מועד קטן יז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואחתיה בי קברי וקרי ביה אלפא שפורי בארבעין יומין אזיל עביד הכי פקע כדא ומית אלמא מאי שפורי שנפרעין ממנו מאי תברא אמר רב יצחק בריה דרב יהודה תברי בתי רמי דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני:
והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו:
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא בשלא היה להם פנאי או דלמא אף בשהיה להם פנאי אמר ליה תנינא אכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא היה להם פנאי אבל היה להם פנאי אסורים בנזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהן תנא הכהן והאבל מותרין בגילוח האי אבל היכי דמי אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל גאיבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל דאיבעי ליה לגלוחי ערב שבת דאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא ההלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול בשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת לא צריכא ושחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר זמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא תנא דידן סבר לה כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות דשבעה האי כהן היכי דמי אילימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל לא צריכא חדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן טבשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע"ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלימא ליה תנו רבנן כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן והתניא אסורים אמר רב חסדא אמר רב שילא יכי תניא הכא מותרין בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפי' כולי עלמא נמי דתניא כתכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער לומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא מבתער ולא במספרים נבמים ולא בנתר ולא באהל אמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפורנים במועד דברי ר' יהודה סורבי יוסי מתיר וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר אמר עולא הלכה כרבי יהודה באבל והלכה כרבי יוסי במועד שמואל אמר
רש"י
עריכה
ואחתיה בכדא - תקע בתוך הכד ולא ישמעו:
בי קברי - דלא שכיחי תמן אינשי:
וקרי ביה - כלומר תקע ביה אלפין שיפורי:
מאי תברי - למה תוקעין תקיעה ושברים:
תברי בתי רמי - כלומר שמתא משבר בתים גבוהים:
בשלא היה להן פנאי - דדוקא נקט שעלו מטומאתם ברגל לפיכך מגלחין שלא היה להן פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתן:
או דלמא אע"פ שהיה להם פנאי - ולא גילחו קודם המועד מותרים לגלח במועד:
שלא ישהו קרבנותיהן - בתגלחתן עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד לאחר גילוח כדכתיב בהו קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזימנין דלא עביד קמי רגל ומיאסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר:
איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל - דתנן מתניתין (לקמץ דף יט.) הקובר מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל' יום ומותר בגילוח הואיל וכבר התחיל יום אחד מן השלשים וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא יגלח ברגל:
בשבת ערב הרגל - והוי אנוס דלא מצי לגלח בשמיני ערב הרגל להכי מגלח ברגל:
איבעי ליה לגלוחי ערב שבת - שהוא שביעי:
הלכה כאבא שאול - דאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים:
ומודים חכמים לאבא שאול - אע"ג דבעו שמונה:
בשחל שמיני להיות בשבת ערב הרגל - דהוי אנוס:
שמותר לגלח בערב שבת - שהוא שביעי:
האי תנא דברייתא - דתני אבל מגלח במועד:
סבר כאבא שאול - דיום שביעי עולה לכאן ולכאן לשבעה ולשלשים וכיון דכבר התחילו שלשים איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא דשבת הוי ואנוס הוא להכי מגלח במועד:
ותנא דידן - דתני אלו מגלחין ברגל ולא אבל:
סבר כרבנן דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו - אלא שבעה שלימין בעינן ואכתי לא שלים אבילות דשבעה קודם הרגל ולא הוי אנוס דאפי' לא הוי שבת לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד:
דשלים משמרתו ערב הרגל - בשבת דלעולם לא שלמה משמרה אלא בשבת:
איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל - כלומר בערב שבת שהוא ערב הרגל דהא אמרינן (לעיל דף יד.) אנשי משמר אסורין בגילוח ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת:
דשלים משמרה ברגל - כגון דהוי יום חמישי יום ראשון של רגל דלא מצי לגלח דהוי י"ט ושלים משמרתו בשבת שהוא יום שלישי לרגל:
תנא דידן - דאמר אינו מגלח במועד:
סבר כיון דתנן בשלשה פרקים - בשלשה רגלים כל המשמרות שוים אכתי כמאן דלא שלים משמרתו דמי ועדיין יש לו חלק באימורי רגלים ולא שלים משמרתו בכל הרגל להכי אינו מגלח ברגל כדתנן אנשי משמר אסורין לגלח:
ותנא ברא - דאמר מותרין לגלח:
אע"ג דשייך בהנך משמרות - [שלים] עיקר משמרתו דידיה להכי מותר בגילוח:
הא אתמר עלה - הא דתני תכפוהו אבליו מיקל בתער ולא במספרים וקאתי ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלו כשתכפוהו אבליו ומגלח במספרים:
זאת אומרת - מדתני תכפוהו אבליו מכבס כסותו מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת:
תוספות
עריכה
שלא ישהו קרבנותיהן. אע"ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא. מכל מקום רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד:
כשחל שמיני בשבת. כגון שמע שמועה בשבת דקבורתו לא היה בשבת ובירושלמי מוקי לה כשגררתו חיה ונתייאשו לבקש דמונין לו משעה שנתייאשו:
ותנא דידן סבר לה כרבנן. ואין להקשות מ"מ יגלח ע"ש כמו חל שבעה שלו בערב שבת ערב הרגל דשרו רבנן לגלח ואע"ג דלית להו מקצת היום ככולו באבילות דהתם נשלם האבילות קודם יו"ט אע"ג דמגלח קודם שנשלם דהא לית להו מקצת היום ככולו באבילות והכא מיהא אית להו משום כבוד יו"ט דאשכחן (יומא דף ו:) בזב וזבה דהויא מקצת היום ככולו אבל כשיש עדיין ימי אבילות לא אבל תימה דהיכי אסרינן מהאי דלא תני מתניתין האבל והכהן מותרים לגלח משום דלית ליה פנאי והא מיבעיא לעיל (דף יד.) באבדה לו אבידה ולא פשיט מדלא תני לה דאיכא למימר תנא ושייר כמו כן הני תני ושייר ויש לומר כיון דאשכחנא פלוגתא דאבא שאול ורבנן באבל אית לן למימר דתנא דמתני' וברייתא בהכי פליגי וכיון דבאבל פליגי בכהן נמי פליגי:
זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת. וא"ת פשיטא דהא אפי' שאר מלאכות אסור וי"ל משום דקתני לקמן (דף כא.) אלו דברים שאבל אסור בהן ולא קתני תכבוסת אי נמי תכבוסת (חייב) קאמר: ה"ג ושמואל אמר הלכה כר' ' יוסי בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. וא"ת בעירובין (דף מו. ושם) דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואמר נמי הלכה כרבי יוחנן בן נורי ומקשה התם תרתי למה לי כו' וי"ל איצטריך הכא לאפוקי מדעולא וא"ת וכיון דאית ליה לשמואל רבי יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו (שם:) למה ליה למימר הכא הלכה כרבי יוסי וי"ל לאפוקי מדעולא ואעולא לא קשיא מידי מהתם דהיכא דאתמר אתמר כדאמר התם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהעז א מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ט, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"א סעיף ד':
עח ב מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ט:
עט ג ד ה מיי' פ"י מהל' אבל הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף ג':
פ ו ז מיי' שם, ומיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' תקל"א סעיף ז', וטור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף ג':
פא ח מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה י"ט, ופ"א מהלכות ביאת מקדש הלכה יג:
פב ט מיי' פ"ד מהל' כלי המקדש הלכה ד ה:
פג י כ מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"צ סעיף ג':
פד ל מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף א':
פה מ מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"צ סעיף ג':
פו נ מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף א':
פז ס מיי' פ"ז מהל' יו"ט הלכה כ', טור ושו"ע או"ח סי' תקל"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
וכד הוה עייל לביתיה הוה שרי ליה ברישא והדר שרי לנפשיה.
אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתנא צורבא מרבנן מעולם כי הא דבני מערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמותיה אלא מכסין אותו. מאי שמתא. רב אמר שם מיתה כלומר מיתה בה ושמואל אמר שם תהא כלומר שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב וגו'. אמר אבוה דשמואל ומהניא כי טחיה בתנורא כלומר אינה יוצאה משם לעולם. ופליגא דר"ל דאמר כשם שנכנס ברמ"ח איברים כדכתיב והיית חרם. חר"ם בגימטריא רמ"ח הוי כך יוצאה ברמ"ח איברים שנאמר ברוגז רחם תזכור. רח"ם בגימטריא רמ"ח הוי. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבתא והיא דידה עבדה ההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוה ידעי מאן דעבד הא מלתא ושמתו ליה ואתלי נורא בגנובתיה ואכלתיה ההוא אלמא דהוה מצער ההוא צורבא מרבנן כו'. והאידנא נמי מאן דבעי הכי כרב יוסף רשאי. מאי שיפורא אמר רבא שנפרעין ממנו מאי תברי תברי בתי. תניא אמר ר' שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני:
ירושלמי ריב"ל זמין ליה לחד בר נש ג' זימני ולא אשגח ביה אמר אילולי דלא חרמית ב"נ מן יומא הוינא מחרים ליה. שעל כ"ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתיב ביה יבדל מקהל הגולה. א"ר יצחק אית סגי מינהון מבדרן במתני'. בתעניות (דף יט) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי שאילו לא נגזרה גזרה בשני אליהו כו'. בר"ה (דף כא) שלח לו ר"ג כל המעכב את הרבים מעשות מצוה צריך נידוי בפסחים (דף נג) אילמלי תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. תנא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים. הדא אמרה המפקפק אפי' בדבר מדברי סופרים צריך נידוי. בעדיות דכמה השקוה מהו דכמה. דכוותה. פי' גרים שכמותה השקוה. כלומר גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנדויו וסקלו את ארונו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי א"ר יוסי נמנו וגמרו לכשיחזור מקרבין אותו. אמתא חזא לחד ספר מהי ינוקא יותר מן צרכיה אמרה יהא ההוא גברא מוחרם. שאלו לר' אחא ואמר צריך למיחש על גרמיה הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. ר' יעקב בן אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן [ואתייא כי הא דאמר שמואל בשם ר'] (בר) אבהו דאמר זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. וזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו קדושת הארון ששימש הלוחות. ר' חייא בש"ר יוחנן זקן שנידה לעצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי. בימי ר' ירמיה אתת עקא על טבראי שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב ב"ר אבון שלח ליה עדיין לא שב ר' ירמיה מרעתו ובקש לנדותו. וא"ל ר' חייא בר יצחק עטושיא שמעתי שאין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו שהעמידו עגלים.
אמר ליה מי שאמר דכמה השקוה ונידוהו כירבעם בן נבט עשה. ונדון אילין לאילין. וחששו אילין לאילין. וצרכין למשתריא אילין מן אילין:
תנו רבנן כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד. כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים וכל הנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו אסורין לגלח בימי אבלו והתניא מותרין אמר רב חסדא אמר רבינא כי תניא מותרין בשתכפוהו אבליו דתניא תכפוהו אביליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס במים אבל לא בנתר ולא בחול פירש לשאר אנשים תכפוהו אבל (לא) צריך שנוי בתכבוסת ובתספורת אבל הבא ממדינת הים וחביריו שלא היה לו שהות לגלח עד שתכפוהו אביליו זה אחר זה מותרין לגלח כדרכן בתער ובמספרים ואפילו בתוך שבעה היא דומיא דכיבוס כסותו בנוים ובאלו אמרו במועד התירו בהן כדרכן.
לרבינו האיי [גאון]: תער ומספרים משונין זה מזה ותער בלשון תורה הוא מספרים וכן מתרגמי' אותו והוא אלמום העשוי לגילוח ולהשחתה ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער, ובירושלמי מיקל בסכין ובמספורת אבל לא במספרים כך מצינו בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל ובעל הערוך ז"ל הקשה מהא דאמרינן בנזירות (דף מ' ע"ב) מיקל אדם כל גופו בתער והוינן בה ומתרץ הא בתער הא במספרי', והא רב תער קאמר כעין תער, ובודאי שתשובה זו משובשת היא דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי כדאמרי' בקידושין (ל"ה ע"ב) אי זה גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומשחית לגמרי הוא ולא הזכירו גילוח אלא למעט המלקט במלקט שיש בו השחתה ואין בו גילוח דכל שער ושער מלקט ועוקרו לעצמו אבל התער משחית לגמרי הוא ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה וכן מזכירין בכל מקום גילוח דהשחתה בתער ולא במספרים והחמיר מדבריהם במספרים כעין תער כדאיתא התם בנזירות וזו שאמרו כאן מיקל בתער הטעתו לגאון ז"ל בפירוש זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כן, ולא היא דהכא לא משום השחתה שרינן דאטו גילוח באבל מותר אלא הכא במיקל משטר ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן כדאמר בהדיא והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו בתער ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר בסכין ובמספורת שהתער בכאן כסכין הוא ולשון התרגום שהזכיר הגאון אינו כדבריו שתרגומו של תער בארמית מספר לשון יחיד והוא הסכין המחודד המשחית שער ומספרים בכל מקום לשון רבים והוא הזוג המגלח הנקרא אלמוס ודברים פשוטים הם.
גופא דברייתא בתוספתא (ב,א) כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לספר בתוך שלשים של אבל אע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא מספר הוא בצינעא בתוך ביתו פירוש בין באבל בין במועד וכן הלכה.
כל שבעה אסור לכבס כסותו אפילו במים ואם תכפוהו אביליו זה אחר זה והכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים במים אבל לא בנתר ולא בחול, ואמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת כלומר אסור לכבס כסותו כל שבעה במים ואף על פי שאינו גיהוץ שכל כביסה אסור לאבל כל שבעה ואסור בכלים מכובסין ישנים ואצ"ל חדשים דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ואין שבעה של אבילות פחותין משבעה של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום.
ובנימוקי הצרפתים מצינו שרש"י ז"ל התיר להחליף וללבוש בשבעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן. ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור המלאכה נגעו בה אלא שאסור ללבוש וכן בגיהוץ לענין שלשים לבישה אסרו ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן לבישתן אסרו ואפילו במכובסין מתחלה משמע והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתו מותרת היא אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר איסור בלבישה הוא, והורו חכמי הצרפתים ז"ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור. וכן דעת הראב"ד לפנינו בשער הזה, ומטפחות ידים נמי אסרו ואף על פי שמותרין במועד וכל אלו שאמרו מותרין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס.
וקרוב (נראה) בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש דהא לתנא קמא ולרבי אסורין כל שלשים ולא היקל ר' אלעזר ברבי שמעון אלא בגזירת שלשים אבל בגזירת כל שבעה נחמיר בכולן דומיא דכיבוס מים בישנים ולבנים.
תוספת' (א,ב): כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך ל' של אבל אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אלא מכבס הוא בצינע' בתוך ביתו והא מתנית' בשתכפוהו אבליו היא כדבעינן למימר קמן בתספורת שאם בא ממדינת הים ותכף שבא תכפוהו אבליו זו אחר זו מכבס כסותו בנתר ובחול כדרכו ולא יוליכנו לכובס אלא מכבס בצינעא בתוך ביתו וכן הוא לובש כלים חדשים לבנים בתוך שלשים.
לכבס ולהניח לאחר האבל הרבה כתבו בה, ואני אומר אסור מצד מלאכה בין על ידו בין על ידי אחרים ואה היו כסות קבולת ביד אחרים מכבס כדרכו ולאחר ז' עושה אפילו גיהוץ בין לעצמו בין לאחרים, ואינו ענין לשבת של תשעה באב דהתם גזרו עליהם מפני שאיסורו שוה בכל אדם שלא יעשו מלאכה שאינה צריכ' ויבואו בה לידי חשד או לידי תקלה ועוד דשבת של תשעה באב חמור הוא משלשים של אבל לענין כיבוס מפני שהוא אבילו' דרבי' כדאית' בפ' החולץ (יבמות מ"ג ע"ב) ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו, והכי תניא באבל [פ"ז] ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים:
ת"ר כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר. ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל ולא שנא צפרנים דיד ולא שנא דרגל כולהו שרו, מיהו הני מילי בשיניו אבל בגנסטר' אסור דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב בגנסטר' אסור.
וכתב רבינו הגדול ז"ל, מיהו חזינן למקצת רבואתא דאמרינן דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו כתוך שבעה שרי ומסתברא כרבינו ז"ל מעובדא דשמואל ופנחס דשמואל איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה על שמואל למישאל טעמיה מיניה תזינהו לטופרי דהוו נפישן אמר ליה אנואי לא שקלת להו אלמא שרי ומיעל לאבל ומישאל טעמא מיניה תוך שבעה הוא כדפרישינן לעיל, והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב לאחר שבעה בגנוסתר' נמי מותר, ומדברי רבינו ז"ל נלמוד שכל שלשים אסור בגנוסתר':
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא עד כדי שלא ישהו קרבנותיה פי' ואע"ג דהשתא דשרי' לאו איכא חששא שישהו גלוחן עד המועד וישהו קרבנותיהם אפי' הכי ניחא לן דאינהו לשהו מנפשייהו ולא שנשהה אנו אותן בידים והיינו מאי דהוה אמרי' לעיל אבל העולה מטומאתו לטהרתו ניחוש שמא ישהו קרבנותיה' קמ"ל כלומר קמ"ל דמוטב שישהו הם ולא נשה' אנן:
ומודי' חכמי' לאבא שאול דכשחל שמיני שלו להיות בשבת והוא ערב הרגל שמותר לגלח בע"ש פי' אע"פ שהוא ז' לאבלו דאע"ג דלית להו לרבנן מקצת ז' ככלו ובעלמא אם חל ז' של ע"ש הרגל אסור לספר שאין הרגל מספיק הכא מודו דכיון דשמיני שלו בערב הרגל ואלו היה חול היה מגלח עליו ז' כח' משום דאונס בשמיני ואומרים בז' מקצת היום ככולו וזה הכלל בידינו לעולם אין רגל מפסיק אלא אבילות שחל עליו קודם הרגל ולפי' כשבא הרגל תוך ז' מפסיק הרגל אבילות ז' או בג' ימים לרבנן או בשעה א' לאבא שאול דהלכתא כוותיה אבל אבילות למד אינו מפסיק וכשהיה ח' שלו קודם הרגל מפסיק אפי' אבלות למד שכבר נהג בו יום ח' אבל כשהרגל בח' שלו וערב הרגל הוא ז' בזה נחלקו דלרבנן כיון דלית להו מקצת היום לכלו ה"ל ז' כלו מגזרת ז' וכיון שלא נהג כלל בגזיר' למד קוד' הרגל אין הרגל מפסיקו אבל לאבא שאול מקצת ז' ככלו ופסק אבלות ז' במקצתו ומקצתו האחר היא מגזר' למד ולפי' הרגל מפסיק אף גזרת למד והלכתא כאבא שאול כדאי' לקמן ובזה ישוב שמועתינו \
והא דאמרי' דתנא דמתני' סבר לה כרבנן כו' פי' משום דלא קתני בהאבל הזה אינו מגלח במועד דאלו ס"ל כאבא שאול למה לא יגלח במועד אי מדין אבלות הרי רגל מפסיקו לאבא שאול אי משום איסור מועד כיון דז' שלו שהוא ערב הרגל שבת היה הרי לא היה לו פנאי לגלח ואנוס הוא וק"ל ודילמא כאבא שאול ס"ל ואבל זה מגלח במועד ואע"ג דלא קתני ליה לאו ראיה היא דהא קתני כל שמגלחי' ונקט מקצתייהו דאי ס"ד דדוקא קתני מאי האי דמיבעיא לן בריש פרקי' גבי אומן שאבדה לו אבדה פשי' דאינו מגלח מדלא קתני לה כך הקשו בתוספות וקושיא גדולה היא והנכון בעיני דלעול' מנינא דמתני' לאו דוקא ומי' אלו ס"ל דאבל זה מגלח לא סגיא דלא למתנייה דמידי דאבל מעקר מכילתן היא וכדקתני ליה גבי מי שהפך את זיתיו לאשמועי' דס"ל כאבא שאול וכיון דלא תני ליה ודאי לית ליה דאבא שאול:
שם האי כהן ה"ד אלימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל פי' דשלים משמרתו בכניס' ערב הרגל כגון שהיה יום א' בשבת ערב הרגל ושלמות המשמרת בשבת שלפניו כי כל המשמרות מתחדשות בשבת וכיון דכן פושע הוא דה"ל לגלוחי יום א' פי' שהוא ערב הרגל:
ואלא דשלים משמרתו ברגל פי' בכניסת הרגל כי הרגל יום א' בשבת תנא דידן סבר דלא חשיב שלימו' משמרתו ביום כיון שכל המשמרות יש להם ברגלים חלק' בלחם הפני' ובאימורי הרגלים הוה לן כאלו נמשכה משמרתו של זה כל הרגל וקיימא לן דכהן אסור לגלח במשמרתו ואע"ג דבה' מותר מפני כבוד השבת ואי מקלע יום ה' במועד יהא מותר לגלח מ"מ משום חד יומא לא מצי למתני שיהא כהן מותר לגלח וא"ת ואפי' תימא דלא שלימה משמרתו למה יהא אסור לגלח דהאי טעמא דאנשי משמר אסורי' לספר בימי משמרתן אינו אלא כדי שלא יפשעו ויכנסו למשמרתן כשהן מנוולי' וכדאיתא בריש פרקין ובהאי ליתא לההוא טעמא וי"ל דאפי' הכי לא פליג רבנן:
ותנא ברא סבר דאע"ג דשייך בהנך משמרות משמרה דידה שלימה ליה וכיון דכן מותר הוא לגלח במועד כיון שאינה משמרת שלו והקשה רש"י ז"ל דנהי דמדין משמרתו מותר לגלח כדאמרן משום דשלימ' משמרתו מ"מ יהא אסור מדין מועד שהרי היה לו פנאי קודם המועד בשבוע שעברה דקיימא לן ובה' מותרין מפני כבוד השבת ותרץ הוא ז"ל דההוא אכבוס קאי ולכבס להניח עד השבת אבל לגלח בה' אינו כבוד שבת וכההי' דאמרי' גבי ט' באב ובה' מותרין מפני כבוד השבת ואמרי' עלה דהיינו לכבס ולהניח דאלו לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא ואינו נכון דגבי כבוס שלבש אותו בה' ודאי ליכא כבוס שבת שהוא מתלכלך קודם אבל בגלוח ודאי כבוד שבת איכא כשהוא מגלח בה'. ועוד יגלח ביום ו' שהוא ודאי מפני כבוד שבת דהא ודאי ה' דהכא לאו דוקא כי ההיא בט' באב דהוי דוקא דהתם הוא משום דיום ו' ט' באב. ובתוספות פי' דודאי אם חל הרגל יום א' אסור לגלח במועד לדברי הכל דהא היה לו פנאי בה' ובו' והכא שלימות משמרה דאמרי' לאו שלימות ממש אלא כדשלמה ליה לענין איסור גלות ודאמרי' דשלימ' משמרתו ערב הרגל כגון שהיה ערב הרגל יום ס' דקיימא לן בה' מותרין ודאמרי' דשלימא ליה ברגל כגון שהיה הרגל יום ה' ממש ולא היה לו פנאי לגלח באותו שבוע כלל וא"ת ואליבא דתנא דידן נהי דסבר דלא חשיב דשלימ' משמרתו מפני שיש לו חלק באמורי הרגלים ולחם הפנים מ"מ הרי הרגל ביום ה' והוי י"ט ו' חולו של מועד והוא מותר לגלח בו דאי משום מועד אנוס הוא ואי משום משמרה הא אמרי' דבה' מותרי' מפני כבוד השבת וכ"ש בו' כדאמרן. וי"ל דאין ה"נ ומשום התר יום א' לא מצי למתנייה בהדי אידך דקתני שמגלחי' בכל המועד:
דתניא תכפוהו אביליו פי' שבאו עליו אבלות רצופין עד שנתנוול:
הכביד שערי מיקל בתער כו' וקס"ד דתער ובמים כדרכו אמרי'. ופרקי' דההיא ע"י שנוי כדאמר רב חסדא שמגלח ראשו בתער שאינו דרך ומכבס כסותו במים צוננין ולא בנתר ולא בחול וכי אמרי' באידך שיצא מבית האסורי' וחביריו ותכפהו אביליו היינו שהן מותרין כדרכן ולא שנוי וכיון דקתני מכבס שמעי' דאפי' בתוך ז' מיירי דהא איסור תכבוסת מאבילות ז' הוא ואין אבלות למד אלא תספורת וגיהוץ ונשואין וכניס' משתה:
והיינו דאמרי' זאת אומרת אבל איסור תכבוסת פי' תוך ז' ואפי' במים צונן דאלו תכבוסת בחמין פשיט דהא מיואב שמעי' לה כדאי' בפרק דלעיל אלא כדאמרן:
שם כך אסור ליטול צפרני' במועד פי' שלא יכנס לרגל כשהו' מנוול:
ור' יוסי מתיר פי' דקסבר דנטילת צפרני' לא גזרו כזה חדא שהוא נוול גדול להשהותן ולא שכיח שיניחנו עד המועד ועוד דדבר הגדל בכל יום הוא שאפי' יטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד ודומיא דבגדי פשתן שלא גזרו בהן:
וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ובאבל רבתי משמע דפליגי בהא דכתיב גבי יפת תאר ועשתה את צפרניה דרבי יהודה סבר דהיינו גדל דגדלם משום אבלות ורבי יוסי סבר דהיינו תקון כדכתיב לא עשה רגליו א"נ דהתם לאו משום אבלות הוא אלא שיתגנה בעיניו. ואיסור נטילתם כל ל' כדין גלוח דהא מדמי להו בברייתא ובזה איש ואשה שוין אע"פ שלגבי שער אמרו בירוש' שהיא מותרת לאחר ז' מפני שנוול הוא לה:
אמר עולא הלכה וכו'. ושמעי' מיהא שיותר ראוי להקל בענין זה במועדי (מפני) מימי אבלו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה