעה סימן תא, דאין אומרים אותו בחול המועד, עיין שם. ונכון לומר מזמור מט ולאמר עליו "קדיש", וכמדומני שכן המנהג.


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


סימן תקמחעריכה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אבילות בחול המועד
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תקמח סעיף אעריכה

הקובר את מתו ברגל או בחול המועד – לא חלה עליו אבלות ברגל, דלא אתי אבלות דרבנן ודחי רגל דאורייתא. ואפילו אם אבלות יום ראשון דאורייתא – לא אתי עשה דיחיד ודחי רגל דרבים.

אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעת ימי אבלות, ונוהג בהם אבלות. ומכל מקום שלושים מונה מיום הקבורה, ונוהג בהם ככל גזירת שלושים. ושמיני עצרת נחשב כשבעה ימים לעניין שלושים, כמו שיתבאר. ויש חולקים בזה (מגן אברהם סעיף קטן א ובשם הב"ח והט"ז, עיין שם). אבל המנהג כסברא ראשונה.

סימן תקמח סעיף בעריכה

בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים – נחשב היום האחרון לשבעה ימי אבלות, ומשלים עליו עוד ששה ימים. ואף על פי שאין אבלות נוהג בו, מכל מקום כיון דהוא מדרבנן – עולה לו מן המניין. ואפילו יום טוב שני של ראש השנה עולה לו מן המניין.

ויש מי שאומר דדווקא כשמת ביום טוב שני של ראש השנה, או לכל הפחות שנקבר בו, אבל כשנקבר ביום ראשון – אינו עולה (ט"ז סעיף קטן א). ואינו כן, דתמיד עולה מן המניין (מגן אברהם סעיף קטן ב). וכן המנהג.

סימן תקמח סעיף געריכה

הקובר את מתו ביום טוב האחרון של פסח, או ביום טוב שני של שבועות, או ביום שמחת תורה – נוהג בו אבלות אם היה בו יום המיתה והקבורה, הואיל ויום טוב שני הוא מדרבנן, ואבלות יום ראשון הוא מן התורה: דחי עשה דאורייתא לעשה דרבנן.

אבל לא ביום טוב שני של ראש השנה, ששניהם כיום ארוך דמי. ואף על פי שסוף סוף הוא מדרבנן, מכל מקום כיון שלא מפני הספק עשאוהו – כוחו כיום ראשון.

אבל כמה מרבותינו נחלקו לגמרי בזה, וסבירא להו דמן התורה אין אבלות אפילו ביום ראשון, דרק אנינות הוי מדאורייתא ולא אבלות. וכיון דתרווייהו דרבנן – לא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבים. וכן המנהג פשוט, ואין לשנות, ואין שום אבלות נוהג בו.

סימן תקמח סעיף דעריכה

ודע דזה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבלות – זהו אבלות דפרהסיא, אבל דברים שבצינעא נוהג, ואסור בתשמיש המטה. ומכל מקום מותר לישן עם אשתו בחדר אחד, ואינו צריך שמירה, שהרי אפילו בנידה מותר יחוד, דלא חשידי ישראל על זה.

וגם לא ישנה כסותו, דאף על גב דשאר אבל משנה בגדיו ברגל, מכל מקום הוא שלא התחיל עדיין באבלות – לא ישנה (מגן אברהם סעיף קטן ה). וזה לא נחשב כפרהסיא. וכן אסור בתלמוד תורה, לבד תפילין מניח אפילו ביום ראשון, דכיון דאינו נוהג בו אבלות – אינו מעולל בעפר קרנו, שזה הוא טעם פטורו של האבל ביום ראשון מתפילין (שם).

סימן תקמח סעיף העריכה

ואף על פי שאין אבלות נוהג במועד, מכל מקום אנינות נוהג בו. ואסור בבשר ויין, ופטור מכל המצות, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שמא. דאנינות וודאי דאורייתא, ואין כבוד יום טוב דוחה אותו, דכבוד המת קודם.

ולכן אם מת לו מת בחול המועד – אסור בכל הדברים שאונן אסור בהם. ואם מת לו מת ביום טוב, אם אינו רוצה לקוברו בו ביום, כגון שאין לו אינם יהודים שירצו להתעסק בו – אין עליו דין אנינות, דאנינות אינו אלא ברוצה לקוברו. ואם צריך להחשיך על התחום להכין לו צרכי קבורה – אז חל עליו אנינות משעה שהחשיך על התחום. ואם אינו צריך להחשיך, שאין צריך להתעסק בצרכי קבורתו – לא חלה עליו אנינות עד למחר בבוקר. ואם מת ביום טוב שני והוא רוצה לקוברו בו ביום, או מת ביום טוב ראשון ורוצה לקוברו על ידי אינו יהודי – חל עליו אנינות עד אחר הקבורה.

וכבר בארנו ביורה דעה שם סעיף טו דליל יום טוב שני – אין אנינות נוהג בו, דרק יום דיום טוב שני כחול שויוהו רבנן, ולא הלילה. ולכן אם מת ביום טוב ראשון וקוברו למחר – אין האנינות חלה עליו עד למחר בבוקר, ובלילה חייב בתפילה, וקידוש, ובכל דבר. וכן אם מת בליל יום טוב שני, וכל שכן דאם מת בליל יום טוב ראשון, דאין אנינות נוהג בלילה, אפילו אם קוברו למחר על ידי אינו יהודי. אמנם אם קוברו בלילה – וודאי חל עליו אנינות עד אחר הקבורה.

(כן כתב(ו) המגן אברהם סעיף קטן ח, דאין אנינות בליל יום טוב. וכן כתבו הט"ז ביורה דעה והדרישה שם. ודלא כש"ך שם סעיף קטן ט, עיין שם. וזהו הוראת המהרי"ל, עיין שם.)

סימן תקמח סעיף ועריכה

ואף על פי שאין אבלות ברגל, מכל מקום מתעסקים בו ברגל לנחמו כשמת לו מת ברגל. ולאחר הרגל כשיכלה שבעה למיתת המת, אף על פי שהוא יושב עדיין באבלות – מכל מקום מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם, ועבדיו עושין לו בצינעא בתוך ביתו. ואין צריכין לנחמו אחר הרגל מניין הימים שנחמוהו ברגל.

כללו של דבר: אף על פי שיושב שבעה אחר הרגל, מכל מקום לעניין תנחומין, ואיסור מלאכה על ידי אחרים – מונין השבעה מיום מיתתו וקבורתו.

סימן תקמח סעיף זעריכה

מת לו מת קודם הרגל, ונקבר קודם הרגל, ונהג בו שעה אחת אבלות בערב הרגל – בטלה ממנו גזירת שבעה. ולאו דווקא שעה שלימה, אלא זמן מועט. וימי הרגל עולין לו למניין שלושים – הרי ארבעה עשר יום. ומשלים אחר הרגל ששה עשר יום לשלושים.

ודווקא כשנהג אבלות באותה שעה. אבל אם שגג או הזיד ולא נהג אבלות, או שהיה סמוך לחשיכה ממש, ולא היה יכול לנהוג אבלות – הוה כמת ברגל, ונוהג אבלות אחר הרגל, דאין הרגל מבטל ממנו השבעה.

סימן תקמח סעיף חעריכה

ואם נהג אבלות שבעה ימים קודם הרגל, ופגע בו הרגל – מבטל הרגל ממנו גזירת שלושים. ואפילו חל יום השביעי בערב הרגל, אמרינן מקצת היום ככולו, והרגל מבטל ממנו השלושים.

והוא מותר לספר ולכבס בערב הרגל, וכן לרחוץ בחמין לדידן דאין רוחצין בחמין כל שלושים. אך יעשה הכל כשעות שתים סמוך לערב ולא קודם. וקל וחומר כשחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל, דמותר לו כל אלה בערב שבת בשביעי שלו, כשעות שתים סמוך לחשיכה.

ואם לא גילח בערב הרגל – מותר לו לגלח אחר הרגל, שהרי כבר בטלה ממנו גזירת שלושים. אבל בחול המועד לא יגלח, כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל. ואם חל יום שביעי שלו בשבת ערב הרגל – מותר לו להסתפר בחול המועד, שהרי לא היה אפשר לו להסתפר קודם הרגל, שעדיין היה בתוך שבעה.

ופשוט הוא דהא דרגל מבטל ממנו גזירת שלושים לעניין תספורת – זהו בשארי מתים. אבל באביו ואמו דהשיעור עד שיגערו בו חביריו – אין הרגל מבטל זה, אפילו נהג שלושים קודם הרגל.

סימן תקמח סעיף טעריכה

ואם ערב הרגל אינו בשביעי לאבלו, אלא מימים הקודמים, אז הרגל מבטל רק הנותר מהשבעה, ואינו מבטל השלושים.

ומכל מקום מפני כבוד הרגל מותר לו לכבס, ולא ילבשם עד הלילה. וטוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות, כדי שיהא ניכר שעושה כן לכבוד הרגל. אבל לרחוץ אסור עד הלילה, ובלילה ירחץ בצונן. ויש אומרים דמותר לרחוץ אחר מנחה סמוך לחשיכה, ויתפלל מנחה תחילה.

(הרמ"א בסעיף י כתב דלדידן דנוהגים איסור רחיצה כל שלושים – אסור לרחוץ, דהא הרגל לא ביטל ממנו רק גזירת שבעה. והוא הדין לעניין כיבוס, במקום דנוהגים איסור כיבוס כל שלושים. עד כאן לשונו. וביורה דעה סימן שצט סעיף ה לא כתב כן. והעיקר כמו שכתבתי שם להיתר. וכן כתבו כל מפרשי השולחן ערוך. ובשם סעיף יז בארנו דהרמ"א סמך על שם דהם עיקרי דיני אבלות.)

סימן תקמח סעיף יעריכה

וגם ראש השנה ויום הכיפורים חשיבי כרגלים לבטל האבלות. ולכן לפי מה שנתבאר, אם נהג אבלות שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה, ושמונה ימי הפסח, ומשלים עליהם עוד חמישה עשר ימים לשלושים – שעה אחת לפני עצרת חשובה כשבעה. ועצרת עצמו כיון שיש לקרבנותיו תשלומין כל שבעה – הוה גם כן כשבעה. הרי ארבעה עשר, ומשלים עליהם עוד ששה עשר. ויום שני של עצרת נחשב במניין הששה עשר.

שעה אחת לפני ראש השנה – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ראש השנה. ויום הכיפורים מבטל ממנו גזירת שלושים. ומותר לגלח בערב יום הכיפורים. והוא הדין לקובר מתו בשלושה בתשרי, שמגלח בערב יום הכיפורים, שנשלם שבעה עד יום הכיפורים שעה אחת לפני יום הכיפורים – בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יום הכיפורים. וסוכות מבטל השלושים, ומגלח בערב סוכות שעה אחת לפני סוכות.

וסוכות הרי ארבעה עשר, ושמיני עצרת נחשב לשבעה – הרי עשרים אחד יום. ושמחת תורה הרי עשרים ושניים – משלים עליהם עוד שמונה לשלושים. ובמת ברגל לא חשבינן שמיני עצרת לשבעה ימים (ט"ז סעיף קטן ד). ויש חולקים בזה, ובארנו ביורה דעה שם סעיף יט, עיין שם.

סימן תקמח סעיף יאעריכה

שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת ורגל נעשית רחוקה – דינו כדין שמע שמועה רחוקה אחר השבת ואחר הרגל. אלא שבשבת וברגל נוהג דברים שבצינעא הנוהגים בשבעה, ואסור בתשמיש, שהרי אם לא היה שבת ורגל – היה חל עליו אבלות.

ואם שמע שמועה רחוקה בשבת ורגל – אינו נוהג גם דברים שבצינעא, אלא למוצאי שבת או למוצאי רגל נוהג שעה אחת ודיו, כדין שמועה רחוקה.

ואם שמע שמועה קרובה בשבת, וגם אחר שבת תהיה קרובה – שבת עולה ליום אחד, ולמחר קורע, והוה ליה יום ששי – שביעי לאבלות. וביורה דעה סימן תב נתבאר עוד בזה, עיין שם.

סימן תקמח סעיף יבעריכה

אם עשרה ימים אחר החג שמע שמת לו מת בערב החג, אף על פי שאם נמנה לו שעה אחת לפני החג שבעה, ושבעת ימי החג, ושמיני עצרת העולה לשבעה, נעשה עתה שמועה רחוקה – מכל מקום אינו כן. דכל העליות שזה עולה לכך, וזה עולה לכך – אינו אלא בשמע ונהג אבלות, אבל לא בלא נהג אבלות. וכל שכן במי שלא שמע כלל, דאינם נחשבים רק כשארי ימים, והוה ליה שמועה קרובה.

ובלע המות לנצח, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

בסייעתא דשמיא סליק הלכות חול המועד


הלכות חול המועד: תקלתקלאתקלבתקלגתקלדתקלהתקלותקלזתקלחתקלטתקמתקמאתקמבתקמגתקמדתקמהתקמותקמזתקמח


  1. ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.